תל אביב - עזה- תל אביב

פרק 1

השקט שאפף את העמדות הקרובות לגבול עזה נראה מתעתע. בעמדת התצפית בנחל עוז, מירב ישבה מול המסכים, עיניה נעות בחשש בין הצגים. השבועות האחרונים היו מלאים בפעילות חשודה, אך היא לא זכתה לתגובה נאותה מצד מפקדיה. התחושה שהסכנה קרובה יותר מתמיד הכבידה עליה כמו ענן כבד.

מירב נשמה עמוקות ולחצה על כפתור הדיווח. "כאן תצפית נחל עוז," אמרה בקול יציב ככל שיכלה. "אני רואה שיירת טנדרים קרובים מאוד לגדר. הם מתאמנים על השתלטות על טנק ופיצוץ מטענים קרוב לגדר. זה נראה חשוד ביותר."

היא השתהתה לרגע, מקווה שהפעם תקבל תגובה הולמת. לאחר מספר דקות של שקט מצמרר, נשמע קולו של המפקד בקשר, נשמע משועמם ואדיש. "קיבלת, נחל עוז. נמשיך לעקוב."

הימים חלפו ודבר לא השתנה. מירב וחברותיה לתצפית ראו שוב ושוב את הפעילות החשודה ולא הצליחו לזכות בתגובה משמעותית. הן ראו שיירות טנדרים, אימונים ותנועות בלתי פוסקות של מחבלים ליד הגדר.

יום אחד, מירב לא יכלה להחזיק עוד את התסכול. היא פנתה ישירות למפקד של המפקדת שלה, סרן יובל, ודרשה הסברים. "סרן יובל, אנחנו מתריעות שוב ושוב על פעילות חריגה. ראינו אותם מתאמנים, מתכננים ופועלים ליד הגדר. למה אתם לא מתייחסים לזה ברצינות?"

יובל הביט בה בעיניים עייפות. "מירב, אנחנו בודקים את הדיווחים שלך. יש לנו עוד נתונים שצריך להתחשב בהם."

"עוד נתונים?" מירב התפרצה. "אתה לא מבין? אנחנו רואות אותם מתאמנים על פיצוץ מטענים, על השתלטות על טנקים. הם מתכוננים למשהו גדול. אם לא ננקוט צעדים עכשיו, יקרה פה אסון!"

יובל הקשיב בשקט, ידיו שלובות על חזהו. הוא היה קצין מוערך בעבר, אך בשנה האחרונה שמו הוכתם כאשר נחשף רומן בינו לבין חיילת מהבסיס. המקרה נשקל אפילו חשבו להעביר אותו מתפקידו, אך בסופו של דבר העניין הושתק, כפי שקורה לעיתים בצה"ל. מאז, יובל הפך לאדיש יותר ולעיתים קרובות נצפה משועמם ובלתי מרוכז בתפקידו.

"את חושבת שאני לא מבין את הסכנות?" שאל יובל בקור רוח. "אני יודע בדיוק מה קורה פה."

"אם אתה יודע," ענתה מירב בזעם, "אז למה אתם לא עושים כלום? אנחנו רואות את המחבלים מתאמנים, מתכוננים, ואתם פשוט מתעלמים. הם תרגילו השתלטות על טנקים, פיצצו מטענים קרוב לגדר, וראינו תנועות בלתי פוסקות של רכבי שטח ליד הגדר. זה לא יכול להיות סתם אימון."

יובל נשם עמוקות והביט במירב. "יש לנו נתונים מודיעיניים נוספים שצריך לקחת בחשבון. לא כל דבר הוא סימן למתקפה."

מירב חשה את הלחץ בגרונה. "הם גם הקימו עמדות תצפית חדשות, ואנחנו רואים אותם צופים עלינו. הם מתכוננים לפריצה בקנה מידה גדול. זו לא סתם פעילות שגרתית. אנחנו מדווחות על זה כבר חודשים ואף אחד לא מתייחס!"

"אתם גם לא רואים את האימונים שהם עושים על שטח סמוך, כולל תרגול השתלטות על מבנים וכיבוש עמדות," המשיכה מירב, קולה רועד מהתרגשות. "זה ברור שהם מתכוננים למשהו משמעותי. אם לא נפעל עכשיו, נהיה במצב של אסון."

יובל הסתובב אליה, עיניו קרות. "מירב, את מגזימה. אם יש משהו שצריך לדעת עליו, אנחנו נודיע לך. עכשיו חזרי לעמדה שלך."

מירב הרגישה איך הכעס והייאוש מציפים אותה. "אתם מתעלמים מהאזהרות שלנו! זה הולך לעלות בחיים של אנשים! יקרה פה אסון אם לא תתעוררו!"

קולו של יובל הפך קר. "מירב, זה מספיק. את מקבלת שבת. השבת שלך מבוטלת."

מירב הרגישה את הדמעות עולות בעיניה, אך היא שמרה על פניה קרות. היא הסתובבה ויצאה מהמשרד, מתכוונת לפחות להבטיח שחברתה יובל תוכל לצאת הביתה במקומה.

"יובל," אמרה מירב כשפגשה את חברתה במשמרת. "אני לא יוצאת לשבת, אבל דאגתי מול המפקדת שתוכלי את לצאת במקומי."

יובל הייתה המומה, ״אבל למה?״

״עזבי, לא בא לי לדבר על זה עכשיו״ ענתה מירב.

״טוב״ אמרה יובל והביטה בה בהכרת תודה. "תודה, מירב. אני מעריכה את זה."

מירב חזרה לעמדה שלה, עיניה עדיין מלאות דאגה וכעס. היא ידעה שהן חייבות להיות ערניות יותר מאי פעם, כי האיום היה ממש מעבר לפינה.

פרק 2

אורן ידע כבר מגיל צעיר שהוא רוצה לשרת את המדינה בדרך משמעותית במיוחד. מגיל קטן הוא שמע סיפורים מאביו, שהיה לוחם לשעבר, וגדל עם תחושת שליחות חזקה. כשניגש לצו הגיוס הראשון, היה ברור לו שהוא ינסה להתקבל לאחת מהיחידות המיוחדות ביותר בצה״ל. המיונים היו קשים ומורכבים. הוא עבר מבחנים פיזיים קשים, מבחנים פסיכולוגיים שנמשכו שעות ארוכות, ומבחני כושר גופני שהביאו אותו לקצה גבולות היכולת שלו.

תקופת ההכשרה הייתה מהמאתגרות והמלמדות בחייו. אורן וחבריו ליחידה עברו אימונים אינטנסיביים שכללו ניווטים בשטח, לוחמה בשטח בנוי, צליפות, אימוני חירום וסדרות של תרגילים מורכבים. כל זה תחת פיקוח של מדריכים קשוחים אך מכווני מטרה. כל מבחן היה עולם עבורם, כשכל אחד מהם ידע שהכישלון אינו אופציה. הם היו צריכים להוכיח את עצמם בכל רגע נתון.

אורן זכר את הלילות הקרים בסדרות השטח, כשהם בנו מחסות מאולתרות והדליקו מדורות קטנות כדי להתחמם. האימונים הפכו את היחידה לקבוצה מגובשת, קבוצה של לוחמים שמוכנים להקריב הכל אחד עבור השני. הם למדו לקרוא את השטח, להסתמך על האינטואיציות שלהם, ולהגיב במהירות ובדיוק לכל תרחיש. הכישורים הללו היו הכרחיים לאורן, שהבין שכדי לשרוד ולהצליח במשימות, הוא צריך להיות הטוב ביותר.

במהלך ההכשרה, אורן פגש במפקדים שהיו עבורו מודל לחיקוי. אחד מהם היה סרן דן, שהיה ידוע בכינויו ״הנץ״. דן היה לוחם ותיק עם עבר קרבי עשיר, והוא הדריך את אורן וחבריו במסירות ובקשיחות. דן לא ויתר על שום פרט, הוא דרש שלמות בכל משימה והדגיש את חשיבותם של הדיוק והקפדנות. אורן למד ממנו המון, ושאב ממנו השראה להמשיך ולשאוף לשלמות.

היחידה אליה התקבל הייתה יחידת מבצעים מיוחדים, יחידה שפעלה מתחת לרדאר ושאף אחד לא דיבר עליה. הם היו מעטים ונבחרים, והמשימות שהוטלו עליהם היו מהמורכבות והמסוכנות ביותר. אורן הרגיש שהוא מצא את מקומו, את המקום בו יוכל לממש את הפוטנציאל שלו ולהרגיש שהוא תורם באמת.

המבצע הראשון בו אורן לקח חלק היה כאשר היחידה קיבלה מידע מודיעיני על ראש זרוע צבאית של חמאס בג'נין, שמוכר בכינויו ״הפנתר״. ההכנות לפעולה היו מורכבות ודקדקניות. כל פרט נבחן לעומק, כל תרחיש נחקר והוכן מבעוד מועד. אורן וחבריו יצאו למשימה בלילה חשוך, עם סילואטות של נשק ארוך ומכשירי ראיית לילה. הם התקדמו בשקט, כל צעד מתוכנן מראש. המתח הלך וגבר ככל שהתקרבו למטרה, והם ידעו שאין מקום לטעויות.

המטרה הייתה מבנה בלב מחנה פליטים בג'נין. אורן, עם נשק צלפים מתוחכם, התמקם על גג מבנה סמוך, מכוון את הכוונת על חלון פתוח בו על פי המודיעין אמור להופיע ״הפנתר״. הם המתינו בשקט, דקות שהרגישו כנצח, עד שלפתע נשמעה תזוזה. המטרה הופיעה, ואורן לחץ על ההדק — ירייה מדויקת שסיימה את חייו של הפנתר. הרגע הזה היה מלווה בשקט מוחלט, אך הלב שלו הלם בעוצמה. הצלחת הפעולה הייתה תוצאה של תכנון מדוקדק, שיתוף פעולה מושלם ויכולת ביצוע מרשימה.

כשהם חיכו, כל צליל קטן הגביר את המתח. פתאום, רעש חרישי נשמע ממבנה סמוך — אורן התרכז בנשימה שלו, ניסה לשמור על קור רוח. הוא ידע שההצלחה של המשימה תלויה בדיוק שלו. כשהמטרה הופיעה לבסוף בחלון, הלב שלו קפץ, אבל הידיים נותרו יציבות. הוא כיוון ולחץ על ההדק. המתח התפוגג ברגע אחד של הקלה כשנפגע הפנתר. אבל מיד לאחר מכן, היה עליהם להתרחק בשקט ובמהירות כדי לא להתגלות.

הפעולה הסתיימה בהצלחה, וכמו כל מבצע, חזרו הלוחמים לבסיסם בשקט ובדיסקרטיות. אורן ידע שכל יום שעובר, הוא מסכן את עצמו למען המדינה, אבל גם יודע שסכנה זו מצילה חיים ומבטיחה את ביטחונם של אזרחי ישראל. זו הייתה המציאות של הלוחמים, מציאות של מבצעים חשאיים וקרבות שהם רחוקים מהעין הציבורית, אך חיוניים כל כך לביטחון הלאומי.

למרות הכל, הוא נותר עם תחושת סיפוק וגאווה על חלקו במשימות החשובות והמסוכנות הללו. הוא זכר את כל רגעי האימון, את החברים שהפכו למשפחה, ואת המפקדים שהפכו למנטורים. הוא ידע שכל פעולה מוצלחת היא תוצאה של עבודת צוות ושל מחויבות בלתי מתפשרת.

בלילות השקטים, כשישב עם עצמו וניסה להרגיע את המחשבות, הוא חשב על כל מה שעבר ועל כל מה שעוד עתיד לעבור. הוא ידע שהחיים הם מסע מתמשך של אתגרים והקרבות, אבל גם של תקווה ושל הגשמה. השירות שלו ביחידה הסודית הפך לחלק בלתי נפרד מזהותו, והנאמנות לחבריו ולמדינה הייתה המניע המרכזי שלו.

אורן המשיך בשירותו ביחידה, לוקח חלק במבצעים נוספים וחשאיים. כל פעולה הייתה מבחן חדש, כל משימה הייתה אתגר שדרש ממנו לתת את כל כולו. עם הזמן, הוא הפך לדמות מרכזית ביחידה, מישהו שהצעירים מסתכלים עליו בהערצה והמפקדים סומכים עליו בעיניים עצומות.

למרות כל הקשיים והלחצים, אורן נשאר נחוש וממוקד במטרה. הוא ידע שהדרך שלו עוד ארוכה, ושיש לו עוד הרבה מה לתרום.

בסופו של דבר, אורן הבין שהחיים הם מסע מתמשך של אתגרים והקרבות, אבל גם של תקווה, חברות ותחושת שליחות. הוא בחר בדרך הקשה, אבל ידע שזה המקום שבו הוא יכול לתת את המיטב שלו ולהשפיע באמת.