הגשר

1

קתלין בֵּקֶט התעוררה בהרגשה לא טובה. זה היה יום ראשון. בנובמבר. חם לתקופה הזאת בשנה. היא השליכה מעליה את השמיכה והתהפכה על גבה כשהיא פורמת את קשר הסרט שבכותונת הלילה שלה. היא אמרה לבעלה, וירג'יל, שלא תלך לכנסייה, אבל שאין סיבה לדאגה. כולם צריכים ללכת בלעדיה.

וירג'יל היסס. הם הולכים לכנסייה כבר שישה חודשים, ואשתו לא החמיצה אף תפילה. "את בטוחה שאת בסדר, יקירתי?" שאל ונופף בעניבה.

קתלין, קָתי בפי חבריה, קייטי כשווירג'יל היה נחמד, הנהנה מהמיטה. "אני בסדר גמור," אמרה. "לא הייתי צריכה לישון בפלנל. לכו אתם. נתראה כשתחזרו."

וירג'יל נשק לאשתו על מצחה. שני בניהם, ניקולס ונתניאל, עמדו בפתח. "אמא לא מרגישה טוב," אמר להם. "לכו להתלבש."

הבנים הביטו באִמם.

"מה יש לה," אמר ניקולס.

וירג'יל נתן בו מבט חודר. "אמרתי שאמא שלכם לא מרגישה טוב. אל תטרידו אותה."

הבנים חזרו לחדריהם ולבשו את חליפות הכנסייה שלהם. וירג'יל הכין ארוחת בוקר ואחר כך העמיס את כולם בביואיק 57' בלו בירד המשפחתית ויצא לדרך אל הכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה. הכנסייה היתה במרחק עשרים וחמישה קילומטר מאקרופוליס פלייס, מתחם הדירות שטוף השמש בצורת מחומש, בפאתי ניוארק, דלאוור. היכן שהבקטים גרים ממאי האחרון, מאז שווירג'יל התחיל לעבוד בחברת הביטוח אֶקוויטאבּל לַייף בווילמינגטון.

קתלין בחרה אותה. אף על פי שזאת היתה רק דירה, היא היתה חדשה, עם שטיח ירוק מקיר לקיר, והמאפיין המרכזי שלה היה אח שפעלה על גז ושהודלקה במתג. היו שם מקרר וארון ספרים מהרצפה עד לתקרה עבור הרומנים וספרי הבישול שלה. דלתות הזזה מזכוכית הובילו מהסלון למרפסת לבנה מברזל יצוק שהשקיפה על בריכת שחייה לדיירי המתחם, שצורתה ככליה, שהבקטים, בתקופת שהותם הקצרה באקרופוליס פלייס, עדיין לא ראו שמישהו משתמש בה.

לווירג'יל לא היה אכפת היכן הם גרים כל זמן שקתלין היתה מאושרת, אבל הוא הסכים להורדה בשכרו כדי לחזור לדלאוור ולעבוד באקוויטאבל. ביתם ברוד איילנד נמכר באותו מחיר שהם קנו אותו לפני כמעט עשר שנים. הוא קיווה שהם לא יגורו בדירה הזאת זמן רב.

לאחר חג המולד, הוא חשב, הם יוכלו להתחיל לחפש בית בווילמינגטון, אבל עד אז, בכל יום ראשון תיסע המשפחה את עשרים וחמישה הקילומטרים לכנסייה הפרסביטריאנית ותשב ארבעים דקות על ספסלי העץ, מקשיבה לכומר אַנדֶרהיל המדבר ביישוב דעת על ישו ועל ארוחות שיתופיות.

אחרי התפילה, וירג'יל וגברים אחרים מאקוויטאבל, בחליפות מגוהצות ובמגבעות, בדרך כלל השתהו באחת מפינות המדשאה הקדמית של הכנסייה, עישנו ושוחחו על עסקים, משפחה ואחר הצהריים החופשי, ואילו הנשים, בקרינולינות נקיות ומגוהצות, נשארו במבואה ופטפטו עם הכומר, וציפו לאחר צהריים של בישול וקוקטיילים. היום, החום הבלתי סביר גרם לכולם לברוח מהכנסייה מהר ככל האפשר, כשהם משאירים מאחור את הכומר, שהתבונן בבני קהילתו הנחפזים להידחק למכוניותיהם ותוהה מה כבר אמר שגרם להם לברוח.

וירג'יל בקט היה הראשון בחוץ. אקורדים מז'וריים מהמזמור האחרון עדיין נשמעו בחלל הכנסייה כשלחש לילדים להביא את המעילים שלהם. קודם כול אבדוק מה עם קתלין, חשב. ואחר כך אתקשר לווּז. המגרש אמור להיות פתוח ביום כזה, אם כי הוא מעולם לא שיחק גולף כל כך מאוחר בעונה.

בקושי נשארו עלים על העצים.

וירג'יל חשב על הגולף במשך כל התפילה ולא היה יכול לחזור על מילה ממה שאמר הכומר אנדרהיל. מכיוון שגדל בקליפורניה היתה לו חיבה לקיץ אינדיאני, והוא דמיין את עצמו בחולצה ובמכנסיים קיציים מבצע חבטת סווינג במחבט ברזל, מרגיש איך הזיעה מחליקה במורד גבו. הוא דמיין את ריח הדשא החמים המשחים מתחתיו, את מראה שמש נובמבר התלויה בשמים. עכשיו, כשזירז את הבנים למכונית, הוא חשב בדאגה אם המגרש פתוח בכלל, ואם כן, האם מישהו טרח לגרף ולכסח.

"תיכנסו פנימה," אמר והבנים צנחו על המושב האחורי של הבלו בירד.

וירג'יל הביט בבניו במראה הפנימית. הם לא דיברו הרבה הבוקר וישבו שמוטים במושב האחורי. מעיליהם כבר הוסרו. פניהם ורודות ודביקות.

"אתם בסדר, ילדים?" שאל.

"אנחנו לא אוהבים בגדים של כנסייה," אמר ניקולס.

ניקולס, הצעיר מבין השניים, דיבר לעתים קרובות בשמו ובשם נתניאל.

"אנחנו כמעט בבית," אמר וירג'יל. "כשנגיע הביתה תוכלו להחליף בגדים ולצאת החוצה. נכון שזה יום נהדר? אתם מתכוונים לשחק סטיקבּוֹל1 או משהו? להתחיל איזה משחק?"

הבנים לא ענו.

וירג'יל חבט במוט האיתות שמשמאל להגה של הבלו בירד. המכונית השמיעה טיק־טוק, והם המתינו.

לפתע עלה בדעתו של וירג'יל שייתכן שקתלין בהיריון.

הוא לא ידע למה הוא לא חשב על זה עד עכשיו. אף על פי שרוב הנשים כבר חדלו ללדת בגיל שלושים, ילד שלישי בגילה הוא לא חסר תקדים. לרוב הסוכנים באקוויטאבל היו שלושה. אבל צריך להיות זהיר. אתה לא יכול להיות חמדן ולקחת על עצמך יותר ממה שאתה מסוגל לטפל בו. וירג'יל לא הכיר היטב את טום בּרֵדוֹק; היו לו ארבעה בנים וככל הנראה הוא היה מושא לקנאה. ואז, לפני כמה חודשים, הבכור מת. זה קרה ממש מחוץ לביתו. איזה קריש דם, במוח — או שזה היה בלב? ברגל? בכל מקרה, הילד פשוט התמוטט על המדשאה, ועכשיו וירג'יל התייחס אל ברדוק בזהירות. זה היה מזל רע מהסוג הנורא ביותר, כזה שעלול לדבוק בך אם התקרבת לזה יותר מדי. הבוס של וירג'יל, לוּ פורטר, אמר לברדוק לקחת חופשה ארוכה, כמה שהוא צריך, וכולם העמידו פנים שזה למען ברדוק. האמת היתה שאף אחד לא היה מסוגל להיות בקרבתו.

וירג'יל תהה אם זאת תהיה תינוקת. יהיה טוב לקתי שתהיה לה בת, הוא חשב. הוא היה מאושר עם בניו, אבל ילדה קטנה תוכל לשמש חברה לקתי באופן שונה. לפעמים הוא דאג שהיא בודדה בבית של גברים.

עד שהגיע לפנייה האחרונה לאקרופוליס פלייס ונכנס עם הבלו בירד לחניה, וירג'יל בקט ראה את התינוקת החדשה בצורה ברורה כפי שראה את משחק הגולף באחר הצהריים החם. הוא עזר לבנים לצאת מהמושב האחורי, טרק את דלתות המכונית, עלה במדרגות שתיים־שתיים לדירה 14ב' וניגש היישר לחדר השינה לראות מה שלום אשתו. "קת?" הוא אמר.

היא לא היתה שם.

וירג'יל עמד לרגע, מתבונן במיטה. היא היתה מסודרת יפה.

"קתלין?"

הוא יצא מחדר השינה וחיפש בסלון, במטבח. היא לא נראתה בשום מקום. הוא חשב שהיא יצאה לקנות איזו תרופה או משהו כששמע את ניקולס צועק:

"אמא בבריכה!"

וירג'יל הצטרף אל בניו על המרפסת.

קתלין עמדה בקצה הרחוק של הבריכה, המים הגיעו עד לגובה החזה שלה ומרפקיה היו שעונים בנינוחות על המעקה. היא לבשה את בגד הים האדום הישן, זה מהקולג'. הוא לא ראה אותו שנים.

"קתי," הוא צעק וצחק. "מה את עושה?"

האישה הרימה את מבטה, מגינה על עיניה ביד אחת כדי לחסום את השמש. סיגריה תחובה בין אצבעותיה.

היא ראתה את וירג'יל ונופפה.

וירג'יל שב אל דלת הכניסה, ירד בחזרה למטה ועד שהגיע לקצה הבריכה כמה שכנים פתחו את דלתות הזכוכית שלהם ועמדו והתבוננו מאחורי מעקות המרפסות שלהם.

הוא כרע ברך. "קת," הוא אמר. "את בסדר?"

גברת בקט חייכה אל בעלה. "אני לגמרי בסדר," אמרה. "למעשה, אף פעם לא הרגשתי טוב יותר."

"מה את עושה כאן?"

קתלין בקט, ששם נעוריה לַאוולֵייס, היתה ספורטאית בצעירותה. היא היתה גבוהה, ופעם גם צנומה. היא שיחקה טניס והצליחה בתקופת הקולג', וזכתה הן ב־1947 והן ב־1948 בתחרויות בין מכללות בדלאוור. תצלום בשחור־לבן של קתלין בתלבושת טניס, אוחזת במחבט שלה, עדיין היה תלוי בספריית ממוריאל.

הגיבורה שלה, לדבריה, היתה מרגרט אוסבורן דופונט, אלופת ארצות הברית הנוכחית, שעד שנת 1957 צברה שלושים ושלושה תארי גראנד סלאם וזכתה בעשרה גביעי וייטמן. למרגרט אוסבורן דופונט, שגרה באחוזה רחבת ידיים בווילמינגטון שלושים קילומטר בלבד צפונית־מזרחית לניוארק, היתה הסיבולת הגדולה ביותר של שחקנית טניס שקתלין ראתה מימיה. כשקתלין קראה בעיתון שאביה של מרגרט מת, היא כתבה לה מכתב ארוך שבו סיפרה לה עד כמה היא מעריצה אותה.

וירג'יל תמיד אהב לראות את קתלין משחקת. גופה הארוך הפליג על פני המגרש. זרועה הימנית ביצעה תנועה סוחפת גדולה כשחבטה בכדור, ולפעמים היא פלטה הא! גרוני. לקראת סיום הלימודים בקולג', קתלין השתעשעה לרגע ברעיון לעבור לטניס מקצועני — היה צייד כשרונות בשם רנדי רומַן שהיה מוכן להחתים אותה בכל רגע שתרצה — אבל החיים שהיו צפויים לה לא היו קלים, וּוירג'יל היה אסיר תודה שמר רומן אמר את האמת בקשר לכך. הוא הסביר בצורה ישירה מה המשמעות האמיתית של להתאמן כל הזמן, לשחק טניס בכל רחבי הארץ — ואם היא תנצח כאן, אז באוסטרליה — ולבסוף, קתלין דחתה אותו. היא סיימה את הלימודים, התחתנה עם וירג'יל ועברה איתו להקים בית בפוטאקֶט, רוד איילנד.

לאחר שנולדו הבנים, קתלין המשיכה לשחק להנאתה. היא לא תמיד זכתה — חשוב יותר לתת לחברים שלה כמה נקודות מאשר לנצח אותם מיד, היא אמרה, וחוץ מזה, החלק האמצעי של גופה לא התאושש אף פעם מההיריון. היא כבר לא יכלה לנוע מהר כמו קודם, לא חבטה חזק כמו קודם. בסופו של דבר הפסיקה לשחק טניס לחלוטין, ועכשיו וירג'יל אמר לה מדי יום כמה היא יפה.

בבריכה, קתלין הנמיכה את אמות ידיה אל פני המים והניחה להן לצוף. שׂערה החום היה אסוף לפקעת רטובה בקו צווארה. היא בעטה ברגליה בשעשוע, וּוירג'יל ראה את בשר ירכיה זז מתחת למים. כשכף רגלה נגעה בתחתית, כל גופה רעד, מעט.

"היה לי חם," אמרה. "לכן יצאתי."

וירג'יל הביט בשמים הכחולים ודאג לקתלין. לאחר מכן דאג בקשר למשחק הגולף. נובמבר חם בדלאוור היה באמת דבר נדיר, והוא היה צריך להתקשר בדחיפות לווּז. ארטי ווּז, הבחור השאפתני ביותר באקוויטאבל, לא חיכה לאף אחד מלבד לבוס שלהם. הגברים באקוויטאבל התבדחו, שארתור דלָאנו ווּז היה מעיין של סבלנות אינסופית כשזה נגע ללוּ פורטר.

בוודאי עשרים ואחת מעלות עכשיו, חשב וירג'יל, כשלהק ארוך בצורת V של אווזים קנדיים חלף בצווחות מעל ראשיהם. האם השעה היתה שתים־עשרה בצהריים?

"וואו, גברת בקט," אמר. "עוד לא התקררת?"

קתלין שקעה, מילאה את פיה מים, עלתה אל פני המים וירקה אותם. היא בדרך כלל צחקה כשקרא לה "גברת בקט" אבל לא היום.

"אני רק טובלת," היא אמרה. "אחרי הכול, יש לנו בריכה ואף אחד לא משתמש בה. כשעברנו לכאן דיברנו על הבריכה. היא פתוחה, והבנים לא משתמשים בה. אז חשבתי לטבול בעצמי." היא קפצה על בהונותיה בתוך המים ונופפה לבנים.

הם לא נופפו בחזרה.

וירג'יל הנמיך את קולו. "קתלין," הוא אמר. "את בהיריון?"

אשתו עצמה את עיניה. היא שוב ירקה, כשהיא מושכת ברצועת בגד הים שלה.

כמה שנים חלפו מאז ראה את הדבר הזה, הוא תהה. לפחות שמונה. ודאי לא מאז שנות הארבעים. בגד הים היה לא אופנתי, עם איזו חצאית בחלקו התחתון, וּוירג'יל לא אהב את האופן שבו הרצועות הדקות חתכו בכתפיה הבשרניות של קתלין והשאירו פסים אדומים על עורה, חובקות את העצם. הבד היה כל כך שחוק שנעשה דק באזור השדיים, וּוירג'יל הבין לחרדתו שאם יסתכל מקרוב יוכל לראות את הפטמות של אשתו, עגולות כמו מרכזי מטרה.

כל העסק נראה כאילו הוא עומד להתפרק בכל רגע.

וירג'יל עבר למצב כריעה בקצה הבריכה, כמו מדריך השחייה שלו בקולג'. בניגוד לאשתו, הוא לא היה ספורטאי. הוא שחה רק סמסטר אחד ומעולם לא ניצח בתחרות. הפסד אף פעם לא הטריד אותו. אבל מצד שני, וירג'יל בקט היה אחד הגברים הנאים ביותר בקמפוס — אנשים כינו אותו "קוּפּ" על שם גרי קופר, אז הוא לא היה תחרותי. כשהיה ילד, אמו, מהממת בלונדינית תמירה בשם אליזבת — ביטסי — אמרה לו לא לדאוג: אנשים יפי מראה לא צריכים לדאוג.

וירג'יל ניסה לא לחשוב על השכנים שהופיעו ועמדו על המרפסות שלהם. הם היו קשישים שלא היה להם משהו טוב יותר לעשות אחרי הכנסייה ולפני ארוחת הצהריים.

אחדים הצביעו.

הסצנה התחילה להזכיר לו פעם אחת מזמן בפוטאקט, לפני שהבנים נולדו, כשקתי הפתיעה אותו בעבודה לבושה במעיל גשם ומתחתיו כותונת הלילה שלה בלבד. כותונת הלילה, ארוכה ומקומטת, נראתה מתחת לשולי המעיל. היא נראתה משוגעת. הוא היה מעדיף שתהיה עירומה, כך חשב תמיד, והנה עכשיו היא בבריכה, בחודש נובמבר.

"תפסיקי לקפוץ ככה, בשם אלוהים," אמר.

קתלין הביטה במים. "למה?"

וירג'יל התכווץ. הוא לא היה קשוח, הוא גם לא היה במיטבו כשמשהו השתבש. כל חייו העדיף לפעול בדרך שנסללה עבורו.

הוא היה במלחמה, כמו כולם, ואת רוב הגברים החוויה עודדה להיות מנהיגים או הרסה. שני הדברים האלה לא קרו לווירג'יל בקט. במאי 1944 הוא נשלח לאיטליה לשם תקיפה בדרום צרפת שמעולם לא קרתה, ושהה שבועיים בסיור בין חורבות נאפולי בערפול חושים. כשעיקם קרסול בזמן שהוציא את האשפה, העמיד פנים שיש לו שבר ובסופו של דבר הסתובב שבועיים נוספים על קביים בבית החולים, כשהוא מפלרטט עם האחיות האיטלקיות עד שהסכימו לשלוח אותו הביתה. באותו הסתיו, כשנרשם לאוניברסיטה של דלאוור, המשיך לצלוע עוד זמן־מה, מפני שהבחורות חיבבו אותו פצוע. כך הכיר את קתלין.

המשך העלילה בספר המלא