הגירוש מגן עדן

דברי פתיחה

הערת המחברת

בספר זה הבאתי לפניכם הקוראים את הנופים והרגעים האישיים ביותר של גיבורי הספר, כפי שראיתי אותם בעיני רוחי כשטוויתי את הביוגרפיה שלהם על רקע האירועים ההיסטוריים של אמצע המאה העשרים. בדברים שכתבתי לא התכוונתי לדייק בעובדות אלא ניסיתי לחקור את הרגעים המרכיבים את רצף האירועים ואז נעלמים כלא היו. לפעמים התבססתי על תמונה או מכתב שנשמרו; לפעמים היה זה משפט אחד שהיה לגרעין של סיפור. לו היה כותב את הביוגרפיה הזאת אדם אחר או לו נכתבה בזמן אחר, ודאי היה מובא לפניכם סיפור אחר לגמרי.

דקלה

פרק 1
החבילה

רכבת העמק הזדחלה על הפסים. כשחלפה על פני תחנת שאטה, האטה עד שאפשר היה לחשוב שהיא עומדת לעצור, אך אף נוסע לא עלה או ירד ממנה. שק הדואר הושלך ממנה לעבר הרציף השומם, והרכבת המשיכה הלאה באיטיות רבה. העגלון העמיס את השק על העגלה, וגלילה הפרדה התחילה לטפס אל היישוב הקטן השוכן על צלע ההר. בשתיים־עשרה בצהריים כבר הייתה תכולתו של השק פזורה על שולחן שסומן בשלט ד-ו-א-ר ועמד בכניסה לחדר האוכל. על המכתבים התנוססו בולים של דואר המנדט מחיפה, תל אביב וירושלים לצד בולים מרוסיה, גרמניה, ארצות הברית וארצות השפלה. כולם מוענו לחברי המשק בחגיגה בין־לאומית שעמדה בניגוד גמור ליישוב הדל - כמה מבני קבע וכמה צריפים, ולצידם כמה אוהלים לבנים בסגנון אינדיאני, ״אוהלי טיפי״, אוהלים שהעניקו למקום מראה של מחנה קיץ שטרם פורק על אף בוא הסתיו.

באוויר של חדר האוכל עמד ריח המרק שהתבשל מהבוקר, ובסלסלה הונחו פרוסות לחם עבות שנפרסו מהלחם שנאפה עם שחר במקום. בשעה הזאת הגיעו החברים מכל קצות המשק וסעדו סביב השולחנות העגולים. שלמה ישב עם כמה בחורים כשהתברר שהחבילה שהגיעה בשק הדואר הייתה בעבורו. נכתב עליה: ״לשלמה וליז לוֹרש״. הוא בחן אותה דרך משקפיו העגולים ותהה מה עשוי להיות בה. הוא החליט שלא לפתוח אותה בחדר האוכל לפני כל החברים כי רצה שליז והילדים ישתתפו ברגע הפתיחה. לכן צעד בשביל והחבילה בידו, וכשהגיע לצריף הניח אותה על שולחן העץ. הוא פשט את בגדי הרפתן, פרס אותם להתאוורר בחוץ וניגש להתרענן בעזרת מטלית במי הגיגית הצוננים שבפינת החדר. לבסוף נשכב על מזרן הקש ושקע בתנומה. השמש חיממה אותו מבעד לענני האבק של סוף הקיץ.

כששלמה פקח את עיניו השמש כבר הסתתרה מאחורי ההר הגבוה שנשקף מחלונו. ליד החבילה, על השולחן, היו כמה קוצים שעטרתם כחולה. ליז סידרה אותם באגרטל ירקרק והעמידה אותו על המפית הסרוגה. לרגע חשב שהוא בחדר המלון שבארדנים או בלוקסמבורג, מקום שביקר בו לפני שנים עם חברים. אחר הביט בשעון שעל ידו, לבש במהירות את מכנסיו ונעל את הסנדלים. את החולצה כבר רכס בדרכו לבית הילדים.

שלמה התענג על מראה ילדי המשק הקטנים שעמדו וציפו עם הגננת נעמי להוריהם. ביניהם היה בנו, ולו תלתלי זהב. הילד דחף כמה ילדים, פילס את דרכו, וכשפגש באביו, הרים אותו זה על כתפיו. בגובה שני מטרים נראה הילד מרוצה מאוד, וחיוך מתגרה נפרש על פניו. הם המשיכו ואספו את התינוקת העגלגלה מהגנון. היא עמדה ואחזה במעקה הלול, בחנה במבטה הרך את השניים המתקרבים. שלמה מצמץ בעיניו. לרגע נשקף ממבטה של התינוקת מבטה של דורה, אחותו הגדולה. הוא ניסה להבין מה היא אומרת לו מעבר למרחק הרב שביניהם אך מייד התעשת, אסף את התינוקת לזרועותיו וצעד עם ילדיו לעבר החדר - האחד על כתפיו והאחרת חבוקה בידיו.

כשהגיעו לחדר התחיל הבן להתרוצץ סחור־סחור כמו שדון לוציפר קטן. עוד לפני שמלאו לו שלוש שנים דבק בו במשק השם ״לוּצי״, והשם שניתן לו בלידתו, רפאל, נשכח. ״נפתח כבר את החבילה?״ דרש לדעת. אווה הקטנה הונחה בלול מאולתר שעמד בפינה וצפתה בהמולה שעשה אחיה. שלמה מזג את הקפה של אחר הצהריים לכוס זכוכית, בחש, ומשקפיו כוסו באדים. הוא לקח את הקפה בידו, התיישב על הרצפה ליד בנו, והשניים התחילו לשחק באבנים ובתמונות הקטנות שעל הרצפה. הם הפליגו למחוזות רחוקים. שלמה ניסה לטעת בבנו זיכרונות מהמסע האחרון שלהם. הוא סיפר לו על האונייה הענקית ששטו בה להולנד וגם על בית השוקו שעל גדת התעלה. זיכרון טעם השוקו המתוק גרם לילד לחייך, אבל הוא כבר היה במקום אחר, ואיך יוכל לזכור, הרי היה רק בן שנתיים כשביקרו שם. עכשיו הוא בן חמש, השובב מספר אחת בבית הילדים. בכל זאת ביקש הבן שאביו יספר לו שוב כיצד שבו הביתה מהולנד.

״ביקרנו את סבא וסבתא בסכיוונינגן. אתה זוכר את הבית עם המרפסת ואת הים שראינו מהחלון בקומה השלישית? סבתא הייתה חולה מאוד, אבל שמחה לראות אותך״, סיפר האב.

״למה אתה חושב שהיא כל כך שמחה? היא ראתה אותי ואז מתה״, שאל לוצי.

שלמה חש דקירה קטנה בלב אך הבליג והמשיך בסיפורו. ״טיילנו גם עם סבא ועם הדודות, ואתה שיחקת עם סימון הקטן בחול. אבל אז התחילה המלחמה. קיבלנו מכתב מאימא שנשארה במשק. היא ביקשה שנחזור מהר הביתה כי היא מאוד דואגת״.

הבן המשיך בסיפור: ״אז הלכנו יחד לתחנת הרכבת כדי לנסוע לנמל בוונציה״. ושלמה השלים את דבריו: ״אבל כשהגענו לתחנת הרכבת, הכול עמד מלכת. הכרוז הודיע שכל האנשים מתבקשים להתפנות ושהרכבות הבאות ישרתו רק את המגויסים לחזית״.

הוא פנה לבנו ואמר: ״אתה אחזת בכדור האדום היפה שקיבלת מסבא לדרך. הרכבת שלנו עמדה להגיע״.

שלמה הדגים לבנו בתנועת יד כיצד התקדמה הרכבת לעבר התחנה ולא האטה. ״ובשבריר השנייה לקחנו את הכדור שלך וזרקנו אותו לפסים. הרכבת נאלצה לעצור, ואנחנו עלינו עליה. זו הייתה הרכבת האחרונה שיצאה״, אמר והמשיך, ״ישנת כל הדרך, והתעוררת רק כשהיינו בנמל וראינו את האונייה הגדולה שעמדה לקחת אותנו לארץ ישראל״.

״וואו, אני כל כך אוהב את הסיפור הזה,״ אמר לוצי. ״חבל שלא טסנו במטוס״. הוא ביקש מאביו שבפעם הבאה יספר איך טסו במטוס.

אווה התחילה לבכות בלול. שלמה הניח אותה על ברכיו והשקה אותה מבקבוק עם פטמת גומי חומה שהכינה המטפלת. היא ביקשה מפורשות שיחזירו את הבקבוק לגנון. בעוד הוא משקה אותה, הוא חשב לעצמו שהוא נהנה מבילוי אחר הצהריים עם הילדים בחדר ותהה איפה ליז. אווה תזדקק לה אם תעשה מנה בחיתול.

באותה השעה הייתה ליז בחדרון הקטן שלצד מחסן הבגדים - במרפאה. היא בדיוק סיימה את סיבוב הערב בין החולים, וכעת חילקה את הכדורים לשקיות נייר קטנות כדי שיהיו מוכנים לסיבוב הלילה. ידידיה ישב בפינת החדר ובחן את פניה ואת שערה האסוף. תנועותיה הבטוחות בחלל המרפאה הקטנה נעמו לו כל כך. היא הגישה לו שקית לבנה מלאה כדורים, ומבטם נפגש ונעצר לרגע. ״אלו הכדורים לרינה. בדיוק הגיעו מעפולה השבוע. הם יקלו את כאבי הראש שלה״, היא הסבירה לו והוסיפה: ״זו התקופה בחודש. יש נשים שאצלן לא מרגישים כלום״. ידידיה לא רצה כלל לחזור לחדר, אל רינה, וליז הבינה זאת וניגשה להכין ספל תה. הם נשארו כך יחד עד שהערב ירד.

כשנכנסה ליז לחדר הצריף, עמדה החבילה על השולחן. בחדר עמד ריח לא נעים כי שלמה השאיר את חיתול הבד של אווה בפינה. היא סידרה סביב את שאריות הבילוי המשפחתי ואווררה את החדר. היא החלה לפסוע בשביל, לעבר הגן, כשפגשה את שלמה: ״אם תזדרזי, תספיקי להשכבה בגן״, אמר לה. ליז נכנסה לגן ומצאה את הילדים עומדים בתור לברז צחצוח השיניים. לוצי ראה מרחוק את אימו ומייד ברח והסתתר מתחת למיטתו. הוא לא הסכים לצאת ממקום מסתורו עד שתצא. כל אותו הזמן עמד שלמה מחוץ לגן ושוחח עם חבריו בנימין ויהודה על החדשות - נראה שכוחות גרמניה אינם מסתפקים בפלישה מזרחה ומערבה, והם ממשיכים וכובשים עוד ארצות. בנימין שמע ברדיו שהגרמנים פלשו לסטלינגרד. הם מתבססים ברוסיה ומתכננים לכבוש את הדוב הלבן. השלושה רטנו שהעיתון היומי מגיע למשק באיחור של שבוע וניסו להבין את משמעות ההתפתחויות האחרונות ומה קורה עכשיו על אדמות צרפת, בלגיה והולנד. הם שמעו שכוחות גרמניים מתקדמים במהירות לכל הכיוונים; הם מגיעים לכרתים וגם בדרך למצרים; גם שמעו שהבריטים גייסו שני חברי משק, דוד ועזריה, לבנות נקודה בבית שאן שתעצור את ההתפשטות לכיוון סוריה. שלמה הסביר לחבריו שנראה כי המשקפיים ימנעו ממנו להצטרף לצבא. תפקידו יהיה לשמור על הבית.

המשך הפרק בספר המלא