מרקאן

פתיח
מיה הוד רן

באוקטובר 2018 צעדה בהיסוס אל סדנת הכתיבה שלי רחל דאויט. בסדנה "מסע הגיבורה שאני" אנו חוזרות אל אפיזודות מעברנו, מנכיחות ואוספות את הסיפור שאנו נושאות. מהרגע שרחל החלה לספר על המסע שלה מאתיופיה לישראל, חברות הקבוצה ואני היינו המומות. עד אז שמענו על העלייה מאתיופיה דרך התקשורת, אך הפעם הקשבנו לסיפור ממקור ראשון.

רחל שיתפה עימנו גם את סיפור ההתמודדות שלה בארץ, כנערה בפנימייה ישראלית שנמצאת בארץ ללא הוריה, ובהמשך איך התמודדה כאישה וכאם עם אפליה וגזענות מצד הרשויות, מוסדות החינוך והשכנים. ישבנו מולה בפיות פעורים, מלאות הערכה ורואות את גדולתה. האישה שנראתה עדינה ושקטה, התגלתה כבעלת עוצמות ומעוררת השראה.

אדם זקוק לספר את הסיפור שלו על מנת להכיר את עצמו ואת כוחותיו. הנכחת הסיפור בכתיבה, הקראתו מולנו, חברות הקבוצה, וההאזנה שלנו, העניקו לסיפור תוקף שרחל לא קיבלה מספיק ממנו עד כה.

רחל קיבלה תוקף לסיפורה כשסיפרה לנו אותו, אך יש סיפורים שאם יקבלו הדהוד גדול יותר – יתרמו לא רק לכותב, אלא גם תהיה בהם תרומה משמעותית לחברה. סיפורה של רחל הוא בהחלט סיפור כזה, שיאפשר לאנשים רבים לראות את הקהילה האתיופית בעיניים חדשות, ולקבל תובנות על החלום שמועבר מדור לדור, על נחישות ואמונה, כמיהה וכיסופים, ועל החיים לאחר העלייה לארץ.

במשך שנתיים רחל כתבה את הטקסטים בנחישות ובהתמדה, וארזה אותם לכדי סיפור. בהמשך בחרנו, ערכנו ושזרנו את הפרקים, כדי שהספר יוכל לשמש מעין ייצוג של הקהילה האתיופית בישראל.

הספר שנוצר הוא סיפור ישראלי, נשי, על גבורת היומיום, על בחירה באקטיביות מול גזירות גורל, על הליכה עם הלב באומץ ובראש מורם. אני מתרגשת על ההזדמנות להיות חלק מהיציאה לאור של היצירה המשמעותית הזו.

חוויית הקריאה של העורכת
ענת שן

"מרקאן" הוא סיפור של נערה, סיפור של משפחה, סיפור של עדה וסיפור של עם. הוא פורש תמונה מלאת צבעים וריחות מחייה של ילדה מאושרת בכפר יהודי באתיופיה, הגדלה לקראת צומת חשוב בחייה.

רחל מתארת איך נפלה ההחלטה לצאת למסע ללא הוריה, את קשיי המסע דרך סודן – מסע ארוך, מפותל וטראומטי לרבים, דרך עיניה של בת ארבע־עשרה שנפרדה מהוריה ומשפחתה כדי להגשים חלום. בהמשך נגלה את קשיי הקליטה שלה במעבר החד מחיי הכפר הנידח הטובל בטבע ובחקלאות – לפנימייה בארץ, ואת תהליך ההסתגלות שלה בחברה הישראלית שלא הייתה ערה לגודל הפער, ולא זיהתה את הנקודות החלשות והמחלישות של קליטת עולי אתיופיה בארץ.

רחל מספרת את סיפורה בצורה כובשת, נוגעת ללב, מרתקת, ולעיתים עוצרת נשימה ממש.

מעבר לאורחות החיים והמאורעות, הסיפור חושף איכויות של עדינות, תבונה רבה, עוצמה רגשית ויכולת ביטוי מרשימה. אנחנו נחשפים ליכולת ההתבוננות העצמית של נערה בת ארבע־עשרה שעלתה לארץ בגפה, לאינטליגנציה הרגשית הגבוהה, שמאפיינת את בני המשפחה כולם, ומתבטאת ביחס חם ומקבל, במתן כבוד, במסירות וביושר. תיאור המפגש המחודש עם בני משפחתה, אחרי שנים של ניתוק, מרגש לאין שיעור, והוא ללא ספק אחד משיאי הספר.

קורות חייה של רחל ואופייה גם הפכו אותה לאישה עוצמתית שיודעת לעמוד על שלה ולהילחם למען ילדיה, מה שנגלה בהמשך.

סיפורה של רחל הוא דרך נפלאה וכובשת לקבל מידע בלתי אמצעי ויקר מפז, במגוון רבדים, על עולמה של העדה האתיופית, על רוחה ועל אורחותיה, על האתגרים שבני העדה התמודדו עימם בתקופה שלפני מבצע שלמה ולאחריו, על פרידות וחיבורים מחדש, על שמחה ואבל, על שאפתנות ועל ויתור, על הדרה והשתלבות, ועל הגשמה.

היה לי לכבוד ולעונג רב לערוך את הספר.

כפר מוקף הרים

הכפר מָאוּוָרִי הוא כפר של יהודים, והוא מוקף הרים ורכסים, גבעות ועמקים. מסביב לו עוד כפרים ולכולם נהר אחד משותף, גוּרֶמְבַּבָּה, מקור המים. הבית שלנו עומד לבדו על "טָרָרִית" (גבעה), ונמצא בחלקו האמצעי של מָאוּוָרִי, שיש בו רק בתים אחדים, בין מָאוּוָרִי עליון ובין גוּשְקוֹ (מָאוּוָרִי תחתון).

הבית הכי קרוב לבית שלנו הוא הבית של סבא בִּיַדְגִילִיִי, אבא של אבי. במורד הגבעה, במרחק של ארבע מאות מטר, יש עוד בתים של השכנים. מסביב לבית יש שדות, שלנו ושל עוד אנשים שמגדלים כל מיני יבולים.

במבט מהבית, על הנוף, בכל עונה רואים צבע שונה – יבולים בגבהים שונים לפי זמן זריעתם וקצב גדילתם. בחורף השדות היו ירוקים. העצים צימחו עלים ירוקים חדשים אחרי שירד מטר.

באביב קישטו את הכפר פרחים. הבולטים שבהם היו חרציות, וכל הכפר נראה צהוב. אז גם החיטה והשעורה התחילו להתייבש והפכו זהובות, ומוכנות לקציר. רוח קלה הייתה מכופפת את יבולי השדה מצד לצד, כולם לאותו כיוון, וזה היה מראה מרהיב. חבריי ואני היינו יושבים שעות ומשקיפים מהגבעות.

בקיץ הכול היה יבש. הרבה אפור וחום. פה ושם ראינו עץ זית ירוק או קֶנְצֶ׳ב (חלבלוב רותמי), שיש לא מעט ממנו בכפר ובסביבה.

בסתיו העצים נשארו ערומים וחומים בשלכת, חוץ מעץ הזית והחלבלוב הרותמי שנשארו ירוקים כל השנה. האדמה הייתה אז ריקה, ללא זרעים, וזה היה הרגע שבו האיכרים התחילו לחרוש את האדמות חריש קל, כדי להכין את האדמה לחריש הסופי ולזריעה, אז צבעה החום של האדמה התחזק.

מהבית רואים הרים ורכסים ועמקים. רחוק בכיוון מזרח רואים את המפל של אָמוֹרָה גֵדֶל. גם הריחות משתנים לפי העונה, אבל הם תמיד ריחות של טבע, ריח אדמה. אין שם ריחות של תעשייה, מכוניות ודלק. גם חשמל ומים זורמים אין בכפר.

שלוש מאות מטר מהבית שלי עוברת אחת הדרכים המובילות מכפר לכפר, ומגיעה אף עד לעיר גוֹנְדָר.

ליל הסדר

חברותיי, אני וכמה אימהות הלכנו לנהר גוּרֶמְבַּבָּה, רחצנו את גופנו, כיבסנו את בגדינו ושטפנו את הכלים. לאחר שסיימנו את מלאכת הניקיון וחזרנו אל הכפר, המרוחק כשני קילומטרים מהנהר, נותרו שעות ספורות עד כניסת החג.

אמי קראה לי לבוא לארוחה, ההזדמנות האחרונה לאכול חמץ לפני שהוא נזרק. נפרדתי לשלום מחברותיי, והתפזרנו כל אחת לביתה לארוחת החמץ האחרונה לפני כניסת החג.

הכפר מָאוּוָרִי הוא כפר של יהודים. תכונת החג הורגשה היטב בכפר. האימהות הוציאו את הכלים החדשים שהוכנו לכבוד החג, ואת אלה ששטפנו קודם לכן בנהר. הן הוציאו גם מֵגוֹגוֹ חדש, מחבת העשויה מחימר, והכשירו אותו על ידי הגעלה באש. המֵגוֹגוֹ החדש הונח על האש החשופה כדי לחממו ולהכין בו את הקִיטָה (מצה).

כולם עבדו יחד. אני ניפיתי את הקמח. אמי הכינה את הבלילה מתערובת קמח חיטה וקמח חומוס שהוכנה מראש בקפידה, במיוחד לפסח, ושפכה אותה על המחבת החמה.

צפיתי במהלך הכנת הקִיטָה על ידי אמי. היא עשתה הכול מהר, הכינה את כל החומרים מראש, ורק אחרי שהמחבת הייתה חמה, היא הכינה את הבלילה. היא הוסיפה קצת מלח ושפכה מהר על המחבת.

דקות אחרונות לפני כניסת החג. ההכנות הסתיימו. הכול היה מוכן לערב המיוחד הזה. בכפר בכלל, ובבית שלנו בפרט, ההתרגשות הייתה בשיאה. השמש זה עתה שקעה. ערב ירד על הכפר. מזג האוויר בחוץ היה נעים ורוח קרירה נשבה. ריחפה באוויר הרגשת חיפזון – צריך להספיק הכול לפני שנבחין בכוכב הראשון.

מייד אחרי שסיימנו לאכול את החמץ האחרון, לבשנו בגדי חג, והתאספנו לבושים לבן מכף רגל ועד ראש ליד הבית של סבא שגר במורד השביל. הכניסה לבית של סבא נקייה ומגורפת. אנו הילדים דאגנו לכך קודם לכן, לפי בקשת אשתו של סבא.¹

דמותו של סבא הייתה מרשימה מאוד. לסבא היה זקן ארוך אפור. את ראשו עיטרה מצנפת לבנה, ומצידי המצנפת בצבצו שערות לבנות שהדגישו את גילו המופלג. גופו היה צנום וגבוה, פניו הארוכות פני מלאך, והילת כבוד והדר אפפה אותו.

סבא עמד בצד ו"דיבר עם אלוהים שלו", כהרגלו. בשקיעה ובזריחה הוא היה מדבר עם אלוהים. לפעמים צותתי לו. גם הפעם, מבלי להתקרב יותר מדי. שמעתי רק את צמד המילים מתוך התפילה: "טֵמֶסְגֵן גֵתָאיֶיה" (תודה לאלוהים).

הוא סיים והתיישב בפתח הבית, ממתין לבואם של כל ילדיו ונכדיו, השכנים וקרובי המשפחה. אנחנו הנכדים הגענו, וחיכינו בסבלנות שהאימהות יגיעו.

כשהאימהות סיימו את ההכנות, הן באו לבית של סבא עם הקִיטָה ושאר המאכלים. גם האבות הגיעו. כולנו התאספנו וסבא בירך על הקִיטָה, חתך אותה וחילק לכל אחד ואחד, בלי לדלג על איש. כאשר הגיע תורי, הייתי מושיטה את שתי ידיי, וסבא היה מניח עליהן את חתיכת הקִיטָה.

אחרי הברכה על הקִיטָה, בירכנו את כל היושבים בברכת חג שמח. סבא היה מבקש מהילדים לשבת על האדמה לידו, שכן כיסאות ושולחן לא היו. התקבצנו סביבו בישיבה על הדשא.

החג חל ארבעה־עשר יום אחרי ראש חודש. הירח היה מלא, הכוכבים קישטו את השמיים שנצבעו בכחול בהיר, והכול היה מואר להפליא, כמו אולם אירועים נוצץ. הלבוש הלבן הוסיף גם הוא לאווירה החגיגית וחיזק את אור הירח והכוכבים.

סבא התחיל את הטקס ואמר: "אֶנְקוּאָן לָאמֵת בָּעָל בְּסָלָם אָדֵרֵסַצְ׳הוּ" (שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה). ואז, כמצוות החג "והגדת לבנך" – סיפר על יציאת מצרים.

סבא סיפר בפרטי פרטים איך יצאו בני ישראל ממצרים, איך משה הוציא את בני ישראל, איך אלוהים הכביד את ליבו של פרעה ולא נתן למשה להוציא את עמו. אלוהים רצה להראות את גדולתו ואז נתן את עשר המכות. האחרונה שבהן, מכת בכורות. פרעה בעצמו היה בכור. לבסוף פרעה ראה מה ירד על מצרים והסכים לשחרר את עם ישראל, אחרי מכת בכורות.

הייתי מרותקת ונכנסתי לתוך הסיפור. דמיינתי את משה בדמות סבי. סבא נעמד והתחיל להמחיז לנו, "אלוהים אמר: משה, זרוק את המקל". סבא זרק את המקל שלו. המקל של משה הפך לנחש, ואני שדמיינתי את סבי כמשה, ראיתי בדמיוני את המקל מתחיל להתפתל והופך לנחש, עד שקמתי לברוח מהנחש. כשסבא הרים את המקל, נשמתי לרווחה וחזרתי לשבת.

סבא המשיך לספר את סיפור ההגדה, עד שהעם יצא ממצרים בקריעת ים סוף; העם העתיד לבוא לארץ כנען…

בסוף הסיפור על יציאת מצרים, סבא דיבר על ירושלים: "אנחנו זמניים פה", אמר. "כשתבוא הגאולה, גם אנחנו נלך ליְרוּסָלֵם. כולנו מתפללים שזה יהיה בשנה הבאה".

ידענו שירושלים היא מקומם של כל היהודים באשר הם. אלוהים אמר: אפזר אתכם ואאסוף אתכם, כפי שכתוב בספר ישעיהו.² עכשיו זה הזמן לאסוף אותנו. ירושלים נוצצת, הכול בה מזהב. יש בה מקומות שאפילו האדמה עשויה זהב. יש בה שפע. ארץ זבת חלב ודבש. כל חפץ ליבנו נמצא בירושלים. כולם שם חכמים וישרים. אין שקר, אין גנבים. בירושלים אנשים אוהבים זה את זה. יש בה כבוד לכל אדם, ואנשים לא פוחדים כמו שאנחנו פוחדים פה, ואפילו צריכים להסתיר את יהדותנו. אלוהים נמצא שם הכי קרוב לבני האדם, התפילות מגיעות אליו מהר, והוא נענה להן. ליל הסדר מתקיים בבית המקדש, וכולם מתאספים שם ומקריבים קורבן.³ האווירה של ירושלים עוצרת נשימה. גן עדן. וכמו בגן עדן, כל מה שצומח בה אכיל.

באותו רגע נולד חלום של ילדה בת שבע: להגיע לירושלים.

על ירושלים מדברים רק בימי הקודש. בשגרת היום לא מדברים על ירושלים. חושבים תמיד על ירושלים בלב ובראש. ירושלים היא משהו קדוש. רק בפסח בסיפורי ההגדה, או כשאנחנו רואים את הציפור המיוחדת אַסְתָרִי (צוּפית), מדברים על ירושלים. הציפור הזאת יפה ומבריקה. היא מגיעה בחודש תשרי, שבו חל יום כיפור. כיפור באמהרית זה אַסְתָרִי. לציפור קוראים אַסְתָרִי, כי היא מגיעה אלינו בסמוך לחג. ואז מדברים על ירושלים, כי הציפור מגיעה מירושלים.

היינו רוקדים ושרים: "אַסְתָרִי קַרְמוֹ אֶסְתֶא זֵלָלֵאמוֹ" (יום כיפור יבוא גם בשנה הבאה ובכל שנה לעד).

הערות

1 סבתי נפטרה כשהייתי בת שנה וסבי התחתן בשנית.

2 "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם׃ וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ"׃ פרק י"א, פסוקים י"א־י"ב.

3 באותו גיל ידעתי והאמנתי שבירושלים בית מקדש עומד וקיים. הייתי ילדה. אך גם אנשים מבוגרים שהגיעו לארץ מכפרים נידחים באתיופיה, חלק מהם לפחות, האמינו בלב שלם שבית המקדש עומד וקיים. הייתה להם אכזבה גדולה כשנודע להם שזה לא כך.