מחוברות בסרט

פרק 1

הצלצול לשיעור הראשון פילח את המולת הכיתה. הייתי שקועה ב"ספר הקולנוע" והמשכתי לעלעל בדפים החלקלקים. השתרר שקט ואז שמעתי את שמי מהדהד בקולה של המורה גליה. הרמתי אליה את עיניי.

"במה את עסוקה עכשיו?" היא גערה בי.

נבהלתי מהטון הנזפני שלה. שתקתי.

"מור!" שמי שוב הדהד בכיתה בטון הצורם המבהיל. "את לא עונה לי..."

"השיעור התחיל?" פלטתי. "רק עכשיו היה הצלצול," ניסיתי להצטדק.

"השיעור מתחיל עם הצלצול," היא מחתה והתקרבה אליי. "תני לי את הספר," הושיטה אליו את ידה. נתתי לה אותו והיא חזרה לשולחן המורה. היו בו תקצירי סרטים ותצלומים של שחקניות ושחקני קולנוע, בצבע ובשחור־לבן. עיניה שוטטו על פני התמונות. לרגע נדמה היה לי שהיא מוצאת בהן עניין, אבל היא הרימה אליי מבט מלא תוכחה והציגה את הספר לפני כולם. "שחקני קולנוע..." הניעה את ראשה מצד לצד ואי אפשר היה להתעלם מהלגלוג בקולה.

"ולאן את חושבת שזה ייקח אותך?" מבטה הנוקב שב והתמקד בעיניי.

הרגשתי מחנק בגרוני, אבל אזרתי אומץ ועניתי לה, "זה ייקח אותי לקולנוע."

"להצגה יומית?" היא שאלה והגניבה חיוך לתלמידי הכיתה.

נשמעו פרצי צחוק סביבי. חיכיתי שכולם יירגעו ואז אמרתי, "אני אהיה שחקנית קולנוע."

אף אחד לא ציפה לתגובה כזאת. הרגשתי שאפילו המורה הופתעה, כי היא הרימה את גבותיה בשתיקה. לבסוף התעשתה. "בחלום הכול אפשרי," ירתה והוסיפה, "תקבלי את הספר בסוף השיעור."

ברגעים אלה התגעגעתי למורה מיכל, המחנכת שלי מכיתה ז' בשנה שעברה. זכרתי את החיוך המלטף שלה בבקרים כשנכנסה לכיתה. היא אף פעם לא גערה בי. גליה היא המחנכת שלנו עכשיו. היא מלמדת לשון ומדעים. מדעים אני די אוהבת, אפשר לומר. תלוי איזה נושא. בסך הכול אני מסתדרת לא רע עם המקצוע הזה. גם בלשון אני טובה, פרט לכך שיש לי שגיאות כתיב פה ושם. באחד הבחנים שלנו שגליה אספה לבדיקה היא זיהתה את הבעיה שלי. למחרת היא כתבה כמה מהמילים השגויות שלי על הלוח וציינה שזה מבוחן מלא בשגיאות שבדקה. גליה לא נקבה בשמי, אבל ידעתי מיד שזה הבוחן שלי והרגשתי מושפלת. חשדתי שהיא לא תניח לי מעכשיו. אני קוראת ספרים, אבל כנראה המוח שלי לא מצלם נכון את כל המילים.

קולה של יערה קרע את חוט מחשבותיי. "לא צריך לצחוק על חלומות של ילדים," היא אמרה ולא היה אפילו רטט קל בקולה. "לכל אחד יש איזה חלום." היא העבירה את מבטה על פני חבריה בכיתה. "גם לי יש..." הודתה.

"ברור, למי אין?" בליל קולות הדהד בחלל.

"יערה צודקת," קבע ערן.

כל העיניים הביטו ביערה שישבה בשולחן לפני האחרון ליד החלון.

יערה היא תלמידה מבריקה, וכשהיא מדברת המורים מהנהנים בהערכה, כאילו זאת התגובה המדויקת שהתבקשה. המורה גליה התקרבה אליה עכשיו בצעדים מהוססים. רגע קצר עמדה קרוב אליה וחשבתי שהיא תאמר לה משהו על מציאות וחלום, אבל אז התחרטה ופנתה ללוח. "היום נלמד על האלקטרו־מגנט, כלומר מגנט הנוצר על ידי זרם חשמלי," אמרה. היא הוציאה מערכת ניסוי, הכוללת סוללה חשמלית וסליל נחושת, וחיברה ביניהם, ואז קירבה לסליל מטיל מגנטי קטן. "תראו איזה פלא: הסליל עצמו הפך למגנט," התלהבה. חליפת התכלת שלבשה הייתה אחת מסדרת החליפות המהודרות שלה. כפתורי הפנינה הלבנים העניקו לה ברק והשתלבו יפה עם נעלי הסירה הלבנות. גליה היא אישה גבוהה ומלאה, ושערה הגלי מסופר מעט מעל גובה הכתפיים. עיניה הכחולות מקרינות קור. כך אני מרגישה כשהיא מסתכלת עליי. אני יושבת ליד גאיה, בספסל השני בטור האמצעי, מול השולחן שלה. השתדלתי להתחמק מהמבט שלה עכשיו.

ערן הצביע ועוד לפני שקיבל רשות דיבור, התפרץ, "רגע, אז אפשר להשתמש באלקטרו־מגנט ברפואה? ראיתי ביוטיוב רופא שהוציא שבב ברזל שחדר לעין!"

המורה הנהנה בשביעות רצון. ערן יודע תמיד להעיר את ההערות הנכונות ונהנה שמתפעלים ממנו. חשבתי שהחלום שלו הוא להיות מדען, אבל בעצם הוא כבר המדען של הכיתה.

בהפסקה לקחתי את הספר שלי ותחבתי לתיק. נמלטתי לחצר. עדיין הרגשתי את המחנק בגרוני. הייתי זקוקה לאוויר צח. הלכתי בשביל המרוצף בדשא שמאחורי מגרש הכדורסל. רציתי להירגע, אבל דמותה של המורה גליה נדחפה למחשבותיי ולא הצלחתי להיפטר ממנה. על עץ הדקל הגבוה צייצו המון ציפורים. הרמתי את ראשי אליהן. קינאתי בהן. החיים שלהן מלאי שירה עליזה. עמדתי שם כמה רגעים ואז הרגשתי יד רכה על הכתף שלי. "מור," שמעתי את קולה של יערה. חייכתי אליה.

"מור, מתאים לך להיות שחקנית קולנוע." היא העבירה את ידה על השיער שלי. "עם השיער החום־אדמדם שלך והחיוך העצוב הזה תוכלי להיות שחקנית דרמות."

"דרמות?" הסתקרנתי לשמוע למה היא מתכוונת.

"את יודעת, סרטי דרמה עצובים כאלה, מלאים ברגשות, ואת כזאת רגשית, כבר הספקתי להכיר אותך..."

ליערה יש זוג עיניים שקדיות וגבות קטיפה כהות, שפתיים דקות ושיניים לבנות ונוצצות כפנינים. במיוחד אני אוהבת את השיער השאטני שלה שהוא ארוך וחלק, בריח שמפו הדרים. אני אוהבת להביט בה כשהיא מדברת בכיתה בטון רציני ומעלה רעיונות מעניינים. המורים תמיד משבחים אותה: תקשיבו לה, קחו ממנה דוגמה. אבל ההבעה שלה לא משתנה. היא נראית מאופקת, כאילו זה רק קמצוץ מהידע שהיא תפגין בהמשך השנה.

ראינו את ערן חוצה את מגרש הספורט ומתקרב אלינו. "וואו, איזה רעש הן מייצרות, הציפורים האלה!" הוא הביט רגע בצמרת העץ. "מקום טוב להתבודד," חייך ופנה ליערה, "בואי אליי אחר הצהריים, נתאמן בפתרון משוואות, ואז נראה איך המשוואות מאפשרות פתרון בעיות, זה ממש מאתגר." הוא דיבר בשטף ובהתלהבות ובעיניו הירוקות הייתה ציפייה דרוכה. "מה דעתך?" שאל.

"אני לא יודעת, אני צריכה לבדוק את הלו"ז שלי," היא התנשמה, כאילו היום שלה עמוס גם ככה ויש לה תוכניות קודמות.

"אני סומך עלייך שתמצאי זמן," הוא חייך. ערן ויערה לומדים מתמטיקה בהקבצה א', והוא תמיד מחפש אתגרים חדשים. אני לומדת בהקבצה ב' וטוב לי שם.

היה שקט קצר ומבטו נח עליי. "מור, היה טוב מה שאמרת למורה. את תוכלי להיות שחקנית קולנוע וכל מה שתרצי, כי את מאמינה ביכולות שלך."

"הלוואי!" עצמתי רגע את עיניי, מייחלת שמשאלתי תתגשם.

"זה תלוי רק בך," הוא אמר בקול רך והוסיף, "גליה לא יכולה להטיל עלייך כישוף."

"לא, היא לא יכולה, היא מכשפה מקולקלת," יערה צחקה. נשאבתי אל הצחוק שלה. פתאום הרגשתי משוחררת.

פרק 2

בדרכי הביתה חשבתי על יערה וערן. בטח יערה תפנה לעצמה שעה פנויה לפתור משוואות עם ערן. הרי גם היא נורא אוהבת מתמטיקה. יש ביניהם מין תחרות סמויה. כל אחד מנסה להוכיח שהוא יותר גאון מהשני, אבל בסך הכול הם חברים טובים. חשבתי ש"מכשפה מקולקלת" הוא כינוי הולם לגליה. הלוואי שהכישוף שלה לא יעבוד! הייתה לה הבעת פנים מרושעת כשלגלגה על הספר שלי. ניסיתי להסתתר מאחורי הספר, אבל בעצם ידעתי שהיא לגלגה עליי. קיוויתי שמיכל תחזור ללמד אותנו אחרי חופשת הלידה. היו שמועות שמיכל בחופשת לידה ארוכה וגליה תמשיך איתנו עד סוף השנה. זה ציער אותי ובכל זאת היה לכך יתרון מסוים. רציתי להוכיח לה שאני שווה יותר משהיא מאמינה.

הגעתי לבניין שלי. עליתי במעלית לקומה שמונה. פתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה. זרקתי את התיק על המיטה בחדר שלי, שטפתי ידיים והתנפלתי על המקרר. הייתי מורעבת. בבית הספר גליה הרסה לי את התיאבון ובקושי נגעתי בכריך שלי. במקפיא המתינו לי שלושה משולשים מהפיצה שסבא הכין אתמול. הוא מכין פיצות מ"המרכיבים הכי טובים", כפי שהוא מזכיר לי מדי פעם. הוא משתמש בקמח מלא עבור הבצק, ובגבינות משובחות, בעגבניות ובפטריות טריות או זיתים עבור התוספות. סבא אוהב בעיקר זיתי קלמטה, אבל גם מנזנילו והזן הסורי טובים בעיניו. מאז שסבא יצא לפנסיה הוא הפך לשף שלנו במטבח המשפחתי. יש לו שלושה בנים. אבא שלי הוא הבן האמצעי שלו. את כולם הוא מפתיע במעדנים מקוריים והוא נורא גאה בעצמו. סבתא לא מנסה להתחרות בו. היא לחשה באוזני שטוב שכך, כי היא משוחררת מהכנת האוכל ויש לה יותר זמן לקרוא, להתנדב ולבלות עם הנכדים שלה.

עכשיו חיממתי את משולשי הפיצה בתנור. הנחתי אותם על מגש עם כוס מים והנייד שלי ועליתי לגג. שם נמצאת פינת ההשראה שלי הכוללת ערסל חבלים, שולחן במבוק ושמים כחולים. אני אוהבת לשקוע בערסל המרופד בכריות רכות ולדמיין לעצמי סצנות בסרט שבו אני משחקת, או להמציא תסריטים מעניינים. הפיצה הייתה חמה וטעימה. נגסתי באחד המשולשים עוד לפני ששקעתי בערסל. בסתיו הרוח קרירה ונעימה, ואני יכולה להירגע כאן ולפעמים לתפוס תנומה קצרה. אכלתי שני משולשים והנייד שלי צלצל.

אמא שלי מתקשרת אליי מוויקטוריה שבקנדה לפנות בוקר, כשהיא מיניקה את דניאל, התינוק החדש שלה, שהוא חצי אח שלי. קודם נולד לה דילן והוא כבר כמעט בן שלוש. הקול שלה תמיד רענן — באמצע הלילה, באמצע היום, או לפנות בוקר. טוב לה בקנדה עם המשפחה החדשה שלה. אנחנו מדברות בווידאו ותמיד יש לה חיוך על הפנים. אני לא בטוחה אם הוא בשבילי, או בשביל התינוק שלה. "מור, מתוקה, מה שלומך היום?" היא שאלה עכשיו.

"שום דבר מיוחד," אמרתי ונגסתי בפיצה הטעימה. התשובות שלי לא עונות בדיוק לשאלות שלה, כי אני לא מרגישה שאני חייבת להיות מדויקת כשאני מדברת איתה. התינוק שלה נראה מנומנם, אבל הוא ינק במרץ את ארוחתו. אמא הייתה מרוצה. "תראי אותו, עוד שבוע הוא בן חצי שנה," היא הזכירה לי. המשכתי לאכול את הפיצה שנותרה לי ולגמתי מים מהכוס. אמא הביטה בי בשתיקה ואז שאלה, "זאת ארוחת הצהריים שלך?"

"לא יודעת..." פלטתי.

"את לא אוכלת משהו מזין?" היא המשיכה לחקור אותי. לא התכוונתי להתנצל שאני אוכלת פיצה לארוחת צהריים. ידעתי שסבא מטמין באוכל שהוא מכין את "המרכיבים הכי טובים", וגם אבא מאשר שהאוכל שלו איכותי.

"חשוב שתאכלי איזה חזה עוף או דג בתנור," היא הביטה בי בדאגה. השיער שלה היה פזור על כתפיה ושפתיה נראו יבשות, כאילו התינוק יונק ממנה את כל הנוזלים. עיניה החומות נדדו ממני לדניאל וממנו אליי, אבל אני הייתי רחוקה מעבר לצג הטלפון הנייד, מעבר לאוקיינוס, ובדמיוני ראיתי את כל המילים שלה טובעות במימיו העמוקים.

"מור, ילדה שלי, אני דואגת לך," היא חייכה אליי. הסטתי את ראשי. לא האמנתי לה. אמא דואגת לא נוסעת לקנדה ועוזבת את הילדה שלה מאחור. גם ההורים של יערה התגרשו, אבל אמא שלה לא עזבה אותה. הן גרות ביחד באותו בית וכמובן גם אורן, אחיה הבכור, גר איתן. אבא שלה גר בהרצליה, לא רחוק מהם, ויערה סיפרה לי בעיניים נוצצות שההורים שלה ידידים טובים והיא מקווה שהם יחזרו לחיות ביחד. במשפחה שלי זה לא יכול לקרות. אחרי הגירושים אמא חזרה למקום שבו היא נולדה, התחתנה עם חבר שלה מהלימודים, ונולדו לה ילדים חדשים. אבא אומר לי שהוא מצטער שאמא שלי חזרה לקנדה, כי כל ילדה צריכה אמא לידה. אבל הוא לא מתגעגע אליה.

"מור, אני רוצה שתשתפי אותי יותר במה שעובר עלייך," היא אמרה פתאום לאחר שהשתרר בינינו שקט. הרגשתי באותו הרגע שהיא כל כך זרה לי ורחוקה. הרי היא לא יכולה לעזור לי מהמרחק הזה, אפילו אם הייתי מספרת לה על גליה.

"יש לי המון שיעורים להכין," חתכתי את השיחה ונפרדנו.

הדבר האחרון שעניין אותי עכשיו היה להכין שיעורים. לקחתי את המגש וירדתי למטה. הנחתי אותו על השולחן במטבח ושתיתי עוד שתי כוסות מים מהמקרר. הייתי צמאה בטירוף, כאילו נדבקתי מדניאל שלא הפסיק לינוק. המים היו צוננים וטעימים. הרגשתי פתאום שלווה נעימה. נזכרתי בשיחה שלי עם יערה וערן. חשתי דחף להסתכל במראה ונכנסתי לחדר האמבטיה. אור קלוש חדר פנימה והדלקתי את הניאון. השענתי את המרפקים על השיש והבטתי על עצמי מקרוב. האם אהיה אי פעם שחקנית קולנוע? ערן אמר שאני יכולה להיות כל דבר שארצה, ויערה חושבת שמתאים לי להיות שחקנית בדרמות. יש בזה משהו. הרי לא אוכל לשחק בקומדיות עם העיניים העצובות האלה. בחנתי את פניי. עיניי החומות מנוקדות בשבבים ירוקים כמו העיניים של אבא. השיער שלי הוא חום־אדמוני כמו של אמא שלי, וגם האף שלי דומה לזה שלה — קצר עם עיקול עדין. התרחקתי מהמראה. האם הפרצוף שלי מכוער? לא כל כך, אמרתי לעצמי. ואולי אפילו בכלל לא. המחשבות שלי נדדו שוב אל ספר הקולנוע. מאז שסבתא קנתה לי אותו, אני בקושי מרפה ממנו. אני אוהבת לקרוא על הסרטים הממוינים על פי תאריכים ומחפשת אותם ביוטיוב. למשל, קטעים מ"הסייח השחור" ראיתי ביוטיוב בכמה גרסאות. ועוד לפני כן ראיתי בקולנוע את הגרסה משנת 2003. זה הסרט המועדף עלי, כי השחקנית הראשית היא בת גילי והייתי רוצה להיות כמוה. הייתי רוצה לדהור על הסייח השחור במדבר בלי פחד, כשהוא חותך את הרוח ומפליא לרוץ ברגליו המהירות. בדמיוני אני משקה אותו מכפות ידיי כמוה במי מעיין צוננים. הנערה מחפשת את בית סבה ובדרך נרקמת ידידות מיוחדת בינה ובין הסייח. יש משהו משותף בינינו. לשתינו אין אמא בבית. אמא שלה נהרגה כשנפלה מסוס דוהר. אמא שלי נעלמה כשהייתי בת שמונה, ואני מחפשת את הדרך אליה, אל האמא שהייתה לי פעם.

שמעתי רשרוש של מפתח בדלת. אבא נכנס הביתה וקולו הדהד בסלון, "מורילי, את פה?" יצאתי מחדר האמבטיה והוא, עמוס בתיק המצלמה העמוק שלו ובתיק הצד השחור, נישק את מצחי והתעניין כהרגלו, "איך עבר עלייך היום?" בדרך כלל אני עונה, "סביר" או "מדהים בהגזמה" או "תנחש..." הפעם אמרתי, "לא משהו," ואבא נדרך.

הוא התקרב אליי והביט עמוק בעיניי. "ספרי לי," אמר.

לא התכוונתי לגולל בפניו את מעלליה של המורה שלי. חשבתי שלא כדאי לנפח את הסיפור הזה, כי אולי הוא יתכווץ מעצמו וגליה תרפה ממני. חוץ מזה, לאבא שלי יש פתיל קצר, ולפעמים הוא יכול לעשות דברים שמביכים אותי. "הכול בסדר," חייכתי. ובאמת הרגשתי יותר טוב עכשיו, כי הנוכחות שלו מרגיעה אותי. אבא הניח את תיק הצד על הכורסה ומהתיק השני הוציא את המצלמה. "בואי, תראי משהו יפה," אמר והדליק את המצלמה. ראיתי קיר בהיכל גדול ועליו ציורים צבעוניים, קצת כמו ציורי גרפיטי.

"מרתק, אה?" הוא התפעל מהפרויקט. "מציירים על הקיר ויוצרים מוזיאון!"

"מעניין," אמרתי. לקחתי את המצלמה והגדלתי את התמונות אחת אחת. לכל ציור יועדה משבצת בגודל זהה ולחלקם צורפה כותרת או שיר קצר. זה נראה מזמין. כאילו אמנים שונים משתפים רעיונות מקוריים עם הציבור ואולי סודות בעילום שם. כמו אמני רחוב, אבל במוזיאון סגור.

"כל אחד יכול לצייר שם?" שאלתי.

"כל עוד יש משבצת ריקה," הוא התלהב. "זה פרויקט חדש של אספן אמנות בעל דירות שתרם דירה אחת וחומרי צביעה לאמנות ציבורית. הוא קורא לזה "המוזיאון לאמנות פנים." פעם בשנה יסיידו את הדירה, לא לפני שיצלמו את היצירות, והכול יתחיל מחדש. ראיינו את האיש המעניין הזה, יואב ואני. יואב כתב כתבה זריזה וכבר שלחנו לעיתונות עם הצילומים שלי."

אבא שלי הוא צלם עיתונות, ויואב הוא השותף שלו לחדשות ואייטמים מעניינים. כשפגשתי אותו פעם, הוא אמר לי שהם מתואמים כמו כפפה ליד. חשבתי עכשיו שאולי אלך לשם, אמצא לי משבצת ואשתף משהו מתוך הלב שלי. אצייר משהו אישי שמעיק עליי. זה כמו להשתפך לפני העולם ואף אחד לא יידע שזאת אני.