משמעת או משמעות

הקדמה

ידוע כי רוב הקוראים מדלגים בדרך כלל על הקדמת הספר. עם זאת קריאת ההקדמה עשויה לספק לקורא מידע רב על מהותו של הספר, והרעיונות היסודיים שאותם מחבר הספר מעוניין להציג.

הספר מיועד להורים, למורים ולכל אדם שהחינוך יקר לליבו. אנו מעוניינים בטוב ביותר עבור ילדינו, כדי להעניק להם ילדות וחיים מאושרים. אנו שולחים אותם לבתי הספר כדי להיטיב עימם, אך בבית הספר הילדים שלנו יושבים בטורים, מנועים מלהביט זה בזה, לדבר בלי רשות ולהחליט כיצד למצות יומם. הם מקבלים הפסקות לזמן מוקצב, לא בוחרים מה וכיצד ללמוד. אפשר אפילו לומר שהילדים שלנו לא אוהבים את בית הספר. עם זאת, האחריות על עתידם מוטלת עלינו, וכדי להוביל שינוי מחובתנו להיות שותפים מלאים בחינוכם.

אריה קיזל מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה לא מהסס לקבוע כי הנזק הגלום במערכת החינוך הממלכתית עולה על התועלת, כי היא מגבילה את הילדים, מסמנת להם "תקרת זכוכית". פרופסור חנן יניב התבטא אף בלשון חריפה יותר ואמר שבית הספר גוזל מהתלמידים את זכותם לחוות ילדות מאושרת!¹

מערכות החינוך בעולם מסמנות את שיפור החינוך כמטרה מרכזית. עם זאת יש רושם שהחינוך איננו מתרומם. דעת הקהל איננה תומכת בבית הספר כבעבר ומעל בית הספר מרחפת האמירה "משהו פה לא עובד". כמורה המלמד במערכת, במשך שנים הסתובבתי בהרגשה שמשהו לא עובד. לא יכולתי להשלים עם ליבת עובדה זו, והדבר הוביל אותי לכתיבת ספר זה.

מערכת החינוך מודעת לבעיות אלה. בשנים האחרונות אנו עדים לרפורמות מקיפות שמטרתן לשפר את הישגי התלמידים. למערכת אף הוכנסו מבחנים בעלי סטנדרטים בינלאומיים דוגמת טיימס ופיז"ה, נוסף על מבחני המיצ"ב, המפמ"ר והבגרויות. אולם על אף הרפורמות התחושות אינן מתפוגגות – הנחות היסוד הרלוונטיות וסגנון ההוראה ממשיכים להיות מוטלים בספק. עם השנים נדמה כי המצב הולך ומחמיר, וכבר התרגלנו לשכבות על גבי שכבות של רפורמות.

מלווה בתחושות קשות אלו התחלתי לכתוב את הספר הזה. מתוך ניסיון להעמיק בהיסטוריה, בהנחות היסוד ובפרקטיקה הבית ספרית וכן מתוך רצון למצוא חלופה למצב הקיים. הרי בתי הספר במתכונתם הנוכחית הם מעשה ידינו והם אינם גזרת גורל.

מטרתי בספר זה היא לשלב תיאוריה ופרקטיקה, להעניק לקורא היכרות עם ההיסטוריה של החינוך בתקופות נבחרות ותיאוריות חינוכיות בשילוב המשימות המיישמות את אותן התיאוריות. במשימות שעיצבתי השתדלתי לקחת בחשבון בעיקר את התלמידים, רציתי לעשות את "הבלתי אפשרי" – לגרום להם ללמוד מתוך אהבה ללמידה.

ספר זה עשוי להעניק השראה להורים, למורים ולמורים למתמטיקה בפרט. פגשתי מורים מצוינים המתלוננים על חוסר מוטיבציה של תלמידיהם, אני מאמין שהתלמידים הם למדנים מלידה ואפשר להניעם לכך באופן טבעי.

***

מבוא

המשפט "אני אוהב לבוא לבית הספר" נדיר למדי, אבל ישנם דברים שתלמידים אוהבים בבית הספר: הם אוהבים את ההפסקות, הפעילויות, החברים והטיולים. בלעדיהם התלמידים אומללים. הם עלולים להיות אומללים למרות ציונים גבוהים והתנהגות טובה.

סקרנותם הטבעית, הכישורים החברתיים והיכולות הייחודיות שלהם אינם באים לידי ביטוי באופן מספק בבית הספר. בשורה התחתונה הם נדרשים לשנן חומרי לימוד על מנת להצליח במבחנים. אנו זקוקים ללמידה אמיתית – כזאת המשנה את סדרי עולמם. אנו זקוקים לחינוך החותר למימוש היכולות הגלומות בילדינו.

כשאני חוזר אחורה לזיכרונות שלי מבית הספר, אני מבין מדוע קשה לתלמידים ללמוד שם. בילדותי הייתי תלמיד טוב יחסית – למדתי, הקשבתי למוריי ולהוריי ועמדתי בציפיותיהם ממני, ובכל זאת לא היה לי קל בבית הספר.

לעיתים לומדים שגיאות, מסרים סותרים, מסרים סמויים ומידע לא מדויק שניתן לפרש באופן מוטעה. למערכת החינוך אין אינטרס להעביר לתלמידים מידע מדויק. חלקים שלמים של ידע פשוט נחתכים מהמערכת. הסיבות להדרת ידע עשויות להיות פוליטיות, לאומיות, צבאיות ודתיות, והתלמידים הם אלו המשלמים את המחיר. במקום לפתח חשיבה ביקורתית רחבה הם מעוצבים על פי צרכים ואינטרסים צרים.

יתרה מכך, הלמידה כרוכה לרוב במתח וחרדה ממבחנים, מעבודות ומההתנהלות בכיתה. זה נס שבית הספר לא חיסל קליל את התשוקה והסקרנות שלי, שכן לרוב המערכת הדגישה בפניי את מה שאני לא יודע, מה אני לא יכול לעשות. המורים דירגו, קטלגו, סימנו וביקרו אותי, וכך גרמו לי להרגיש פחות טוב מאחרים. ממסרים מסוימים היה עליי להשתחרר בחיי הבוגרים.

אני זוכר בעיקר כישלונות. למשל, ששיבצו אותי בהקבצה ב בחשבון בבית הספר היסודי. אני זוכר את המורה לכימיה בתיכון שנתנה לי ציון 4 מתוך מאה והדגישה את זה עם סימני קריאה. את המורה לאנגלית שחילקה לי "נכשלים" על ימין ועל שמאל. את הבגרות בלשון רק התפללתי לעבור. בית הספר בעיקר סימן לי את התקרה. כך אנו מקטלגים את הילדים מבלי להרגיש.

ואם כך אני מרגיש, כיצד מרגישים אלו שהתקשו יותר ממני? שהשיטה הבית ספרית איננה מתאימה להם כלל? שאינם מסוגלים לשבת בשקט, להתרכז וללמוד ממורה שעומד ומדבר? שנמאס להם מחוויית הכישלון, מאמירות כגון "אם לא תלמד, לא יצא ממך כלום בחיים"? אנחנו שמים לילדים מראה מול הפנים המגבילה את יכולתם לצמוח.

כיצד הגענו למצב הזה? הרי אנחנו שולחים את היקרים לנו מכול לבית הספר כדי שיגשימו את עצמם, שיהיו מאושרים, שיצעקו, יצחקו, יתרגשו, יחוו. מגיע להם ילדות מאושרת. אנחנו אוהבים אותם ורוצים בהתפתחותם וצמיחתם. כדי להבין לעומק את בתי הספר, רצוי שנדע אילו צרכים הם מילאו בעבר וכיצד הם התפתחו למה שהם היום.

אז איך הייתי רוצה שבתי הספר ייראו בעתיד?

בספרו "חינוך מחפש משמעות" כותב יוסי אבינון על חלומו הגדול – בית ספר שבו מורים ייכנסו לכיתה ברוח טובה ויצאו ממנה ברוח טובה אפילו יותר. יכינו מערכי שיעור אך יצאו מהם לחומרים חדשים. ילמדו את תלמידיהם להטיל ספק ולא לפחד למרוד בסמכויות. יאפשרו לתלמידיהם מרחב תמרון מרבי, יסייעו להם לצבור חוויות. ייצרו דברים חדשים ומלהיבים ולא רק יחזרו על חומרים קיימים. לא יהססו ללמוד מתלמידיהם. סיפור חייהם של המורים יהיה לחלק בלתי נפרד מחומר הלימוד. יאמרו לתלמידיהם – למדתם כי אנחנו לא לימדנו, רק תמכנו. שהלמידה תהפוך לשעשוע מהנה. התלמידים והמורים ייהנו זה מזה ולא יסבלו זה מזה, כלומר יהיו "באותו צד".²

גם לי יש חלום.

שהתלמידים יהיו במרכז הבמה. יחזרו הביתה ויאמרו: "אבא, אימא, היה היום כיף בבית הספר. אני כבר לא יכול לחכות למחר". שלא ירצו לצאת להפסקות כי הם נהנים בשיעור. שילמדו כמו שלומדים לדבר, לאכול או לשחק. שלא יחסירו שיעורים ויבואו לבית הספר מתוך בחירה. שהילדים יפגינו ידע ויהיו גאים בידע שאותו הם רכשו וישתמשו בו, ושהידע יהיה ישים ויעניק להם כלים שימושיים.

אולם החלום הזה טרם התגשם.

התחושה היא שהאמון בבתי הספר הולך ופוחת. עדיין לא מצאנו את "המקום הנכון". אם כן, מהו המקום הנכון עבור החינוך? הפרקים הראשונים בספר ינסו לענות על שאלה זו. לאחר מכן אציג משימות חינוכיות שונות ומיוחדות ברוח התיאוריות שהצגתי. משימות אלו עשויות לשמש כלים אפקטיביים להורים ולמורים. חשוב לציין כי אינני מתיימר לפתור את כל הבעיות בחינוך, עם זאת אני מעוניין לחשוף את הקורא להשקפה חדשנית וייחודית, לחינוך שבו הילד לומד ממקום של מוטיבציה פנימית ו"זרימה", באופן פעיל ומשמעותי.

***

- פרק ראשון -
ההיסטוריה של החינוך ובית הספר

בית הספר הוא המצאה תרבותית חדשה למדי, עם זאת אנו נוטים לראות בו כדבר שהיה קיים מאז ומעולם. ברם מדובר ברעיון שהתפתח ככל הנראה בסביבות המאה ה־16, כלומר קיים לכל היותר כמה מאות שנים. בתי הספר המודרניים קיימים זמן קצר עוד יותר.

החינוך, לעומת זאת, איננו רעיון חדש כלל, וברור שהוא קדם לקיומו של המין האנושי ומתקיים גם היום אצל מיני חיים רבים.³

בני האדם חינכו את ילדיהם מאז ומתמיד, אולם החינוך ומטרותיו השתנו מתקופה לתקופה. במשך ההיסטוריה עברו המודלים החינוכיים שינויים רבים ומרחיקי לכת. הכרת שיטות החינוך שנהגו בעבר עשויה לתמוך בחינוך טוב יותר בעתיד, אך לפני שננבור בעבר נדון מעט בחינוך המתרחש בימינו.

חוק חינוך חובה מחייב תלמידים לבוא לבית הספר. אנו נוטים לחשוב שיצא מכך משהו טוב, שבית הספר יכין את ילדינו להיות מבוגרים מוכשרים. לפיכך אנחנו שולחים את היקרים לנו מכול לבית הספר, עם המון כוונות טובות. אנו מאמינים בצוות החינוכי ומקבלים עלינו את השיטה החינוכית שבית הספר מתווה. אנו נוטים לגַבות את הצוות החינוכי, עם זאת לא תמיד עצם הנוכחות של הילדים בבית הספר מניבה תוצאות טובות.

רובו של הצוות החינוכי מסור לעבודה החינוכית ומעוניין בהצלחת התלמידים. גם תוכנית הלימודים לא פותחה במטרה להכשיל תלמידים. אז אם המורים מסורים לעבודתם (ואכן רובם כאלה), תוכנית הלימודים מכילה תכנים חשובים ולהורים חשוב שילדיהם יצליחו – מה הבעיה? מדוע בית הספר נתפס כמקום שלילי בקרב רוב התלמידים? רובם מעדיפים להישאר בבית, ותלמידים רבים יוצאים מכותלי בית הספר עם תחושות שליליות ודימוי עצמי נמוך – מין תחושה של בזבוז זמן, שלא ראו אותם, לא תמכו בהם, ואפילו לא שמו אליהם לב.

היה לי קשה להשלים עם מצב זה – להתעלם מהמצוקה שבה נמצאים חלק לא מבוטל מתלמידיי. התחלתי לקרוא מאמרים, לשמוע הרצאות ולחפש פיסות מידע על עברם של בתי הספר. המידע חשף בפניי תמונה קודרת. הוגי חינוך רבים דיברו בגנות בית הספר, ונטו להציגו כמקום שפגיעתו גדולה מתרומתו.

נדמה שהשיטה והנחות היסוד שעליהן בית הספר נשען אינן רלוונטיות, הרי את הכול שינינו בכל מיני רפורמות, ורק בדבר אחד כמעט לא נגענו – בשיטה. השיטה החינוכית נותרה כפי שהייתה. הקירות בחלק מבתי הספר הפכו צבעוניים יותר, בתי הספר הפכו למטופחים יותר, אבל מרבית השיעורים נותרו באותו האופן – תלמידים יושבים מול מורה שבעיקר מדבר, מטיל עבודות או שיעורי בית ומקיים דיון מפעם לפעם. התלמידים נדרשים בדרך כלל להקשיב ולשמור על השקט. השיעור נקטע בצלצולים ובין שיעור לשיעור – הפסקות קצרות להחריד. מקצועות הלימוד צרים וממוקדים. שאלות כמו מהי למידה? כיצד לומדים? מהם התנאים ללמידה? אינן על סדר היום. אנו יוצאים מנקודת הנחה שתלמיד שיושב בכיתה לומד, ולפיכך כמעט לא נותנים את דעתנו על התנאים שבהם הוא מצוי, מצבו הרגשי, הפיזי או הנפשי. המורה "מקנה ידע" והתלמידים שומעים אותו. אך לא בהכרח מקשיבים לו וּודאי לא בהכרח לומדים.

ממחקרים רבים עולה תמונה אחרת – ילדים אינם זקוקים בהכרח להנחיה ולדרבון כדי שיתחילו ללמוד, חקר ומשחק תורמים להשכלתם ולחינוכם הרבה יותר. יש אמנם בתי ספר שקיימות בהם אפשרויות מסוימות לשחק ולחקור, אך רובם דווקא מונעים זאת.⁴

יהיו שיאמרו שבית הספר כן מעודד חקר ומשחק עצמי. פעילויות אלו אכן קיימות, אך הן אינן מזמינות וּודאי אינן מהנות, שכן גם בהן ההתמקדות היא בחומר הלימוד וגם הן נועדו להצלחה במבחנים ולא בהתפתחות אישית ובהנאה – וכך הן מחטיאות את מטרתן המוצהרת.

הבחינות הופכות את הלמידה למכוונת מבחן – התלמיד נדרש לדעת כדי לעבור את הבחינה. לאחר שהציון כבר נקבע, מרבית הילדים שוכחים את רוב התכנים שאותם למדו. אפילו תלמידי חמש יחידות מתמטיקה יוצאים ממבחן הבגרות בתחושת הקלה ומפנים תאים במוח לדברים שמעניינים אותם באמת. נסו לפנות לבוגר חמש יחידות מתמטיקה ולשאול אותו מה הוא זוכר מלימודי המתמטיקה. אני מבטיח לכם שהוא זוכר מעט מאוד, אם בכלל. גם במקצועות אחרים המצב דומה.

למרות המצב אנחנו ממשיכים ללמד באותן השיטות ומצפים לתוצאות שונות. בשנים האחרונות המצב אף החמיר – הבחינות, המדידות וההערכות הולכות ומתרבות. המערכת מכורה לציונים ולמדדים. מורים נאלצים להתעסק יותר ויותר בביורוקרטיה וסטנדרטיזציה על חשבון טובת התלמידים. התלמידים הפכו ל "מדד" והמורים נאלצים ליישר קו עם מטרות המונחתות מלמעלה.

הדובדבן שבקצפת בחטיבות הביניים הוא מבחני המיצ"ב. במקורם נועדו מבחנים אלה להעריך את הישגי התלמידים בארבעת מקצועות הליבה – שפה, מדעים, אנגלית ומתמטיקה. התלמידים נדרשים לענות גם על "שאלוני אקלים" נוסף על מבחנים.

לטענת ראמ"ה (הרשות הארצית למדידה והערכה) "תוצאות המבחנים נועדו לשמש עבור מנהל בית הספר וצוותו כלי עבודה מרכזי לתכנון משאבים וניצולם".⁵

כמורה במערכת החינוך הכנתי תלמידים רבים למבחני המיצ"ב – בכיתות ה' במשך שנתיים ובכיתות ח' במשך שש שנים. אולם אינני זוכר אף ניתוח משמעותי של נתוני המיצ"ב, כזה שחידש לי דבר שלא ידעתי ושהפקתי ממנו תובנות משמעותיות. אני זוכר בעיקר את ההקלה של הצוות החינוכי לנוכח העובדה שזהו, נגמר.

בשנת 2009 ניסה פרופ' סורל קהאן לבדוק האם מבחני המיצ"ב משיגים את המטרות שלשמן הם נוסדו.

עם מסקנותיו אני מסכים לחלוטין. לטענתו המיצ"ב בגרסתו הקיימת אינו ממלא את ייעודו כלל. אף מנהל אינו יכול לעשות דבר בתוצאות המבחנים, אם בידיו תוצאות של כיתה אחת בלבד, שנבחנת אחת לארבע שנים, וּודאי שאין בכוחו להקצות משאבים לפי נתונים חלקיים אלה. המיצ"ב מעניק רק ארבעה־חמישה אחוזים מסך כל המידע הנדרש להשגת המטרות שלו עצמו, והמסקנה היא שעל יסוד מידע חלקי ומזערי זה, לא ניתן לנטר את הישגי התלמידים ולקבל החלטות.⁵

עם זאת אני פוסע צעד נוסף וטוען, שאין צורך לנטר את הישגי התלמידים כלל. ראשית, מורה רציני יודע בדיוק מה מצבם של תלמידיו הודות לניסיונו ולהיכרות עימם. שנית, בכל שנה המורים מקבלים תלמידים חדשים והקבצות חדשות, לכן אין למורים שום אינטרס לנתח את הנתונים של השנה הקודמת.

כך או כך, הזמן הנדרש להתכונן למבחנים, לבחון את התלמידים ולעבד את התוצאות איננו מצדיק את המידע המתקבל. כאמור, מורה מודע למצבם של תלמידיו כתוצאה מהאינטראקציה האנושית עימם. אין דרך טובה מזו.

אך למרות כל זאת, מבחני המיצ"ב המשיכו להתקיים.

בשנת 2013 ביטל שר החינוך שי פירון את המבחנים לאותה שנת לימודים ומשרד החינוך מסר כי: "שנת הלימודים הקרובה תהווה פרק זמן מוגדר להתארגנות מחודשת. בהתאם לזאת, תוקם ועדה מקצועית בראשות ראמ"ה אשר תמליץ על מתווה מעודכן למבחני המיצ"ב".⁶

ביטול המיצ"ב הוא צעד חשוב, אולם למנות את הרשות הארצית למדידה והערכה למצוא חלופות זה אבסורד. כל חלופה שתציע ראמ"ה תכלול הערכה. הדבר משול לרעיון לפנות לטייסים בבקשה שימציאו מטוס ללא טייס שיחליף אותם.

פירון, שביטל את המיצ"ב לשנה אחת, לא המשיך לכהן כשר החינוך. במערכת החינוך שרי חינוך הולכים ובאים. לאחר עזיבתו של פירון נעצר התהליך, והמיצ"ב חזר במלוא הדרו. אחלה שיטה, השר הקודם עזב ובמקומו הגיע שר חדש והכול חוזר לקדמותו. אבל גם בכך לא נגמרת הסגה. כמו שאמרנו, חינוך הוא תחום מורכב הכולל שחקנים רבים ובעלי השפעה. ארגון ההורים הארצי החליט שככל הנראה המבחנים לא ממש מוצלחים, וכך יצא שחמש שנים לאחר מכן ההורים היו אלו שמרדו במבחנים.

"המבחן הפך מכלי לבחינת הישגים למדד מעוות ומסולף השואב את המשאבים הבית ספריים וגורם לתסכול רב בקרב התלמידים", הכריז פורום ההורים וקרא לחבריו לא לשלוח את הילדים לבחינת המיצ"ב הקרובה באנגלית. תגובת משרד החינוך הייתה בוטה וצפויה: אין תחליף למיצ"ב וכן "אין כל מקום לצעדים הננקטים, בעיקר לאור החלטת המשרד שלא לפרסם את הציונים ברמה הבית ספרית, כדי לאפשר למוסדות החינוך לקיים למידה מעמיקה ורציפה, וכן לנוכח פעילות הצוות המקצועי שהחל לבחון את נושא ההערכה הבית ספרית".⁷

על אף התגובה של משרד החינוך, המיצ"ב לא היה כאן מאז ומעולם. ילדי שנות השמונים לא ניגשו למבחני מיצ"ב. אפילו בשנות התשעים, כשאני הייתי תלמיד, לא נערכו מבחני מיצ"ב. המיצ"ב החל להיות נוכח בחיינו החל משנת 2002. ונוסף על כך, האם אין לציבור זכות להביע את דעתו על המבחנים? זכותם ואף חובתם של ההורים לומר את דעתם על מבחנים שהמערכת מחייבת לבחון את ילדיהם.

לגופו של עניין, השימוש במיצ"ב ובכלים מסוגו ככלי חיזוי הוא מוגבל – מבחני אינטליגנציה עשויים לצפות את הישגי התלמידים בבית הספר, אך רחוקים מלנבא את הצלחת הנבחנים ב"חיים האמיתיים", הבוגרים.⁸

יש אינספור דוגמאות של אנשים ששינו את העולם מבלי להצליח בבית הספר. תומאס אדיסון ואלברט איינשטיין הם שתי דוגמאות בולטות וידועות, מני רבות. יתרה מכך, במהלך השנים הפכו המבחנים ל"תעשייה". מבחני המיצ"ב נערכים בסוף השנה ומשנים את כל אופן ההתייחסות ללמידה. בית הספר ממוקד כולו בהצלחה במבחנים. במהלך השנה מתקיימים מבחני דמה שכל מטרתם להכין את התלמידים אליהם, זאת נוסף למבחנים הרגילים המתקיימים באופן שוטף. התוצאה היא שהתלמידים מתמודדים עם עומס לא הגיוני.

וזו תמונה הנוגעת רק למקצועות הליבה. תוסיפו את המבחנים במדעים, כישורי שפה, ספרות, היסטוריה, תנ"ך, ערבית והשד יודע אילו עוד מקצועות התווספו בשנים האחרונות, וכך נוצר מצב שבו התלמידים אינם יודעים מאיפה להתחיל. מורים מתלוננים שהתלמידים אינם לומדים ואינם מגלים מעורבות בשיעור. האמת? אני בהחלט יכול להבין אותם. איך אפשר לצפות מהם להשקיע בלימודים, כשהם לומדים כל כך הרבה מקצועות ונבחנים כל הזמן?

אולם במצב שבו המערכת כבר מכורה למדדים ולציונים, עולה השאלה מה אפשר לעשות. לבטל את המבחנים? לפרק את ראמ"ה? יש מערכת שלמה של "מדידה והערכה". אם לא נמדוד, מה נעשה? אולם אפשר לפתור את הבעיה בדרכים יצירתיות. לדוגמה, לתקצב את מוסדות החינוך בהתאם לתוצאות, אך ביחס הפוך – ככל שתוצאותיו של בית הספר נמוכות יותר, נעניק לו תקציב גבוה יותר, וכך נספק לבתי הספר הזקוקים לכך משאבים שיאפשרו להם לצמוח.

עקב "מרד ההורים" תלמידים רבים אכן לא הופיעו לבחינות. יותר מחצי מהתלמידים באזור השרון לדוגמה לא ניגשו למבחן באנגלית, וכתוצאה מהמשבר הודיע משרד החינוך כי הוא מתכוון להחליף את מבחני המיצ"ב. המשרד הוסיף כי הוא מחפש כלים ואמצעים פחות מלחיצים שיהיה אפשר באמצעותם להעריך את התלמידים. בעקבות הפרשה הוקמה ועדה על ידי משרד החינוך שהמליצה לבטל את המבחנים. המשרד אף הודיע כי הוא יפרסם בהמשך חלופה שתהיה מותאמת למאה ה־21. כך לדברי משרד החינוך.⁹

אולם אין אמצעים פחות מלחיצים להעריך את התלמידים, כלי הערכה הם כלים מלחיצים. קשה להעריך מישהו מבלי לגרום לו לחץ. גם מורים נלחצים כשמעריכים אותם. כאשר מפקחת נכנסת לשיעור, המורים נלחצים. אם מורים שהם אנשים בוגרים שעברו דבר או שניים בחייהם נלחצים, כיצד מרגיש ילד בן שש, 12 או אפילו 18?

בשלב מסוים אכן הסכים משרד החינוך לבטל את המיצ"ב, אך במקום זאת כפה בחינה אחרת. מכאן ואילך ייבחנו התלמידים במתכונת חדשה, שתתקיים פעמיים בשנה (במקום אחת לשלוש שנים) – בכל שנה בחינה אחת בשפה, ובחינה נוספת – במתמטיקה, באנגלית או במדעים. הסתדרות המורים התנגדה לנוהל החדש וראתה בו "רעה חולה שתערער את מערכת החינוך, תגרום לנזק גדול יותר ולהידרדרות נוספת".¹⁰

אלו הכלים "הפחות מלחיצים" שפותחו במשרד החינוך – להיבחן כל שנה בשני מקצועות במקום להיבחן אחת לשלוש שנים בארבעה מקצועות. כמות הבחינות תעלה. בשיטה הקודמת ידעו מנהלי בתי הספר שאחרי שנת מיצ"ב אינטנסיבית יהיו להם שנתיים של שקט. עכשיו אין שקט, כל שנה הם נדרשים להכין את התלמידים לשתי בחינות, בסך הכול שש בחינות חיצוניות בתקופה של שלוש שנים, לעומת ארבע בחינות אחת לשלוש שנים במתכונת הקודמת. ברם, כלים אלה מלחיצים הרבה יותר מקודמיהם.

יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, הגיבה על כך: "אם המשרד לא סומך על המנהלים שלו ולא על המורים שלו, שיבואו הפקידים, ייכנסו לכיתות וילמדו בעצמם. בכל העולם מדברים על אוטונומיה של עובדי ההוראה כמשתנה החשוב במערכת שמחולל שינויים, ורק בישראל פועלים בדיוק הפוך. המודל החדש מתעלם מהעומס האדיר שמוטל על עובדי הוראה ויגרור את בתי הספר לטירוף מערכתי".¹⁰

היא צודקת. כמורה אני מודע למצבם של התלמידים שלי ואיני זקוק למבחן. כל מורה חיצוני שיבדוק להם מבחנים בלבד לא ידע עליהם דבר. המבחן בודק ידע מאוד מסוים. התלמיד מקבל מסמך עם שאלות, עונה עליהן ומקבל ניקוד בהתאם. כך לא נבחנים בחיים האמיתיים. ספורטאים למשל נבחנים אחרת. במקומות עבודה אין מבחנים, והעובדים מוערכים על פי תפקודם השוטף. אני לא מכיר אדם שפוטר מעבודתו כי לא עבר מבחן.

המשך הפרק בספר המלא