תיכון רוזווד 3 - סאווג'

פרק 1

אית'ן

צליל מכוניתו הנעצרת בחניה ממלא אותי אימה.

מאז שנחשפו סודותיו לפני כמה שבועות נמנעתי מלבלות עם אבא שלי, ובהיותו הזין חסר עמוד השדרה שהוא, הוא נתן לי את המרחב. כל אב הגון היה מכריח אותי לשבת ולהקשיב לו, אבל הוא... פשוט ברח. רץ אליה, ללא ספק.

לאחרונה, הוריי נעדרים אפילו יותר מהרגיל — לא שאני מתלונן. זה אומר שיש לי מקום לעצמי ואת היכולת לעשות מה שלעזאזל רציתי, מתי שרציתי, בדיוק כפי שרציתי. אבל לא היה לי מושג שהם לא היו בעוד אחת מנסיעות העבודה של אבא. המציאות הייתה שאימא שלי חזרה לגור עם הוריה בקונטיקט, ואבא שלי היה עסוק בלדפוק את העוזרת האישית שלו בוושינגטון.

אני מניד בראשי, עדיין מסרב לקבל את מה שהוא עשה. אני לא מתבייש להודות שהוא האליל שלי, והעובדה שהוא דפק את אימא שלי בצורה הכי גרועה שאפשר, טלטלה אותי עד היסוד.

האיש שתמיד הערצתי, שחשבתי שהוא אלוהים, השתין על כל מה שאי פעם האמנתי בו. חשבתי שהוא ישר, אמין, מכובד. אבל נראה שהכול היה שקר. כל מה שהוא היה צריך זה אישה בחצאית קצרה עם חיוך קליל בשביל להרוס את מה שהיה לנו.

אגרופיי מתעקלים כשקול טריקת דלת הכניסה מהדהד מבעד לבית הריק.

"אית'ן?" שמי נישא אליי בבום. אני רוצה להעמיד פנים שאני בחוץ, אבל הוא החנה ליד המכונית שלי. אין סיכוי שאצליח להתחמק מזה. "אית'ן?" הוא צועק שוב, רגליו הולמות במדרגות כשהוא עושה את דרכו אל חדרי.

הדפיקה שלו על הדלת חזקה והחלטית, מה שגורם לי לרצות להטיח אגרוף בצלעותיו רק כדי להראות לו עד כמה בדיוק הוא פאקינג חזק.

כשהוא עדיין לא מקבל ממני תשובה, הוא פותח את הדלת ונכנס. "הנה אתה, בן. לא שמעת אותי קורא לך?"

ראשי שמוט לרגע, ואז אני מסתובב לעברו. הוא לובש את החליפה הרגילה ועונב את העניבה שלו, זו שתמיד גרמה לו להיראות חזק ומוצלח, אבל עכשיו אני רק מגלגל עיניים. הוא בדיחה.

אני לא מגיב. הוא יודע היטב שאני יודע, וגם שאין לי שום כוונה לדבר איתו. הוא לא סתם בגד באימא שלי כשתקע את הזין שלו בתוך הזונה הזאת, הוא בגד בכל המשפחה שלנו. בשם שלנו. בכל מה שאנחנו מייצגים.

הוא ממשיך, כמתעלם מהעובדה שברור שאין לי עניין במה שיש לו לומר לי, "יש לי כרטיסים למשחק היום. חשבתי שיעשה לנו טוב לבלות קצת יחד."

למרות שהמחשבה על המשחק מושכת, במיוחד בידיעה שיהיו לו מושבים מצוינים, אם זה אומר לשבת לידו ולהעמיד פנים שהכול בסדר גמור, אז לא, תודה רבה. "אני בסדר, תודה. אני עסוק." אני מסתובב לאחור כדי לבהות דרך החלון. זה לא שבאמת יש לי מה לעשות, והעובדה שאני יושב על המיטה בלי שום דבר דולק, אפילו בלי הנייד שלי, ביד צריכה לרמוז לו על העובדה.

"באמת?" הוא שואל, השעשוע בטון שלו מעצבן אותי.

"באמת."

"אית'ן, קדימה. אל תהיה כזה. אני יודע שאתה כועס עליי, אבל לא הכול כמו שזה נראה."

"אה, באמת? אז לא טבלת את העט שלך בדיו שבמשרד בזמן שהיית נשוי לאימא, נכון?" הוא מחוויר. "אם טעיתי, אז בבקשה, האר את עיניי, אבא." אני פוסע ונעמד ממש מולו. כיום אני גבוה יותר ורחב ממנו, ואני יודע כמה הוא שונא את זה. הגרגרת שלו עולה ויורדת כשהוא בולע. לא מפחד. הבן זונה לא מפחד משום דבר, בטח לא ממני.

"אתה לא תבין."

שיניי חורקות והחזה שלי מתנפח מכעס. "אני לא פאקינג ילד," אני מסנן. מערכות יחסים הן מורכבות, אני מבין את זה. דברים קורים, אני מבין גם את זה. אבל מה שאני לא מבין זה למה הוא לא יכול היה להתנהג כמו פאקינג מבוגר ולדבר על זה במקום לזיין את האישה הראשונה שחצתה את דרכו.

הוא משפיל אליי מבט, מתרה לומר לו בדיוק מה דעתי, אבל אני מסרב להכיר בהתנהגותו ולהתייחס לזה.

"ביקשתי טובות מאנשים חשובים כדי להשיג אותם. אתה בא, או מה? זה אמור להיות משחק יוצא מן הכלל."

הוא מנופף בכרטיסים מול פניי. עבר נצח מאז שהייתי במשחק ליגה מחוץ לעיר, והפיתוי של שאגות הקהל, ההתרגשות המשותפת, הידיעה שאני יכול לשכוח מהצרות בחיי במשך שישים דקות מספיקים כדי שאסכים, למרות שאני לא מרוצה מזה.

חיוך מנצח מתעקל על שפתיו, ואני מתחרט על כך מייד.

"אני אפגוש אותך למטה בעוד עשרים דקות. נלך לאכול סטייק אחרי המשחק." לעזאזל, הוא יודע שאני לא יכול לסרב להצעה של סטייק.

בהנהון ראש, הוא יוצא מחדרי, משאיר אותי להתבשל עוד קצת בכעס שלי.

אני מושך את חולצתי מעל לראש, מנער את נעלי הריצה שלי ונכנס לחדר הרחצה. זה היה יכול להיות אחרת אילו הייתי רואה את זה מגיע, אבל הוריי תמיד נראו כל כך מאושרים, כל כך חזקים. בזמן שצפיתי בחברים בבית הספר מתפרקים במהלך השנים כשהמשפחות שלהם נקרעו לשניים, תמיד הרגשתי אסיר תודה בידיעה שזה לעולם לא יקרה לי. הייתי כל כך בטוח באהבתם של הוריי. לכן ביום שקיבלתי שיחת טלפון מאימי סחוטת הדמעות, זה הרס אותי בצורה שלא יכולתי לדמיין.

"אני כל כך מצטערת, מותק, אבל אני לא חוזרת הביתה. הדברים נגמרו ביני ובין אבא שלך."

ראיתי אנשים נשברים כשהחברות שלהם נפרדו מהם, כשהקבוצות שלהם הפסידו, כשהם נכשלו במבחן שהם למדו אליו במשך שבועות, אבל מעולם לא חשבתי שזה ירגיש כמו שזה הרגיש באותו רגע.

היא התחננה שאעזוב ואעבור איתה לקונטיקט, התחננה בפניי שהיא לא יכולה לאבד גם אותי, אבל החיים שלי כאן. כל מה שיש לי, חוץ ממנה, נמצא כאן. אני לא יכול לקום ולעזוב את כל מה שעבדתי כל כך קשה עבורו, או את החברים שלי שאני יודע שיגבו אותי לא משנה מה. עד כמה שזה הכאיב לי לסרב לה, הייתי חייב להגיד לה שאני נשאר במקום.

היו לי תוכניות לעתיד, שאף אחת מהן לא כללה מעבר לגור עם סבא וסבתא. אם כי עכשיו שאני חושב על זה, ללכת בעקבות אבי ללמוד עסקים ביו־אף־סי לא נראה כזה מושך. תמיד רציתי להיות כמוהו, אבל עכשיו נראה שלהיות ההפך ממנו, לא יהיה כזה נורא.

הנסיעה לאצטדיון עוברת בדממה. רק צליל מנוע הווי־8 של אבי נשמע כשאני מסתכל על העולם חולף מבעד לחלון. יכול להיות שהסכמתי להצטרף, אבל אני לא רוצה שהוא ישלה את עצמו שקיימת איזושהי הפסקת אש בינינו. יש סיכוי טוב שלעולם לא אסלח לו על זה.

המשחק הוא בדיוק מה שקיוויתי. ההתרגשות ושאגות הקהל מחלחלים לתוכי בשנייה שאנו דורכים בתוך האצטדיון העצום. הזמזום שמתעורר בי כשהמעודדות מנערות את הפונפונים שלהן ממלא את בטני בעקצוצים מהסוג שאני מקבל רק כשמעורב פוטבול. אני חי בשביל זה. להסתגר בפני העולם ולהתמקד במטרה אחת. אני אוהב את תשואות הקהל, לדעת, בין אם אני משחק או צופה, שאני חלק ממשהו גדול יותר מאשר חיי הקטנים.

אני בטוח שכולם סביבי חושבים שזו תשומת הלב בלהיות שחקן של הרוזווד ברז שאני אוהב, טוב, זה חלק מהעניין, אבל זה לא הכול. להיות ליד אחיי, לכבוש את העולם יחד, זה בשבילי הכול. הפוקוס שלי מתמקד אך ורק על המשחק ועל לשים את עצמי בנעליים של השחקנים. משחק מול קהל של תיכון רוזווד יוצר באז רציני, אני רק יכול לדמיין איך החבר'ה האלה מרגישים כשהם רצים לכיוון הקהל הצוהל.

זה משחק צמוד, והוא מחזיק את כולנו על קצות האצבעות לאורך כל הדרך. ליבי דוהר עם שריקת הסיום, לא יודע לאיזה כיוון זה ילך.

אני צונח על הכיסא שלי, ההיי מהמשחק גורם לי לרצות לחגוג. זה אולי לא היה הניצחון שלי, אבל שהאל יעזור לי אם אין לי את אותה תגובה. אין כמו מסיבה טובה וזיון אחרי משחק מוצלח.

אני מעיף מבט סביבי כדי לראות אם קיימת הזדמנות שאמצא לי את הדבר האחרון, אבל כשעיניי מביטות לשמאל, אני מוצא את אבא שלי מביט בי עם חיוך על הפנים, וההתרגשות שלי נעלמת מייד. אימא שלי סיפרה לי איך הוא היה בתיכון. הם יצאו רק שנים לאחר מכן, בין היתר בגלל המוניטין שלו. האם אני גרוע כמוהו? האם נגזר עליי לעשות את אותן טעויות כשמדובר בנשים?

"מוכן לאכול?" הוא שואל כשכולם מתחילים לעזוב.

לא. הדבר האחרון שאני רוצה זה אוכל כרגע, אבל אני בספק שיש לי סיכוי לצאת מזה. "בוא נלך." אין התלהבות בקולי, ומהאופן שבו עיניו מצטמצמות, אני יודע שהוא לא מפספס את זה, אבל זה לא מונע ממנו לקחת אותי למסעדת הסטייקים הכי יקרה במחוז.

האווירה כבדה, המתח בינינו נהיה מאוד לא נוח כשהוא מזמין לשנינו סטייק פילה ונשען לאחור עם הבירה שלו, כמעט מנופף לי אותה בפרצוף אחרי שסירב להזמין לי אחת, בטענה שאני קטין — מה שכמובן נכון, אבל זה לא מפריע לו למלא לי את הבית כל סוף שבוע, או להשאיר את כרטיס האשראי שלו שאוכל להצטייד בכמה כשייגמרו.

"אני יודע שאתה כועס, אית'ן. אני מבין שזה היה הלם, אבל כבר הרבה מאוד זמן שהדברים לא הסתדרו ביני ובין אימא שלך. אנח —"

"לא אכפת לי, אבא. לא היית צריך לבגוד. יש מיליון דרכים להתמודד עם מערכת יחסים כושלת, ולזיין את העוזרת שלך היא לא אחת מהן."

הוא נסוג מעט מהטון הבוטה שלי. "זה לא ככה עם אש." אני מרים גבה, לא מפספס את העובדה שהוא מדבר עליה בזמן הווה, כאילו היא עדיין חלק גדול מחייו. "היא הייתה שם בשבילי כחברה הרבה לפני שמשהו קרה."

"תחסוך ממני את הפרטים של הפרשה הקטנה והמלוכלכת שלך."

"שמור על הטון שלך, אית'ן. אין צורך שכל העיר תדע על העניינים שלנו."

צחוק מזלזל נפלט משפתיי. "ואתה לא חושב שהרכילות תהיה ידועה לכול כשהם יבינו שאימא לא חוזרת?"

הוא פותח את פיו כדי להגיב, אבל שום דבר לא יוצא. "תקשיב לי, בן," הוא אומר לבסוף, והבטן שלי צונחת. הייתי צריך לדעת שיש לו סיבה נסתרת עם הדחף הפתאומי לרגע של אבא ובן. "אני יודע שאתה לא תאהב את זה, אבל —"

אני נושף באיטיות בעודי מתכונן לפיסת המידע הבאה שתטלטל את עולמי.

"אש עומדת לעבור לגור איתנו."

"היא פאקינג מה?"

"תראה, אני יודע שזה לא אידיאלי. עדיין לא תכננתי לשאול אותה, אבל קשה לה בוושינגטון כרגע. היא איבדה את הדירה שלה ו —"

"אני לא שם זין, אבא. אנחנו לא פאקינג מקלט לנשים שאתה אוסף באקראיות."

פניו מאדימות מכעס. עיניו מצטמצמות ושפתיו מתעוותות. אני מזהה את ההבעה שמופיעה על פניו כשהוא מנסה להישאר רגוע.

"זה הבית שלי, אית'ן. אם אני רוצה אותה שם, היא תהיה שם."

נכון שזה פאקינג נפלא.

"זה אולי הבית שלך, אבל אתה אף פעם לא שם. אתה מצפה ממני לשחק ב'משפחה' עם האישה הזאת, או שהיא עומדת להיעלם איתך לשבועות בכל פעם?"

"היא תהיה איתי, אבל —"

לעזאזל עם החיים שלי, יש עוד אבל. אני בוהה בו, הבעתי ריקה כשאני מחכה למכה הבאה. "הבת שלה תבוא איתה ותירשם לרוזווד. אני רוצה שתעזור לה בזמן שהיא תתאקלם." אני מחכה שהוא יגיד שהוא מתלוצץ, אבל בשום שלב שפתיו לא מתעוותות לחיוך. "היא בחורה מקסימה. אני חושב שתאהב אותה."

פרק 2

ריילין

"היי, מותק," אומרת אימא ונכנסת לדירה המדכאת שלנו אחרי שעבדה בעבודה השנייה שלה באותו יום. "אני מקווה שלא אכלת, הבאתי את המנה האהובה עלייך." בשנייה שהיא אומרת את המילים, האימה מתיישבת ומתהפכת לי הבטן.

אימא מבזבזת כסף על אוכל בחוץ רק כשיש לה חדשות רעות. ולא פעם, מדובר במעבר דירה. וושינגטון היא הבית כבר כמעט שמונה חודשים. זה הכי הרבה זמן שנשארנו במקום אחד, הייתי צריכה לראות את זה מגיע.

אימא הייתה רגועה בצורה יוצאת דופן, וקיוויתי שאולי אגיע לבית הספר כאן, אבל כשאני עוברת את הפינה לאזור המגורים שלנו ומוצאת אותה פורקת את קופסאות הטייק־אווי, אני יודעת מה הסיבה שאנחנו עומדות לקום ולעבור שוב. זה תמיד מאותה סיבה. גבר.

בכל פעם היא מבטיחה שיהיה אחרת. שהפעם הוא האחד, שאנחנו עומדות להכות שורשים ושיהיה לנו בית אמיתי. אבל בכל פעם האחד מתברר כאידיוט אמיתי, ובסופו של דבר אנחנו עוזבות. בורחות, יותר נכון.

היא ארוסה סדרתית. כמעט בכל פעם שהדברים נעשים רציניים, והוא קונה טבעת, הבחור מראה את הצבעים האמיתיים שלו והכול נגמר. זה שלפני האחרון היה הגרוע ביותר. צמרמורת עוברת לי בעמוד השדרה כשאני נזכרת.

אריק, לעומת זאת, נראה בחור טוב. הוא העשיר מבין הגברים שהיא הייתה איתם בעבר, והיא יודעת לזהות את אלה עם הכסף. ככה היא חושבת שהיא תהיה מאושרת אחרי שנים בלי שום דבר על שמה. אני באמת מקווה שיום אחד היא תמצא את מה שהיא מחפשת, אבל אני חוששת שהכול פנטזיה אחת גדולה.

"זה מריח טוב, אימא," אני אומרת וצונחת על הספה הבלויה שלנו, שואפת ניחוח של אוכל אמיתי. עבר זמן מאז שאכלתי משהו כל כך משמעותי. "מה האירוע?" אני שואלת, המילים כמעט נתקעות לי בגרון.

היא נושפת ארוכות, מתעכבת, ואני שמה לב שבשום שלב היא לא מנסה להרים אליי את מבטה. "אנחנו שוב עוברות, נכון?"

"אני כל כך מצטערת, מותק. אבל אני חושבת שזה לטובה."

אני מהנהנת לעברה בעצב, יודעת מה הסיבה האמיתית שבגללה היא רוצה לעבור שוב, אבל גם יודעת שהיא לא מתכוונת להשמיע אותה. אנחנו אף פעם לא מדברים על זה — עליו. היא ממשיכה לנסות להתגבר על הזיכרונות במקום.

"לאריק יש בית מדהים ליד הים. בית ספר התיכון המקומי מדהים. יהיו לך הרבה יותר הזדמנויות מאשר כאן."

זה נכון. התיכון שאני לומדת בו כרגע הוא הגרוע מכל אלה שחוויתי בחמש השנים האחרונות. אני בהחלט לא אתגעגע למקום כשהיא תגרור אותי שוב ברחבי הארץ.

"מתי אנחנו עוזבות?"

היא בולעת ותוקעת את מקלות האכילה שלה באטריות שלה. "הוא יבוא לקחת אותנו ביום רביעי."

"יום רביעי?" אני כמעט מקיאה את האורז דרך האף. "יום רביעי? מחרתיים?" לפחות יש לה את ההגינות להיראות אשמה. "הוא לא בטוח מתי הוא יחזור שוב למשרד, והוא לא רוצה להשאיר אותנו כאן יותר ממה שצריך."

אלוהים, הדרך שבה היא אומרת את זה גורמת לי לחשוב שאנחנו צעצועים של ילדים שיושבים על המדף, מחכים לבעלים חדשים.

"אנחנו יותר ממסוגלות לעבור בכוחות עצמנו. זו לא תהיה הפעם הראשונה," אני ממלמלת. אשמה ממלאת את תווי פניה. אני יודעת שלא ככה היא רוצה שנחיה, אבל לצערי אלה חיינו. אולי יום אחד היא תקבל את היציבות שהיא משתוקקת לה. אני מקווה שכן, באמת. האם אריק סאווג' הוא הפתרון? מבין האבות החורגים האפשריים שהיו לי לאורך השנים, הוא כנראה בשלישייה הפותחת של האפשרויות האמיתיות. אבל מי יודע מה העתיד יביא. הוא אף פעם לא מפסיק להדהים אותי.

"חשוב לו לעזור."

"אני מניחה שאשתו עזבה?"

"ריילין," היא מסננת, ועיניה מוצאות את שלי בפעם הראשונה.

"מה?"

זה לא סוד שהקשר של אימא ואריק התחיל עוד כשהיה נשוי. כל העניין פשוט נשמע קצת קלישאתי מדי לטעמי. הוא לא היה מאושר בנישואיו, התיידד עם העוזרת שלו, והדבר הבא שכולנו יודעים, הוא לוקח אותה לארוחות ערב כדי להודות לה על מסירותה לחברה, ואני חוזרת מוקדם מבית הספר ומוצאת אותם על המיטה שאני נאלצת לחלוק עם אימא בדירה הקטנה שלנו עם מיטה אחת. אבל הכול בסדר, כי אשתו גילתה והלכה, ועכשיו אנחנו זוכים לעבור לטירה שלו המשקיפה על הים. אני כמעט מצליחה לעצור את גלגול העיניים מהמחשבה. "זו הפעם האחרונה, אני מבטיחה."

"נשמע נהדר, אימא." אלה לא המילים שאני רוצה לומר. אני רוצה לדרוש לדעת איך היא מסוגלת לשבת כאן ולומר את זה אחרי כל ההבטחות שהיא הפרה. אני רוצה לצעוק אליה ששוב אני נעקרת מבית ספר שבקושי הספקתי להתרגל אליו.

דממה יורדת סביבנו. אין לנו אפילו טלוויזיה שתשבור את המתח.

אחרי שסיימתי את עוף השומשום שלי, שאותו התאמצתי להוריד בכוח אחרי שהנחותיי אוששו, אני מניחה את הקופסה חזרה על שולחן הקפה. "יש לי מבחן בבוקר שאני צריכה ללמוד אליו. לא שזה ישנה אם אעבור או לא."

אני כמעט מגיעה אל חדר השינה כשהיא קוראת לי.

"ריי?"

אני עוצרת, אבל לא מסתובבת ולא מדברת.

"זה עומד להיות האחרון, אני באמת מרגישה את זה הפעם."

"אני מקווה שכן, אימא. באמת מקווה."

אני מתעלמת מספר הלימוד שמונח על השידה כשאני נכנסת לחדר. לא שמה זין על המבחן, נזקקתי למרווח נשימה, לא שאני מקבלת הרבה ממנו בדירה בגודל של שישים מטר רבוע בקושי. אני אולי לא נהנית מהרעיון לארוז שוב את מעט החפצים שלנו, אבל הרעיון לעבור למקום קצת יותר גדול בהחלט מושך.

בדיוק כפי שהובטח, כשאני חוזרת הביתה מבית הספר ביום רביעי אחר הצהריים, הדירה שלנו ריקה מחפצים — לא שהיו לנו הרבה כאלה — ואימא ואריק מחכים לי עם כמה מזוודות ליד הספה. "היום שלך עבר בסדר?"

"בסדר," אני ממלמלת. ביליתי את כל היום בתהייה לאן לעזאזל היא גוררת אותי הפעם. נראה שאריק דובר אמת, אבל עד שאראה את הראיות לבית הזה המשקיף לים, אני אישאר סקפטית. בעבר אימא נפלה על כמה בחורים שקרנים משכנעים מאוד, לכן העובדה שהוא לובש חליפה מהודרת ומבזיק בכרטיס האשראי השחור שלו בכל פעם שהוא קונה משהו, לא באמת אומרת לי שום דבר.

"נפרדת מהחברים שלך?"

אימא שלי לא טיפשה — היא בעצם אישה מאוד אינטליגנטית, למרות הפגמים הברורים שלה — אז איך היא לא הבינה שהעובדה שאנחנו עוברים דירה לעיתים קרובות כל כך, הופכת רכישת חברים לבלתי אפשרית עבורי, ושאני בנקודה שבה למעשה ויתרתי על הניסיון? מה הטעם כשבעוד חודשיים, חמישה, שמונה חודשים אני איגרר למקום אחר בארץ?

"כן," אני משקרת. "הם הבטיחו לשמור על קשר." איכשהו אני מצליחה להרחיק את הטון המריר מקולי. להיכנס איתה לריב עכשיו רק יוביל למסע מתוח למקום שאליו אנחנו הולכים.

"פנטסטי. טוב, הטיסה שלנו יוצאת בעוד שעתיים. שנלך לאכול קודם? יהיה לי נהג שיחכה בחוץ."

"נשמע מושלם," אימא כמעט צווחת מהתרגשות.

"את רוצה להחליף קודם?" שואל אריק, מעביר את עיניו על התלבושת שלי.

"לא, אני בסדר." אני משפילה מבט אל מכנסי הג'ינס הקרועים והמכוסים בכתמי צבע ואל חולצת הטי הגזורה לרוחב.

לא באמת מעניין אותי אם אני לא מתאימה לעולם המפואר שלו. אימא היא זו שהוא רוצה, לא אותי. הוא צריך להשלים עם הנוכחות שלי רק כמה חודשים לפני שאחליט סוף־סוף לאיזה קולג' אני רוצה ללכת, ובעצם לבלות שלוש שנים שלמות באותו מקום. אני לא בטוחה במאה אחוז לאן אני רוצה להגיע, למרות שיש לי כמה סירובים מובהקים שכבר קיבלתי מחלק מהמקומות שאליהם אימא גררה אותי.

"טוב." הוא לא נראה מאושר, אבל כשאני עומדת עם ידיים משולבות על החזה וסנטר בולט החוצה, הוא סותם בחוכמה את פיו, מסכים איתי בבירור שוויכוח לפני עלייה למטוס הוא רעיון רע.

כשהמזוודות והחפצים שלנו בחלק האחורי של המכונית של הנהג שלו, אנחנו פונים לכיוון שדה התעופה, עוצרים לאכול באיזה דיינר בדרך. לא מסוג המקומות שאני מצפה מאריק לבחור, אבל הוא לא ממש יכול לקחת אותנו למסעדת פאר כשאני לבושה ככה. המחשבה ממלאת אותי שמחה. אולי אין לי מילה לגבי איפה נגור, אבל יש לי שליטה על כמה דברים.

"מה אית'ן אמר על הגעתנו?" אימא שואלת, ומזכירה לי שאנחנו לא רק עוברות לגור עם אריק.

"הוא לא יכול לחכות לפגוש אתכן."

העניין במיליון גברים — או כך לפחות נראה — שנכנסים ויוצאים מחייך הוא שאת נהיית ממש טובה בלקרוא אותם. ההתמכרות של אימא למטומטמים עזרה לי מאוד ללמוד לזהות את הרעים הרבה לפניה, וכרגע אריק משקר בפה מלא.

"באמת?"

"בוודאי. סיפרתי לו הכול על שתיכן."

אני לא יכולה להימנע מגלגול עיניים. הוא אולי יודע הרבה על אימא שלי — הם מתראים מספיק זמן כדי לדעת את הבסיס — אבל אני מתערבת שאין לו שמץ של מושג על החלקים האפלים יותר של העבר שלנו שהופכים אותנו למה שאנחנו.

אימא אולי ממהרת להתאהב ולתת אמון, למרות שהלב שלה נשבר יותר פעמים ממה שאני רוצה לזכור. אני, לעומת זאת, לא סומכת על אף אחד, אפילו על אימא שלי רק עד גבול מסוים, עם השיפוט הנורא שלה.

אני אדאג שאף אחד לא ידע עליי מספיק כדי להשתמש בזה נגדי. למדתי בדרך הקשה לפני שנים שלאפשר למישהו להיכנס ולבטוח בו רק מוביל לכאב, וזה לא שיעור שאני רוצה לחזור עליו.

"רשמתי אותך לתיכון רוזווד. אית'ן יוכל להראות לך את המקום ביום שני ולעזור לך להתאקלם."

"נפלא." אני מחייכת אליו, והוא מחזיר חיוך, בהנחה ששלי אמיתי. הוא לא. התחלתי מחדש בבתי ספר כל כך הרבה פעמים, שלחקור את בית הספר החדש בכוחות עצמי זה כמעט חלק מהכיף. נוסף לכך, הליכה לאיבוד תמיד משמשת תירוץ טוב לאיחור.

שאר המסע כמעט נסבל. אנחנו טסים במחלקה ראשונה, כמובן, ובזמן שאימא ואריק עסוקים בעניינים שלהם, אני מצליחה לחטוף לעצמי בקבוק שמפניה. הוא נראה פאקינג מפואר — אלוהים יודע כמה הוא עלה לו — אבל לא אכפת לי. אני לוגמת מהבקבוק כאילו מדובר במים מוגזים בתקווה שזה יעזור לי לשכוח את מה שקורה עכשיו.

בשנייה שאנחנו יוצאים משדה התעופה, אני יודעת שדבריו של אריק בנוגע למקום מגוריו ועל הכסף שיש לו, הם אמת. מחכה לנו פאקינג לימוזינה.

אימא צווחת מהתרגשות כשהוא מושך אותה לזרועותיו ומנשק אותה במתיקות. השמפניה שממלאת לי את הבטן מאיימת להופיע מחדש מלהביט בהם.

זה כל כך מוגזם ויומרני.

"רציתי שתגיעי בסטייל, מתוקה."

אלוהים, אני באמת עומדת לשנוא את המקום הזה.

איש צוות מסכן משדה התעופה מגלגל את התיקים שלנו על עגלה ומניח אותם בתא המטען. אני הולכת בעקבותיו ותופסת את ידית דלת הנוסע של המכונית המגוחכת, לחרדתו הרבה של הנהג. הוא ממתין בסבלנות לקבל את פני אורחיו.

"מה?" אני נובחת. "אתה רוצה לשבת מאחור עם השניים האלה שבולעים זה את זה?"

"רשמתי לעצמי, מיס. את יותר ממוזמנת להצטרף אליי."

"תודה." אני מחייכת אליו את החיוך הראשון האמיתי שלי היום ומטפסת פנימה.

אני ממהרת להחליף בין תחנות הרדיו שלו למשהו קצת יותר עדכני ומתיישבת להמתין.

הגענו עד לכאן. כל מה שנשאר זה לראות את הבית שהוא הבטיח לנו.

הנסיעה ארוכה מכפי שקיוויתי, ואני מוצאת את עצמי מנמנמת לצלילי הנהג ששר עם המוזיקה שלי. אם היה אכפת לי, הייתי שואלת איך הוא יודע את המילים כשרוב נוסעיו בטח מבקשים מוזיקה קלאסית או חרא אחר, אבל לא אכפת לי.

אני לא פוקחת את עיניי עד שהאדמה מתחת לצמיגים מתחילה לפצפץ. הסנטר שלי נשמט כשאני בוהה בבית שאליו אנחנו נוסעים. הוא פאקינג עצום!

"מרשים, נכון?" אומר הנהג, ואני שמה לב שהתקדמתי במושב כדי להביט טוב יותר. המקום גדול יותר מכמה מהדירות שבהן גרנו.

"זה בהחלט משהו מיוחד."

"אני מקווה שיהיה לך טוב כאן, מיס. רוזווד היא מקום נהדר לחיות בו."

רק הזמן יגיד. אני לא מגיבה בהסתייגויותיי, אלא רק מחייכת ויוצאת מהמכונית כשהוא נעצר.

"לא נראה שאית'ן כאן. אמרתי לו באיזו שעה אנחנו מגיעים," רוטן אריק. "קדימה, אני לא יכול לחכות להראות לך את המקום."

"רק תכוון אותי לכיוון החדר שלי." אין לי עניין בסיור מודרך באחוזה המזורגגת שלו. אם אני חייבת לגור כאן, אני בטוחה שאבין את סדר החדרים בקרוב. לא שמישהו יכול להזדקק לכל החדרים המזוינים האלה.

הוא פותח את הדלתות, וגרם מדרגות ענק מתגלה, כמו אלה שרואים בתמונות חתונה שבהן הכלות מחליקות בחינניות מטה לעבר הנסיך שלהן. המחשבה גורמת לשמפניה לבעבע כלפי מעלה שוב.

"תעלי במדרגות ותפני שמאלה. החדר שלך הוא האחרון מימין. יש בו נוף מדהים ומרפסת. את תאהבי אותו. ביקשתי מרייצ'ל להכין אותו עבורך, אבל אם את צריכה משהו, פשוט תבקשי."

אני רוצה לשאול מי זאת לעזאזל רייצ'ל, אבל בהנחה שהיא המשרתת או משהו בסגנון, אני פשוט מהנהנת ועוקבת אחרי ההוראות שלו במעלה גרם המדרגות המטורף.