שיחות על אהבה

פתיחה

שנים ארוכות הייתי עסוקה בכמיהה. חיכיתי בציפייה דרוכה לתגובה על הודעת טקסט ששלחתי; למילים ״אני אוהב אותך״; למבט מסוים מגבר. כשהייתי בזוגיות, השתוקקתי שהיא תימשך; כשלא הייתי בזוגיות, השתוקקתי למצוא אותה. הכמיהה הייתה אי־שקט שהתפשט בחיי כמו ערפל, לא יכולתי לראות שום דבר בבירור בגלל הנוכחות שלה.

פעם חשבתי שאני כמהה לאהבה, אבל טעיתי. הייתי אובססיבית לרעיון האהבה, לא למציאוּת שלה. בכל השנים, בכל הלילות ששאלתי ״מתי אמצא אהבה?״ מעולם לא עצרתי לחשוב מה היא בדיוק. האם רבים מאיתנו עוצרים וחושבים עליה? אנחנו לא לומדים על אהבה בבית הספר, אנחנו לא חוקרים אותה, אנחנו לא נבחנים בה ולא מקבלים עליה ציון בתעודה. מעודדים אותנו ללמוד כלכלה ודקדוק וגיאוגרפיה, אבל לא אהבה. זה מוזר: אנחנו מצפים לכל כך הרבה מהאהבה, אבל מקדישים כל כך מעט זמן להבין אותה. כמו אנשים שרוצים לצלול בים, אבל אין להם שום כוונה ללמוד שחייה.

אבל אם אנחנו חושבים עליה ואם לא, האהבה זולגת לחיינו ודולפת מהם יום־יום בחופשיות, באכזריות וביופי. אני צופה בסרטון ששלחה לי חברתי ובו תינוקהּ בן החודש וחצי משתכשך באמבט, ושעה אחר כך קוראת מייל מאוּפָּק מאישה שעברה סבב שלישי כושל של הפריה חוץ־גופית. אני חושבת על שתי הודעות אירוסים חדשות שקיבלתי, על הודעת ביטול אחת, ועל אירוסים שבסופו של דבר לא קרו. אני מקשיבה לחברה שמנסה לבנות חיים חדשים אחרי גירושים לא צפויים, לחברה שמתאבלת על הורה שמת, לחברה אחרת שמצחקקת באופטימיות ומספרת בהיסוס על אהבה חדשה. שוב ושוב היא נובלת ומלבלבת בחיים של כולנו – האהבה. ישות לא ידועה וקשה להגדרה, או כך לפחות חשבתי.

זמן רב הנחתי שהאהבה היא מקור האומללות שלי. רציתי להבין למה אני מרגישה שהיא מעל לכוחותיי. למה אני מצליחה לעזוב עבודה שלא מתאימה לי, אבל לא לצאת מזוגיות גרועה? למה בכל היבט אחר בחיי יש לי יכולת לפעול, אבל לא באהבה? למה אני מניחה שנישואים הם סוף של משהו ולא התחלה? החשד ששגיתי לגמרי בהבנת האהבה היה מה שאליזבת גילברט תיארה פעם כ״שביל פירורי הסקרנות״, רמז שהייתי צריכה לקלוט וללכת בעקבותיו.

ולכן שאלתי בארבע השנים האחרונות סופרים וסופרות, מטפלים ומטפלות ומגוון של מומחים על חוויות האהבה שלהם בניוזלטר מקוון שנקרא Conversations on Love [שיחות על אהבה]. הקשבתי לאנשים שדיברו על אהבתם לאדם, לעיר, לשיר, לעץ. הקשבתי לגבר שאמר שהיה רוצה לשכב עם יותר אנשים, ולאישה שאמרה שסקס הוא חיי החלום של הנישואים. הקשבתי לאנשים שסיפרו לי איך קיימו חברוּת חוצה מדינות במשך עשרים ושש שנים, התאהבו תוך כדי אֵבל על ילד או אחות שמתו, ראו תינוקות נולדים באזורי מלחמה ומצאו רומנטיקה בינם לבין עצמם. כל שיחה הייתה תזכורת לכך שהאהבה אפשרית, ושהבָנָתי אותה עד כה הייתה מוגבלת.

בזמן שניהלתי את השיחות האלה, אהבה זלגה לתוך חיי וגם דלפה מהם. הראיונות הרחיבו את תפיסת האהבה שלי: מה היא יכולה להיות ואיך היא יכולה להיראות, אבל רק בניסיונותיי להרות אחרי שעברתי הפלה התחלתי להבין כמה עוד יש לי ללמוד. אומנם חשבתי שהתגברתי על הנטייה שלי לכמיהה, אבל היו קווי דמיון רבים בין הכמיהה שלי לתינוק בשנות השלושים לחיי לבין הכמיהה לבן זוג, שחשתי בעשור הקודם. בשני המצבים התמקדתי באהבה שאין לי ולא באהבה שיש לי. בשני המצבים נטיתי לרחמים עצמיים. בשניהם השוויתי את עצמי לאחרים והרגשתי מודרת מסוג מסוים של אושר. פעם הייתי מסתכלת בערגה על זוגות שטיילו שלובי ידיים בימי ראשון, עכשיו התמקדתי בנשים שדוחפות עגלות בפארק השכונתי. כעת ייחלתי לדבר אחר, אבל הרגשות המציקים שעוררו בי אי־שקט היו זהים. הבנתי שאם אמשיך להסתכל על אהבה מנקודת מבט צרה, תמיד יחסר לי משהו – בן זוג, נישואים, תינוק, תינוק נוסף, נכד, עוד עשור על פני האדמה הזאת עם אמא שלי, עם אבא שלי או עם בעלי. וכך התחלתי לשאול שאלות נוספות. והתחלתי לכתוב את הספר הזה.

אני מאמינה שגם בכם וגם בכן ודאי עולות מדי יום שאלות על אהבה. אולי אתם מחפשים מערכת יחסים; אולי אתן מתלבטות בסתר ליבכן אם לפרק מערכת יחסים; אולי אתם כבר בזוגיות ממושכת ותוהים איך לקיים את האהבה תוך כדי התמודדות עם הסערות הרבות שמזמנים לכם החיים; אולי אתם הורים שרוצים להשתפר; אולי איבדתן הורה והאובדן הזה מגמד פתאום כל דבר אחר. על פני השטח אנחנו נבדלים בדברים שאנחנו רוצים וצריכים מאהבה. אבל גיליתי שהשאלות האינדיווידואליות שלנו חוסות בדרך כלל תחת מטרייה של שלוש שאלות גדולות יותר: איך נמצא אהבה? איך נקיֵים אהבה? איך נוכל לשרוד מאובדן אהבה? ואת השאלות האלה אני רוצה לחקור בעמודים הבאים.

לא אגזים אם אומר שהשיחות על אהבה שינו את חיי. הן עזרו לי לראות מבעד לערפל הכמיהה, להבחין באהבה שכבר הייתה לי בחיי לכל אורך הדרך. הן גם שכנעו אותי שאף כי במובנים רבים האהבה היא נעלם גדול, טוב יהיה אם ננסה להגדיר אותה לעצמנו. כפי שכתבה בל הוּקס בספרה All About Love, ״למידה של הגדרות שגויות לאהבה בגיל צעיר יחסית מקשה עלינו לאהוב בבגרותנו.״ וגם ״הגדרה טובה [של אהבה] מסמנת לנו את קו ההתחלה, ומבהירה לנו לאן אנחנו שואפים להגיע.״

ואכן, אני חושבת שעלינו להתחיל ללמוד יותר על אהבה, בדיוק כמו שהיינו עושים בכל תחום אחר הדורש מיומנות, כי היא יכולה לקבוע את מהלך חיינו. במחקרה על היחס בין קשרים חברתיים לתוחלת חיים מצאה ד״ר ג׳וּליאן הוֹלט־לוֹנסטַד שהסיכוי של אנשים בעלי קשרים חברתיים חזקים למות בטרם עת קטן בחמישים אחוזים מזה של אנשים בעלי קשרים חברתיים חלשים. אם כך, למרות תשומת הלב המועטה שהנושא הזה מקבל – בניגוד למספר עמודי העיתון המוקדשים לפוליטיקה או לכלכלה או לטיולים, למשל – אין הרבה דברים רציניים יותר וחשובים יותר מאהבה. מחסור באהבה יכול לגרום לנזק גדול, ואילו שפע של אהבה יכול לרפא אותנו.

השיחות המובאות בספר הזה הן סיפורים על אהבה, אבל הן מראות גם איך בני אדם נמשכים זה לזה ומתאכזבים זה מזה, איך הם פוגעים ומתקנים, איך הם ממשיכים להתקדם גם כשהם חושבים שאי־אפשר עוד, ומנסים למצוא משמעות כלשהי במה שנלקח מהם. אני מקווה שהן יהיו עבורך מה שהן היו עבורי: תזכורת לא להניח לאהובינו להיעלם ברקע של חיינו; הזמנה להתייחס לאהבה ברצינות רבה יותר; ועידוד לעשות משהו בעל משמעות בחיים שזכינו להם.

אחת הדמויות ברומן A Place of Greater Safety מאת הילרי מנטל אמרה (במציאוּת), ״האהבה חזקה יותר ועמידה יותר מהפחד.״ כשראיינתי את הילרי היא אמרה לי ש״אחת הסיבות לכתיבה היא הניסיון לברר אם האִמרה הזאת אכן נכונה״. וזה מה שגם אני מנסה לברר. האם האהבה חזקה יותר מהפחד מפני חוסר ודאות? מהפחד מפני שינוי? מהפחד מפני המוות? המענה על השאלות האלה הוא משימה שאין לה סוף, וזה אחד הלקחים הגדולים ביותר שלמדתי: אהבה היא פרויקט לכל החיים, סיפור שאי־אפשר לדלג אל סופו. ואיזה מזל שאנחנו יודעים שהוא לא יסתיים לעולם – כי אין עמוד אחרון, רק סדרה של התחלות. וזאת אחת מהן.

איך נמצא אהבה?

״החיים אינם בעיה הדורשת פתרון,
אלא מסתורין שיש לחיות אותו.״

(The Road Less Traveled, מ׳ סקוט פֶּק)

פנטזיה רומנטית לעומת מציאות

״כשאני מתאווה לך, חלק ממני נעלם...״

(Eros the Bittersweet, אן קרסון)

הנשיקה הראשונה שלי ושל בן הייתה הנשיקה הראשונה שלי. הייתי בת ארבע־עשרה והתלבטתי בכל דבר ועניין: איזו מוזיקה אני אוהבת, איזה מותג של נעליים לבחור לבית הספר, איזו בת אדם אני רוצה להיות. הדבר היחיד שידעתי בוודאות הוא שאני רוצה את בן. בתקופה שבה כל האפשרויות שבעולם היו פרושות לפניי והיה קל כל כך לעשות טעויות, הקל עליי שיש דבר אחד שהשליטה שלי בו מועטה כל כך. כאילו הרגש הזה בחר בי.

פגשתי אותו שנה לפני אותה נשיקה ראשונה בקולנוע, אני הייתי בת שלוש־עשרה והוא היה בן שתים־עשרה – צעיר ממני בחצי שנה. הוא בא אלינו הביתה לבלות עם אחי הצעיר, כי הם למדו באותו בית ספר. כשראיתי אותו בפעם הראשונה הוא עמד בראש המדרגות מחוץ לחדר שלי ושיחק ביו־יו צהבהב. ״היי,״ הוא אמר. ״שלום,״ אמרתי. וזהו זה; שתי מילים הספיקו כדי להצית הידלקות שנמשכה חמש־עשרה שנים. בהמשך אספתי עליו פרטי־פרטים כמו שאוספים ראיות משפטיות: המיקום המדויק של נמש על זרועו, הדרך שבה מרח חמאה על טוסט, איך הצטמצמו עיניו כשחייך, אם חייך. מתוך הכמיהה שהוא יבחין בי למדתי שאהבה היא משהו שקורה או לא קורה לך. מתנה שמוענקת לך או נמנעת ממך.

לאורך השנים היו בינינו יחסים לא עקביים למשך תקופות קצרות: הוא בגד בי כשהיינו בני ארבע־עשרה, נמשכנו בחזרה זה לזו בגיל שש־עשרה – זאת גם הייתה הפעם היחידה שאמרנו אחד לשני בחשש שאנחנו אוהבים – ושוב בגיל שמונה־עשרה. בתקופות האלה לא בילינו יחד זמן רב, הן היו רק אסופה של ימים ולילות שבהם התנשקנו, צפינו יחד בקלטות וידיאו ישנות של מלחמת הכוכבים ולפעמים יצאנו לנסיעות ליליות בדרכים הכפריות השוממות. העובדה שמעולם לא הייתה בינינו מערכת יחסים אמיתית לא הייתה חשובה בעיניי; הסיפור שלנו התקיים במרחב של עמימות ובכל הדברים שלעולם לא ייאמרו בינינו.

הפרקים הארוכים והמרגשים יותר בקשר הזה נכתבו בראשי, לא במציאות. הנרטיב הדמיוני שלי התגבש לכדי סיפור נוסטלגי של ״יקרה או לא יקרה?״ לפי הדגם של דוסון וג׳ואי מהסדרה דוסון קריק – מעין רומן שהיה כל הזמן על סף מימוש, אבל איכשהו לא יצא לפועל. תמיד היה משהו שסיכל את ניסיון הפיוס בינינו: איזו אי־הבנה הדדית כמו הודעת טקסט שפורשה לא נכון, או כוח עליון כלשהו כמו סירוב של ההורים שלי או מעורבות של נערה אחרת. למה המשכתי לנסות ולהתאמץ שזה יצליח? כשבן התנשק עם ילדה אחרת בבית הספר חוויתי את הדחייה הראשונה שלי, והחוויה המכוננת הזאת פגעה בתחושת הערך העצמי שלי בגיל שבו הוא התעצב. מכאן ואילך התייחסתי אל הרגשות שלו כאל פרס שאם אצליח שוב לזכות בו, פירוש הדבר יהיה שאני ראויה לאהבה. עוד סיבה לכך שהשארתי את בן בחיי היא שחלק ממני השתוקק לשחזר את מערכת היחסים של הוריי. ההורים שלי הכירו בבית הספר כשהיו בני חמש־עשרה, ומודל האהבה שלהם, שהיה רומנטי יותר מכל רומן על מדף הספרים שלי, היה מודל האהבה המוקדם ביותר שהיה לי. האדרתי את בן, אבל עוד יותר מזה האדרתי את אידיאל אהבת הנעורים הנצחית.

לכמה מאיתנו יש סיפורים כאלה על התאהבות בגיל ההתבגרות, שבהם הכמיהה חשובה יותר מהוודאות והפנטזיה גוברת על המציאות? אהבת נעורים כזאת מתגבשת בתהליך יפהפה בעוצמתו, האופייני לשנות העשרה, כשעומד לרשותך שפע של זמן וההורמונים שולטים בך. ייתכן שיש אפילו יצירתיות בקיבעון כזה – בדמיון הצעיר שיכול להעצים את הפרטים הפעוטים ביותר המצויים בקשר רגיל ולבנות מהם עולם אחר לגמרי. לכן אני לא מתחרטת על הפנטזיה הרומנטית הראשונה שלי, אבל אני מתחרטת על תבנית האהבה שיצרתי ממנה ועל כל השנים שעברו עליי בניסיון ללוש ולהתאים את עצמי אליה.

לאורך שנות לימודינו באוניברסיטה המשכנו, בן ואני, להעביר זה לזו מסרים שביטאו רגשות לא עקביים. הוא שלח לי דיסקים שצרב במיוחד בשבילי ופתקים חידתיים שאחסנתי בקופסאות נעליים מתחת למיטה שלי. הוא שלח לי מיילים נוסטלגיים, והחבר שלי דאז גילה אותם וכעס בגללם. למיטב זיכרוני, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא רצה בי יותר מכפי שאני רציתי בו, אבל ייתכן שהסיפור שלו יהיה אחר – הרי לכל סיפור כזה יש שתי גרסאות. ולמרות הכול, כשהתגעגעתי הביתה ישנתי בחולצת הטריקו השחורה הדהויה שלו, כי הוא הפך להיות התגלמות הזיכרון של בית, קשר לגרסה הקודמת שלי עצמי, והיה משהו מנחם באפשרות לחזור אליה בכל פעם שהרגשתי מבולבלת בהווה.

למרבה האירוניה, הייתי מבולבלת דווקא מפני שהעברתי את הלקחים הלא מועילים מהתאהבות הנעורים שלי למערכות יחסים אחרות שהיו לי בשנות העשרים לחיי. רבות מהן התנהלו לפי דפוס דומה: הייתי יוצאת עם מישהו חדש, עושה לו אידיאליזציה, מסתירה מפניו חלקים מעצמי וממלאת תפקיד של אישה נוחה לעיכול יותר מכפי שהייתי בעיני עצמי. האישה הזאת מעולם לא ביקשה לעצמה דבר. היו הרבה מקרים שיצאתי עם מישהו במשך חודשים – לפעמים יותר משנה – בלי שהפכנו להיות ״החבר״ ו״החברה״ או הגענו לקרבה אמיתית. וכמו בן, גם כשהגברים האלה רמזו על רגשותיהם כלפיי, הם מעולם לא נתנו להם שם מפורש. כמו שמריאן מתבונה ורגישות של ג׳יין אוסטן עונה לאלינור, ששאלה אם וילובי אמר לה שהוא אוהב אותה: ״כן... לא... לא באופן נחרץ. זה נאמר במרומז בכל יום, אבל מעולם לא הוצהר במפורש. לפעמים חשבתי שהדברים נאמרו... אך הדבר לא קרה מעולם.״

כשאנחנו לא כנים במערכת יחסים – כלפי האחר או כלפי עצמנו – זה קצת כמו להבריג לא טוב מכסה של צנצנת ריבה. מתבונן מהצד עשוי לחשוב שהצנצנת סגורה היטב, אבל את יכולה להרגיש את הקושי המתפתח שמזהיר אותך שהמכסה לא מונח כמו שצריך, ואת יודעת שגם אם תמשיכי לנסות לסובב אותו, הסגירה לעולם לא תהיה הדוקה. כך יכולתי תמיד להרגיש שמשהו במערכות היחסים האלה לא הסתנכרן מההתחלה. התנהגתי כאילו מתקיימת אינטימיות, וברקע קינן כל הזמן החשש – זה היה מצב קיום חרדתי. תמיד חשדתי שהאדם האחר לא רוצה להיות איתי, אבל פחדתי לשאול. כתוצאה מכך שכללתי כל כך את העמדת הפנים שאני לא צריכה דבר, עד ששכחתי איך להיות אני עצמי. לא זו בלבד, אלא שגם טעיתי והחשבתי חוסר יציבות למשיכה, כי פירורי החיבה שהגברים השליכו לכיווני היו מרגשים עוד יותר דווקא בגלל חוסר העקביות שלהם: הודעת טקסט מפתיעה שנשלחה באחת וחצי בלילה ובה שאלה אם אני בבית; ההבטחה שבאמירה ״אני אוהב אותך״ בעת שכרות, שלא הוזכרה שוב בפיכחון. הגברים שיצאתי איתם מעולם לא סיימו את מערכות היחסים בינינו, אבל גם מעולם לא היו מחויבים להן לגמרי. הם תמיד היו עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, כמו החבר של אחת החברות שלי, שעבר לגור איתה בדירה שלה אבל המשיך לשמור את רוב החפצים שלו בבית הוריו.

ההתנהגות הכי עקבית ביחסים האלה הייתה האכזריות האגבית – גם אם לא מכוונת – שקיבלתי בהשלמה ושהייתה מבחינתי הוכחה נוספת לכך שאי־אפשר לאהוב אותי. למשל, גבר אחד אמר לי פעם שהשפתיים שלי תמיד יבשות בזמן שנישק אותי במיטה, אחר אמר לי שאני מתאפרת יותר מדי, והיה אחד שהצהיר באוזניי כי, ״חוסר ביטחון הוא התכונה הכי לא מושכת באישה,״ אחרי שאזרתי אומץ ושאלתי אותו למה התמהמה כל כך לענות להודעות שלי. למדתי שהמקום הבודד ביותר בעולם הוא במיטה, כשאת שוכבת בלילה גב אל גב עם מישהו שגורם לך להרגיש קטנה, ועדיין מקוָוה שהוא יסתובב אלייך ויכרוך את זרועותיו סביבך.

באותה תקופה תפסתי את הדיכוי הזה של העצמי כהתנהגות אישית מבישה ומביכה; רק עכשיו אני מבינה שזאת לא בעיה מקורית במיוחד. דיברתי עם אנשים אינספור – כאלה שמרגישים ביטחון בעבודתם, בקרב בני משפחתם, עם חבריהם, ולמרות זאת איבדו את עצמם במערכות יחסים; דחסו את האישיות שלהם לתבנית אחרת ושכחו את הצרכים והרצונות שלהם עצמם בניסיון לחזות מראש את אלו של בני זוגם. הכיווץ הזה של העצמי מתחיל בקטנוֹת: בהעמדת פנים שאת רוצה לראות סרט אימה בקולנוע; בהכנת פלייליסטים בספוטיפיי עם שירים שעשויים להרשים אותם במקום אלה שאת באמת רוצה לשמוע; בקניית שמלה שאת לא יכולה להרשות לעצמך רק כי את חושבת שהיא תמצא חן בעיניהם. אבל בתוך זמן קצר את מסרבת לצאת עם חברים רק כדי לשמור ערב פנוי עבור הסיכוי הקלוש שהם יבקשו להיפגש איתך ברגע האחרון; את מתנהגת כאילו זה לא עניין גדול שהם הגיעו ביום ההולדת שלך רק באחת־עשרה בלילה; את מעמידה פנים שאת לא צריכה תווית של זוגיות או תקשורת עקבית או מחוות קטנות של חיבה כדי להרגיש נאהבת. את מעמידה פנים שאת לא צריכה כלום.

שאלתי את הפסיכיאטרית ד״ר מייגן פּוֹ, שלימדה קורס על אהבה באוניברסיטת ניו יורק, מדוע אנשים מאבדים את תחושת העצמיוּת שלהם במערכות יחסים, והיא ענתה שלפעמים זה קורה מפני שהם מנסים להדהד את האחר ולהתמזג איתו, ולא לחשוף את העצמי. לדברי ד״ר פּוֹ, ״אנשים חושבים שאם הם יכולים להתאים את עצמם לאדם האחר, סימן שהם מתאימים להיות יחד; אבל זה מגביר את חוסר הביטחון שלהם, כי הם לא מתנהגים בטבעיות.״ כתוצאה מההתנהגות הזאת גם האדם האחר מתבלבל, מכיוון שהוא לא מזהה את מי שהפכת להיות. ״כשצצים הרבה מופעים כוזבים של העצמי, זה יכול לערפל ממש,״ אמרה ד״ר פּוֹ, ״ובסופו של דבר האחר תוהה לאן נעלם האדם שהתאהב בו בהתחלה.״

אדריאן ריץ׳, בנאום שנשאה בטקס הענקת תארים בדאגלס קולג׳ בשנת 1977, אמרה שאחריות כלפי עצמנו ״משמעה לעמוד על כך שאלו שאנו מעניקות להם ידידות ואהבה מסוגלים לכבד את דעתנו. זה אומר שעלינו להיות מסוגלות להצטרף לג׳יין אייר של שרלוט ברונטה ולומר: 'אני נושאת בקרבי אוצר, שבעזרתו אוכל לחיות גם אם כל השמחות החיצוניות יימָנעו ממני או יוצעו במחיר שלא אוכל להרשות לעצמי לשלם אותו׳.״ חיפשתי את השורה המקורית בג׳יין אייר, ומצאתי את המשפט שקדם לציטוט של ריץ׳: ״אני יכולה לחיות לבדי, אם הנסיבות וכבודי העצמי ידרשו זאת ממני.״ כשקראתי את שתי השורות יחד, הבנתי שעשיתי את ההפך ממה שאמרה ג׳יין. איבדתי את הקשר עם האוצר שאני נושאת בקרבי ולכן גם את היכולת שלי לעזוב, וכתוצאה מכך החלפתי את הכבוד העצמי שלי. ובמה? לא באהבה, אלא בתחושת בטן שלפיה הגברים שיצאתי איתם היו בני אדם יוצאי דופן, תמיד חכמים ומעניינים יותר ממני. שלא במקרה, לעיתים קרובות יצאתי עם עיתונאים, פרסומאים וסופרים – כולם בעלי קריירות שרציתי לעצמי אבל עדיין לא הייתי אמיצה במידה מספקת כדי להתחיל בהן. רק שנים מאוחר יותר, לאחר שראיינתי את הפסיכולוג הקליני ד״ר פרנק טאליס, הבנתי עד כמה תחושת הבטן הזאת יכולה להיות מטעה. לדבריו, לעיתים קרובות אנחנו ״מעצימים את הבלבול שלנו או את אי־היכולת שלנו לקלוט את המצב לאשורו״ כשאין לנו עדות לאינטימיות אמיתית. אנחנו בוחרים להשתמש במילים כמו ״כימיה״ או ״תחושת בטן״ כי אין להרגשה שלנו בסיס מוצק – אין שום רמז לרוך, לאכפתיות או לחיבור, רק משיכה מגנטית. טאליס אמר שהמחסור הזה בעדויות רק ״מתדלק את המיסטיפיקציה של הרומנטיקה. אתה חושב לעצמך, ׳אני לא יכול להסביר את זה, ולכן זאת ודאי יד הגורל, זה חייב להיות משמעותי.׳ אבל זאת רק מסקנה שגויה אחת שמזינה מסקנה שגויה אחרת, וכל אחת מהן מרחיקה אותך עוד ועוד מהמציאות.״ הקשבתי להסבר שלו והתכווצתי, כי זיהיתי את עצמי בהתנהגות הזאת, נזכרתי בכל הפעמים שבהן הרגשתי משיכה מיסטית למישהו בלי לדעת באמת מי הוא. אבל אז לא הבנתי את זה, ולכן המשכתי למחוק חלקים מעצמי בשביל לקיים מערכות יחסים שלא היו להן שורשים בעולם האמיתי.

גם לאורך השנים האלה, כשנכנסנו למערכות יחסים עם אנשים אחרים ויצאנו מהן, בן ואני המשכנו לשמור על קשר. ההורים שלנו היו ועודם חברים קרובים, ולכן בילדותנו נהגנו לצאת יחד לחופשות משפחתיות ובבגרותנו המשכנו לבוא לבתי ההורים בכפרים שהיו במרחק של חמש דקות נסיעה זה מזה. מדי פעם פלִרטטנו או התנשקנו או דיברנו שעות בטלפון בלילה. לפעמים התקשרתי אליו כי הייתי בודדה. אני חושבת שלפעמים הוא התקשר אליי כי היה אבוד. ובעיקר, היינו חברים שניצלו זה את זה כדי לקבל תשומת לב, אבל פעם אחת בשנות העשרים המאוחרות לחיינו חזרנו זה לזו לרומן קצר שנמשך רק חודש־חודשיים. הרגשנו כמו מבוגרים שמעמידים פנים שהם שוב בני שלוש־עשרה, וזה העציב אותי. כשהיינו במיטה והבחנתי בשינויים הגופניים שחלו בנו – הבטן הרכה והמלאה יותר שלו; הירכיים הגדולות יותר שלי, שכעת היו בהן גומות – לא ידעתי אם ניסיתי למצוא בו את האדם שהכרתי פעם או אדם שמעולם לא הכרתי. שנינו, אני חושבת, חיפשנו אצל האחר תשובות לבעיות של בגרות ואינטימיות, אבל לא היה לנו סיכוי למצוא אותן שם.

שנה לאחר מכן יצאנו לשתות, ובדיעבד זה היה המשקה האחרון ששתינו שנינו יחד, לבדנו. אחר כך, כשעמדנו על המדרכה מחוץ לבר בסוהו, ראיתי שאיפשהו באוויר הלילה שבינינו ניצבה בחירה שבעצם לא נגעה כלל לאדם שעמד מולי – בין חוסר בגרות להתבגרות, בין פנטזיה למציאות. האם אני רוצה להמשיך להימנע מאינטימיות, ורק להישען על הביטחון שבאהבת ילדות נוסטלגית שאינה דורשת ממני לעשות שום דבר בצורה שונה? לא. רציתי ליצור מערכות יחסים אמיתיות שיהיו קיימות בעולם האמיתי. לשם כך יידָרשו ממני אומץ ובחינה עצמית, אולי מעט בדידות, והרבה מאוד אחריות. חלק מהאחריות הזאת פירושה שלא אתקשר לבן לבקש תשומת לב בכל פעם שארגיש לבד. פירושה שאצטרך להבין כיצד אני יוצרת אידיאליזציה של גברים במקום לראות אותם כפי שהם באמת, שאצטרך למצוא את האוצר שאני נושאת בקרבי ושאיבדתי בדרך. פירושה לרצות לדעת, כפי שכתבה בל הוּקס בספרה All About Love, את ״משמעות האהבה מעבר לגבולות הפנטזיה שלנו – מעבר למה שאנחנו מדמיינות שיכול לקרות.״ עדיין חשבתי שחשיפה עצמית מלאה לפני אדם חדש היא סיכון, אבל איפשהו בתוכי התחילה להתגלות תובנה חדשה: שהסיכון בהימנעות מהחשיפה הזאת – הסיכון שלעולם לא יראו אותי, שלעולם לא אביע את הצרכים שלי, שלעולם לא אתן ואקבל אהבה אמיתית – גדול הרבה יותר. אחרי שנים שבהן הרגשתי פסיבית באהבה, הבנתי סוף־סוף שיש לנו ברירה, גם אם קשה לראות אותה. והאפשרויות שלי היו אלה: להישאר בעולם הפנטזיות שבתוך הראש שלי, או לטפס החוצה ולחיות.

המשך הפרק בספר המלא