בינתיים הכול בסדר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בינתיים הכול בסדר
הוספה למועדפים

בינתיים הכול בסדר

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

דאג סוויטק בן החמש-עשרה עובר ל"חורבה", ביתו בעיירה החדשה, ויודע מיד שאין לו סיכוי. תושבי המקום לא יפסיקו לראות בו אח של עבריין ואולי אפילו עבריין בעצמו.

למרות זאת הוא נאבק – באב מתעלל, בחשדות כלפיו, במורים ובמנהל שלא מאמינים בו לרגע. במאבק הזה, שנמסר בטון המשלב הומור וכאב, הוא נעזר בליל ספייסר, נערה מלאת חיים שמדיפה ניחוח חרציות. יחד הם מוצאים פיסה של נחמה בספרייה הציבורית, בהשראת הציורים בספר "הציפורים של אמריקה".

ברומן המעולה הזה, הסוחף את הקוראים ומעורר בכי וצחוק, הצליח גארי ד' שמידט לספר על כוחה המרפא של האמנות. זהו סיפור על אובדן, על הישרדות ועל אהבה.

"קראתי את הסיפור בעייים דומעות"
 - ניו יורק טיימס

הספר נבחר למצעד הספרים תשע"ד

פרק ראשון

פרק 1
שחפית הקוטב
לוח CCL
 
ג'וֹ פֶּפּיטוֹן נתן לי פעם כובע בייסבול שלו, של הניו יורק יאנקיז.
אני לא משקר.
הוא נתן לי. לי, לדַאג סְווִיטֶק. לי.
ג'ו פפיטון והוֹראס קלארק* באו לחטיבת הביניים "קָמילוֹ" ושיחקנו איתם. אני ודני הוּפֶּר והוֹלינג הוּדהוּד, שהם חבר'ה טובים. זרקנו כדורים עם ג'ו פפיטון ועם הוראס קלארק וגם חבטנו. הם שרו לנו כשחבטנו: "הוא חובט, הוא חובט־בט־בט, הוא חובט..." זה היה השיר שלהם.
[* שחקני בייסבול אמריקנים מפורסמים בעבר.]
ואחר כך הוראס קלארק נתן לדני את הכובע שלו, וג'ו פפיטון נתן להולינג את הז'קט שלו (כי הוא בטח ריחם עליו בגלל השם הטיפשי שלו), ואז ג'ו פפיטון נתן לי את הכובע שלו. הוא הוריד אותו מהראש ונתן לי. ממש ככה. הוא חתם עליו בִּפנים, ככה כולם יֵדעו שהוא באמת שלו. של ג'ו פפיטון.
זה היה הדבר היחיד שלי שלא היה שייך לבן אחר במשפחת סוויטק לפָני.
החבאתי אותו במשך ארבעה חודשים וחצי. ואז אחי הדביל מצא אותו. הוא נכנס בלילה כשישנתי ועיקם לי את הזרוע מאחורי הגב שלי כל כך גבוה, שאפילו לא יכולתי לצרוח מרוב שכאב לי, והוא אמר לי להחליט אם אני רוצה יד שבורה או לתת לו את כובע הבייסבול של ג'ו פפיטון. בחרתי ביד שבורה. ואז הוא תקע את הברך שלו באמצע עמוד השדרה שלי ושאל אם אני רוצה גב שבור בנוסף ליד שבורה, אז אמרתי לו שהכובע של ג'ו פפיטון במרתף מאחורי תנור הנפט.
הכובע לא היה שם, אבל הוא ירד. הוא כזה דפוק.
אז לבשתי מהר חולצת טי ומכנסיים קצרים וחבשתי את הכובע של ג'ו פפיטון - שהתחבא כל הזמן מתחת לכרית שלי, איזה אידיוט - ויצאתי מהבית. אבל הוא תפס אותי. גרר אותי מאחורי החניה. לקח את הכובע של ג'ו פפיטון. הכה אותי במקומות שלא רואים בהם את החבורות.
אסטרטגיה של... טוב, זה לא עניינכם. נראה לי שהוא חבש את הכובע עשר שעות - מספיק זמן שאראה אותו על הראש שלו בבית הספר. אחר כך הוא נתן את הכובע ללינְק ויטֶלי תמורת סיגריות, ולינק ויטלי חבש אותו יום אחד - מספיק זמן שאראה אותו על הראש שלו בבית הספר. אחר כך לינק נתן אותו לגלֶן דילארד תמורת מסרק. מסרק! וגלן דילארד חבש אותו יום אחד - מספיק זמן שאראה אותו על הראש שלו בבית הספר. ואז גלן איבד אותו כשנהג בלי רישיון במוסטנג של אחיו, עם גג פתוח. הדביל. הכובע עף איפשהו בג'רוזלם אֶבֶניוּ. שבוע חיפשתי אותו.
בטח עכשיו הוא באיזו תעלת ביוב, נשטף בגשם או משהו. בטח כל מי שחולף על פניו ורואה אותו חושב שהוא חתיכת זבל.
וזה נכון. זה מה שהוא. עכשיו.
אבל פעם הכובע הזה היה הדבר היחיד שלי שלא היה שייך לבן אחר במשפחת סוויטק לפָני.
אני יודע. זה חסר משמעות בעינֵי כולם חוץ ממני.
ניסיתי לדבר על זה עם אבא שלי. אבל זה לא היה יום טוב לדבר איתו. רוב הימים הם לא ימים טובים לדבר איתו. רוב הימים הוא חוזר בפנים אדומים ובעיניים קצת עצומות ובשתיקה קטלנית שמבהירה לך שיש לו הרבה מה לומר, אם הוא רק ירשה לעצמו להתחיל לדבר, ואי אפשר לדעת מתי הוא יפסיק אם הוא באמת יתחיל, אז עדיף שמר קלרוֹס היפה ממפעל "קלרוס עצים" המזורגג לא יהיה האיש שבגללו הוא יתחיל, כי הוא יכניס לו אגרוף ולא מעניין אותו אם הוא יפטר אותו כי זאת עבודה דפוקה גם ככה.
ככה היה אבא שלי כשהוא לא הרשה לעצמו להתחיל לדבר.
אבל היתה לי תוכנית.
אני אבקש מאבא שלי לקחת אותי לאצטדיון היאנקיז. זה הכול. אם רק אוכל לפגוש את ג'ו פפיטון עוד פעם אחת. אם רק אוכל לספר לו מה קרה לכובע הבייסבול שלי. הוא יסתכל עלי ויצחק, ויבלגן לי את השיער, ואז יוריד את הכובע שלו ויחבוש אותו על הראש שלי. "הנה, דאג," יאמר ג'ו פפיטון. פשוט כך. "הנה, דאג. הוא מתאים לך הרבה יותר." זה מה שג'ו פפיטון יאמר. כי ככה הוא.
זאת היתה התוכנית שלי. הייתי בסך הכול צריך שאבא שלי יקשיב.
אבל בחרתי יום רע. כי אין ימים טובים.
ואבא שלי אמר, "השתגעת? השתגעת לגמרי? אני עובד ארבעים וחמש שעות בשבוע כדי לשים לכם אוכל על השולחן, ואתה רוצה שאקח אותך לאצטדיון היאנקיז כי איבדת איזשהו כובע בייסבול מחורבן?"
"זה לא סתם כובע מחורבן -"
זה כל מה שהצלחתי להגיד. הידיים של אבא שלי מהירות. ככה הוא.
מי יודע מה אבא שלי הוציא מהפה שלו ביום שהוא הרשה לעצמו להתחיל להגיד את מה שהוא רצה להגיד למר קלרוס היפה, ואפילו לא ניסה להשתלט על עצמו. אבל אחרי שאמר את זה הוא חזר הביתה עם פנס רציני, כי מתברר שלמר קלרוס היפה יש ידיים זריזות יותר משל אבא.
ועוד יתרון אחד היה למר קלרוס היפה: הוא יכול לפטר את אבא שלי מתי שרק רצה.
אז אבא שלי חזר עם קופסת האוכל שלו ביד ותחבושת על הפרצוף והמשכורת האחרונה בהחלט שקיבל מ"קלרוס עצים בע"מ", והוא הסתכל על אמא שלי ואמר, "שלא תגידי מילה," והוא הסתכל עלי ואמר, "עדיין מוטרד מכובע בייסבול מחורבן?" והוא עלה והתחיל לעשות טלפונים.
אמא ביקשה שנישאר במטבח.
הוא ירד כשגמרנו את ארוחת הערב, ואמא קפצה ממקומה והביאה לו צלחת שהיא שמרה חמה בתנור והניחה אותה מולו.
"זה לא התייבש, נכון?" אמר.
"לא נראה לי," אמרה אמא.
"לא נראה לך," אמר והוריד את נייר הכסף, נאנח, ולקח קטשופ. הוא מרח אותו על הקציצות שלו. שכבה עבה הוא מרח.
ונגס נגיסה אדומה.
"אנחנו עוברים דירה," אמר.
ולעס.
"עוברים דירה?" אמרה אמא שלי.
"למֵריסוִויל. בצפון." עוד נגיסה אדומה. לעיסה. "במפעל 'באלארד' לנייר מחפשים עובד, ואֶרני אֶקוֹ אומר שהוא יכול להכניס אותי לשם."
"ארני אקו," אמרה אמא שלי בשקט.
"אל תתחילי עם זה," אמר אבא שלי.
"אז הכול מתחיל מהתחלה."
"אמרתי -"
"בילויים בברים, היעלמויות למשך כל הלילה, אתה תחזור הביתה -"
אבא שלי קם.
"איזה מהבנים שלך הפעם?" אמרה אמא שלי. אבא שלי הסתכל עלי.
השפלתי את העיניים ואכלתי את שארית הקציצה שלי.
 
ארזנו במשך שלושה ימים. אמא שלי לא דיברה הרבה בימים האלה. בבוקר הראשון היא שאלה רק שתי שאלות.
"איך נודיע ללוקאס לאן עברנו?"
לוקאס הוא אחי הבכור שהפסיק להרביץ לי לפני שנה וחצי, כשצבא ארצות הברית גייס אותו להרביץ לוויֶיטקוֹנג*. הוא נמצא באיזו דלתא, אבל אנחנו לא יודעים יותר מזה כי אסור לו לומר לנו, והוא לא כותב לנו הרבה בלאו הכי. מבחינתי זה בסדר.
[* החזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם.]
אבא שלי הרים את עיניו משתי ביצי העין שלו. "איך נודיע ללוקאס לאן עברנו? דרך שירותי הדואר האמריקני," אמר בקול שנותן לך להרגיש הכי מטומטם בעולם. "ולא אמרתי לך שאני רוצה חלמונים רכים?" הוא הדף את צלחת הביצים, הרים את ספל הקפה והשקיף מהחלון. "אני לא אתגעגע למקום המחורבן הזה," אמר.
"אתה מתכוון לשכור משאית?" שאלה אמא שלי אחר כך, ממש בשקט.
אבא שלי לגם מהקפה שלו. ושוב לגם.
"ארני אקו יגיע עם משאית מהמפעל," אמר.
אמא שלי לא שאלה עוד שאלות.
אבא שלי הביא ארגזים מהסוּפֶּר "אֵיי־אֶנד־פּי". זה היה באחד מימי הקיץ האלה שבהם השמים חמים מכדי להיות כחולים וכל מה שרואים זה לבן מטושטש. הכול מיוזע ואתה חושב שאם תהיה בפסגה - כלומר, ממש למעלה - ביציעים של אצטדיון היאנקיז, רק אז אולי תרגיש משב רוח קל, אבל בטח לא בשום מקום אחר. אבא שלי נתן לי ארגז שהדיף עדיין ריח בננות שנשלחו מאיזה מקום שמדברים בו ספרדית, ואמר לי להכניס פנימה את כל מה שיש לי ולזרוק לפח את כל מה שלא נכנס. הכנסתי הכול - חוץ מאשר את הכובע של ג'ו פפיטון, שעדיין מונח שם בגשם בתעלת ביוב - ואתם אולי זוכרים את זה, אם אכפת לכם בכלל. אז מה? אז מה? אני שמח שאנחנו עוזבים.
אחרי היום הראשון של האריזה, הבית היה מבולגן. ארגזים פתוחים מפוזרים בכל מקום, עם כל מיני דברים בתוכם. אמא שלי ניסתה להדביק תוויות ולשמור על סדר - למשל, כל כלי המטבח בארגזים במטבח, כל הסדינים והציפיות והמגבות בארגזים ליד ארון הסדינים והמגבות, וכל הארגזים הקשיחים ליד דלת הכניסה, בשביל הכלים והזבל של אבא שלי. אבל אחרי שהוא מילא את הארגזים ליד הדלת, הוא התחיל להכניס דברים יחד עם כלי המטבח. מברגים ומפתח ברגים ומכשיר שהוא הפיל על ערמת צלחות ואפילו לא הסתובב להסתכל כששמע אותן נשברות. אבל אמא שלי הסתובבה. היא הרימה את השברים שקודם עטפה בעיתון, והחזיקה אותם לרגע קרוב אליה. אחר כך זרקה אותם בחזרה לארגז כמו זבל, כי זה מה שהם היו עכשיו. זבל.
כמו הכובע של ג'ו פפיטון.
ביום השלישי הגיע ארני אקו עם המשאית, ואני ואחי וארני אקו ואבא שלי העמסנו את המיטות ואת הספה ואת השולחן ואת הכיסאות - תנור האפייה והמקרר היו של הבחור ששכרנו ממנו את הבית. אחר כך העמסנו את כל הארגזים. אמא שלי חפרה בגינה שלה, שתלה בעציצים את הצמחים שהוציאה והשקתה אותם לדרך, אבל ארני אקו אמר שאין בשבילם מקום, ובכל מקרה הוא עלול לעשות פנייה חדה ואז הם יתהפכו וילכלכו את המשאית, אז אבא שלי אמר להשאיר אותם ולהיכנס לאוטו כי אנחנו מוכנים לצאת לדרך.
"עוד לא," אמרה אמא שלי.
כולנו הסתכלנו עליה בחלחלה.
היא חזרה אל העציצים, שניצבו בשורה במרפסת הקדמית, ולקחה שלושה אל בית משפחת מק'קוֹל הסמוך. אחר כך היא חזרה, לקחה עוד שלושה עציצים וחצתה את הכביש למשפחת פֶּטרוֹני. כשהיא חזרה שוב, הלכתי למרפסת לעזור לה, אבל אבא שלי החטיף לי מכה על הכתף. "אם היא רוצה לעשות את זה, שתעשה את זה בעצמה," אמר. ארני אקו צחק, האידיוט.
ככה נשאה אמא שלי את כל העציצים, שלושה אחרי שלושה, וחילקה אותם בין הבתים לאורך הרחוב. אנשים החלו לצאת מהבתים ולקחת מאמא שלי עציצים ולחבק אותה לפני שהסתלקה.
זה מה שעשיתי - הסתכלתי על אמא שלי מחלקת את הצמחים שלה - כשהולינג הודהוד בא עם שקית נייר חומה. אף פעם לא ראיתי אותו בצד הזה של העיר.
הוא נופף לי בידו. "הֵי, דאג," אמר.
"הי," אמרתי.
"מר סוויטק."
אבא שלי נד בראשו. הוא הסתכל על אמא שלי. הוא רצה לצאת לדרך.
חלפה דקה. אמא שלי חזרה למרפסת ואספה עוד עציצים.
"שמעתי שאתה עובר דירה," אמר הולינג.
"שמעת נכון," אמרתי.
הוא הנהן. "אז לא תהיה בכיתה ח' בחטיבת 'קמילו'."
"נראה שלא."
הוא הנהן שוב.
עוד דקה עברה.
"טוב," אמר, "אז הבאתי לך מזכרת מאיתנו." הוא הושיט לי את השקית ולקחתי אותה. היא לא היתה כבדה.
"תודה," אמרתי.
עברה דקה.
"לאן אתם עוברים?"
"למריסוויל."
"אה," אמר הולינג. הוא נד בראשו כאילו הוא מכיר את המקום, אבל הוא כמובן לא שמע עליו, כי אף אחד שלא גר שם לא שמע עליו, ואף אחד כמעט לא גר שם. "מריסוויל."
"בהרי קטסקיל," אמרתי.
הוא הנהן. "קריר יותר בהרים."
הנהנתי בראשי. "אולי."
הוא חיכך את ידיו זו בזו.
"תשמור על עצמך, דאג," אמר.
"תמסור לכולם ד"ש ממני," אמרתי.
"בסדר."
הוא הושיט יד. לקחתי אותה. לחצנו ידיים.
"להתראות, דאג."
"להתראות."
והוא הסתובב, חצה את הכביש, אמר שלום לאמא שלי. היא נתנה לו עציץ. הוא לקח אותו והלך. פשוט כך.
"תיכנס למכונית," אמר אבא שלי.
הלכתי למכונית, אבל לפני שנכנסתי, פתחתי את השקית החומה של הולינג והוצאתי את מה שהיה בתוכה. ז'קט של הניו יורק יאנקיז. הסתכלתי על החתימה בתוך הצווארון. אתם יודעים של מי היה הז'קט, נכון?
לבשתי אותו. כבר לא שינה לי כמה בהירים השמים או כמה העולם מזיע. הרגשתי כמו ביציע הגבוה באצטדיון של היאנקיז.
"איזה דבר טיפשי לתת בקיץ," אמר אבא שלי.
רכסתי את הז'קט.
"תיכנס למכונית המזורגגת!"
אמרתי כבר שהולינג הודהוד בן אדם טוב?
 
הגענו למריסוויל בסביבות שתים־עשרה בצהריים, ואחרי שעברנו את מפעל "באלארד" לנייר, את תחנת הרכבת, כמה חנויות ובר ישן שנראה כמו מקום שרק אומללים נכנסים לתוכו, מצאנו את הבית שארני אקו ארגן לנו. הבית היה קטן יותר מהבית הקודם שלנו, אז נאלצתי לחלוק חדר עם אחי - ולא היה חדר בשביל לוקאס אם הוא חוזר. אחי אמר שבלילה הוא יישן על הספה בסלון כדי לא לישון עם מגעיל כמוני, אבל אבא שלי אמר שהוא לא רוצה שהוא יסתובב כאילו הבית שלו או משהו. אז הוא הכניס את החפצים שלו לחדר למעלה איתי.
דבר ראשון הייתי חייב למצוא מחבוא לז'קט, כדי שאחי לא ידע שהוא של ג'ו פפיטון. אילו ידע, היה קורע אותו מעלי לפני שחצינו את גשר תרוֹגס נֶק. אבל הוא יגלה. הוא תמיד מגלה. אז המשכתי ללבוש אותו, אפילו שהולינג הודהוד טעה ובמרסוויל היה חם ממש כמו בלונג איילנד, והזעתי בו כל כך שפחדתי שהזיעה תמחק את החתימה של ג'ו פפיטון.
אבא שלי אמר שהוא הולך עם ארני אקו למפעל "באלארד" לחתום על טפסים, כדי להתחיל לעבוד ביום שני, ואמא שלי אמרה שמפעל "באלארד" בטח לא פתוח היום, בשבת, ואבא שלי אמר מה בכלל היא יודעת ויצא עם ארני אקו. אחי ואני הכנסנו את כל הרהיטים פנימה, ואני הכנסתי את כל הארגזים פנימה, אבל אמא שלי אמרה לי להשאיר את הארגזים של המטבח במשאית עד שהיא תנקה את המטבח כדי שנוכל לאכול בו בלי לחלות - היא לא הספיקה לעשות את זה לפני שאבא שלי חזר.
זה היה, התברר, עוד אחד מהימים הרעים. איך לא. אבא שלי לא הצליח להבין למה אמא שלי לא הספיקה לסדר את המטבח. הוא לא הצליח להבין למה לא הורדנו את הארגזים של המטבח מהמשאית. הוא לא הבין למה אמא שלי לא קנתה עדיין מצרכי מזון. הרי צריך בסך הכול לקפוץ לאיזו מכולת! הוא לא הצליח להבין למה אין על השולחן ארוחת צהריים. היה לה מספיק זמן לתלות צלב על הקיר, אבל לא היה לה מספיק זמן להכין כמה כריכים? השעה שתיים! והוא באמת לא הצליח להבין למה אדון באלארד המַליָין מתכוון לתת לו חצי מהמשכורת שארני אקו הבטיח.
אמרתי לו שארוחת הצהריים לא מוכנה כי איך אנחנו אמורים לדעת איפה המכולת, וגם ככה הוא לקח את האוטו, ואמא צריכה לנקות את המטבח כי הוא בטח לא רוצה לאכול בחורבה הזאת לפני שהיא מנקה.
אבא שלי הסתובב להביט בי והיד שלו התרוממה.
יש לו ידיים מהירות, כפי שאמרתי.
"אולי תישאר כאן עם הז'קט החדש שלך ותוריד את הארגזים מהמשאית ותכניס אותם למטבח הנקי והנחמד בזמן שאנחנו נצא לחפש מכולת?" אמר. הוא אמר לאמא שלי להיכנס למכונית, וגם לאחי - שגיחך והניף את היד שלו כאילו הוא מתכוון להחטיף לי בעין השנייה - ואז הם נסעו ואני נשארתי לבד בחורבה.
ירדתי למרתף והסתכלתי סביבי. רק נורה יחידה דלקה שם, של חמישה־עשר ואט אולי. אולי עשרה. תנור הסקה תמנוני ענק פשט זרועות על רוב התקרה, וקורי עכביש השתלשלו ממנו והתנדנדו קצת כשעברתי מתחתם. החלל מתחת למדרגות היה פתוח ויבש וחשוך - כמה פחי צבע ישנים נערמו שם זה על גבי זה, מסגרות שבורות של חלונות, יצור מת שפעם היתה לו פרווה. הסתכלתי מסביב ומצאתי מסמר - תמיד יש איזה מסמר במרתפים ישנים - ותקעתי אותו מאחורי אחת המדרגות. ושם תליתי את הז'קט של ג'ו פפיטון.
אחר כך הוצאתי את הארגזים מהמשאית.
ואחר כך יצאתי לסיבוב בעיר הגדולה מריסוויל, ניו יורק.
יופי.
 
הנה הסטטיסטיקה של מריסוויל המטופשת:
 
שמונה חנויות מוזנחות ובר מול הבית שלנו.
ארבעה רחובות של בתים קטנטנים ומוזנחים כמו שלנו.
שנים־עשר רחובות של בתים עם דשא בחזית, רובם עם אופניים בחצר כי לילדים שלהם אין מספיק שֵׂכל להבין שכל אחד יכול לגנוב אותם.
עצים גדולים לאורך כל הרחובות.
שמונה־עשר בתים עם דגלים בחוץ.
עשרים וארבע ממטרות פועלות.
ארבעה־עשר אנשים במרפסות, יושבים סתם כי אין משהו משעמם אחר לעשות במריסוויל המשעממת. שניים נופפו לעברי. אחד עם טרנזיסטור - אבל הוא האזין למשחק של המֶטס המטופשים ולא של היאנקיז.
שני כלבים מנומנמים במרפסות. אחד נבח. לשני כנראה היה חם מדי לרדוף אחרי, אפילו שהוא ידע שאני לא שייך.
 
נערה אחת רכבה על אופניים עם סלסילה על הכידון. היא הסתכלה עלי כמו שהכלבים הסתכלו והמשיכה לנסוע. גם היא ידעה כנראה שאני לא שייך.
אני שונא את העיירה הזאת.
אני שונא את זה שעברנו לגור כאן.
החלטתי לפנות שמאלה ואז לחזור לחורבה דרך רחוב אחר, כדי שלא יחשבו שהלכתי לאיבוד או משהו. אז פניתי בקצה הרחוב והתבוננתי סביבי. ראיתי עוד פעם את הנערה, מכניסה את האופניים שלה למתקן חניית אופניים ומתכוונת לעלות לבניין לבֵנים שהתאמץ להיראות הרבה יותר חשוב ממה שהוא, כי לא משנה כמה חשוב הוא נראה, הוא בכל זאת במרסוויל המטופשת.
חציתי עוד פעם את הכביש. מתחת לעצי האדר בחזית הבניין שררה אפלולית.
הנערה ראתה אותי מתקרב. היא הושיטה יד לסלסילה והוציאה שרשרת מכוסה פלסטיק ורוד. היא כרכה אותה סביב האופניים והמתקן וקשרה אותם יחד וסובבה את המספר הסודי של המנעול לפני שגמרתי לחצות את הכביש. ואז היא הרימה את העיניים.
הצבעתי על השרשרת. "נעלת בגללי?" שאלתי.
"הייתי אמורה?" היא שאלה.
הסתכלתי על האופניים. "לא עם גרוטאה כזאת," אמרתי. "ואם הם לא היו גרוטאה והייתי רוצה אותם, שרשרת ורודה לא היתה עוצרת אותי."
היא הסתובבה והוציאה את הספרים מהסלסילה. "יש כאן משהו שאתה כן רוצה?"
"לא בעיירה הזאת."
עיניה הצטמצמו. היא הצמידה אליה את הספרים - כמו אמא שלי עם העציצים. ואז קלטתי משהו.
קלטתי שאני נשמע בדיוק כמו לוקאס במצב הכי דפוק שלו - זה בדרך כלל לפני שהוא מרביץ לי.
נשמעתי כמו לוקאס.
"בטח רק הגעת הנה," אמרה.
החלטתי לא להיות לוקאס.
"לפני כמה שעות," אמרתי. הכנסתי ידיים לכיסים וכאילו נשענתי לאחור על האוויר. רגוע ושלֵו.
אבל איחרתי את המועד.
"חבל מאוד," אמרה. "אבל אולי תידרס וכבר לא אצטרך לקשור את האופניים שלי. עכשיו אני נכנסת לספרייה." היא התחילה לדבר ממש לאט. "ספרייה זה מקום עם ספרים. בטח בחיים לא היית בתוך ספרייה." היא הצביעה על הרחוב. "לך ככה לאורך הקו הלבן המפוספס בעיניים עצומות, ונראה מה יקרה."
"הייתי בהמון ספריות," אמרתי.
היא חייכה - זה לא היה חיוך מהסוג שאומר אני אוהבת אותך - ודילגה על שש מדרגות השיש שהובילו אל מבואת שיש. יש לכם מושג כמה רציתי שהיא תמעד על המדרגה האחרונה ושכל הספרים יתפזרו לה והיא תסתכל עלי כדי שאעזור לה ואני לא אעזור - או אולי כן?
אבל היא לא מעדה. היא נכנסה.
אז מה אם לא הייתי אף פעם בספרייה? אז מה? יכולתי להיכנס לאיזו ספרייה שאני רוצה. אבל לא נכנסתי, כי לא רציתי. ונראה לכם שהיא היתה כמוני באצטדיון היאנקיז? נראה לכם שז'קט של ג'ו פפיטון תלוי במרתף שלה?
עליתי את שש המדרגות - היא לא ראתה שמעדתי בעליונה, אז זה לא הזיז לי. הדפתי את דלת הזכוכית ונכנסתי.
היה חשוך בפנים. וקריר. ושקט. אולי מריסוויל המטופשת היא חורבה, אבל המקום הזה ממש לא. השיש שבחוץ הוביל לשיש בִּפנים, והצעדים שלי הדהדו אפילו שנעלתי נעלי ספורט. אנשים ישבו סביב שולחנות ארוכים, שעליהם מנורות עם אהילים ירוקים, וקראו עיתונים וכתבי עת. מֵעבר לשולחנות היה דלפק, שם ישבה אישה עם משקפיים על שרשרת סביב הצוואר, ועבדה בלי לדעת שמשקפיים נראים טיפשיים אם הם תלויים על שרשרת סביב הצוואר. ומאחוריה התחילו המדפים. חשבתי שהילדה השוויצרית עם האופניים בטח נמצאת שם, בוחרת לעצמה ערמה חדשה של ספרים להכניס לסלסילה ולקחת לבית היפה שלה.
פתאום לא הייתי בטוח שאני רוצה שהיא תראה אותי.
אז כשראיתי עוד גרם מדרגות - גם הוא משיש - מתעקל למעלה, לקומה הבאה, עליתי בו. המדרגות היו חלקות ומשופשפות מרוב שאנשים כמו הילדה עם האופניים עלו בהן במשך שנים רבות. אפילו מעקה הנחושת הבריק מכל הידיים שעברו עליו.
אז מה אם כל אחד במריסוויל המטופשת נכנס לספרייה המטופשת כל יום מטופש? אז מה?
הגעתי למעלה לחדר גדול, פתוח וריק למדי. על הקיר תלה ציור של אדם עם רובה לרוחב החזה שלו ומבט של אחד שהבין משהו. באמצע החדר היה שולחן מרובע עם תיבת זכוכית מעליו. וזה הכול. כל החלל הזה, וזה הכול. אם החלל הזה היה של אבא שלי, עוד לפני שהיית מספיק לירוק פעמיים, הוא היה ממלא אותו בכלים ובלוחות ובמקדחה ובמחרטה ובפחים ובכל מיני דברים. הרצפה היתה מתמלאת בנסורת, התקרה בקורי עכביש, והאוויר בסירחון של ברזל ושמן מכונות.
ניגשתי לשולחן לראות למה הוא הדבר המחורבן היחיד בכל החדר המחורבן הזה.
ומיד הבנתי למה.
מתחת לזכוכית היה ספר. ספר ענק. ספר ענק־ענק. הדפים שלו היו ארוכים יותר מאלת בייסבול רצינית. אני לא משקר. ועל כל הדף הפתוח היה רק ציור. של ציפור.
לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים.
היא היתה לבד ונראתה נופלת מהשמים לתוך ים ירוק וקר. הכנפיים שלה נטו לאחור, נוצות הזנב שלה נטו לאחור, והצוואר שלה התפתל ונראה כאילו ניסתה להסתובב אך לא הצליחה. העין שלה היתה עגולה ונוצצת ומפוחדת, והמקור קצת פעור - היא ניסתה כנראה לגמוע קצת אוויר לפני ההתנגשות במים. השמים סביבה היו כהים, והאוויר נראה כבד מכדי לעוף בו.
הציפור הזאת נפלה, וזה לא הזיז לאף אחד בעולם.
זאת התמונה המפחידה ביותר שראיתי אי פעם.
היפה ביותר.
נשענתי על הזכוכית, קרוב לציפור. נדמה לי שהתחלתי לנשום קצת יותר מהר, כי הזכוכית התמלאה אדים ונאלצתי לנגב את הלחות. אבל לא יכולתי להתגבר על עצמי. לעזאזל, היא כל כך לבד. היא כל כך מפחדת.
הכנפיים היו רחבות ולבנות, והן נסחפו לאחור בקשת חדה. ונוצות הזנב שביניהן נראו צרות עוד יותר והלכו והתחדדו כמו מספריים. כל שכבות הנוצות שלה רעדו, וכמעט ראיתי את האוויר נושב דרכן. הרמתי את היד כמו עם עיפרון דמיוני וציירתי על הזכוכית, מעל לנוצות הזנב. הן היו חדות כל כך. אם היד שלי היתה רועדת אפילו קצת, כל הציור היה נהרס. ציירתי מעל לגלי הכנפיים, והצוואר והמקור הארוך. ובסוף ציירתי את העין העגולה המפוחדת.
על השולחן ליד תיבת התצוגה היה כרטיס מודפס. הכנסתי אותו לכיס האחורי שלי.
 
כשהגעתי הביתה אמא כבר הביאה מהמעדנייה שתי נקניקיות עטופות בנייר כסף ומלאות קטשופ וחרדל וקצת חמוצים וכרוב כבוש כמו באצטדיון היאנקיז - ואני יודע כי הייתי באצטדיון היאנקיז, כפי שאולי זכור לכם. היא הלכה מסביב לארגזים והמשיכה לנקות במטבח, ויכולנו לשמוע את אבא שלי מקרקש למטה בכלים שלו ומקלל את אדון באלארד המליין שלא יֵצא בשלום מהקמצנות המחורבנת שלו ומה הוא חושב שהוא? דביל?
טוב, אז הוא לא דביל, אמר כשעלה חזרה למעלה.
הוא לא אידיוט, אמר כשהורה לי ולאחי להעלות את כל הדברים שלנו למעלה ולמיין אותם - מה שבסופו של דבר עשיתי לבד כי אחי לא עשה את זה.
הוא לא אידיוט, אמר כשצעק אלינו למעלה להפסיק ללכת מכות ולכבות את האור וללכת לישון - לא בדיוק הלכנו מכות, אחי פשוט ניסה לברר איפה שמתי את הז'קט, והוא עדיין לא ידע שזה של ג'ו פפיטון אז הוא לא באמת רצה ולא ממש התאמץ.
באותו לילה שכבתי בחושך וציירתי באוויר את הציפור הנופלת: הכנפיים, נוצות הזנב, המקור הארוך. העין. ציירתי הכול שוב ושוב ושוב. ניסיתי להרגיש את הרוח עוברת בנוצות ותהיתי איך הצייר יצר את ההרגשה הזאת.
ונרדמתי.
העין המפוחדת.
 
ביום ראשון, מהרגע שהתעוררתי ידעתי שזה אחד מימי החום הנוראים האלה שלא ברור בכלל איך נשארים בהם בחיים. הבוקר בקושי עלה, אבל החדר כבר הזיע מרוב חום. אם היו כאן וילונות, הם היו נתלים כמו מתים.
כשירדתי, אמא כבר הזיעה במטבח. היא ניסתה לשמור על חום החביתיות בתנור שבקושי עבד, טיגנה בייקון במחבת על הלהבה היחידה שנדלקה, וטרפה ביצים בקערה ליד המחבת. היא תזמנה הכול כך שאבא יוכל לאכול את החביתיות והבייקון כשיֵרד ואחר כך הוא יאכל את הביצים המקושקשות בשומן הבייקון ולא יהיה לו על מה להתלונן. אמא כנראה חשבה שכדאי לטרוח בשביל זה.
יצאתי כדי לא להרוס את התזמון. הכול היה לבן ומסנוור. השמש לא עמדה גבוה בשמים, אבל בכל זאת גרמה לי למצמץ, ולפי האור המתיש ידעתי שמתחיל יום ארוך אטי ולח, כזה שעדיף לחפש בו ברֵכה ולדמיין את ההרגשה הנפלאה כשקופצים בפעם הראשונה למים הקרים.
לא שבמריסוויל המטופשת יש סיכוי למצוא ברֵכה.
חיכיתי ליד הדלת האחורית. השמש הלכה והתחממה ואני בהיתי באדמה הקשה בחצר האחורית. התפלאתי שכמה יבליות הצליחו לשרוד שם. חיכיתי עד שאבא שלי יגמור לאכול וילך עם ארני אקו. חיכיתי שאחי ירד ויאכל את שאר החביתיות ויֵצא לאנשהו - בטח עם מישהו שיש לו תיק במשטרה. אחר כך נכנסתי. אמא שלי קיפלה חתיכת עיתון והתכופפה להניח אותה מתחת לרגל שולחן המטבח המתנדנד.
"היית בשמש," אמרה.
הנהנתי. "כבר ממש חם בחוץ."
"להכין לך ביצי עין?"
נדתי בראשי. "אני יכול להכין לעצמי." שברתי שתי ביצים במחבת. שומן הבייקון עדיין היה חם והביצים החלו להיטגן מהר.
"אתה חושב שיהיה לך טוב כאן?" שאלה.
הסתכלתי על הביצים שהתחילו להלבין. "נראה לי," אמרתי. "כמו בכל מקום אחר. ואת?"
"אני?" אמרה. "כמו בכל מקום אחר." היא סיימה עם רגל השולחן והתרוממה.
לא אשקר אם אומר שכוכבות הוליווד היו מוכנות להרוג בשביל החיוך של אמא שלי. אתם חושבים שאליזבת טיילור יודעת לחייך? אם הייתם רואים את החיוך של אמא שלי, לא הייתם מתייחסים לאליזבת טיילור.
אם ג'ו פפיטון היה רואה את החיוך של אמא שלי, הוא היה מוותר למענה על בייסבול. עד כדי כך החיוך שלה יפה.
היא הכינה טוסטים לשנינו. חיפשתי בכל הארגזים במטבח עד שמצאתי ריבת תות, ובינתיים החלמונים של הביצים כבר התקשו מדי, אבל למי בכלל אכפת. כל אחד מאיתנו לקח ביצה וחילקנו את הטוסטים וישבנו שם בשקט בחוֹם. אני הסתכלתי על החיוך שלה ותהיתי אם אצליח פעם לצייר אותו, את היופי שלו.
הרגשתי שהיד שלי מנסה להבין איך לעשות את זה. אבל זה היה כמו לנסות לצייר את הנוצות של הציפור. לא הרגשתי שהאצבעות שלי נעות נכון. ידעתי שהאצבעות שלי לא נעות נכון.
גמרנו את ארוחת הבוקר, אחר כך ניקינו יחד. אחר כך פרקנו את כל הכלים והסירים והאוכל היבש והכול, ושמנו במקום (הוצאתי החוצה את הארגז עם הכלים השבורים בלי לפתוח את האריזות). מידת החום במטבח הגיעה כבר כמעט לחמישים מעלות, אבל כשהסתכלנו מסביב הכול היה מסודר בדיוק כפי שהיא רצתה. "אני חושב שבחיים לא הייתי בחדר שאפשר לטגן בו ביצים בתוך היד," אמרתי, והיא ניגשה לכיור, מילאה כוס במים קרים, הסתובבה ואז - אני לא משקר - שפכה עלי הכול.
באמת.
ואז היא חייכה שוב והתחילה לצחוק, ואני התחלתי לצחוק ולקחתי כוס אחרת ומילאתי אותה והיא אמרה, "דאגי, לא כדאי לך -" ואז שפכתי עליה את המים והיא צחקה חזק יותר והתחילה לגחך ואז שנינו התחלנו לצחוק חזק יותר, והיא מילאה את הכוס שלה שוב ואני מילאתי את הכוס שלי שוב, ומהר מאוד הכול נטף מים, ולא בגלל הלחות.
ואז אבא שלי הגיע הביתה עם ארני אקו. נכנס למטבח הרטוב.
אמא שלי הסתכלה עליו, אחר כך פתחה ארון מטבח והוציאה צנצנת עם כסף קטן. היא נתנה לי ארבעה רבעי דולר ואמרה לי שצריך חלב - לא היה צריך, אבל אני לא טיפש. יצאתי מהדלת האחורית, חציתי את האדמה הקשה, והסתלקתי לפני שקרה מה שקרה.
 
באותו ערב שמעתי הכול דרך הקירות הדקים. החורבה לא מוזנחת כמו שהוא אמר. אז מה אם ארני אקו ראה אותה? אז מה?
שכבתי בחושך, שמעתי את הנחירות הפליליות של אחי צופרות במיטה מתחתי, וחשבתי על החיוך המתוק של אמא שלי. אולי היא תוכל לקחת אותי לאצטדיון היאנקיז.
הרגשתי שהאצבעות שלי נעות שוב, מנסות לתפוס כראוי את החיוך הזה.
 
חזרתי לספרייה ביום שני, קצת אחרי שאבא שלי קילל כשיצא מהבית והלך למפעל "באלארד" לנייר, שם התכוון להראות למר באלארד המליין שהוא לא אידיוט. כשאמא שלי אמרה לו שאולי לא כדאי לומר כלום וכדאי לשמוח שיש לו עבודה, הוא אמר לה משהו שאתם לא צריכים לשמוע אבל אני שמעתי יפה מאוד, כי הקירות בחורבה, כפי שאמרתי, דקים.
אז הגעתי לספרייה מוקדם מדי. היה עדיין חשוך בפנים, וישבתי על מדרגות השיש לחכות, כי מה עוד יש לי לעשות במריסוויל, ניו יורק המטופשת? כלומר, זה לא שהוראס קלארק נמצא בסביבה כדי לשחק בייסבול.
אז כנראה שחיכיתי חלק ניכר מהבוקר. עוברי אורח הסתכלו עלי כמו על אחד שלא שייך. אתם יודעים איזו הרגשה זאת?
אני לא משקר, אם ג'ו פפיטון היה עובר פה לידי, הוא היה עוצר. הוא היה מתיישב לצדי על המדרגות המטופשות והיינו מדברים על העונה, כמו חברים. רק מדברים. על זה שהעונה אולי לא מתנהלת כל כך טוב כמו שציפינו. על זה שגם אם היו לו רק שלוש־עשרה הקפות מלאות בשנה שעברה, אז מה? היו לו שלושים ואחת לפני כן. ואפילו שהוא לא שיחק כל כך הרבה משחקים השנה, הוא בטוח יעבור את השלוש־עשרה. על דברים כאלה.
ואז מישהו היה שם לב שג'ו פפיטון יושב איתי על מדרגות הספרייה, והשמועה היתה מתפשטת בכל מריסוויל המטופשת, ואנשים כמו הנערה עם השרשרת הוורודה המטופשת היו מתאספים ומסתכלים עלי ומצטערים שהם לא יושבים על המדרגות עם ג'ו פפיטון. ואז ג'ו פפיטון היה אומר, "הי, דאג, נהיָה צפוף כאן. אולי נלך לאנשהו לשחק בייסבול?" והיינו קמים ומפלסים דרך בהמון, והנערה עם האופניים המטופשים היתה נאלצת לסגת לאחור, וכולם היו מסתכלים עלינו ומצטערים שהם לא הולכים לשחק עם ג'ו פפיטון.
אז חיכיתי על מדרגות הספרייה.
אבל ג'ו פפיטון לא הגיע.
הנערה עם האופניים הגיעה.
הסתכלתי עליה. "את שוב הולכת לספרייה?" שאלתי.
"לא," אמרה, "אני לא הולכת לספרייה. מה אתה עושה כאן?"
"מה נראה לך?"
"נראה לי שאתה מחכה שהספרייה תיפתח."
"נכון מאוד." נשענתי לאחור על המדרגות, אדיש כמו קודם.
היא ירדה מהאופניים והורידה את הרגלית. "אתה חושב שאני יכולה לבטוח בך?" אמרה.
תהיתי אם זה מין תכסיס.
"ברור," אמרתי. קצת לאט. כנראה שלא לגמרי באדישות.
"אז תשמור עליהם בשבילי."
היא התקדמה לאורך הרחוב. רכנתי קדימה וראיתי אותה נכנסת לחנות. כעבור דקה היא יצאה עם שני בקבוקי קולה ביד, חזרה ונתנה לי אחד. הוא היה קר, עם קרח שנשאר צמוד לבקבוק מבחוץ. אוויר קפוא יצא מהפייה כמו ערפל.
היא התיישבה לידי. "לא גנבת את האופניים שלי," אמרה.
"את הגרוטאה הזאת?"
"אתה יודע שתצטרך כנראה לחכות הרבה זמן," אמרה.
"מאיפה הבאת את אלה?"
"המעדנייה של ספַּייסֶר שייכת לאבא שלי."
"אז פשוט נכנסת ואמרת לו לתת לך שני בקבוקי קולה והוא נתן לך?"
"לא, לא נכנסתי ואמרתי לו לתת לי שני בקבוקי קולה. ביקשתי קולה בשבילי וקולה בשביל הפושטק הרזה שיושב על מדרגות הספרייה."
"הפושטק הרזה?" הסתכלתי סביבי. "יש כאן עוד מישהו?"
"הספרייה פתוחה רק בשבתות," אמרה. "ומאחר שהיום יום שני, אתה תשב כאן הרבה זמן. אז ריחמתי עליך והבאתי לך קולה."
"איך את יודעת שהיא פתוחה רק בשבתות?"
היא הסתכלה עלי כמו על אורח מכוכב ZX-15. "רוב האנשים יודעים, אם הם קוראים את השלט על הדלת שאומר שהספרייה פתוחה רק בשבתות."
לגמתי מהקולה. "לא ראיתי את השלט," אמרתי. "ואיזה מין ספרייה פתוחה רק בשבתות?"
"מה אכפת לך?" אמרה.
הוצאתי מהכיס שלי את הכרטיס מתיבת התצוגה והראיתי לה.
"'שחפית הקוטב,'" קראה בקול. "אתה רוצה לראות שחפית קוטב? לא סביר יותר למצוא אותה בגן חיות, למשל?"
"אני רוצה לראות ציור שלה," אמרתי ולגמתי שוב מהקולה.
"לא ככה שותים קולה ממש קרה," אמרה.
"מה?"
"לא ככה שותים קולה ממש קרה."
"אז איך שותים קולה ממש קרה?"
היא חייכה, הרימה את הקולה אל שפתיה והטתה את הבקבוק.
היא לגמה ולגמה ולגמה ולגמה. הקרח בצדי הבקבוק נמס לעברה - והיא לגמה ולגמה ולגמה.
כשהיא גמרה, היא הרחיקה את הבקבוק משפתיה - ועדיין חייכה - ונאנחה, יישרה כתפיים והתארגנה כמו בזירת אגרוף, ואז פלטה גיהוק שאפילו אחי לא מסוגל להתחרות בו, גם לא ביום הכי חזק שלו.
זה היה מדהים. זה הבהיל את הציפורים מעצי האדר בחזית הספרייה. כלבים מנמנמים על מרפסות במרחק רחובות ספורים התעוררו מן הסתם.
היא הניחה את הבקבוק וניגבה את השפתיים. "ככה שותים קולה ממש קרה," אמרה. "עכשיו תורך."
אז מה יכולתי לעשות? הרמתי את הקולה לשפתי, ולגמתי ולגמתי ולגמתי. המשקה תסס ורחש ובעבע, כמו זיקוקים קטנים בפה שלי.
"אתה יודע," אמרה לי, "קצת מפחיד לראות ככה את הגַרגֶרת שלך."
הזיקוקים התפוצצו - ואני מתכוון התפוצצו.
כל מה שתסס ורחש ובעבע עלה לי ישר לאף, וקולה התחילה להישפך על מדרגות הספרייה ולצאת לי לא רק מהפה. אני לא משקר. עד שהקולה הפסיקה לצאת משני המקומות, העיניים שלי דמעו לגמרי - אבל לא בכיתי, אפילו שככה זה בטח נראה - ושלולית של קולה ונזלת נקוותה על המדרגות, ומה שלא נשפך על המדרגות נשפך על נעלי הספורט שלי - זה היה מעצבן אם הן היו חדשות, אבל מאחר שהן היו של אחי, זה לא היה חשוב.
"אם את -"
"אל תכעס," אמרה. "זאת לא אשמתי שאתה לא יודע לשתות קולה ממש קרה."
קמתי ממקומי. ניסיתי לנער את הקולה וכל השאר מהנעליים שלי.
"אתה מתכוון להמשיך לחכות שהספרייה תיפתח?" שאלה.
"לא, אני לא מתכוון להמשיך לחכות שהספרייה תיפתח."
"יופי," אמרה. "אז אתה רוצה עבודה?"
הסתכלתי עליה מלמעלה. נשארה לי עדיין קצת קולה באף ופחדתי שהיא תתחיל לטפטף, מה שיגרום לי להיראות כמו טמבל.
"עבודה?" אמרתי.
"כן. עבודה לפושטק רזה."
"איזה מין עבודה?"
"שליח בשביל אבא שלי, בשבתות."
"שליח?"
היא הניחה ידיים על המותניים והטתה את הראש. "למרבה המזל אתה לא צריך להיות חכם גדול כדי לבצע את העבודה הזאת."
"למה אני? כלומר, יש בטח בעיר הזאת מאה נערים שיכולת להציע להם."
"כי צריך להביא משלוחים לגברת וינדֶרמיר וכולם מפחדים ממנה ואף אחד לא מסכים ללכת. אבל אתה חדש ולא יודע על זה שום דבר, אז אתה מושלם. איך קוראים לך?"
"פושטק," אמרתי.
היא שוב הטתה את ראשה לאחור.
"דאג," אמרתי.
"אני ליל, קיצור של לילי, קיצור של ליליאן. אז תגמור את הקולה שלך - אבל אל תיתן לגרגרת שלך לעשות את הדבר הזה."
ככה קיבלתי עבודה בתור שליח בשבתות במעדנייה של ספייסר - חמישה דולר כל שבת פלוס טיפים - וזה, אם תשאלו אותי, מרשים מאוד לאור העובדה שגרתי במריסוויל המטופשת רק יומיים. אפילו אבא שלי אמר לי כל הכבוד. ואז הוא הוסיף שהגיע הזמן שארוויח את לחמי בבית. מתי תתחיל?
"בשבת שאחרי השבת הבאה," אמרתי.
"אם הם היו חושבים שאתה שווה משהו, הם היו נותנים לך להתחיל בשבת הזאת," אמר.
יופי.

עוד על הספר

בינתיים הכול בסדר גארי ד' שמידט

פרק 1
שחפית הקוטב
לוח CCL
 
ג'וֹ פֶּפּיטוֹן נתן לי פעם כובע בייסבול שלו, של הניו יורק יאנקיז.
אני לא משקר.
הוא נתן לי. לי, לדַאג סְווִיטֶק. לי.
ג'ו פפיטון והוֹראס קלארק* באו לחטיבת הביניים "קָמילוֹ" ושיחקנו איתם. אני ודני הוּפֶּר והוֹלינג הוּדהוּד, שהם חבר'ה טובים. זרקנו כדורים עם ג'ו פפיטון ועם הוראס קלארק וגם חבטנו. הם שרו לנו כשחבטנו: "הוא חובט, הוא חובט־בט־בט, הוא חובט..." זה היה השיר שלהם.
[* שחקני בייסבול אמריקנים מפורסמים בעבר.]
ואחר כך הוראס קלארק נתן לדני את הכובע שלו, וג'ו פפיטון נתן להולינג את הז'קט שלו (כי הוא בטח ריחם עליו בגלל השם הטיפשי שלו), ואז ג'ו פפיטון נתן לי את הכובע שלו. הוא הוריד אותו מהראש ונתן לי. ממש ככה. הוא חתם עליו בִּפנים, ככה כולם יֵדעו שהוא באמת שלו. של ג'ו פפיטון.
זה היה הדבר היחיד שלי שלא היה שייך לבן אחר במשפחת סוויטק לפָני.
החבאתי אותו במשך ארבעה חודשים וחצי. ואז אחי הדביל מצא אותו. הוא נכנס בלילה כשישנתי ועיקם לי את הזרוע מאחורי הגב שלי כל כך גבוה, שאפילו לא יכולתי לצרוח מרוב שכאב לי, והוא אמר לי להחליט אם אני רוצה יד שבורה או לתת לו את כובע הבייסבול של ג'ו פפיטון. בחרתי ביד שבורה. ואז הוא תקע את הברך שלו באמצע עמוד השדרה שלי ושאל אם אני רוצה גב שבור בנוסף ליד שבורה, אז אמרתי לו שהכובע של ג'ו פפיטון במרתף מאחורי תנור הנפט.
הכובע לא היה שם, אבל הוא ירד. הוא כזה דפוק.
אז לבשתי מהר חולצת טי ומכנסיים קצרים וחבשתי את הכובע של ג'ו פפיטון - שהתחבא כל הזמן מתחת לכרית שלי, איזה אידיוט - ויצאתי מהבית. אבל הוא תפס אותי. גרר אותי מאחורי החניה. לקח את הכובע של ג'ו פפיטון. הכה אותי במקומות שלא רואים בהם את החבורות.
אסטרטגיה של... טוב, זה לא עניינכם. נראה לי שהוא חבש את הכובע עשר שעות - מספיק זמן שאראה אותו על הראש שלו בבית הספר. אחר כך הוא נתן את הכובע ללינְק ויטֶלי תמורת סיגריות, ולינק ויטלי חבש אותו יום אחד - מספיק זמן שאראה אותו על הראש שלו בבית הספר. אחר כך לינק נתן אותו לגלֶן דילארד תמורת מסרק. מסרק! וגלן דילארד חבש אותו יום אחד - מספיק זמן שאראה אותו על הראש שלו בבית הספר. ואז גלן איבד אותו כשנהג בלי רישיון במוסטנג של אחיו, עם גג פתוח. הדביל. הכובע עף איפשהו בג'רוזלם אֶבֶניוּ. שבוע חיפשתי אותו.
בטח עכשיו הוא באיזו תעלת ביוב, נשטף בגשם או משהו. בטח כל מי שחולף על פניו ורואה אותו חושב שהוא חתיכת זבל.
וזה נכון. זה מה שהוא. עכשיו.
אבל פעם הכובע הזה היה הדבר היחיד שלי שלא היה שייך לבן אחר במשפחת סוויטק לפָני.
אני יודע. זה חסר משמעות בעינֵי כולם חוץ ממני.
ניסיתי לדבר על זה עם אבא שלי. אבל זה לא היה יום טוב לדבר איתו. רוב הימים הם לא ימים טובים לדבר איתו. רוב הימים הוא חוזר בפנים אדומים ובעיניים קצת עצומות ובשתיקה קטלנית שמבהירה לך שיש לו הרבה מה לומר, אם הוא רק ירשה לעצמו להתחיל לדבר, ואי אפשר לדעת מתי הוא יפסיק אם הוא באמת יתחיל, אז עדיף שמר קלרוֹס היפה ממפעל "קלרוס עצים" המזורגג לא יהיה האיש שבגללו הוא יתחיל, כי הוא יכניס לו אגרוף ולא מעניין אותו אם הוא יפטר אותו כי זאת עבודה דפוקה גם ככה.
ככה היה אבא שלי כשהוא לא הרשה לעצמו להתחיל לדבר.
אבל היתה לי תוכנית.
אני אבקש מאבא שלי לקחת אותי לאצטדיון היאנקיז. זה הכול. אם רק אוכל לפגוש את ג'ו פפיטון עוד פעם אחת. אם רק אוכל לספר לו מה קרה לכובע הבייסבול שלי. הוא יסתכל עלי ויצחק, ויבלגן לי את השיער, ואז יוריד את הכובע שלו ויחבוש אותו על הראש שלי. "הנה, דאג," יאמר ג'ו פפיטון. פשוט כך. "הנה, דאג. הוא מתאים לך הרבה יותר." זה מה שג'ו פפיטון יאמר. כי ככה הוא.
זאת היתה התוכנית שלי. הייתי בסך הכול צריך שאבא שלי יקשיב.
אבל בחרתי יום רע. כי אין ימים טובים.
ואבא שלי אמר, "השתגעת? השתגעת לגמרי? אני עובד ארבעים וחמש שעות בשבוע כדי לשים לכם אוכל על השולחן, ואתה רוצה שאקח אותך לאצטדיון היאנקיז כי איבדת איזשהו כובע בייסבול מחורבן?"
"זה לא סתם כובע מחורבן -"
זה כל מה שהצלחתי להגיד. הידיים של אבא שלי מהירות. ככה הוא.
מי יודע מה אבא שלי הוציא מהפה שלו ביום שהוא הרשה לעצמו להתחיל להגיד את מה שהוא רצה להגיד למר קלרוס היפה, ואפילו לא ניסה להשתלט על עצמו. אבל אחרי שאמר את זה הוא חזר הביתה עם פנס רציני, כי מתברר שלמר קלרוס היפה יש ידיים זריזות יותר משל אבא.
ועוד יתרון אחד היה למר קלרוס היפה: הוא יכול לפטר את אבא שלי מתי שרק רצה.
אז אבא שלי חזר עם קופסת האוכל שלו ביד ותחבושת על הפרצוף והמשכורת האחרונה בהחלט שקיבל מ"קלרוס עצים בע"מ", והוא הסתכל על אמא שלי ואמר, "שלא תגידי מילה," והוא הסתכל עלי ואמר, "עדיין מוטרד מכובע בייסבול מחורבן?" והוא עלה והתחיל לעשות טלפונים.
אמא ביקשה שנישאר במטבח.
הוא ירד כשגמרנו את ארוחת הערב, ואמא קפצה ממקומה והביאה לו צלחת שהיא שמרה חמה בתנור והניחה אותה מולו.
"זה לא התייבש, נכון?" אמר.
"לא נראה לי," אמרה אמא.
"לא נראה לך," אמר והוריד את נייר הכסף, נאנח, ולקח קטשופ. הוא מרח אותו על הקציצות שלו. שכבה עבה הוא מרח.
ונגס נגיסה אדומה.
"אנחנו עוברים דירה," אמר.
ולעס.
"עוברים דירה?" אמרה אמא שלי.
"למֵריסוִויל. בצפון." עוד נגיסה אדומה. לעיסה. "במפעל 'באלארד' לנייר מחפשים עובד, ואֶרני אֶקוֹ אומר שהוא יכול להכניס אותי לשם."
"ארני אקו," אמרה אמא שלי בשקט.
"אל תתחילי עם זה," אמר אבא שלי.
"אז הכול מתחיל מהתחלה."
"אמרתי -"
"בילויים בברים, היעלמויות למשך כל הלילה, אתה תחזור הביתה -"
אבא שלי קם.
"איזה מהבנים שלך הפעם?" אמרה אמא שלי. אבא שלי הסתכל עלי.
השפלתי את העיניים ואכלתי את שארית הקציצה שלי.
 
ארזנו במשך שלושה ימים. אמא שלי לא דיברה הרבה בימים האלה. בבוקר הראשון היא שאלה רק שתי שאלות.
"איך נודיע ללוקאס לאן עברנו?"
לוקאס הוא אחי הבכור שהפסיק להרביץ לי לפני שנה וחצי, כשצבא ארצות הברית גייס אותו להרביץ לוויֶיטקוֹנג*. הוא נמצא באיזו דלתא, אבל אנחנו לא יודעים יותר מזה כי אסור לו לומר לנו, והוא לא כותב לנו הרבה בלאו הכי. מבחינתי זה בסדר.
[* החזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם.]
אבא שלי הרים את עיניו משתי ביצי העין שלו. "איך נודיע ללוקאס לאן עברנו? דרך שירותי הדואר האמריקני," אמר בקול שנותן לך להרגיש הכי מטומטם בעולם. "ולא אמרתי לך שאני רוצה חלמונים רכים?" הוא הדף את צלחת הביצים, הרים את ספל הקפה והשקיף מהחלון. "אני לא אתגעגע למקום המחורבן הזה," אמר.
"אתה מתכוון לשכור משאית?" שאלה אמא שלי אחר כך, ממש בשקט.
אבא שלי לגם מהקפה שלו. ושוב לגם.
"ארני אקו יגיע עם משאית מהמפעל," אמר.
אמא שלי לא שאלה עוד שאלות.
אבא שלי הביא ארגזים מהסוּפֶּר "אֵיי־אֶנד־פּי". זה היה באחד מימי הקיץ האלה שבהם השמים חמים מכדי להיות כחולים וכל מה שרואים זה לבן מטושטש. הכול מיוזע ואתה חושב שאם תהיה בפסגה - כלומר, ממש למעלה - ביציעים של אצטדיון היאנקיז, רק אז אולי תרגיש משב רוח קל, אבל בטח לא בשום מקום אחר. אבא שלי נתן לי ארגז שהדיף עדיין ריח בננות שנשלחו מאיזה מקום שמדברים בו ספרדית, ואמר לי להכניס פנימה את כל מה שיש לי ולזרוק לפח את כל מה שלא נכנס. הכנסתי הכול - חוץ מאשר את הכובע של ג'ו פפיטון, שעדיין מונח שם בגשם בתעלת ביוב - ואתם אולי זוכרים את זה, אם אכפת לכם בכלל. אז מה? אז מה? אני שמח שאנחנו עוזבים.
אחרי היום הראשון של האריזה, הבית היה מבולגן. ארגזים פתוחים מפוזרים בכל מקום, עם כל מיני דברים בתוכם. אמא שלי ניסתה להדביק תוויות ולשמור על סדר - למשל, כל כלי המטבח בארגזים במטבח, כל הסדינים והציפיות והמגבות בארגזים ליד ארון הסדינים והמגבות, וכל הארגזים הקשיחים ליד דלת הכניסה, בשביל הכלים והזבל של אבא שלי. אבל אחרי שהוא מילא את הארגזים ליד הדלת, הוא התחיל להכניס דברים יחד עם כלי המטבח. מברגים ומפתח ברגים ומכשיר שהוא הפיל על ערמת צלחות ואפילו לא הסתובב להסתכל כששמע אותן נשברות. אבל אמא שלי הסתובבה. היא הרימה את השברים שקודם עטפה בעיתון, והחזיקה אותם לרגע קרוב אליה. אחר כך זרקה אותם בחזרה לארגז כמו זבל, כי זה מה שהם היו עכשיו. זבל.
כמו הכובע של ג'ו פפיטון.
ביום השלישי הגיע ארני אקו עם המשאית, ואני ואחי וארני אקו ואבא שלי העמסנו את המיטות ואת הספה ואת השולחן ואת הכיסאות - תנור האפייה והמקרר היו של הבחור ששכרנו ממנו את הבית. אחר כך העמסנו את כל הארגזים. אמא שלי חפרה בגינה שלה, שתלה בעציצים את הצמחים שהוציאה והשקתה אותם לדרך, אבל ארני אקו אמר שאין בשבילם מקום, ובכל מקרה הוא עלול לעשות פנייה חדה ואז הם יתהפכו וילכלכו את המשאית, אז אבא שלי אמר להשאיר אותם ולהיכנס לאוטו כי אנחנו מוכנים לצאת לדרך.
"עוד לא," אמרה אמא שלי.
כולנו הסתכלנו עליה בחלחלה.
היא חזרה אל העציצים, שניצבו בשורה במרפסת הקדמית, ולקחה שלושה אל בית משפחת מק'קוֹל הסמוך. אחר כך היא חזרה, לקחה עוד שלושה עציצים וחצתה את הכביש למשפחת פֶּטרוֹני. כשהיא חזרה שוב, הלכתי למרפסת לעזור לה, אבל אבא שלי החטיף לי מכה על הכתף. "אם היא רוצה לעשות את זה, שתעשה את זה בעצמה," אמר. ארני אקו צחק, האידיוט.
ככה נשאה אמא שלי את כל העציצים, שלושה אחרי שלושה, וחילקה אותם בין הבתים לאורך הרחוב. אנשים החלו לצאת מהבתים ולקחת מאמא שלי עציצים ולחבק אותה לפני שהסתלקה.
זה מה שעשיתי - הסתכלתי על אמא שלי מחלקת את הצמחים שלה - כשהולינג הודהוד בא עם שקית נייר חומה. אף פעם לא ראיתי אותו בצד הזה של העיר.
הוא נופף לי בידו. "הֵי, דאג," אמר.
"הי," אמרתי.
"מר סוויטק."
אבא שלי נד בראשו. הוא הסתכל על אמא שלי. הוא רצה לצאת לדרך.
חלפה דקה. אמא שלי חזרה למרפסת ואספה עוד עציצים.
"שמעתי שאתה עובר דירה," אמר הולינג.
"שמעת נכון," אמרתי.
הוא הנהן. "אז לא תהיה בכיתה ח' בחטיבת 'קמילו'."
"נראה שלא."
הוא הנהן שוב.
עוד דקה עברה.
"טוב," אמר, "אז הבאתי לך מזכרת מאיתנו." הוא הושיט לי את השקית ולקחתי אותה. היא לא היתה כבדה.
"תודה," אמרתי.
עברה דקה.
"לאן אתם עוברים?"
"למריסוויל."
"אה," אמר הולינג. הוא נד בראשו כאילו הוא מכיר את המקום, אבל הוא כמובן לא שמע עליו, כי אף אחד שלא גר שם לא שמע עליו, ואף אחד כמעט לא גר שם. "מריסוויל."
"בהרי קטסקיל," אמרתי.
הוא הנהן. "קריר יותר בהרים."
הנהנתי בראשי. "אולי."
הוא חיכך את ידיו זו בזו.
"תשמור על עצמך, דאג," אמר.
"תמסור לכולם ד"ש ממני," אמרתי.
"בסדר."
הוא הושיט יד. לקחתי אותה. לחצנו ידיים.
"להתראות, דאג."
"להתראות."
והוא הסתובב, חצה את הכביש, אמר שלום לאמא שלי. היא נתנה לו עציץ. הוא לקח אותו והלך. פשוט כך.
"תיכנס למכונית," אמר אבא שלי.
הלכתי למכונית, אבל לפני שנכנסתי, פתחתי את השקית החומה של הולינג והוצאתי את מה שהיה בתוכה. ז'קט של הניו יורק יאנקיז. הסתכלתי על החתימה בתוך הצווארון. אתם יודעים של מי היה הז'קט, נכון?
לבשתי אותו. כבר לא שינה לי כמה בהירים השמים או כמה העולם מזיע. הרגשתי כמו ביציע הגבוה באצטדיון של היאנקיז.
"איזה דבר טיפשי לתת בקיץ," אמר אבא שלי.
רכסתי את הז'קט.
"תיכנס למכונית המזורגגת!"
אמרתי כבר שהולינג הודהוד בן אדם טוב?
 
הגענו למריסוויל בסביבות שתים־עשרה בצהריים, ואחרי שעברנו את מפעל "באלארד" לנייר, את תחנת הרכבת, כמה חנויות ובר ישן שנראה כמו מקום שרק אומללים נכנסים לתוכו, מצאנו את הבית שארני אקו ארגן לנו. הבית היה קטן יותר מהבית הקודם שלנו, אז נאלצתי לחלוק חדר עם אחי - ולא היה חדר בשביל לוקאס אם הוא חוזר. אחי אמר שבלילה הוא יישן על הספה בסלון כדי לא לישון עם מגעיל כמוני, אבל אבא שלי אמר שהוא לא רוצה שהוא יסתובב כאילו הבית שלו או משהו. אז הוא הכניס את החפצים שלו לחדר למעלה איתי.
דבר ראשון הייתי חייב למצוא מחבוא לז'קט, כדי שאחי לא ידע שהוא של ג'ו פפיטון. אילו ידע, היה קורע אותו מעלי לפני שחצינו את גשר תרוֹגס נֶק. אבל הוא יגלה. הוא תמיד מגלה. אז המשכתי ללבוש אותו, אפילו שהולינג הודהוד טעה ובמרסוויל היה חם ממש כמו בלונג איילנד, והזעתי בו כל כך שפחדתי שהזיעה תמחק את החתימה של ג'ו פפיטון.
אבא שלי אמר שהוא הולך עם ארני אקו למפעל "באלארד" לחתום על טפסים, כדי להתחיל לעבוד ביום שני, ואמא שלי אמרה שמפעל "באלארד" בטח לא פתוח היום, בשבת, ואבא שלי אמר מה בכלל היא יודעת ויצא עם ארני אקו. אחי ואני הכנסנו את כל הרהיטים פנימה, ואני הכנסתי את כל הארגזים פנימה, אבל אמא שלי אמרה לי להשאיר את הארגזים של המטבח במשאית עד שהיא תנקה את המטבח כדי שנוכל לאכול בו בלי לחלות - היא לא הספיקה לעשות את זה לפני שאבא שלי חזר.
זה היה, התברר, עוד אחד מהימים הרעים. איך לא. אבא שלי לא הצליח להבין למה אמא שלי לא הספיקה לסדר את המטבח. הוא לא הצליח להבין למה לא הורדנו את הארגזים של המטבח מהמשאית. הוא לא הבין למה אמא שלי לא קנתה עדיין מצרכי מזון. הרי צריך בסך הכול לקפוץ לאיזו מכולת! הוא לא הצליח להבין למה אין על השולחן ארוחת צהריים. היה לה מספיק זמן לתלות צלב על הקיר, אבל לא היה לה מספיק זמן להכין כמה כריכים? השעה שתיים! והוא באמת לא הצליח להבין למה אדון באלארד המַליָין מתכוון לתת לו חצי מהמשכורת שארני אקו הבטיח.
אמרתי לו שארוחת הצהריים לא מוכנה כי איך אנחנו אמורים לדעת איפה המכולת, וגם ככה הוא לקח את האוטו, ואמא צריכה לנקות את המטבח כי הוא בטח לא רוצה לאכול בחורבה הזאת לפני שהיא מנקה.
אבא שלי הסתובב להביט בי והיד שלו התרוממה.
יש לו ידיים מהירות, כפי שאמרתי.
"אולי תישאר כאן עם הז'קט החדש שלך ותוריד את הארגזים מהמשאית ותכניס אותם למטבח הנקי והנחמד בזמן שאנחנו נצא לחפש מכולת?" אמר. הוא אמר לאמא שלי להיכנס למכונית, וגם לאחי - שגיחך והניף את היד שלו כאילו הוא מתכוון להחטיף לי בעין השנייה - ואז הם נסעו ואני נשארתי לבד בחורבה.
ירדתי למרתף והסתכלתי סביבי. רק נורה יחידה דלקה שם, של חמישה־עשר ואט אולי. אולי עשרה. תנור הסקה תמנוני ענק פשט זרועות על רוב התקרה, וקורי עכביש השתלשלו ממנו והתנדנדו קצת כשעברתי מתחתם. החלל מתחת למדרגות היה פתוח ויבש וחשוך - כמה פחי צבע ישנים נערמו שם זה על גבי זה, מסגרות שבורות של חלונות, יצור מת שפעם היתה לו פרווה. הסתכלתי מסביב ומצאתי מסמר - תמיד יש איזה מסמר במרתפים ישנים - ותקעתי אותו מאחורי אחת המדרגות. ושם תליתי את הז'קט של ג'ו פפיטון.
אחר כך הוצאתי את הארגזים מהמשאית.
ואחר כך יצאתי לסיבוב בעיר הגדולה מריסוויל, ניו יורק.
יופי.
 
הנה הסטטיסטיקה של מריסוויל המטופשת:
 
שמונה חנויות מוזנחות ובר מול הבית שלנו.
ארבעה רחובות של בתים קטנטנים ומוזנחים כמו שלנו.
שנים־עשר רחובות של בתים עם דשא בחזית, רובם עם אופניים בחצר כי לילדים שלהם אין מספיק שֵׂכל להבין שכל אחד יכול לגנוב אותם.
עצים גדולים לאורך כל הרחובות.
שמונה־עשר בתים עם דגלים בחוץ.
עשרים וארבע ממטרות פועלות.
ארבעה־עשר אנשים במרפסות, יושבים סתם כי אין משהו משעמם אחר לעשות במריסוויל המשעממת. שניים נופפו לעברי. אחד עם טרנזיסטור - אבל הוא האזין למשחק של המֶטס המטופשים ולא של היאנקיז.
שני כלבים מנומנמים במרפסות. אחד נבח. לשני כנראה היה חם מדי לרדוף אחרי, אפילו שהוא ידע שאני לא שייך.
 
נערה אחת רכבה על אופניים עם סלסילה על הכידון. היא הסתכלה עלי כמו שהכלבים הסתכלו והמשיכה לנסוע. גם היא ידעה כנראה שאני לא שייך.
אני שונא את העיירה הזאת.
אני שונא את זה שעברנו לגור כאן.
החלטתי לפנות שמאלה ואז לחזור לחורבה דרך רחוב אחר, כדי שלא יחשבו שהלכתי לאיבוד או משהו. אז פניתי בקצה הרחוב והתבוננתי סביבי. ראיתי עוד פעם את הנערה, מכניסה את האופניים שלה למתקן חניית אופניים ומתכוונת לעלות לבניין לבֵנים שהתאמץ להיראות הרבה יותר חשוב ממה שהוא, כי לא משנה כמה חשוב הוא נראה, הוא בכל זאת במרסוויל המטופשת.
חציתי עוד פעם את הכביש. מתחת לעצי האדר בחזית הבניין שררה אפלולית.
הנערה ראתה אותי מתקרב. היא הושיטה יד לסלסילה והוציאה שרשרת מכוסה פלסטיק ורוד. היא כרכה אותה סביב האופניים והמתקן וקשרה אותם יחד וסובבה את המספר הסודי של המנעול לפני שגמרתי לחצות את הכביש. ואז היא הרימה את העיניים.
הצבעתי על השרשרת. "נעלת בגללי?" שאלתי.
"הייתי אמורה?" היא שאלה.
הסתכלתי על האופניים. "לא עם גרוטאה כזאת," אמרתי. "ואם הם לא היו גרוטאה והייתי רוצה אותם, שרשרת ורודה לא היתה עוצרת אותי."
היא הסתובבה והוציאה את הספרים מהסלסילה. "יש כאן משהו שאתה כן רוצה?"
"לא בעיירה הזאת."
עיניה הצטמצמו. היא הצמידה אליה את הספרים - כמו אמא שלי עם העציצים. ואז קלטתי משהו.
קלטתי שאני נשמע בדיוק כמו לוקאס במצב הכי דפוק שלו - זה בדרך כלל לפני שהוא מרביץ לי.
נשמעתי כמו לוקאס.
"בטח רק הגעת הנה," אמרה.
החלטתי לא להיות לוקאס.
"לפני כמה שעות," אמרתי. הכנסתי ידיים לכיסים וכאילו נשענתי לאחור על האוויר. רגוע ושלֵו.
אבל איחרתי את המועד.
"חבל מאוד," אמרה. "אבל אולי תידרס וכבר לא אצטרך לקשור את האופניים שלי. עכשיו אני נכנסת לספרייה." היא התחילה לדבר ממש לאט. "ספרייה זה מקום עם ספרים. בטח בחיים לא היית בתוך ספרייה." היא הצביעה על הרחוב. "לך ככה לאורך הקו הלבן המפוספס בעיניים עצומות, ונראה מה יקרה."
"הייתי בהמון ספריות," אמרתי.
היא חייכה - זה לא היה חיוך מהסוג שאומר אני אוהבת אותך - ודילגה על שש מדרגות השיש שהובילו אל מבואת שיש. יש לכם מושג כמה רציתי שהיא תמעד על המדרגה האחרונה ושכל הספרים יתפזרו לה והיא תסתכל עלי כדי שאעזור לה ואני לא אעזור - או אולי כן?
אבל היא לא מעדה. היא נכנסה.
אז מה אם לא הייתי אף פעם בספרייה? אז מה? יכולתי להיכנס לאיזו ספרייה שאני רוצה. אבל לא נכנסתי, כי לא רציתי. ונראה לכם שהיא היתה כמוני באצטדיון היאנקיז? נראה לכם שז'קט של ג'ו פפיטון תלוי במרתף שלה?
עליתי את שש המדרגות - היא לא ראתה שמעדתי בעליונה, אז זה לא הזיז לי. הדפתי את דלת הזכוכית ונכנסתי.
היה חשוך בפנים. וקריר. ושקט. אולי מריסוויל המטופשת היא חורבה, אבל המקום הזה ממש לא. השיש שבחוץ הוביל לשיש בִּפנים, והצעדים שלי הדהדו אפילו שנעלתי נעלי ספורט. אנשים ישבו סביב שולחנות ארוכים, שעליהם מנורות עם אהילים ירוקים, וקראו עיתונים וכתבי עת. מֵעבר לשולחנות היה דלפק, שם ישבה אישה עם משקפיים על שרשרת סביב הצוואר, ועבדה בלי לדעת שמשקפיים נראים טיפשיים אם הם תלויים על שרשרת סביב הצוואר. ומאחוריה התחילו המדפים. חשבתי שהילדה השוויצרית עם האופניים בטח נמצאת שם, בוחרת לעצמה ערמה חדשה של ספרים להכניס לסלסילה ולקחת לבית היפה שלה.
פתאום לא הייתי בטוח שאני רוצה שהיא תראה אותי.
אז כשראיתי עוד גרם מדרגות - גם הוא משיש - מתעקל למעלה, לקומה הבאה, עליתי בו. המדרגות היו חלקות ומשופשפות מרוב שאנשים כמו הילדה עם האופניים עלו בהן במשך שנים רבות. אפילו מעקה הנחושת הבריק מכל הידיים שעברו עליו.
אז מה אם כל אחד במריסוויל המטופשת נכנס לספרייה המטופשת כל יום מטופש? אז מה?
הגעתי למעלה לחדר גדול, פתוח וריק למדי. על הקיר תלה ציור של אדם עם רובה לרוחב החזה שלו ומבט של אחד שהבין משהו. באמצע החדר היה שולחן מרובע עם תיבת זכוכית מעליו. וזה הכול. כל החלל הזה, וזה הכול. אם החלל הזה היה של אבא שלי, עוד לפני שהיית מספיק לירוק פעמיים, הוא היה ממלא אותו בכלים ובלוחות ובמקדחה ובמחרטה ובפחים ובכל מיני דברים. הרצפה היתה מתמלאת בנסורת, התקרה בקורי עכביש, והאוויר בסירחון של ברזל ושמן מכונות.
ניגשתי לשולחן לראות למה הוא הדבר המחורבן היחיד בכל החדר המחורבן הזה.
ומיד הבנתי למה.
מתחת לזכוכית היה ספר. ספר ענק. ספר ענק־ענק. הדפים שלו היו ארוכים יותר מאלת בייסבול רצינית. אני לא משקר. ועל כל הדף הפתוח היה רק ציור. של ציפור.
לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים.
היא היתה לבד ונראתה נופלת מהשמים לתוך ים ירוק וקר. הכנפיים שלה נטו לאחור, נוצות הזנב שלה נטו לאחור, והצוואר שלה התפתל ונראה כאילו ניסתה להסתובב אך לא הצליחה. העין שלה היתה עגולה ונוצצת ומפוחדת, והמקור קצת פעור - היא ניסתה כנראה לגמוע קצת אוויר לפני ההתנגשות במים. השמים סביבה היו כהים, והאוויר נראה כבד מכדי לעוף בו.
הציפור הזאת נפלה, וזה לא הזיז לאף אחד בעולם.
זאת התמונה המפחידה ביותר שראיתי אי פעם.
היפה ביותר.
נשענתי על הזכוכית, קרוב לציפור. נדמה לי שהתחלתי לנשום קצת יותר מהר, כי הזכוכית התמלאה אדים ונאלצתי לנגב את הלחות. אבל לא יכולתי להתגבר על עצמי. לעזאזל, היא כל כך לבד. היא כל כך מפחדת.
הכנפיים היו רחבות ולבנות, והן נסחפו לאחור בקשת חדה. ונוצות הזנב שביניהן נראו צרות עוד יותר והלכו והתחדדו כמו מספריים. כל שכבות הנוצות שלה רעדו, וכמעט ראיתי את האוויר נושב דרכן. הרמתי את היד כמו עם עיפרון דמיוני וציירתי על הזכוכית, מעל לנוצות הזנב. הן היו חדות כל כך. אם היד שלי היתה רועדת אפילו קצת, כל הציור היה נהרס. ציירתי מעל לגלי הכנפיים, והצוואר והמקור הארוך. ובסוף ציירתי את העין העגולה המפוחדת.
על השולחן ליד תיבת התצוגה היה כרטיס מודפס. הכנסתי אותו לכיס האחורי שלי.
 
כשהגעתי הביתה אמא כבר הביאה מהמעדנייה שתי נקניקיות עטופות בנייר כסף ומלאות קטשופ וחרדל וקצת חמוצים וכרוב כבוש כמו באצטדיון היאנקיז - ואני יודע כי הייתי באצטדיון היאנקיז, כפי שאולי זכור לכם. היא הלכה מסביב לארגזים והמשיכה לנקות במטבח, ויכולנו לשמוע את אבא שלי מקרקש למטה בכלים שלו ומקלל את אדון באלארד המליין שלא יֵצא בשלום מהקמצנות המחורבנת שלו ומה הוא חושב שהוא? דביל?
טוב, אז הוא לא דביל, אמר כשעלה חזרה למעלה.
הוא לא אידיוט, אמר כשהורה לי ולאחי להעלות את כל הדברים שלנו למעלה ולמיין אותם - מה שבסופו של דבר עשיתי לבד כי אחי לא עשה את זה.
הוא לא אידיוט, אמר כשצעק אלינו למעלה להפסיק ללכת מכות ולכבות את האור וללכת לישון - לא בדיוק הלכנו מכות, אחי פשוט ניסה לברר איפה שמתי את הז'קט, והוא עדיין לא ידע שזה של ג'ו פפיטון אז הוא לא באמת רצה ולא ממש התאמץ.
באותו לילה שכבתי בחושך וציירתי באוויר את הציפור הנופלת: הכנפיים, נוצות הזנב, המקור הארוך. העין. ציירתי הכול שוב ושוב ושוב. ניסיתי להרגיש את הרוח עוברת בנוצות ותהיתי איך הצייר יצר את ההרגשה הזאת.
ונרדמתי.
העין המפוחדת.
 
ביום ראשון, מהרגע שהתעוררתי ידעתי שזה אחד מימי החום הנוראים האלה שלא ברור בכלל איך נשארים בהם בחיים. הבוקר בקושי עלה, אבל החדר כבר הזיע מרוב חום. אם היו כאן וילונות, הם היו נתלים כמו מתים.
כשירדתי, אמא כבר הזיעה במטבח. היא ניסתה לשמור על חום החביתיות בתנור שבקושי עבד, טיגנה בייקון במחבת על הלהבה היחידה שנדלקה, וטרפה ביצים בקערה ליד המחבת. היא תזמנה הכול כך שאבא יוכל לאכול את החביתיות והבייקון כשיֵרד ואחר כך הוא יאכל את הביצים המקושקשות בשומן הבייקון ולא יהיה לו על מה להתלונן. אמא כנראה חשבה שכדאי לטרוח בשביל זה.
יצאתי כדי לא להרוס את התזמון. הכול היה לבן ומסנוור. השמש לא עמדה גבוה בשמים, אבל בכל זאת גרמה לי למצמץ, ולפי האור המתיש ידעתי שמתחיל יום ארוך אטי ולח, כזה שעדיף לחפש בו ברֵכה ולדמיין את ההרגשה הנפלאה כשקופצים בפעם הראשונה למים הקרים.
לא שבמריסוויל המטופשת יש סיכוי למצוא ברֵכה.
חיכיתי ליד הדלת האחורית. השמש הלכה והתחממה ואני בהיתי באדמה הקשה בחצר האחורית. התפלאתי שכמה יבליות הצליחו לשרוד שם. חיכיתי עד שאבא שלי יגמור לאכול וילך עם ארני אקו. חיכיתי שאחי ירד ויאכל את שאר החביתיות ויֵצא לאנשהו - בטח עם מישהו שיש לו תיק במשטרה. אחר כך נכנסתי. אמא שלי קיפלה חתיכת עיתון והתכופפה להניח אותה מתחת לרגל שולחן המטבח המתנדנד.
"היית בשמש," אמרה.
הנהנתי. "כבר ממש חם בחוץ."
"להכין לך ביצי עין?"
נדתי בראשי. "אני יכול להכין לעצמי." שברתי שתי ביצים במחבת. שומן הבייקון עדיין היה חם והביצים החלו להיטגן מהר.
"אתה חושב שיהיה לך טוב כאן?" שאלה.
הסתכלתי על הביצים שהתחילו להלבין. "נראה לי," אמרתי. "כמו בכל מקום אחר. ואת?"
"אני?" אמרה. "כמו בכל מקום אחר." היא סיימה עם רגל השולחן והתרוממה.
לא אשקר אם אומר שכוכבות הוליווד היו מוכנות להרוג בשביל החיוך של אמא שלי. אתם חושבים שאליזבת טיילור יודעת לחייך? אם הייתם רואים את החיוך של אמא שלי, לא הייתם מתייחסים לאליזבת טיילור.
אם ג'ו פפיטון היה רואה את החיוך של אמא שלי, הוא היה מוותר למענה על בייסבול. עד כדי כך החיוך שלה יפה.
היא הכינה טוסטים לשנינו. חיפשתי בכל הארגזים במטבח עד שמצאתי ריבת תות, ובינתיים החלמונים של הביצים כבר התקשו מדי, אבל למי בכלל אכפת. כל אחד מאיתנו לקח ביצה וחילקנו את הטוסטים וישבנו שם בשקט בחוֹם. אני הסתכלתי על החיוך שלה ותהיתי אם אצליח פעם לצייר אותו, את היופי שלו.
הרגשתי שהיד שלי מנסה להבין איך לעשות את זה. אבל זה היה כמו לנסות לצייר את הנוצות של הציפור. לא הרגשתי שהאצבעות שלי נעות נכון. ידעתי שהאצבעות שלי לא נעות נכון.
גמרנו את ארוחת הבוקר, אחר כך ניקינו יחד. אחר כך פרקנו את כל הכלים והסירים והאוכל היבש והכול, ושמנו במקום (הוצאתי החוצה את הארגז עם הכלים השבורים בלי לפתוח את האריזות). מידת החום במטבח הגיעה כבר כמעט לחמישים מעלות, אבל כשהסתכלנו מסביב הכול היה מסודר בדיוק כפי שהיא רצתה. "אני חושב שבחיים לא הייתי בחדר שאפשר לטגן בו ביצים בתוך היד," אמרתי, והיא ניגשה לכיור, מילאה כוס במים קרים, הסתובבה ואז - אני לא משקר - שפכה עלי הכול.
באמת.
ואז היא חייכה שוב והתחילה לצחוק, ואני התחלתי לצחוק ולקחתי כוס אחרת ומילאתי אותה והיא אמרה, "דאגי, לא כדאי לך -" ואז שפכתי עליה את המים והיא צחקה חזק יותר והתחילה לגחך ואז שנינו התחלנו לצחוק חזק יותר, והיא מילאה את הכוס שלה שוב ואני מילאתי את הכוס שלי שוב, ומהר מאוד הכול נטף מים, ולא בגלל הלחות.
ואז אבא שלי הגיע הביתה עם ארני אקו. נכנס למטבח הרטוב.
אמא שלי הסתכלה עליו, אחר כך פתחה ארון מטבח והוציאה צנצנת עם כסף קטן. היא נתנה לי ארבעה רבעי דולר ואמרה לי שצריך חלב - לא היה צריך, אבל אני לא טיפש. יצאתי מהדלת האחורית, חציתי את האדמה הקשה, והסתלקתי לפני שקרה מה שקרה.
 
באותו ערב שמעתי הכול דרך הקירות הדקים. החורבה לא מוזנחת כמו שהוא אמר. אז מה אם ארני אקו ראה אותה? אז מה?
שכבתי בחושך, שמעתי את הנחירות הפליליות של אחי צופרות במיטה מתחתי, וחשבתי על החיוך המתוק של אמא שלי. אולי היא תוכל לקחת אותי לאצטדיון היאנקיז.
הרגשתי שהאצבעות שלי נעות שוב, מנסות לתפוס כראוי את החיוך הזה.
 
חזרתי לספרייה ביום שני, קצת אחרי שאבא שלי קילל כשיצא מהבית והלך למפעל "באלארד" לנייר, שם התכוון להראות למר באלארד המליין שהוא לא אידיוט. כשאמא שלי אמרה לו שאולי לא כדאי לומר כלום וכדאי לשמוח שיש לו עבודה, הוא אמר לה משהו שאתם לא צריכים לשמוע אבל אני שמעתי יפה מאוד, כי הקירות בחורבה, כפי שאמרתי, דקים.
אז הגעתי לספרייה מוקדם מדי. היה עדיין חשוך בפנים, וישבתי על מדרגות השיש לחכות, כי מה עוד יש לי לעשות במריסוויל, ניו יורק המטופשת? כלומר, זה לא שהוראס קלארק נמצא בסביבה כדי לשחק בייסבול.
אז כנראה שחיכיתי חלק ניכר מהבוקר. עוברי אורח הסתכלו עלי כמו על אחד שלא שייך. אתם יודעים איזו הרגשה זאת?
אני לא משקר, אם ג'ו פפיטון היה עובר פה לידי, הוא היה עוצר. הוא היה מתיישב לצדי על המדרגות המטופשות והיינו מדברים על העונה, כמו חברים. רק מדברים. על זה שהעונה אולי לא מתנהלת כל כך טוב כמו שציפינו. על זה שגם אם היו לו רק שלוש־עשרה הקפות מלאות בשנה שעברה, אז מה? היו לו שלושים ואחת לפני כן. ואפילו שהוא לא שיחק כל כך הרבה משחקים השנה, הוא בטוח יעבור את השלוש־עשרה. על דברים כאלה.
ואז מישהו היה שם לב שג'ו פפיטון יושב איתי על מדרגות הספרייה, והשמועה היתה מתפשטת בכל מריסוויל המטופשת, ואנשים כמו הנערה עם השרשרת הוורודה המטופשת היו מתאספים ומסתכלים עלי ומצטערים שהם לא יושבים על המדרגות עם ג'ו פפיטון. ואז ג'ו פפיטון היה אומר, "הי, דאג, נהיָה צפוף כאן. אולי נלך לאנשהו לשחק בייסבול?" והיינו קמים ומפלסים דרך בהמון, והנערה עם האופניים המטופשים היתה נאלצת לסגת לאחור, וכולם היו מסתכלים עלינו ומצטערים שהם לא הולכים לשחק עם ג'ו פפיטון.
אז חיכיתי על מדרגות הספרייה.
אבל ג'ו פפיטון לא הגיע.
הנערה עם האופניים הגיעה.
הסתכלתי עליה. "את שוב הולכת לספרייה?" שאלתי.
"לא," אמרה, "אני לא הולכת לספרייה. מה אתה עושה כאן?"
"מה נראה לך?"
"נראה לי שאתה מחכה שהספרייה תיפתח."
"נכון מאוד." נשענתי לאחור על המדרגות, אדיש כמו קודם.
היא ירדה מהאופניים והורידה את הרגלית. "אתה חושב שאני יכולה לבטוח בך?" אמרה.
תהיתי אם זה מין תכסיס.
"ברור," אמרתי. קצת לאט. כנראה שלא לגמרי באדישות.
"אז תשמור עליהם בשבילי."
היא התקדמה לאורך הרחוב. רכנתי קדימה וראיתי אותה נכנסת לחנות. כעבור דקה היא יצאה עם שני בקבוקי קולה ביד, חזרה ונתנה לי אחד. הוא היה קר, עם קרח שנשאר צמוד לבקבוק מבחוץ. אוויר קפוא יצא מהפייה כמו ערפל.
היא התיישבה לידי. "לא גנבת את האופניים שלי," אמרה.
"את הגרוטאה הזאת?"
"אתה יודע שתצטרך כנראה לחכות הרבה זמן," אמרה.
"מאיפה הבאת את אלה?"
"המעדנייה של ספַּייסֶר שייכת לאבא שלי."
"אז פשוט נכנסת ואמרת לו לתת לך שני בקבוקי קולה והוא נתן לך?"
"לא, לא נכנסתי ואמרתי לו לתת לי שני בקבוקי קולה. ביקשתי קולה בשבילי וקולה בשביל הפושטק הרזה שיושב על מדרגות הספרייה."
"הפושטק הרזה?" הסתכלתי סביבי. "יש כאן עוד מישהו?"
"הספרייה פתוחה רק בשבתות," אמרה. "ומאחר שהיום יום שני, אתה תשב כאן הרבה זמן. אז ריחמתי עליך והבאתי לך קולה."
"איך את יודעת שהיא פתוחה רק בשבתות?"
היא הסתכלה עלי כמו על אורח מכוכב ZX-15. "רוב האנשים יודעים, אם הם קוראים את השלט על הדלת שאומר שהספרייה פתוחה רק בשבתות."
לגמתי מהקולה. "לא ראיתי את השלט," אמרתי. "ואיזה מין ספרייה פתוחה רק בשבתות?"
"מה אכפת לך?" אמרה.
הוצאתי מהכיס שלי את הכרטיס מתיבת התצוגה והראיתי לה.
"'שחפית הקוטב,'" קראה בקול. "אתה רוצה לראות שחפית קוטב? לא סביר יותר למצוא אותה בגן חיות, למשל?"
"אני רוצה לראות ציור שלה," אמרתי ולגמתי שוב מהקולה.
"לא ככה שותים קולה ממש קרה," אמרה.
"מה?"
"לא ככה שותים קולה ממש קרה."
"אז איך שותים קולה ממש קרה?"
היא חייכה, הרימה את הקולה אל שפתיה והטתה את הבקבוק.
היא לגמה ולגמה ולגמה ולגמה. הקרח בצדי הבקבוק נמס לעברה - והיא לגמה ולגמה ולגמה.
כשהיא גמרה, היא הרחיקה את הבקבוק משפתיה - ועדיין חייכה - ונאנחה, יישרה כתפיים והתארגנה כמו בזירת אגרוף, ואז פלטה גיהוק שאפילו אחי לא מסוגל להתחרות בו, גם לא ביום הכי חזק שלו.
זה היה מדהים. זה הבהיל את הציפורים מעצי האדר בחזית הספרייה. כלבים מנמנמים על מרפסות במרחק רחובות ספורים התעוררו מן הסתם.
היא הניחה את הבקבוק וניגבה את השפתיים. "ככה שותים קולה ממש קרה," אמרה. "עכשיו תורך."
אז מה יכולתי לעשות? הרמתי את הקולה לשפתי, ולגמתי ולגמתי ולגמתי. המשקה תסס ורחש ובעבע, כמו זיקוקים קטנים בפה שלי.
"אתה יודע," אמרה לי, "קצת מפחיד לראות ככה את הגַרגֶרת שלך."
הזיקוקים התפוצצו - ואני מתכוון התפוצצו.
כל מה שתסס ורחש ובעבע עלה לי ישר לאף, וקולה התחילה להישפך על מדרגות הספרייה ולצאת לי לא רק מהפה. אני לא משקר. עד שהקולה הפסיקה לצאת משני המקומות, העיניים שלי דמעו לגמרי - אבל לא בכיתי, אפילו שככה זה בטח נראה - ושלולית של קולה ונזלת נקוותה על המדרגות, ומה שלא נשפך על המדרגות נשפך על נעלי הספורט שלי - זה היה מעצבן אם הן היו חדשות, אבל מאחר שהן היו של אחי, זה לא היה חשוב.
"אם את -"
"אל תכעס," אמרה. "זאת לא אשמתי שאתה לא יודע לשתות קולה ממש קרה."
קמתי ממקומי. ניסיתי לנער את הקולה וכל השאר מהנעליים שלי.
"אתה מתכוון להמשיך לחכות שהספרייה תיפתח?" שאלה.
"לא, אני לא מתכוון להמשיך לחכות שהספרייה תיפתח."
"יופי," אמרה. "אז אתה רוצה עבודה?"
הסתכלתי עליה מלמעלה. נשארה לי עדיין קצת קולה באף ופחדתי שהיא תתחיל לטפטף, מה שיגרום לי להיראות כמו טמבל.
"עבודה?" אמרתי.
"כן. עבודה לפושטק רזה."
"איזה מין עבודה?"
"שליח בשביל אבא שלי, בשבתות."
"שליח?"
היא הניחה ידיים על המותניים והטתה את הראש. "למרבה המזל אתה לא צריך להיות חכם גדול כדי לבצע את העבודה הזאת."
"למה אני? כלומר, יש בטח בעיר הזאת מאה נערים שיכולת להציע להם."
"כי צריך להביא משלוחים לגברת וינדֶרמיר וכולם מפחדים ממנה ואף אחד לא מסכים ללכת. אבל אתה חדש ולא יודע על זה שום דבר, אז אתה מושלם. איך קוראים לך?"
"פושטק," אמרתי.
היא שוב הטתה את ראשה לאחור.
"דאג," אמרתי.
"אני ליל, קיצור של לילי, קיצור של ליליאן. אז תגמור את הקולה שלך - אבל אל תיתן לגרגרת שלך לעשות את הדבר הזה."
ככה קיבלתי עבודה בתור שליח בשבתות במעדנייה של ספייסר - חמישה דולר כל שבת פלוס טיפים - וזה, אם תשאלו אותי, מרשים מאוד לאור העובדה שגרתי במריסוויל המטופשת רק יומיים. אפילו אבא שלי אמר לי כל הכבוד. ואז הוא הוסיף שהגיע הזמן שארוויח את לחמי בבית. מתי תתחיל?
"בשבת שאחרי השבת הבאה," אמרתי.
"אם הם היו חושבים שאתה שווה משהו, הם היו נותנים לך להתחיל בשבת הזאת," אמר.
יופי.