אגדות המוות ההפיך

מבוﬡ

ערב אחד, בחודש השלישי להיריון מאושר, התחלתי לדמם. ישבתי על האסלה ובכיתי.

קראתי לאיש שלי, דידיתי לאוטו ומשם לבית החולים שהיה במרחק כמה דקות נסיעה.

רופאה רזה ממוצא רוסי, בחליפת חדר ניתוח ירוקה בהירה, נראתה כאילו הערתי אותה משינה.

היא היתה כל כך רפויה, כל כך אגבית ולא נוכחת שחששתי שהיא מסוממת. היא חיטטה בתוכי ביד גסה במכשיר אולטרסאונד מיושן ואמרה שהיא לא רואה שום היריון. היא התנהגה כאילו דמיינתי היריון. אחר כך ראתה כמה אני מבוהלת, התרככה ואמרה שזה ציוד ישן ושכדאי שאחכה עד הבוקר, אז יפתחו את חדר האולטרסאונד החדש ויבדקו אותי בקפידה. היא נגעה בידי בחטף ואמרה: "אני מצטערת."

שכבתי במיטת בית החולים. בקומה מעלי נולדו תינוקות, אמהות היניקו, הסתובבו במסדרונות בירכיים פשוקות־לידה, מדממות לתוך פדים רחבים. אני כבר לא דיממתי את ההיריון הקטן והלא־עוד קיים שלי.

בבוקר, טכנאית אולטרסאונד צעירה, בראשית שנות העשרים שלה, בדקה אותי. "זה מיסא," היא זרקה בקול רם אל הרופא המומחה מעל ראשי.

כשלתי משם החוצה. תחתוני מוכתמים בדם קרוש, בטני מרוחה בג'ל שקוף. אני מנגבת. זהו. אני כבר לא בהיריון. מה אעשה עכשיו.

כולם הקפידו להתנהג כאילו כלום לא קרה. "זה לא כאילו שאיבדת ילד," אמרה לי חברתי הטובה, ואני לא העזתי לתקן אותה. כי אני הרגשתי שכן איבדתי ילד ושאסור לי לדבר על זה.

כל חיי ניסיתי לתקן מצבים אבודים, נואשים, על ידי הזזת תשומת הלב למשהו חדש ומופלא, מין תרופת פלא שהייתי ממציאה לעצמי. תרופה שהיתה מחזיקה מספיק זמן כדי שאשכח שהמצוקה מהותית ולא רגעית.

ככה גם אחרי ההפלה. נסענו באוטו, יומיים אחרי. הדרך בין ירושלים לתל אביב תמיד יפה כל כך. אמרתי לאיש שלי: "בוא נעשה תיקון, בוא נתחתן."

באותו הערב התקשרתי לחברינו הטובים ואמרתי, יש לי שתי בשורות, אחת עצובה ואחת שמחה. אני כבר לא בהיריון ואנחנו מתחתנים.

ואז שקענו בהכנות לחתונה. ועשינו את כל מה שחלמנו עליו. בחרנו לנו בגדים יפים, נסענו בכל רחבי הארץ, טעמנו גבינות מדהימות, הזמנו יין טוב, ולחם חם וטרי שיגיע ישר למסיבת החתונה. ובכל הזמן הזה לא נהניתי כמו שחשבתי שאני אמורה ליהנות. וכעסתי על עצמי. אפילו חששתי שאולי אני לא אוהבת את האיש שלי מספיק, והוצאתי עליו נרגנויות קטנות, שתורצו ברצון שלי שהכל יהיה מושלם. והכל היה מושלם, אבל אני לא נהניתי וחשבתי שמשהו בי בטח דפוק, ושאין בי יכולת לאהוב. המשכתי בהכנות לחתונה וכעסתי על עצמי שאני לא מתמוגגת מאושר.

התחתנו בגינה של אמא שלו. החופה היתה בין עץ הלימון לעץ הזית, מקום אליו שבתי מאוחר יותר בדמיוני כאל מקום מרפא.

כולם עמדו שם, מחייכים סביבנו מאוזן לאוזן, ואני, בכוחות על־אנושיים ריתקתי את עצמי לקרקע, לאירוע, לחתן שלי, לאמא שלי, לחתונה שלי, עם האיש האהוב שלי.

בלילה, בבגדי הכלולות שלנו, פתחנו מתנות ונלחמנו בקן נמלים שפרץ לפתע מתחת למשקוף הדלת של חדר האמבטיה. הייתי באותו הלילה כמו הילד ההולנדי ההוא שתוחב את אצבעו לחור הקטן בחומה המגינה על העיר כדי שהים לא יציף אותה. את העיר שלי הים עמד להציף כבר למחרת, אבל באותו לילה עדיין לא ידעתי את זה. רק המשכתי בעקשנות להילחם בדבר השחור, החמקמק, שפרץ מתחת למשקוף.

האיש שלי, כרגיל, זרם עם הרצונות שלי ובנה על ליל פיצויים בצימר בבורגון.

טסנו מוקדם בבוקר. פריז קידמה את פנינו בגשם סוחף. שכרנו מכונית, ורק אז הבנו שאין לנו מושג לאן אנחנו נוסעים. פקידת השכרת הרכב אמרה שאוֹסֶר היא העיר הרומנטית הראשונה במרחק נסיעה רב למדי ואנחנו, בתחושה שהכל אפשרי, ניווטנו בהצלחה מתוך המטרופולין, הלאה, לעבר השדות.

תקרת המלון הקטן שהשתכנו בו, הלכאורה רומנטי אך בעצם אפלולי ומאובק, היתה עשויה מין חומר פלסטי שחור, שקוף, ונראתה כמו מחווה או שריד לשנות השמונים הכעורות. ראינו את עצמנו משתקפים בנגטיב שחור על תקרת חדר האמבטיה, ואחר כך במיטה: דימוי שנטבע על החלק הפנימי של עפעפַּי והיה חוזר אלי בחודשים הבאים כתמונה מבשרת רעות.

בבוקר יצאנו במכונית הקטנה שלנו לאזור שַבּלי.

כעבור כמה דקות נהייתי צמאה. שתיתי מים וזה לא עבר. שתיתי עוד והגרון היה יבש לחלוטין.

נתקפתי פאניקה. חשבתי שאני הולכת למות. ביקשתי שנחזור למלון. הוא לא הבין. התווכחנו קצת.

חזרנו. העברנו את היום בחדר. למחרת שוב קמנו לנסוע. הייתי חלשה ומבוהלת. ציינתי לעצמי כהישג קטן כל ציון דרך שעברנו לידו אתמול בעודי אחוזת בעת מוות, שהנה, אנחנו נוסעים והכל בסדר. הנה העץ שעברנו אתמול והגרון לא יבש, הנה התמרור שאחריו ואני לא גוססת, הנה הגשר הקטן ואני לא מתה.

איכשהו עבר היום. שתינו יין לבן ויכולתי לייחס את הסחרחורת שלי לאלכוהול, כך שלא נבהלתי יותר מדי.

בשבועיים שבאו אחר כך, נסענו בכבישים היפים בצרפת, לנים בפונדקים רומנטיים באמת, בטירות ובארמונות קטנים. ואני הייתי בטוחה שיש שתי אפשרויות: או שאני הולכת ומשתגעת — או שאני עומדת למות. הייתי אחוזת חרדת מוות. ואף לרגע אחד לא הצלחתי להבהיר לאהובי, בן זוגי זה חמש שנים, ובעלי זה ימים ספורים, מה אני מרגישה.

היו לילות שביקשתי מהאיש שלי לאחוז בידי, בטוחה שזה הלילה האחרון שלי בעולם. היתה פעם שיצאתי ממסעדה רגע אחרי שהאוכל הגיע, כי חששתי להתעלף, להתעלף ולא להתעורר עוד, והתנחמתי בכך ששמתי לב למיקומו של בית החולים האזורי בדרך.

מאותו יום אכלנו בעיקר בחדר. הוא היה מאלתר ארוחות נהדרות ואוכל אותן בעצמו. התיאבון שלי הלך ונעלם. בקושי הצלחתי לבלוע משהו. התחלתי לאבד ממשקלי ונחלשתי.

הוא ניסה לתמוך בי. יום אחרי יום, רגע אחרי רגע. בירך את הרגעים היפים שלנו, כשהצלחתי, למענו, לעשות את עצמי נהנית ממשהו; קילל בלבו את השעות הארוכות בהן בהיתי, פני מכווצות באימה, לאיזה מקום אחר. הוא לא הבין שאני חייבת לחזור הביתה ואני לא העזתי להציע.

בתחילת השבוע השלישי הגענו לפונדק מהמם ביופיו באזור פּֽריגו. קיבלנו חדר מקסים ונהנינו משיטוטים בגן המרהיב עם בריכת השחייה הקטנה המעוצבת כבריכה טבעית, במדשאות המוריקות ובגן הוורדים. כמו קשישה בת מאה, עורי שקוף, עצמותי פריכות, פסעתי בזהירות בין השבילים, לאט, לאט.

שם הבנתי שאם אני לא מסוגלת להתמסר ליופי שאופף אותי ולאהבתו של האיש שלי, כדאי שנחזור הביתה.

סוף סוף אמרתי את המילים. הוא הסכים, ולמחרת יצאנו מוקדם בבוקר לנסיעה של כעשר שעות לפריז.

מרגע שהותרו המושכות, נתתי לעצמי ליפול, ונפלתי. הייתי משוכנעת שאני גוססת. כשהגענו לפריז נשכבתי במיטה במלון, חברה באה לבקר אותי, חייכתי לה חיוכים מבוישים מהמיטה. היא צחקה בקולי קולות, עישנה ליד החלון, הציעה שנקפוץ לאיזה קפה קטן למטה. ואני בקושי דיברתי, הרגשתי שהחיים עוברים לידי ושכבר אין לי עניין במה שיש להם להציע לי: בתי קפה, צחוקים, רכילות, שמחה. נשאבתי פנימה בכוח שלא יכולתי לעמוד בפניו. חברתי היתה שם, אך אני כבר נסעתי לי הרחק הרחק.

הגיעה רופאה, בדקה אותי ואמרה שכנראה אני סובלת ממחלת הנשיקה ושעלי לחזור הביתה.

חזרנו לארץ. בימים הארוכים שלאחר מכן, סירבתי לצאת מהמיטה. בקושי אכלתי. לא הצלחתי להסביר מה אני מרגישה. כל תנועה גרמה לי לגלי סחרחורת איומים. בהיתי בעיניים קרועות מאימה אל תוך הריק. הייתי שרויה באפלה. בלימבו. בכלום. לא הייתי. וכך יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע. נצח.

כשהצלחתי, אט אט, לקום על רגלי, עדיין מסוחררת, מבועתת, נאחזת בידו התומכת של אישי, השקעתי מאמצים כבירים לשכנע את העולם, את אמא שלי, את בעלי, את הרופא הספקן שלי, שאני לא מדמיינת מה שאני מרגישה. הייתי כעוסה, מפוחדת ובודדה.

נראה שעברו שלושה חודשים מאז חזרנו לארץ. הרגשתי כאילו מושג הזמן לא רלוונטי יותר לגבי. חייתי בזמן משלי, מסחרחורת לאיבוד שיווי משקל, מבעתה לאימה.

בהמשך נשלחתי לכל בדיקה רפואית שניתן להעלות על הדעת. עברתי בדיקות שמיעה מקיפות, ראייה מרחבית, סי־טי ראש וצוואר, סקירה מגנטית של תגובות לפולסים חשמליים, אולטרסאונד, בדיקות דם מקיפות, בדיקות הורמונליות ותפקודי בלוטות, ביקרתי אצל נוירולוגים מומחים, אורתופדים דפקו על ברכי, מיששו בחוליותי, ישבתי באקווריום אטום לרעשים והייתי צריכה ללחוץ על כפתור גדול בכל פעם ששמעתי צליל, לפעמים כה קלוש שחשבתי שדמיינתי אותו, ישבתי מול מסך שאורות אקראיים ריצדו עליו במשך מה שנראה לי כשלוש שעות, והיה עלי, שוב, ללחוץ על כפתור, כשראיתי או כשחשבתי שראיתי, שביב של הבזק. חיברו אותי לאלקטרודות, מרחו עלי ג'ל, מתחו את צווארי, כופפתי את ראשי, הרמתי אותו, כופפתי שוב. התיישבתי, נעמדתי, בדקו לי לחץ דם, דופק, חום — התוצאות לא הצביעו על שום בעיה, נהפוך הוא, אפילו רמת הברזל בדמי הצמחוני מעולם לא היתה כה גבוהה. ואילו החשד למחלת הנשיקה הופרך בשלבים המוקדמים ביותר של המירוץ על ידי בדיקת דם פשוטה. ומה שהכי הרגיז אותי היה שהאיש שאיתי אמר לי כל הזמן כמה אני יפה, וגם אני, כשהתבוננתי במראה ראיתי אישה יפה. בכל פעם כזו התכווצתי כולי, חמוצה מתחושת אובדן. חשתי שזו שירת הברבור שלי. חשבתי שזה עוד רמז לקץ הקרב.

השקעתי שעות בלהסביר לאישי, להורי, לרופאים שאליהם נשלחתי, כל חלקיק מהתחושה שכה הבעיתה אותי. האימה, הסחרחורות המשונות. כל הזמן חיפשתי דימויים שיקרבו אותם אלי, שיגרמו להם להבין, שאני מרגישה כמו עומדת על סיפון אונייה בים גלי, לא — כאילו אני מתערבלת בתוך מכונת ברד, קרח כתוש בצבעי טכניקולור שעולה ויורד ועולה ויורד במין ריתמוס מעגלי, אני עולה ויורדת וכמעט נופלת וצריכה לתפוס משהו. אבל לא היה מה לתפוס כי לאיש שלי נמאס, והוא אמר לי: "אני לא מוכן לצלול איתך לתוך הכלום הזה. אני חוזר לחיות." והלך. הוא אמנם חזר כל יום מהעבודה והסיע אותי בנאמנות לבדיקות הרבות שהתעקשתי לעבור, אבל הוא כבר לא היה שם.

אמא שלי — פסיכיאטרית במקצועה, ורופא המשפחה שלי, כבר התחילו להגיד באופן ברור את מה שמלמלו בהתחלה מתחת לשפם. אמא שלי אמרה: "את בדיכאון."

התקשרתי לפסיכולוגית שלי, זו שחדלתי לפגוש כשנכנסתי להיריון וכשהייתי כה מאושרת (לפני מיליון שנה...)

הגעתי אליה. התיישבתי על הספה ופרצתי בבכי. זאת היתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז הלילה בו איבדתי את התינוק שלי. זאת גם היתה הפעם הראשונה שבכיתי אצלה.

סיפרתי לה על כל מה שקרה מאז שיצאתי מהחדר הזה. על ההפלה, החתונה, ירח הדבש והמחלה.

והיא אמרה את המילים שפתחו לי את הדלת לתהליך איטי וארוך של השתנות והבראה.

היא אמרה: "קרה לך דבר נורא. איבדת תינוק. היית צריכה ללבוש שק ואפר, לשבת על הרצפה ולהתאבל, אבל אף אחד לא נתן לך לגיטימציה לכאב שהרגשת."

החרדה קיבלה צורה ולתוכה יצקתי את הבנתי: ניסיתי להתגבר ולמחוק את האובדן הזה, להתעלם מהכאב, לדחוק אותו, אבל הוא היה חזק ממני, והוא השתלט עלי ומילא את כולי. הפכתי להיות כלי קיבול לדיכאון, לחרדות מוות ולייאוש, ולא נותר בתוכי מקום לשום דבר אחר. הייתי בשאול והשאול היה בתוכי.

הייתי בדיכאון.

היה היתה ילדה אחת

אינני יודעת בוודאות מתי ואיך החל נרקם בנפשי המחלימה הקשר בין הדיכאון לבין אגדות שהכרתי מילדותי. כמו קרעים של ענני ברכה בשמי בצורת, צפו בתוכי דימויים, מילים, תמונות: כיפה אדומה שנטרפת ומגיחה חזרה ממעי הזאב, שלגיה שמתה ומתעוררת מחדש, היפהפייה הנרדמת שמקיצה אחרי מאה שנה מנשיקת הנסיך... הן דיברו אלי.

נזכרתי באחת האגדות שהילכו עלי קסם בילדותי, אחת מאלה שקראתי שוב ושוב ושוב — אולי עשר פעמים, בשעות אחרי־צהריים עצלניים, במיטת הברזל, בבדידות בית הילדים הקיבוצי, מרחפת על כנפיה ליער הקסמים — שם נסיכה זהובת תלתלים (כמו אלה שמעולם לא היו לי), בשם פזית, מורדמת למשך שבע שנים בידי צבייה, שאינה אלא פיה מכושפת. ואז, היא מתעוררת יפה, חכמה, בוגרת.

פזית, שלגיה, כיפה אדומה, היפהפייה הנרדמת, וגם פרספונה — אלת האביב מהמיתולוגיה היוונית, שנחטפה אל השאול, חגו עוגה־עוגה אוורירי בתוך ראשי העייף, מדברות, מלחששות, לעתים סתם נמצאות. ואני, שהתחלתי להקשיב להן ולנפשי שלי — מפרידה זהב ממוץ, מנחשת את שמו של השדון שמאיים לקחת את היקר לי מכל — הבנתי אט אט שסיפורן הוא סיפורי: כמו שלגיה וכמו אינאנה — האלה השומרית שירדה לשאול, גם אני מתתי לתוך הדיכאון שלי ועכשיו אני קמה מתוכו. וכמו פזית, גם אני מתעוררת אחרת משהייתי.

באותה תקופה התחלתי קשר טיפולי ארוך עם אישה נפלאה, "שמאנית" בשביס לבן, שהאירה את דרכי מאז ועד היום.

באותם ימים גם התחלתי, ברגלי ג'לי ובלב נכמר, להיגרר אחרי אישי, אל תוך מה שהיה נראה לי אז כסאון החיים הבלתי נסבל; מדשדשת, נשענת על זרועו — בדרך הקצרה מהבית אל האוטו, מתנדנדת כברווז שיכור בין מדפי הסופרמרקט השכונתי. לסחרחורות המשתקות שהיו מקפיאות אז את נפשי, נהגה מדריכתי לקרוא בשם האופטימי "שינוי מערכות חיים".

אז, בעיצומו של התהליך, קשה היה לי לראות את הדברים נכוחה, אבל היום, שנים אחרי, אני מביטה ורואה, איך כמו יבשות המשנות את מיקומן, נעו הכוחות הקמאיים בתוך נפשי ושינו את סדרם. מחסומים נפרצו, וגבולות פרוצים מילדות — נסגרו (ועכשיו אני שומרת עליהם טוב יותר). כמה מכשפות סבוכות שיער ושחורות ציפורניים נשלפו מתוך המרתף ועדיין אני לא תמיד יודעת מה לעשות בהן... וכמה ילדות טובות שעומדות על כיסא ושרות "מעוז צור", נדחקו לעליית הגג ומשם הן עדיין לא יודעות איך לרדת, אם בכלל. מטרות שנעתי לקראתן במלוא עוצמתי, בעודי מוחצת את כל חלקי האני האחרים שלי בדרך, התאדו לפתע כלא היו. דימויי הצלחה ואושר שצווחו בתוך ראשי מאז ילדותי, מחמרים בי, מושכים בעקבי — נדמו. הכוחות החדשים שהניעו מעתה את חיי היו רכים יותר, חומלים יותר, אנושיים יותר כלפי עצמי וזולתי.

עכשיו יכולתי לראות את התבנית הבסיסית שהיא לשדן של האגדות הגדולות מהחיים, אותן אגדות שלחשו באוזני בימים הקשים: אגדות המביאות את גיבורותיהן למצב חסר מוצא, שבעקבותיו הן חוות מוות זמני ולאחריו מתעוררות מחדש לחיים. אני קוראת להן אגדות המוות ההפיך.

כפי שאני תופסת אותן — אגדות המוות ההפיך הן סיפורו החוזר ונשנה, בגרסאות שונות, של תהליך נפשי דיכאוני; ירידה לשאול הפנימי, שהייה קשה ממוות שלא ניתן להעריך את משכה, ולבסוף עלייה, קשה אף היא, הכרוכה במעין לידה מחדש, אך גם בוויתורים, אובדנים, אבל ופרידה.

מי שרגיל בחשיבה המערבית הנפוצה בזמננו, המתייגת מחלה, דיכאון וחוסר שליטה כאלמנטים שליליים שיש להימנע מהם, ישתומם ודאי להיווכח כמה רבות מגיבורות האגדות והמיתוסים, העומדות בבסיס תרבותנו, נושאות נפשן באופן פעיל ביותר אל החידלון (הזמני), אל הירידה לשאול, אל המוות ההפיך.

נכון שהכמיהה הזו אל האין (והחזרה ממנו) — אינה נחלת המין הנשי, אך נשים וגברים עושים זאת, כלומר — למות ולהיוולד מחדש — בצורה שונה באופן מהותי אלו מאלו, וארחיב על כך מעט בהמשך.

לפני שנמשיך, אני רוצה להבהיר שספר זה עוסק בעיקר, וכמעט אך ורק, בדיכאון הנשי. ולכן, באופן טבעי, כתבתי אותו בגוף נשי. פעמים רבות בחרתי לומר "אתן" ולא "אתם", או "אנחנו, הנשים", ולא "אנחנו" (האנשים), כיוון שמכאן — מתוך גופי ונפשי אני כותבת.

ולכם, הגברים שהצטרפתם למסענו, אתם בהחלט ברוכים הבאים, אבל תחזיקו חזק, הספינה הזאת לפעמים מיטלטלת.

למה היפהפייה הנרדמת, שמואסת בעטיפת הצלופן שהוריה הטובים מדיב מעניקים לה במקום חיים, מחפשת בכל הארמון את המחט האחת שלא הושמדה כדי שתוכל לשקוע בשינה המיוחלת? ולמה אינאנה, האלה הגדולה, נוטשת את כס מלכותה, עוזבת שמים וארץ ויורדת למעמקי הגיהנום, מקום שלטונה של אֶרֶשְׁכִּיגַל, אחותה? — גורל נורא מצפה לה שם והיא הולכת לקראתו בעיניים פקוחות.

ושלגיה? היא פותחת שוב ושוב את הדלת בפני הצלג שלה, המחופשת לאישה זקנה. לא ייתכן שהנערה לא יודעת מה מצפה לה (שוב ושוב) מאחורי הדלת: הרי זו אמא מוות בכבודה ובעצמה. והיא מציעה לה תפוח.

שלגיה פותחת את הדלת בפני המוות, ונוגסת בתפוח, עד שנפתחת לה עצמה הדלת אל החידלון. ושם, מרחפת בארון זכוכית, במצב של שינה שכמוה כמוות, היא מרפה, ומניחה לנפשה השסועה לחולל את השינוי שהיא זקוקה לו כדי להמשיך לחיות. ואינאנה — היא מפקירה את עצמה למוות שבמהלכו, כשהיא בעצם גווייה מרוטשת, פועלים עליה כוחות המחזירים אותה לחיים. והיפהפייה הנרדמת מתמסרת לשנת־נצח שבעמקי מעמקיה דוהר אליה — בתוכה — הנסיך הפנימי.

המשך בספר המלא