קללת דרעי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קללת דרעי
מכר
מאות
עותקים
קללת דרעי
מכר
מאות
עותקים

קללת דרעי

4.7 כוכבים (6 דירוגים)

עוד על הספר

מרדכי גילת

מרדכי גילת, יליד 1947, מבכירי העיתונאים בישראל וחתן פרס סוקולוב לעיתונות, כתב שנים "בידיעות אחרונות" ומאז 2008 כותב ב"ישראל היום". הוא חתום לבד ועם אחרים על רבים מהתחקירים שהסעירו את המדינה בעשורים האחרונים. הבולטים שבהם: פרשת דרעי, "הפגישה הלילית", פרשת המפכ"ל רפי פלד; פרשת הפסיכולוג אלי פלח, "האי היווני", חלק מפרשיות אהוד אולמרט, איציק מרדכי ודודי אפל. ספרו התיעודי הראשון, "הר הצופים", ראה אור בהוצאת מסדה בשנת 1969.

תקציר

צלצול טלפון העיר אותי משנתי. "מוטי," אמר קול בלתי מזוהה, "אתה בבעיה. אריה דרעי מרושת היטב בעיתונך. הוא יודע עם מי אתה מדבר, על מה אתה מדבר, עם מי אתה נפגש. בכל מקום יש לו אנשים. אפילו בשירות הביטחון הכללי."

האלמוני ידע על מה הוא מדבר. כך גם האחרים שפנו אלי בדרכים שונות. "הגרון העמוק" הראשון בפרשת דרעי העביר אלי חומרים על אי־סדרים כספיים חמורים שביצע שר הפנים; רבנים מכובדים מסרו מידע תחת שמות קוד; חרדי מבני ברק הגיע לפגישה לילית חפוזה עם מסמכים על טובות ההנאה שקיבל דרעי; אדם יודע סוד, שהתחזה לעוזר היועץ המשפטי לממשלה, התריע מפני נסיונות מגבוה לטרפד את הגשת כתב האישום.

"קללת דרעי" הוא ספר מטריד על פרשת דרעי, שנמשכה 13 שנים וגרמה לצונמי פוליטי בישראל. אחורי הקלעים של הפרשה, הנחשפים כאן במלואם, נקראים כמותחן עוצר נשימה. במרכזם העיתונאי הוותיק מרדכי גילת, החודר למוקד הכוח של אחד האנשים החזקים במדינה, נחשף לאיומים וללחצים ומגלה את מלוא כיעורו ואכזריותו של שר מושחת, מוקף במעריצים, שהשאיר אחריו שורה ארוכה של קורבנות מדממים. מסלול ההתנגשות בין השניים משובץ בגלריה של אישים, בהם יצחק רבין, טדי קולק, יעקב נאמן, דורית בייניש, רוני בר-און וחיים רמון, בעוד העלילה מסתעפת והולכת. היא חושפת אינטרסים אפלים, תככים פוליטיים וגם אנשים אמיצים ומצפוניים - ונראית אקטואלית מתמיד.

"קללת דרעי" מאפשר לקורא לעקוב אחר התחקיר העיתונאי רחב היריעה, היסודי והאמיץ, שהכין גילת עם מלי קמפנר. הוא קורע חלון אל התנור החם של העיתונות החוקרת במיטבה. עיתונות עם שליחות, שאיפשרה למשטרה ולפרקליטות להפוך את התחקיר לכתב האישום החמור ביותר שהוגש אז נגד חבר בממשלה.

 

פרק ראשון

הקדמה

ארבע שנים היה מונח הגרעין הקשה של הספר הזה במגירות חדר עבודתי. טיוטות לא מלאות ולא ערוכות הקורעות חלון גדול, מפחיד בעיני, לקרב העיתונאי הממושך שהתחולל ביני לבין אריה דרעי מאז יוני 1990. לאותו מאבק עיקש, בלתי ייאמן ממש, שבו שבר שר הפנים לשעבר את כל הכלים.
הטיוטות האלו מתארות את הדרמה הגדולה של חשיפת פרשת דרעי: את הסיפור האישי והמקצועי שמאחורי הקלעים; את האיומים, הלחצים, מסכת השקרים ומלחמת המוחות; את המעשים החמורים של האיש שהוביל ראשון את "המרד בשלטון החוק". שהניח לו את אבן הפינה.
החומרים שנערמו במגירותי מתארים כיצד פעלה מכונת הפשע המשומנת, ומרימים מסך מעל מעשים שכמו לקוחים מהסרטים. דרעי היה מעורב בקבלת שוחד באופן סדרתי ובחקירתו נחשפו מסמכים מבהילים, חשדות לסחיטה, חוקרים פרטיים, התעללות נפשית קורעת לב באם המאמצת של יפה דרעי בניו יורק, "חפרפרות" בשב"כ ובמשטרה וחדירת אנשים מפוקפקים עד לצמרת השלטון. תהליך ההשחתה הנורא, שאנו עדים לו כיום, התחיל כבר אז.
משום מה, בכל פעם שעמדתי לקדם את הספר — להשלים את החסר, לערוך, ללטש ולסיים — דחיתי זאת למועד אחר. משהו פנימי עצר בעדי. אולי הסלידה מהאיש הלא־ישר הזה, שכונה "העכביש" ורצה יותר מדי ומהר מדי; אולי הדחייה ממעשיו כנבחר ציבור; אולי הקלות המדהימה שבה הצליח לתעתע בעשרות עיתונאים, בהם בכירים ומנוסים, שהתייצבו במשך שנים לימינו.
לפני כשנה וחצי פגשתי בירושלים את אחד המקורות שלי בפרשה והוא הזכיר לי את "ימי הפחד", כלשונו. הוא לא ישן אז בלילות, סיפר, הוא חשש שייחשף כמקור, כ"מויסר", כמלשין. "גם היום," אמר לי, "אני לא בטוח שאנשים במחנה הדתי והחרדי יסכימו לדבר איתך על דרעי. הם ינסו להתחמק."
השיחה הזאת החזירה אותי באחת אל דפי הספר הבלתי מושלמים ואל הימים בהם הזהירו אותי שוחרי טובתי לא לפרסם את התחקיר. אל תכתוב על דרעי דברים רעים, אמר לי אחד מהם, אל תכניס ראש בריא למיטה חולה. הוא בועט, הוא מתוחכם, הוא זהיר — לא תצליח לפצח אותו. לבחור הצעיר הזה יש נושאי כלים, שעושים בשבילו את העבודה המלוכלכת.
האנשים הטובים טעו: החקירה העיתונאית חדרה בסוף לבונקרים של דרעי ושל ש"ס ואני מגולל אותה בהרחבה בקללת דרעי. אני מתאר את ההסתננות למעוז של מי שנחשב אחד הפוליטיקאים היותר מוכשרים והיותר מושחתים בצמרת השלטון; את הבדידות של העיתונאי החוקר מול מערכת שלטונית רקובה ועמוסת כוח; את הזחילה האטית בתוך המחילות, האבנים והקוצים, שבסופה אתה פוגש יודעי סוד שתראה פעם אחת ותשכח.
זו היתה מלחמה קשה, מתישה, שבה מצאתי את עצמי כבר בתחילת הדרך מאוים ומתמודד כמעט לבד מול כולם. התקשורת ברובה לא תמכה בי — לעתים היתה אפילו עוינת; נשתלו ידיעות שקריות בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה בניסיון להטיל דופי באמינות התחקיר; פוליטיקאים התנפלו עלי בגסות מעל לבימת הכנסת ומחוצה לה; חוקרים פרטיים הקיפו את ביתי ואת מערכת "ידיעות אחרונות"; עמיתים לעבודה ניסו לרפות את ידי; והעיקר — אשתי ושלושת ילדי, שנמצאו תחת אבטחה, שאלו אותי עד מתי. חששתי שיגיע רגע השבירה שלהם.
אודה על האמת: היו ימים בהם שאלתי את עצמי, האם אנשים שעקבו אחרי והיו נתונים למעקב סמוי של אנשי אבטחה מטעם העיתון, עלולים יום אחד לחצות קווים אדומים. האם צריך לומר עד כאן, מספיק, ולזוז הצידה. ההתלבטות היתה קשה. אבל בכל פעם שהגיע מידע חדש, שחיזק את קודמו ופתח שער למידע אחר, חמור מקודמו — החלטתי להמשיך.
הבנתי אז שוב שמדובר בתמנון; הבנתי שדרעי אינו עוד איש ציבור שסרח; הבנתי שמדובר באדם שרשימת מעלליו עלולה להביך גם אנשים שמלווים ומתעדים שנים את לווייתני הצווארון הלבן. הבנתי שדרעי לא המציא אמנם את השחיתות השלטונית, על שלל גווניה, אבל שידרג אותה לפסגות חדשות של אובדן הבושה. הוא שבר את השיא.
וזה ההבדל בין מה שהיה לפניו ואחריו: הבושה הרגה בסוף שנות ה־70 את שר השיכון דאז, אברהם עופר, שנחשד בקבלת שוחד, ואת מי שהיה מנכ"ל בנק הפועלים, יעקב לוינזון. שני החשודים שלחו יד בנפשם. דרעי, לעומת זאת, היה הראשון שהרג את הבושה. עד היום אין בפיו אפילו מילת חרטה אחת.

הפרשה הזאת, שעד לחשיפתה לא היתה דומה לה, היא ללא ספק נקודת המפנה בתרבות השלטונית בארץ:
* דרעי היה השר הראשון ששמר על זכות השתיקה במשטרה.
* דרעי היה חבר הממשלה הראשון שניסה לקבוע מי יהיו חוקריו במשטרה.
* דרעי היה השר הראשון שמקורביו יצאו לחו"ל באמצע חקירתו הפלילית ועסקו בהדחת עדים.
* דרעי היה הראשון שחוקרים פרטיים מטעמו התבקשו לאסוף חומר מכפיש על בכירים במערכת השלטונית וראשי מפלגה יריבה, שנחשדו בשיתוף פעולה איתי. בדרך הזאת, המתוארת בספר, ניסו להשתיקם.
* דרעי היה הראשון שבאמצע משפטו הפלילי ניסה והצליח זמנית להשתלט על ההליך של בחירת היועץ המשפטי לממשלה. הוא ניסה לבחור לעצמו את התובע הראשי.
* דרעי הוא המורשע הראשון שמקורביו ניסו לבחור למענו מפקד כלא נוח במקום שבו ירצה את עונשו.
* דרעי היה הראשון שקיבל בראשית הסתבכותו בפלילים מעמד של אתרוג למען השלום. גם התקדים הזה רשום על שמו.
רשימת התקדימים הזאת, שהלכה והתארכה, מלמדת שנהגתי נכון כשלא עצרתי בשעתו גם ברגעים הקשים של המאבק. הספר מתאר כמה מהם ומאפשר לקורא להציץ אל התנור החם של העיתונות החוקרת, הרצינית; להכיר אותה מקרוב ולהבין שאין כאן שליפות מהמותן; שלא היה כאן מצב שבו קודם כותבים ואחר כך בודקים; שלא היה בתחקיר הזה עיסוק בפסקי דין ובחומרים מבושלים. אתה יוצא לכיבוש היעד המבוצר כשהשולחן שלך ריק ואתה יודע שבדרך אליו יש סלעים, נקיקים, מהמורות והרבה מאוד מוקשים ונחשים ארסיים.
כל התיאור הזה אינו גורע במאומה מעבודת המשטרה והפרקליטות. בפרשת דרעי, אני מצדיע לאנשיהם שוב ושוב. הם עשו מה שעיתונות חוקרת אינה יכולה לעשות, בחלק מהמקרים: לקחו את הסיפור העיתונאי למגרשים הפליליים החמורים, חרשו היטב את השטח במשך יותר משנתיים, השקיעו משאבים וחשיבה יצירתית והגיעו רחוק.
הם לא ראו בעיתונות החוקרת מתחרה, כפי שקורה לא פעם, ולא שיחקו משחקי אגו מטופשים. הם ראו בי ובמלי קמפנר, שעסקה איתי בהכנת התחקיר והיתה נתונה גם היא ללחצים, להטרדות ולאיומים — מנוף חשוב, מקור גלוי, מטאטא נוסף. הם ראו בתחקיר הזה הרמת כדור להנחתה. דרעי לא אהב זאת, ואפשר להבין מדוע.
קללת דרעי נכתב על רקע חרדה עמוקה המקננת בי, שגם בישראל, כמו במדינות אחרות, השחיתות השלטונית עלולה להוביל לאובדן דרך של המדינה. זו איננה אמירה סתמית. האיום האסטרטגי הזה מלווה אותנו מאז יוני 1990, מועד פרסום התחקיר העיתונאי על דרעי ופתיחת חקירת המשטרה בפרשיותיו, והוא רק מחריף והולך. עד כה הסתבכו כבר במעשים או בחשדות חמורים שני נשיאים, שני ראשי ממשלה, שר אוצר, שר חוץ, שר בריאות, שני שרי משפטים, חברי כנסת ואנשי עסקים מרכזיים.
וזו, כמובן, רק רשימה חלקית, המעידה על עומק הריקבון שאליו הגענו.

מרדכי גילת

מרדכי גילת, יליד 1947, מבכירי העיתונאים בישראל וחתן פרס סוקולוב לעיתונות, כתב שנים "בידיעות אחרונות" ומאז 2008 כותב ב"ישראל היום". הוא חתום לבד ועם אחרים על רבים מהתחקירים שהסעירו את המדינה בעשורים האחרונים. הבולטים שבהם: פרשת דרעי, "הפגישה הלילית", פרשת המפכ"ל רפי פלד; פרשת הפסיכולוג אלי פלח, "האי היווני", חלק מפרשיות אהוד אולמרט, איציק מרדכי ודודי אפל. ספרו התיעודי הראשון, "הר הצופים", ראה אור בהוצאת מסדה בשנת 1969.

קללת דרעי מרדכי גילת

הקדמה

ארבע שנים היה מונח הגרעין הקשה של הספר הזה במגירות חדר עבודתי. טיוטות לא מלאות ולא ערוכות הקורעות חלון גדול, מפחיד בעיני, לקרב העיתונאי הממושך שהתחולל ביני לבין אריה דרעי מאז יוני 1990. לאותו מאבק עיקש, בלתי ייאמן ממש, שבו שבר שר הפנים לשעבר את כל הכלים.
הטיוטות האלו מתארות את הדרמה הגדולה של חשיפת פרשת דרעי: את הסיפור האישי והמקצועי שמאחורי הקלעים; את האיומים, הלחצים, מסכת השקרים ומלחמת המוחות; את המעשים החמורים של האיש שהוביל ראשון את "המרד בשלטון החוק". שהניח לו את אבן הפינה.
החומרים שנערמו במגירותי מתארים כיצד פעלה מכונת הפשע המשומנת, ומרימים מסך מעל מעשים שכמו לקוחים מהסרטים. דרעי היה מעורב בקבלת שוחד באופן סדרתי ובחקירתו נחשפו מסמכים מבהילים, חשדות לסחיטה, חוקרים פרטיים, התעללות נפשית קורעת לב באם המאמצת של יפה דרעי בניו יורק, "חפרפרות" בשב"כ ובמשטרה וחדירת אנשים מפוקפקים עד לצמרת השלטון. תהליך ההשחתה הנורא, שאנו עדים לו כיום, התחיל כבר אז.
משום מה, בכל פעם שעמדתי לקדם את הספר — להשלים את החסר, לערוך, ללטש ולסיים — דחיתי זאת למועד אחר. משהו פנימי עצר בעדי. אולי הסלידה מהאיש הלא־ישר הזה, שכונה "העכביש" ורצה יותר מדי ומהר מדי; אולי הדחייה ממעשיו כנבחר ציבור; אולי הקלות המדהימה שבה הצליח לתעתע בעשרות עיתונאים, בהם בכירים ומנוסים, שהתייצבו במשך שנים לימינו.
לפני כשנה וחצי פגשתי בירושלים את אחד המקורות שלי בפרשה והוא הזכיר לי את "ימי הפחד", כלשונו. הוא לא ישן אז בלילות, סיפר, הוא חשש שייחשף כמקור, כ"מויסר", כמלשין. "גם היום," אמר לי, "אני לא בטוח שאנשים במחנה הדתי והחרדי יסכימו לדבר איתך על דרעי. הם ינסו להתחמק."
השיחה הזאת החזירה אותי באחת אל דפי הספר הבלתי מושלמים ואל הימים בהם הזהירו אותי שוחרי טובתי לא לפרסם את התחקיר. אל תכתוב על דרעי דברים רעים, אמר לי אחד מהם, אל תכניס ראש בריא למיטה חולה. הוא בועט, הוא מתוחכם, הוא זהיר — לא תצליח לפצח אותו. לבחור הצעיר הזה יש נושאי כלים, שעושים בשבילו את העבודה המלוכלכת.
האנשים הטובים טעו: החקירה העיתונאית חדרה בסוף לבונקרים של דרעי ושל ש"ס ואני מגולל אותה בהרחבה בקללת דרעי. אני מתאר את ההסתננות למעוז של מי שנחשב אחד הפוליטיקאים היותר מוכשרים והיותר מושחתים בצמרת השלטון; את הבדידות של העיתונאי החוקר מול מערכת שלטונית רקובה ועמוסת כוח; את הזחילה האטית בתוך המחילות, האבנים והקוצים, שבסופה אתה פוגש יודעי סוד שתראה פעם אחת ותשכח.
זו היתה מלחמה קשה, מתישה, שבה מצאתי את עצמי כבר בתחילת הדרך מאוים ומתמודד כמעט לבד מול כולם. התקשורת ברובה לא תמכה בי — לעתים היתה אפילו עוינת; נשתלו ידיעות שקריות בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה בניסיון להטיל דופי באמינות התחקיר; פוליטיקאים התנפלו עלי בגסות מעל לבימת הכנסת ומחוצה לה; חוקרים פרטיים הקיפו את ביתי ואת מערכת "ידיעות אחרונות"; עמיתים לעבודה ניסו לרפות את ידי; והעיקר — אשתי ושלושת ילדי, שנמצאו תחת אבטחה, שאלו אותי עד מתי. חששתי שיגיע רגע השבירה שלהם.
אודה על האמת: היו ימים בהם שאלתי את עצמי, האם אנשים שעקבו אחרי והיו נתונים למעקב סמוי של אנשי אבטחה מטעם העיתון, עלולים יום אחד לחצות קווים אדומים. האם צריך לומר עד כאן, מספיק, ולזוז הצידה. ההתלבטות היתה קשה. אבל בכל פעם שהגיע מידע חדש, שחיזק את קודמו ופתח שער למידע אחר, חמור מקודמו — החלטתי להמשיך.
הבנתי אז שוב שמדובר בתמנון; הבנתי שדרעי אינו עוד איש ציבור שסרח; הבנתי שמדובר באדם שרשימת מעלליו עלולה להביך גם אנשים שמלווים ומתעדים שנים את לווייתני הצווארון הלבן. הבנתי שדרעי לא המציא אמנם את השחיתות השלטונית, על שלל גווניה, אבל שידרג אותה לפסגות חדשות של אובדן הבושה. הוא שבר את השיא.
וזה ההבדל בין מה שהיה לפניו ואחריו: הבושה הרגה בסוף שנות ה־70 את שר השיכון דאז, אברהם עופר, שנחשד בקבלת שוחד, ואת מי שהיה מנכ"ל בנק הפועלים, יעקב לוינזון. שני החשודים שלחו יד בנפשם. דרעי, לעומת זאת, היה הראשון שהרג את הבושה. עד היום אין בפיו אפילו מילת חרטה אחת.

הפרשה הזאת, שעד לחשיפתה לא היתה דומה לה, היא ללא ספק נקודת המפנה בתרבות השלטונית בארץ:
* דרעי היה השר הראשון ששמר על זכות השתיקה במשטרה.
* דרעי היה חבר הממשלה הראשון שניסה לקבוע מי יהיו חוקריו במשטרה.
* דרעי היה השר הראשון שמקורביו יצאו לחו"ל באמצע חקירתו הפלילית ועסקו בהדחת עדים.
* דרעי היה הראשון שחוקרים פרטיים מטעמו התבקשו לאסוף חומר מכפיש על בכירים במערכת השלטונית וראשי מפלגה יריבה, שנחשדו בשיתוף פעולה איתי. בדרך הזאת, המתוארת בספר, ניסו להשתיקם.
* דרעי היה הראשון שבאמצע משפטו הפלילי ניסה והצליח זמנית להשתלט על ההליך של בחירת היועץ המשפטי לממשלה. הוא ניסה לבחור לעצמו את התובע הראשי.
* דרעי הוא המורשע הראשון שמקורביו ניסו לבחור למענו מפקד כלא נוח במקום שבו ירצה את עונשו.
* דרעי היה הראשון שקיבל בראשית הסתבכותו בפלילים מעמד של אתרוג למען השלום. גם התקדים הזה רשום על שמו.
רשימת התקדימים הזאת, שהלכה והתארכה, מלמדת שנהגתי נכון כשלא עצרתי בשעתו גם ברגעים הקשים של המאבק. הספר מתאר כמה מהם ומאפשר לקורא להציץ אל התנור החם של העיתונות החוקרת, הרצינית; להכיר אותה מקרוב ולהבין שאין כאן שליפות מהמותן; שלא היה כאן מצב שבו קודם כותבים ואחר כך בודקים; שלא היה בתחקיר הזה עיסוק בפסקי דין ובחומרים מבושלים. אתה יוצא לכיבוש היעד המבוצר כשהשולחן שלך ריק ואתה יודע שבדרך אליו יש סלעים, נקיקים, מהמורות והרבה מאוד מוקשים ונחשים ארסיים.
כל התיאור הזה אינו גורע במאומה מעבודת המשטרה והפרקליטות. בפרשת דרעי, אני מצדיע לאנשיהם שוב ושוב. הם עשו מה שעיתונות חוקרת אינה יכולה לעשות, בחלק מהמקרים: לקחו את הסיפור העיתונאי למגרשים הפליליים החמורים, חרשו היטב את השטח במשך יותר משנתיים, השקיעו משאבים וחשיבה יצירתית והגיעו רחוק.
הם לא ראו בעיתונות החוקרת מתחרה, כפי שקורה לא פעם, ולא שיחקו משחקי אגו מטופשים. הם ראו בי ובמלי קמפנר, שעסקה איתי בהכנת התחקיר והיתה נתונה גם היא ללחצים, להטרדות ולאיומים — מנוף חשוב, מקור גלוי, מטאטא נוסף. הם ראו בתחקיר הזה הרמת כדור להנחתה. דרעי לא אהב זאת, ואפשר להבין מדוע.
קללת דרעי נכתב על רקע חרדה עמוקה המקננת בי, שגם בישראל, כמו במדינות אחרות, השחיתות השלטונית עלולה להוביל לאובדן דרך של המדינה. זו איננה אמירה סתמית. האיום האסטרטגי הזה מלווה אותנו מאז יוני 1990, מועד פרסום התחקיר העיתונאי על דרעי ופתיחת חקירת המשטרה בפרשיותיו, והוא רק מחריף והולך. עד כה הסתבכו כבר במעשים או בחשדות חמורים שני נשיאים, שני ראשי ממשלה, שר אוצר, שר חוץ, שר בריאות, שני שרי משפטים, חברי כנסת ואנשי עסקים מרכזיים.
וזו, כמובן, רק רשימה חלקית, המעידה על עומק הריקבון שאליו הגענו.