קוד הצפע

1

גשמי נובמבר הגיעו בהפתעה. רויטל התהפכה במיטתה והקשיבה לגשם הדופק על החלונות בדירתה בקומה ה־18 המשקיפה לים. סנואי, כלבת הגולדן הלבנה המעורבת, שכבה לצידה במיטה וזקפה את ראשה ואת אזנייה. זו לא הייתה הפעם הראשונה ששנתה של רויטל התערערה. היא סבלה לאחרונה מנדודי שינה. רויטל קמה ממיטתה והלכה להתבונן בויטרינה הגדולה שבסלון. הנוף היה מרהיב- מצד אחד העיר התוססת ומצד שני הים. רויטל הביטה בים- פעולה שבדרך כלל הרגיעה אותה, אבל בדיוק כמו מצב רוחה, גם הים היה סוער. היא נתנה למחשבותיה לשקוע. הגשם התחזק, הברק הבריק בשמיים ומיד אחריו הרעם.

זה היה מזג אוויר מושלם לכוס שוקו חם וזה בדיוק מה שהיא הכינה לעצמה. באי המטבח עמדה מכונת הקפה. היא לגמה מכוס השוקו והסתכלה במכונה. לעזאזל, המכונה הזו הזכירה לה את דין. היא לקחה את כוס השוקו החם והתיישבה ליד פסנתר הכנף הלבן שלה. סנואי רצה מהחדר. היא אהבה לרבוץ על השטיח הפרוותי הלבן ליד הפסנתר בזמן שרויטל ניגנה. הפעם זה היה נוקטורנו מס' 9 של שופן. פצפוצי האש שבאח הוסיפו מסתוריות למנגינה.

סנואי זקפה את ראשה ברגע שזמזום ההודעה הגיע לנייד. "מי לעזאזל שולח סמס בארבע לפנות בוקר?!" מלמלה רויטל והפסיקה את נגינתה. היא ניגשה לטלפון הנייד תוך כדי לגימת השוקו החם. בהודעה היה כתוב "אני מתגעגע אלייך." זה היה דין. 'איך הוא מעז?! ועוד אחרי שהיה הוא זה שהחליט לסיים את הקשר. אחרי הכל, תמיד הצהיר שלא יהיה נאמן,' חשבה רויטל וסגרה את הטלפון הנייד. היא לקחה את כוס השוקו והתיישבה מול האש הלוחשת. לא היה לה ספק שהפעם היא לא חוזרת אליו, יהיה מה שיהיה הוא לא האחד בשבילה. היא החליטה לחזור למיטה ולנמנם עד שהגשם יירגע.

צלצול ההשכמה העיר אותה בחמש בבוקר כמו בכל יום. היא קמה, לבשה את בגדי הריצה שלה, לקחה את האוזניות וירדה עם סנואי לריצת הבוקר היומית שלה. רויטל אהבה לרוץ עוד מימי נעוריה. הריצה הייתה מאוד משחררת עבורה. כשרצה לא חשבה על כלום, מלבד על נשימותיה- וזה בדיוק מה שהייתה צריכה עכשיו.

היא רצה לאורך החוף על החול הרך בנעלי הנייקי שלה. לבושה בחליפת ספורט ארוכה, שערה הדבשי אסוף בקוקו. סנואי רצה לצידה מאושרת ומלאת אנרגיה, לשונה מתמזגת עם משב הרוח. מזג האוויר היה סוער, אך זה לא מנע מהן את ההנאה שבריצה.

רויטל הגיעה לסוף מסלול הריצה שלה- אל ראש המצוק המשקיף אל הים. זו הייתה נקודה מושלמת למתיחות לפני שתרוץ את כל הדרך חזרה הבייתה. השעה הייתה חמש וחצי בבוקר, ובזמן שהתמתחה, זיהתה מאחוריה מכונית אאודי לבנה עומדת בחניון. מישהו ישב במכונית והתבונן בה בזמן שהיא עשתה מתיחות. היא לא זיהתה מי זה, אך הייתה לה הרגשה של אי נוחות. היא החלה להתקדם לכיוון המכונית, מנסה לזהות מי שם, אך ברגע שהתקרבה המכונית הניעה ונסעה משם. הרגשת צמרמורת לא ברורה עברה בגופה והיא התחילה לרוץ בחזרה לכיוון הדירה שלה.

רויטל עלתה במעלית לדירתה שטופת זיעה, באוזניות התנגן השיר November Rain של ״Guns & Roses״-'אין יותר מתאים מזה,' חשבה. היא נכנסה לדירה, החלה לפשוט את בגדיה ונכנסה ישר למקלחת, לא מבחינה בנוכחותו. היא פתחה את זרם המים ונתנה לחמימות לשטוף אותה.

סנואי רצה הישר אל המטבח. ליד האי הייתה קערת המים והאוכל שלה. היא שתתה מהקערה והתעלמה מנוכחותו. הוא ישב בכיסא הבר של האי ולגם מקפה האספרסו שהכין לעצמו במכונה.

רויטל יצאה מהמקלחת, לגופה רק מגבת הגוף. היא קפאה כשראתה אותו יושב ונועץ בה מבט. "אין לך גבול? !" צעקה מבוהלת.

"סימסתי לך שאני מתגעגע אלייך," הוא השיב באגביות, לוגם מספל הקפה.

"ו...? זו סיבה להופיע אצלי בלי התראה מוקדמת?! אני נכנסת להתלבש, אין לי זמן לזה. אתה חייב להסתלק מכאן עד שאסיים. והמפתח שנתתי לך- תשאיר אותו על הדלפק במטבח. השטויות שלך נמאסו עליי." רויטל נכנסה לחדר ונעלה את עצמה מבפנים, מתפללת שיעשה כדבריה.

דין סיים את הקפה באדישות כשעל פניו נסוך מבט זחוח וחיוך מרוצה. הוא הוציא את המפתח מכיס הג'ינס והניח אותו על הדלפק.

רויטל נשענה על דלת חדרה, מתנשפת מהריצה וממנו, מקשיבה לצעדיו העוזבים את הדירה. היא יצאה מחדרה והלכה במהירות לנעול את דלת הכניסה.

היא ניגשה לאי המטבח, הסתכלה בכעס בכוס האספרסו שעל דלפק המטבח. מפתח הדירה היה מונח ליד הכוס ולידו פתק ובו כתוב "נמשיך את זה אחר כך." היא קימטה את הפתק וזרקה אותו לפח.

מזג האוויר התחלף- הגשם פסק והשמיים התבהרו. רויטל חזרה לחדרה, לבשה סריג גולף חום, ג'קט בז', ג'ינס גבוה ומגף עקב חום. היא ענדה את העגילים האהובים עליה, שאמא שלה נתנה לה לפני שנים, פיזרה את שיערה הארוך והתאפרה קלות. לאחר מכן שתתה כוס מיץ תפוזים ולקחה עוגיית בראוניז לדרך. זה היה יום חשוב בשבילה. כולם חיכו לה במשרד.

רויטל נכנסה לחניון התת קרקעי שבמשרדי החברה. הייתה לה חניה שמורה, כמו לכל המנהלים הבכירים בחברה.

היא עבדה בבראשית ביוטכנולוגיה־חברה ישראלית העוסקת בפיתוחי תעשיית הנשק על סוגיה. למרות שעבדה בבראשית רק שנתיים, הם העריכו אותה והאמינו ביכולות שלה. היא כמובן הצדיקה את אמונתם. היא הייתה חרוצה ומסורה, וכך הצליחה די במהירות להשתלב עם הבכירים.

לפתע היא הבחינה במכונית האאודי הלבנה שראתה הבוקר בים. המכונית חנתה בסמוך לחניה שלה. היא תהתה למי המכונית הזו שייכת. היא לא הכירה אף מנהל עם רכב כזה משודרג ותוסס. רכב עם גג נפתח לא היה הסגנון של המנהלים שם, אחריי הכל רובם היו מבוגרים מאוד.

נטע המזכירה קיבלה את פניה בחיוך גדול ברגע שיצאה מהמעלית. "בוקר טוב רויטל, מה כבר עשית שזכית בכזה בוקר טוב?"

רויטל לא הבינה במה מדובר, אך מייד כשנכנסה למשרדה ראתה זר פרחים ענק המונח בכד על שולחנה. רויטל תלשה את הפתק מהפרחים- "אני מתגעגע אלייך." זה שוב היה דין.

'מה הוא לא מבין?' חשבה בינה לבין עצמה. 'אני חייבת ללבן איתו את הדברים.' היא סימנה לעצמה להתקשר אליו מאוחר יותר היום, אחרי שהלחץ קצת ירד.

היא יצאה ממשרדה וניגשה אל נטע. "הי, את יודעת במקרה מי הבעלים של האאודי הלבנה?"

"אם אני יודעת?" שאלה נטע, "איפה את חיה? כבר חודש מדברים עליו שהוא חוזר לארץ- יונתן מור, את יודעת, הבן המאומץ של ליאון."

ליאון היה הבעלים של בראשית ביוטכנולוגיה. רויטל מעולם לא התעניינה ברכילות וסמול טוקס שבמסדרונות. היא הייתה עסוקה ותמיד חתרה להישגים גבוהים. לא היה לה זמן לשטויות ולבזבוז זמן בדיבורים והתלחשויות בהפסקות הקפה שהיא אף פעם לא לקחה ממילא. כך שלא, היא לא ידעה על בואו של יונתן ולמעשה זה גם לא עניין אותה. היא סידרה את מחשבותיה והחלה להתמקד בפיץ' אותו הייתה צריכה להציג בעוד מספר דקות.

רויטל חייכה בנימוס אל נטע והתקדמה לכיוון חדר הישיבות. נטע מהרה אחריה כשבידה קנקן קפה גדול. "היכנסי, כל ההנהלה הבכירה כבר בפנים," אמרה בחיוך ופתחה את הדלת.

רויטל נשמה עמוק, העבירה את שיערה מעבר לכתפיה, סידרה את הז'קט ונכנסה לחדר. "בוקר טוב," אמרה רויטל. היא הכירה את כולם, אך רק אותו לא הכירה.

היא ניסתה להתעלם ממבטיו החודרים בזמן שהעבירה את הפיץ'. היא הייתה צריכה לגייס את כל כוחותיה כדי להישאר מרוכזת. היום הזה היה מבחינתה גולת הכותרת של כל עבודתה. אסור היה לה לטעות וזה היה מאוד מאתגר בגלל הנוכחות שלו. הוא ישב בקצה האחורי של החדר, לבוש בחליפה כחולה. קצה חולצתו המחויטת פתוח, מבטו החודר לא מש ממנה. היא התאמצה לא לפגוש במבטו. למרות שמעולם לא פגשה אותו, היא חשה חוסר נוחות, תחושה מוזרה שהיא לא חשה בעבר.

הפיץ' שלה עבר מצוין. ליאון, המנכ"ל היה נרגש ומאושר. הוא הודה לרויטל והכריז: "רויטל, התעלית מעל כל הציפיות. אין ספק שבזכותך החברה שלנו תעבור תפנית משמעותית."

רויטל חייכה והסיטה את שערה מאחוריי האוזן. בדיוק באותה הרגע שחשה שביעת רצון מעצמה, פנה ליאון לחבר המנהלים והוסיף, "החלטתי כי מי שיוביל את ביצוע הפרויקט יהיו רויטל ויונתן, הבן שלי."

הגבר בחליפה הכחולה קם ממקומו ופסע באלגנטיות לכיוונה של רויטל. הוא הביט בכולם והציג את עצמו. "שלום, אני יונתן, הבן של ליאון." ליאון עמד לידו, גאה ומחייך. "רובכם לא מכירים אותי כי עבדתי מאחורי הקלעים בשלוחה בלונדון."

יונתן היה גבוה ושרירי, בעל כתפיים רחבות. שיערו השחור היה מסורק לאחור ועיניו הכחולות עדיין התמקדו ברויטל. הז'קט הכחול שלבש הדגיש את קווי גופו. רויטל בקושי הצליחה לשמור על הריכוז שלה במיוחד לאור העובדה שרק לפני כמה שעות צפה בה מהצד מהרכב שלו, עושה מתיחות בסוף מסלול הריצה. היא גייסה את כל כוחותיה וניסתה להתרכז. זה לא היה קל.

היא גם הרגישה מאוד מופתעת מכל הסיטואציה. מעולם לא הזכירו דבר וחצי דבר על הציוות הזה. לא הייתה לה בעיה לעבוד בצוות, אך את יונתן כלל לא הכירה ולמען האמת, הנוכחות שלו השפיעה עליה בדרך לא ברורה.

״מאז שהתחלתי לעבוד בבראשית הקפדתי לא לקבל קרדיט על כך שאבי הוא המנכ"ל והבעלים," המשיך יונתן, "כל מי שעבד איתי חשב כי אני שווה בין שווים. אני שמח לחזור לישראל ויותר משמח לעבוד לצידה של רויטל."

עיניו ננעצו בה ולסתה נשמטה. 'מה הוא כבר יודע עלי שהחליט שהוא שמח לעבוד איתי,' היא תהתה. יונתן התקרב אליה לאט והיא לקחה צעד אחד לאחור, לא בטוחה בעצמה.

'לעזאזל הוא מוציא אותי לגמרי מאיזון,' חשבה לעצמה.

הוא הושיט את ידו. "נעים מאוד."

היא הגישה את ידה ולחצה את ידו. הוא הדיף ריח של סבון ובושם גברי מתובלן.

יונתן המשיך לאחוז בידה ואז הרים את ידיהם למעלה והכריז, "למען האנושות, למען ישראל!"

כולם קמו ומחאו כפיים. הישיבה הסתיימה והחדר התרוקן מאנשים. רויטל נשארה אחרונה, או כך חשבה, עד שהבחינה בו שוב מזווית עינה. הוא נשאר יושב בצד והמשיך להתבונן בה. היא כבר לא יכלה יותר לשמור בבטן את התחושות שלה. "יש משהו שאתה רוצה לומר לי?" שאלה.

"למען האמת יש. רציתי לשאול אותך האם את מוכנה להתלוות אליי לערב הגאלה המתוכנן בשבוע הבא לכבוד השקת הפרויקט שלנו."

"הפרויקט שלנו?" מלמלה רויטל המומה. "ממתי זה הפרויקט שלנו? אני עובדת על זה מזה שנתיים, קורעת את עצמי ופתאום- ללא התראה מוקדמת־ממש לפני כל ההנהלה הבכירה, מכריזים שאתה מוביל את הפרויקט יחד איתי. אני זו שעבדה סביב השעון כדי לבנות את המערכת המוצפנת הזו. נדרשו ממני המון זמן ואנרגיה כדי לבנות אותה, אז סליחה אם תרשה לי לסרב, אבל לא. לא אגיע איתך לערב הגאלה."

יונתן חייך מאוזן לאוזן. הוא אהב את הלחימה שלה. האש שלה בעיניים הדליקה אותו. שפת הגוף שלה הראתה כי הוא משפיע עליה, אבל פיה היה אמיץ ותקיף- בדיוק כמו שהוא אהב.

"בסדר גמור," הרים את ידיו בכניעה מוחלטת. "ניפגש יותר מאוחר לדסקס על כל הדברים שצריך לעשות."

רויטל יצאה מחדר הישיבות, ממהרת הישר אל משרדה. היו חמש הודעות בטלפון הנייד שלה- ארבע מדין ואחת מאמא שלה, אליה התקשרה מיד בחזרה.

"היי אמא מה קורה?"

"היי רוי מתוקה, איך את? את נשמעת עסוקה." אמרה מירה.

"כן," נאנחה רויטל, "הרגע הפתיעו אותי כהוגן בעבודה."

"או, מה קרה?" שאלה מירה.

"כנראה שזה באמת עולם של גברים," רויטל נאנחה שוב. "את יודעת מה אמא, בואי ניפגש בשישי לארוחת בוקר ונדבר על הכל."

"טוב אהובה, אל תתרגשי, אני בטוחה שלאיזה מים עמוקים שלא זרקו אותך, את תדעי לשחות בחזרה. ניפגש ביום שישי, מקווה ששאר היום שלך יעבור בטוב."

"תודה אמא, ניפגש."

רויטל ניתקה את השיחה, נכנסה למשרד והביטה בפרחים. היו בזר תריסר ורדים אדומים. היא ניגשה אל הזר, הרימה אותו כדיי להוציא אותו מהחדר ובדיוק כשהסתובבה ראתה את יונתן עומד בפתח. הוא נשען על משקוף הדלת ושילב את זרועותיו על חזהו.

"אני רואה שיש לך מעריץ סודי," אמר יונתן.

"זה לא עניינך," סיננה רויטל.

"את יודעת מה, התחלנו ברגל שמאל. אני מודה שזה לא היה במקום להפתיע אותך כך מול כולם, אך למען האמת זה היה הרעיון שלי ולא של אבא שלי, אז תני לי לנסות לתקן את זה. תרשי לי להזמין אותך לארוחת ערב, תני לי ערב אחד להוכיח לך שאני לא כזה נורא."

רויטל הניחה את כד הפרחים על השולחן והביטה בעיניו. לרגע היא חשבה שזיהתה רכות מאחורי מבטו המהפנט של עיניו הכחולות.

"בבקשה," הוא התעקש.

היא לקחה רגע וניסתה להכיל את הכוח הבלתי מוסבר שלו עליה. המבט שלו המיס אותה לגמרי. "אני מוכנה לחשוב על זה," אמרה לבסוף.

יונתן חייך. "את לא תצטערי."

"אני כבר מצטערת," מלמלה.

יונתן יצא ממשרדה, ורויטל נשמה לרווחה. 'אני לא אצליח לעמוד בזה,' חשבה. 'כל פעם שהוא מופיע אני יוצאת מאיזון.' השפעתו עליה באמת הייתה מוזרה. היא אף פעם לא הרגישה מבולבלת כך בנוכחות גבר.

רויטל יצאה ממשרדה ומיהרה לחדר המאובטח שבסוף המסדרון. היא סרקה את הכרטיס שלה וביצעה הזדהות קולית וסריקה של רשתית העין שלה. הדלת נפתחה והיא נכנסה פנימה. החדר היה חשוך וקטן. היה שם כיסא ושולחן עליו הייתה מונחת מזוודה שחורה. רויטל ישבה וסרקה את טביעת אצבעה על המזוודה, וזו נפתחה אוטומטית. זו הייתה מזוודת מחשב שהכילה את מערכת ההפעלה של בראשית לשיגור טילים. היא הכניסה את הקוד הישן והחליפה אותו בקוד חדש ואז שלחה אותו למזכיר הצבאי של ראש הממשלה באמצעות מערכת הצפנה. שוב המחשבה על יונתן חלפה במוחה. 'איך ייתכן שפתאום צרפו אותו אלי ולמה דווקא עכשיו?'

היא יצאה מהחדר ונגשה אל מעבדת הפיתוח. היא חיברה את המחשב הנייד שלה והריצה בדיקה של מערכת ההפעלה החדשה של הקודים שתשלב את הבינה המלאכותית שהיא והצוות שלה פיתחו.