אפקט הברבור

פרק 1 | בכי של אהבה

לחיצות חזקות משתקות בי כל יכולת לזוז. אני מתנגדת. הלחיצות מתעצמות. הידיים לופתות, מתהדקות על שורש כף היד ועל השוקיים. הדמעות שנלחמתי בהן בשעה האחרונה פורצות עכשיו בשצף. שוטפות את כולי. הרופא ממשיך בשלו. כאילו שהבטן שלי שם לבד, עומדת בעצמה נחושה ועיקשת, אל מול ההפצרות הלוחצות ותחושת הדחיפות. העוברית שלי לא נכנעת. היא, לעומתי, אימא שלה, ממשיכה לאחוז בתנוחה המדויקת ולא זזה מילימטר. ״בבקשה״, אני מתחננת אליה בליבי, ״בבקשה תשחררי מעט כדי להקל עליי קצת. כואב לי כל־כך״. היא לא מתרצה. כמעט כאילו שהיא מבינה משהו שאני לא.

חוסר האונים משתק אותי. בדיוק כמו הפיל בקרקס, היצור החזק וכבד המשקל, שכולנו מכירים ואוהבים ולא אחת מבינים שזו לא השרשרת המחוברת באמצעות יתד קטנה לאחת מרגליו, שאומנם מקובעת לרצפה, אבל מונעת ממנו לברוח. כי הרי לכולנו ברור שהפיל, בגודלו ובעוצמתו, יכול בקלות לעקור את היתד הזו מהרצפה ולהשתחרר. מה שעוצר בעדו, ככל הנראה עוצר בעדי גם עכשיו. הפחד מהלא נודע, מהלידה המסתבכת והולכת, מהדאגה לשלמות התינוקת שלי, תחושת האחריות לשלומה ויותר מזה, לשלמותה. כל זה ביחד עם שעות ההמתנה והבדיקות הארוכות, גובים את מחירם כעת, בשיתוק הזה שמשתלט עליי, בזיעה הקרה שתוקפת אותי, ברפיון הברור של כוח השרירים שבגוף, שמפסיקים להתכווץ בהתנגדות של הדקות הראשונות ובחולשה הברורה של הרוח העוזבת את אותו הגוף להתמודד לבדו.

אני מרגישה לבד. כל־כך לבד. למרות החדר מלא האנשים, אפילו שאמנון שם, ממשיך ללטף אותי ולדבר אליי, מנסה להרגיע את החששות המשתקים, שלי, אבל לבטח גם את אלו שלו. כל זה לא מצליח לנער מעליי את תחושת הלבד. מרגישה מופקרת לגורל עלום, מופקדת בידי כוח גדול ממני, המוזן מהתארים של הרופאים והצוות, מהניסיון שלהם ומהיעדר הניסיון שלי, כאימא בלידה ראשונה. המחשבות המתרוצצות נעצרות באחת, במילה ״אימא״.

״אימא״, מילה גדולה, המצליחה לגרום למה שקורה שם בחדר להשתתק באחת. כמעט להיעלם. להימחק ולפנות את החדר לחוויית האימהות הראשונית הזו, שמלווָה בכוח פנימי שלי, אבל יש שם כוח נוסף, אחר מזה שלי. ההכרה שלי מתעוררת בבת אחת. ואני מתחילה להרגיש. להרגיש שיש משהו, או יותר נכון, מישהי נוספת בחיים שלי, שאף שהיא עדיין חלק ממני, חלק ממשי ובלתי נפרד מהגוף שלי, יש לה רצונות ושאיפות ובעיקר יכולות, שכולם נראים שונים ממה שיש לי ברגעים האלה. כבר אז, ברגעים האלה, שבהם נראה שהרצונות של שתינו מנוגדים לכאורה, היא, תינוקת שעדיין לא נולדה, מצליחה לגרום לדברים לקרות בדיוק כפי שהיא רוצה, או אפילו אם אדייק יותר את התחושות שלי, לגרום לדברים לא לקרות, ללא הסכמתה המפורשת. לכן היא מתנגדת. מתנגדת בכוחה התינוקי, הפעוט, העוצמתי. והיא מצליחה. בעיקר, מצליחה לגרום לי, אימא שלה, להכיר בכוחה. להבין שזו רק ההתחלה. ההתחלה של ההבנה שהחיים כפי שהכרתי אותם עד לאותו הרגע, עומדים להשתנות. איך ועד כמה אין לי מושג, אבל ברור לי שהשינוי כבר בפתח. בדיוק כמו הריח של הגשם, שמקדים אותו לפעמים בכמה שעות, התחושות שם. והן גדולות. גדולות ממני ובטח ובטח מהגוזלית המשייטת לה במים הבטוחים ושממש לא מתכוונת לצאת אל החוף, עד שהיא לא תהיה בטוחה.

נראה שהיא נענית לתפילות שלי. לאלו שנאמרות בלי קול. ‘בבקשה תהיי בסדר. אני מחכה לך. כולנו מחכים לך ואוהבים אותך׳. נראה שהקשר הזה שנבנה בינינו במהלך חודשי ההיריון הארוכים מקבל היום אישור להיותו קשר של ממש. קשר בין אם ובת. כזה שלא זקוק למילים או כל אמצעי תקשורת אחר, מלבד התקשורת של הלב״.

אני מבינה שחלק משמעותי מהתפקיד שלי כאימא שלה, הוא להקשיב לה, לתינוקת בלי השם, או הצורה הברורה. תפקיד המתחיל כמעט באופן רשמי ברגע הזה, שבו הרופא ממשיך ללחוץ על צידה הימני של הבטן שלי ובידו האחרת, אוחז במה שמרגיש לי כראשה של התינוקת שלי ומנסה לסובב אותו עם כיוון השעון. פעולות שנראה שהן מסרבות להרשים אותה, ואם כבר הן גורמות לתוצאה ההפוכה שבה היא מבהירה לכולנו שהיא זו שתופסת אחיזה ברורה בחיים המוכרים והבטוחים וככאלה אינה מוכן לוותר עליהם. פה יש לנו מטרה משותפת. הכאבים הבלתי נסבלים של הלחיצות, של הידיים שלי ללא זרימת הדם, של הרגליים שבהן אוחזות שתי אחיות ואיתם ההכרה שמשהו לא בסדר וחייב להיפסק, מחזקים אותי באופן בלתי צפוי. ברור לי שאני חייבת לעשות משהו. ברור לי גם שאף שאני מרגישה שברגע הזה אין לי שליטה על כלום, עדיין יש לי יכולת ויותר מזה, יש לי חובה. להקשיב. חובה להקשיב לי. לתחושות שלי וכן גם לילדה שלי. אני לא מתכוונת לשכב שם חסרת אונים ולאפשר לדברים להתנהל מאליהם, כאילו שבאמת הבטן שלי נמצאת שם לבד, בלי הראש והלב שלי. באותן שניות שבהן ההכרה מתחדדת, אני בוחרת. בוחרת בלב שלי ושל התינוקת הקטנה שלי. אני אוספת את מעט הכוחות שיש בי ובכוחות־על כמעט, מצליחה לשחרר את יד ימין שלי מהאחיזה של האחות והודפת את הידיים של הרופא. באותו הרגע משתרר שקט סביב המיטה שלי. שקט שמחזק אותי. שגורם לי לשחרר גם את היד השנייה.

אני שומעת את עצמי אומרת בקול בוטח, רועד אבל ברור, ״מספיק. אני מבינה את המטרה שלכם, אבל נראה שזה לא עובד. אני לא יודעת מה הסיבה שזה לא מצליח, אבל זה כואב לי מדי ומרגיש מסוכן לעוברית שלי״. אני מסתכלת לרופא בעיניים. ברגע שאני מסיימת, אני רואה את ההבנה שלו. זה מרגיע אותי. אמנון מלטף לי את הראש בעדינות וממשיך בקו שלי, ״גם אנחנו חלמנו על לידה רגילה. ללא סיבוכים של ניתוח, אבל הכי חשוב זה ילדה בריאה ואישה שלמה. בבקשה בואו תתייעצו איך מתקדמים מפה ותעדכנו אותנו. אנחנו לא זזים מפה״, הוא אומר בחצי חיוך, כאילו בכדי להקל מעט על הסיטואציה, כי כולנו מבינים את המשמעות. כולנו מבינים שהסיבה לכל הפרוצדורה הזו, של היפוך חיצוני דחוף, בניסיון לבצע היפוך של העובר ממצג עכוז למצג ראש, היא רעלת ההיריון, שממנה אני מתחילה לסבול בשבועות האחרונים. לחץ הדם הגבוה שממשיך לעלות, הבצקות בידיים וברגליים, החלבון בשתן, כל אלה מגיעים היום לשיא מסוכן, שחייב פינוי דחוף שלי למיון. אומנם אני בשבוע 38 להיריון, אבל ברור שחייבת להתבצע לידה דחופה. באותו הרגע הרופא מסתכל על אמנון ועליי, מהנהן בראשו ועוזב את החדר. אני נושמת לרווחה. האחיות עוזבות אחריו, לא לפני שאחת מהן אומרת לאמנון לדאוג לי לתה חם ויוצאת מהחדר. אמנון מחבק אותי ויוצא בלי מילים נוספות להביא לי תה. אמנון, אני חושבת לעצמי, איזה מזל שיש לי אותך. את הקשב הזה שלך והרגישות שהופכת אותנו לזוג שאנחנו. היום יותר מתמיד ברור לי עד כמה חזק החיבור בינינו ועד כמה אנחנו מוכנים לעבור לשלב הבא בזוגיות שלנו. להורות. תוך כדי בליל המחשבות ועוצמת הרגשות, אני מלטפת את הבטן, מנסה להרגיע את הנשימה כדי לחזור להרגיש אותה. היא נענית ללטיפות שלי ולדאגה שלי. נראה שהיא נענית לתפילות שלי. לאלו שנאמרות בלי קול. ״בבקשה תהיי בסדר. אני מחכה לך. כולנו מחכים לך ואוהבים אותך״. נראה שהקשר הזה שנבנה בינינו במהלך חודשי ההיריון הארוכים מקבל היום אישור להיותו קשר של ממש.

קשר בין אם ובת. כזה שלא זקוק למילים או לכל אמצעי תקשורת אחר, מלבד התקשורת של הלב.

אמנון חוזר עם התה ועם מנהל חדר המיון. ״אנחנו מנתחים״, הוא פותח בלי הקדמה נוספת. ״הבדיקות שלך חזרו והמצב אינו סובל דיחוי. בשל כך שלא הצלחנו לבצע את ההיפוך ולהגיע ללידה רגילה, אין ברירה אלא לנתח. את והעובר עלולים להימצא בסכנת חיים, אם לא נפעל מייד״. ההחלטה נפלה. ניתוח קיסרי ועוד כזה המלווה שוב באותה דחיפות של הצלת חיים. הצלת חיים כפולה. של התינוקת היפהפייה שלי ושלי, אימא שלה. אנחנו הופכות יותר מתמיד לשותפות גורל. בזמן ההכנות לניתוח אני מבקשת ממנה להמשיך לאחוז בחיים. בשעות האחרונות אני מבינה שאם עד עכשיו לא לגמרי הבאתי אותה בחשבון כישות עצמאית עם יכולת בחירה, היא מוכיחה לי אחרת. אז עכשיו כולי קשובה ומתפללת שזה הדדי.

האם זה מספיק?

אני בוחרת להאמין שכן. להאמין שאנחנו נמצאות בידיים טובות ושהבחירה בניתוח היא הבחירה הנכונה. מרגע ההחלטה, הכול מתנהל בשקט וביעילות. האפידורל שמוזרק לי לעמוד השדרה מתחיל לעשות את פעולתו. במקביל, בגלל הדחיפות, שלוש אחיות רצות בפרוזדור הארוך עם המיטה כשאני עליה היישר לחדרי הניתוח. הריצה הזו, כשאמנון מנסה לתפוס לי את היד, מלווה בחוסר האונים שלי ובחוסר היכולת שלי להשפיע כהוא זה, מכווצת לי את הגוף ומאפשרת למפלס החרדה לעלות. אני ממשיכה לנסות לארגן את המחשבות שלי. להגיד לעצמי שזו הדרך הבטוחה ביותר עבור העוברית שלי. עבור שתינו. אי־השקט שלי, הכאבים בגב מהזריקה, הכאבים בבטן מניסיון ההיפוך, נלחמים באופטימיות שלי. מאיימים להכניע אותה. הדמעות מנסות להשתלט על ארובות העיניים ולפרוץ החוצה. אני מתאפקת. אני חייבת. אני חייבת להיות חזקה, לשדר שהכול בסדר, שהיא בידיים טובות. אני מבינה שחלק משמעותי מהצלחת הניתוח נמצא בידיים שלי. לא רק בידיים של הרופאים והצוות. ברגע שהגוף שלי יהיה רפוי, התינוקת שלי תהיה רגועה ולא תעשה תנועות שעלולות לסכן את מהלכו התקין של הניתוח. אני לא יודעת איך אני מצליחה בדקות האלה להבין את כל זה, אבל אני פשוט יודעת. הידיעה הזו חזקה ממני והיא תובעת ממני את תשומת הלב. תשומת לב שהיא מקבלת במלואה ברגע שאמנון נאלץ להיפרד ממני בכניסה. שם הכול מתכנס לריכוז שיא. להיות ממוקדת במטרה, לא משנה לי מהם האמצעים שיידרשו, כל עוד התינוקת שלי תיוולד בריאה ושלמה.

שעה לאחר מכן אני מקבלת את ההוכחה הנוספת, ואולי ההוכחה הראשונה באמת, לחשיבותה של ההקשבה ללב, לאינטואיציה, שהולכת ומתפתחת בי כאימא. ברגע שמניחים את התינוקת המהממת על הבטן שלי, היא פוקחת זוג עיניים זעירות ומפסיקה לבכות. שוב אנחנו מדברות בלי מילים. הלבבות מתחברים. אמנון מחבק את שתינו בעדינות ולאחר מכן אוסף את הקטנה, לא לפני שאני מקרבת אותה אליי, שואפת את הריח המתוק והטהור שלה ומנשקת אותה בעדינות. בזמן שממשיכים לתפור אותי ולנקות אני מבקשת לדעת אם היא בסדר. אם הכול עבר בסדר. אני מותשת מהשעות הארוכות ומהמתח שליווה אותן, אבל ההתרגשות והאהבה שאני חווה ליצור הקטן הזה, מאירים את הכול באור אחר ואופטימי.

ברגע שמניחים את התינוקת המהממת על הבטן שלי, היא פוקחת זוג עיניים זעירות ומפסיקה לבכות. שוב אנחנו מדברות בלי מילים. הלבבות מתחברים. אמנון מחבק את שתינו בעדינות״.

דקות ארוכות חולפות ואמנון חוזר ומספר לי שהוא מרגיש שיש לו את השם שהכי יתאים לתינוקת. לאורך חודשי ההיריון אנחנו מחליטים לא לבחור שמות, מתוך ההבנה שברגע שנראה את התינוקת, נמצא את השם שיתחבר אליה באופן מושלם. אמנון מסתכל עליי בהתרגשות ומציע את השם ״אור״. הוא מסביר שברגע שהיא פקחה את העיניים הוא הרגיש שהקטנה הזו מאירה את כולו. בנשימה עצורה, בהתרגשות גדולה שכמו אינו מסוגל לעצור אותה, אמנון אומר: ״נוסיף לה שם שני. אלה. שאלוהים ישמור עליה. בשבילנו״, וממשיך ומעלה לי דמעות בעיניים. מה קורה לי עם הדמעות, אני חושבת, האם בכי ללא מעצורים זה חלק מלהיות אימא? בלב מלא וגדוש אהבה מעוררת, מסחררת, כזו שמעולם לא חוויתי, אני מייד מסכימה, ״שם מתאים כל־כך לבת הבכורה, המסמלת התחלה חדשה ומוארת״, אני מחבקת את אמנון ולוחשת לו באוזן. מתחשק לי לצרוח מהתרגשות. שכולם ידעו. אני אימא!

אם כך מה עושים מכאן? אנחנו הורים סוף סוף, אין מאושרים מאיתנו!

מה ששכחו לספר לנו, זה שאין חוקים. מהר מאוד אני מבינה שלאור הקטנה יש אופי. אותו האופי שמתגלה אז בלידה, מתגלה עכשיו במלוא עוצמתו בימים הראשונים של כולנו בבית, בסטטוס החדש.

האופי גדל ומתפתח ביחד איתה במהלך חייה, צובר ניסיון, משתנה במעט.

כשאור תינוקת בעצם, כשכולנו מתחילים את חיינו, אנחנו תלויים בהורים שלנו. ההורים מחליטים מתי להאכיל, לחבק, להשכיב לישון, להחליף טיטול, לצאת לסיבוב בגינה. אף שתינוקות לא יכולים לדבר, הם מושכים תשומת לב בזכות הבכי, הצחוק, הגרגורים. אף פעם אין לדעת מה התינוק רוצה, הכול מתבטא דרך הקול שלו. אור התינוקת, עם הקול הייחודי שלה, הופכת להיות אשת השיחה שלי. לפעמים הכי כיף פשוט לדבר בלי שישפטו אותך, בלי לשמוע דעה אחרת, בלי לשמוע את האדם האחר בדיאלוג מכניס את עצמו לשיחה. אור היא הבן אדם (הקטן מאוד) המושלם לתפקיד. באותם ימים ראשונים, אני מוצאת את עצמי יושבת בגינה, מדברת עם אור על הכול. משתפת אותה בבלבול שלי. על זה שאני מחפשת את האימא שבי. על השינוי המטורף והמפעים שהיא מכניסה לחיים שלי. יצור קטן כל־כך המייצר שינוי גדול כל־כך בכל התחומים. בחשיבותם של דברים. בסדרי עדיפויות. עד כמה אני מרגישה שכל מה שלא קשור אליה, כאילו כבר לא קיים עבורי. באהבה שהיא מכניסה לחיים שלי, ללב שלי. אהבה שפשוט נמצאת שם. בלב. בגוף. באוויר. תופסת מקום טבעי. לא מתאמצת. מהרגע שהיא מופיעה, היא הולכת ומתעצמת. אהבה שמעולם לא חוויתי. אהבה לילדה הקטנה הזו, שתלויה בי במובנים רבים כל־כך, אבל שאין ספק שגם אני תלויה בה. שהקיום שלי, השונה. החדש, תלוי בה וניזון ממנה. מהחיוך שלה, מהצחוק שלה, מהבכי שלה. מהקיום שלה.

המשך הפרק בספר המלא