וכל נתיבותיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
וכל נתיבותיה

וכל נתיבותיה

4 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: בוריס זיידמן
  • הוצאה: פרדס הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 343 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 11 דק'

אריה בן־צל

אריה בן־צל נולד בריגה, לטוויה הסובייטית. בסוף שנות השישים עלה לישראל עם אמו ואחותו. בשנות השמונים המוקדמות למד באוניברסיטת באפולו במדינת ניו-יורק, ארה''ב. הוא התמחה במימון ובמערכות מידע וסיים תואר שני בפיקוח פיננסי ובכלכלה ניהולית. וכל נתיבותיה הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

תקציר

וכל נתיבותיה הוא ממואר אישי, מצער ומצחיק של ישראלי מן השורה, שצלל מכורח הנסיבות אל תוך אחד הפרקים המרתקים ביותר בהיסטוריה החדשה – התפרקות האימפריה הסובייטית בסוף המאה הקודמת ובתחילתה של המאה הנוכחית. המחבר, אריה בן־צל, היה שליחו של אחד האגפים של משרד ראש הממשלה אל המרחב הסובייטי והפוסט־סובייטי. במסגרת תפקידו גמא אלפי קילומטרים – ברכבות, באוטובוסים, במכוניות ובטיסות פנים – בין כפרים, ערים, מחוזות וערי בירה סובייטיות, בזמן שבו קרסו באחת כל המנגנונים השלטוניים, שחיברו יחד את מה שנקרא פעם ברית המועצות, מעצמת ענק שהשתרעה על פני כשישית מהשטח היבשתי של כדור הארץ.

בקולו הייחודי, שהורגל לשתיקה יותר מאשר לדיבור ולחשיפה, פותח המחבר צוהר אל תהליך ההתמוטטות של הגוליית הסובייטי, ומתאר, בין השאר, גם סצנות של אנשים קטנים שהולכים לאיבוד אישי באבדון הגדול וגם תהליכים בקנה מידה אימפריאלי, שהיה שותף להם בעל כורחו, לעיתים תוך סיכון חיים של ממש.

תיאורי הדמויות וקורותיהן, המקומות, הסיטואציות והסצנות – כל אלה משורבטים ביד אומן בידי אדם שהשתתף באופן פעיל במבצעי הצלות של קהילות יהודיות מחד, ובפגישות עם בעלי תפקידים ברמה הדיפלומטית הגבוהה ביותר מאידך. בן־צל נע בין פעילות תחת אש לבין מפגשים הרי גורל עם סמי־מנהיגים שצמחו כמו נרקיסי שלג תחת מעטה הקרח הסובייטי המתפורר של מה שנראה אז כאביב של עמי ברית המועצות. כאיש צללים מובהק הוא מספר את סיפורו בענווה, בנינוחות שקטה, בדיעבד – ועם זאת באופן שאינו מאפשר להניח את הספר הזה מהיד.

פרק ראשון

חלק ראשון

אוקראינה

פרק ראשון

קצין האס־אס שהציל את אבא

שמו של כפיר נכתב בספר החיים כנראה עוד הרבה לפני לידתו. צירוף מקרים חומל — או יותר נכון רצף של צירופי מקרים חומלים — שמר על חייהם של הוריו לעתיד במשך כל זמן "ה־מלחמה".1

בפני אבא של כפיר, מיכאיל, שעבר את שני הגטאות של ריגה ולאחר מכן את מחנה הריכוז שטוטהוף, הונחו מגוון אפשרויות לא לשרוד. לכפיר, שזכה להכיר את אביו רק עד גיל אחד־עשרה, היו כל הסיכויים לא להיות מודע לפרק המדובר בחיי אביו — ומה היה זה אם לא צירוף מקרים שוב. כל מה שהיה ידוע לו על "המלחמה" למד מהסיפורים של חברי אביו, שאותם אפשר לדמות לציור פרסקו עתיק, שמגלה לצופה רק כתמים דהויים מן התמונה הכוללת, שפעם עיטרה את כל הקיר:

• כתם דהוי אחד — רושמן2 — קצין אס־אס, סדיסט ורוצח.

• כתם שני — "לנטה" — מחנה עבודות כפייה — "סניף השדה" או "השטח" של גטו ריגה.

• כתם גדול במיוחד — טורנירים של כדורגל — הגרמנים במגפיים, שקצותיהם מפורזלים בדסקיות ברזל נגד יהודים יחפים.

• כתם רביעי — סרוויץ',3 קצין אס־אס זוטר, המושיע הסמוי.

• כתם חמישי — אנטושקה — הפועל הפולני ואחר כך הכבאי הלטבי.

• אנטושקה התקשר אצל כפיר לכתם נוסף של אבא, כסוחר החליפין הגטאי: מזון תמורת תכשיטים וחפצי ערך אחרים...

 

כל אלה הם כתמי סצנות המועשרות בדמויות אנוש שקפאו בדמיונו הילדותי, או קרעי מידע שנסחטו מאבא או מכמה מחבריו הקרובים ל"תקופה". ועדיין כל התקופה הזו, שקרוב לרבע מיליארד איש כינו אותה "ה־מלחמה", נשארה כחידה לא מפוענחת עבורו.

איש אינו מופתע מן הכאוס של זיכרונות הילדות. אפיזודות מסוימות מצטיירות בחדות מפתיעה, מאוחר יותר יתברר שהקשר הכרונולוגי ביניהם יהיה רחוק מלהיות עקבי. כל מה שידע כפיר שמע, כאמור, כעדות, בעיקר מחבריו של האבא — שנוסף על כך שדבריהם היו מקור מ"יד שניה", דיברו גם רוסית "באלטית" לא ממש ברורה. רק בבשלותו החל להבין כמה מעט ידע למעשה. אבל אז, בהיותו ילד מילדי שנות השישים המאושרות של "ההפשרה"4 — ההיסטוריה האבהית הזו נראתה לו רציפה ובהירה. כמו הילדות עצמה.

אבא של כפיר נפטר ב־1966. גם שביבי העובדות שהיו ידועות לכפיר ונראו בהירות החווירו עם הזמן, היטשטשו ואיבדו לחלוטין את רצפן. לאט־לאט הלכו כתמי הפרסקו הגלויים והתמזגו עם קיר הזיכרון המהוה שנקרא פעם "אבא".

קשה לומר שזה ממש הדיר את שנתו. באופן כללי לא טרח להקדיש לעניין מחשבה יתרה. לפחות עד אותו יום, שבו שוב בא לעזרתו אדון צירוף המקרים, והסיר את השכבות של אבק הזמן מעוד כמה אירועים, ואלה עזרו במידת מה בשיקום ציור הקיר המרתק הזה, שנקרא "אבא מיכאיל".

* * *

השנה הייתה 1978, וכפיר היה אז בן 23. בבקרים עבד בחנות למוצרי חשמל בהרצליה, ואת יומו היה מסיים בקורסי ערב פרטיים של הנהלת חשבונות. באותו בוקר שלח אותו בעל החנות למפעלי "קריסטל" ברמת גן, להביא עבור החנות שתי מכונות כביסה חדשות ממחסני היצרן. "פנה לחיים — המחסנאי," זרק בעל החנות אל גבו המתרחק, והוסיף כבדרך אגב, כאילו היה לכפיר איזה צורך נסתר בכך, "תוכל, אם תרצה, לקשקש אתו ברוסית."

כעבור כארבעים דקות ניצב כפיר בפני גבר גבה קומה, בשנות החמישים לחייו, מאסיבי אך מוצק, שענה על שם חיים. איש מהם לא חש צורך לעבור מעברית לרוסית עד שחיים התעניין במקום לידתו של הבחור הצעיר, כפיר בן־גיא. הוא שאל אותו לשם משפחתו האמיתי — לא המעוברת. ברגע שהוזכר השם והוזכרה העיר ריגה — זהרו עיניו.

מייד הילך קסם על חיים. כפיר זכר את הכישוף הזה משנות ילדותו הריגאית, ברגע הישמע שם משפחתו של אביו באוזני הבריות. תגובה כזו כבר כמעט שנמחקה מזיכרונו, ועתה צפה ועלתה בעקבות עיניו הזוהרות לרגע של בן שיחו. חיים לקח את כפיר למשרדון קטן, והושיבו מולו."אני זוכר אותך מהלוויה של אבא!" הזדעק ברוסית. "זכורה לי אישה עם ילד, שישבו על הספסל בבית העלמין היהודי "שמרלי..."

כפיר אמר לו שעל אותו ספסל ישבה גם ילדה בת שתים־עשרה, אך חיים זכר רק את הילד ואת אמו.

"גבר אמיתי היה אבא שלך," אמר. "היינו ביחד בגטו." ובמבט שחדר את פניו של כפיר והמשיך אל עבר אביו, התחיל לדבר, מבהיר ומבאר עוד כמה כתמים מטושטשים בפרסקו המהוה של חיי אבא.

 

...בגטו ריגה — כמו ברבים מדומיו, נרקמה רשת הברחות, שדרכה סופקו לגטו מוצרי מזון בסיסיים. כפיר לא ידע אם היה אביו אחד הלקוחות של הרשת או אחד מפעיליה. אבל ביום שבו החליטו לערוך חיפוש יסודי בכליהם של האסירים שחזרו מהעבודה — שוב, צירוף מקרים — מצאו דבר־מה הראוי למאכל — דווקא אצלו. ואנשי האס־אס החליטו שדרכו, דרך היהודי, יעלה בידם לדוג את הרשת כולה. פיקוד הגטו ידע שהפולנים, שעבדו במתחם כפועלי חוץ, מספקים את מוצרי המזון ליהודים תמורת תכשיטים וחפצי ערך משפחתיים אחרים. כל פועלי החוץ הפולנים הועמדו בשורה, ועל פני השורה הזו הובל אבא באיטיות. בין העומדים בשורה הייתה אחת הדמויות מהפרסקו: אנטושקה הכבאי. העמידו את עצמכם במקום אנטושקה ונסו לחוש את מה שחש הוא, בהתקרב אליו אנשי אס־אס, שהובילו את אבא אל מסדר הזיהוי הזה...

ואבא, כמו אבא, סיים "לסרוק" את פניהם של שורת הפולנים והשיב לשאלתו המתבקשת של איש האס־אס את התשובה המתבקשת: אין ביניהם איש מאלה שסיפקו לי דברי מאכל כלשהם.

זו הייתה כמובן "תשובה מאכזבת", ולכן ממסדר הזיהוי הוא הובל מייד להמשך ה"חקירה". קיבל את פניו המפקד של הגטו — אותו סדיסט ורוצח — קצין אס־אס, רושמן. עוד אחד שדמותו שרדה מבין כתמי הזיכרון הבודדים ששמר כפיר מסיפורי אבא.

חלק מפרטי זירת החקירה כבר היו ידועים לו כילד־נער, עוד לפני שיחתו עם חיים. ידע למשל על כך שלאחר כמה הצלפות שוט על כפות רגליים יחפות, הוכרח אבא לעלות על הכיסא לקפוץ ממושבו אל הרצפה. "כמו אלף מחטים שננעצים לך בכף הרגל," עיוות אבא את פניו בעת סיפורו.

כשכל ה"מתודות" לא הביאו להודעה הרצויה מפיו של האב, חטף רושמן גוף תאורה כבד, המגולף מעץ, והטיח אותו בכל כוחו בגולגולתו של מיכאל. וכאן נפסקה החקירה. כבר לא היה את מי לחקור. רושמן הניף את ידו בתסכול וציווה לגמור עם היהודי. זוג אנשי אס־אס גררו את גופו של אבא אל מחוץ לחדרון החקירות, בדרך להפיכתה לגופתו.

באותו רגע ממש חלף על פניהם קצין האס־אס סרוויץ', שרכב על אופנוע הסירה שלו. סרוויץ' פיקד על אסירי מחנה הכפייה "לנטה", שהיה ממוקם בפאתי ריגה הבירה. שמו הלך לפניו בין היהודים בזכות הצהרתו קבל עם ועדה: "ביהודים שלי — לא לגעת!" העדים למפגש הזה זוכרים את פנייתו לשני אנשי האס־אס, כשראה את אבא נגרר אל סופו הבטוח: "אני עוד אוכל להפיק ממנו תועלת. הניחו אותו כאן."

הקצין המסתורי הזה הציל את חייהם של יהודים רבים. כפיר זכר את ציון שמו בילדותו, אבל איש מבין הנזכרים בו לא יכול היה להסביר את המניע להצלתם של נידוני הגטו ומחנה הכפייה החבוי בעמקי נפשו של סרוויץ'. עד ש...

 

נח קליגר גולל את קורותיו של סרוויץ' ושל משפטו המתוקשר, שנערך בשנות החמישים. בעדויות שהושמעו בעת המשפט, התברר שסרוויץ' הוא בן למשפחה יהודית ענייה מן העיר שאולאיי. בלית ברירה מסרו אותו הוריו ל"אציל" גרמני מקומי, ששירת כראש תחנת המשטרה של שאוליי, והלה לקח את היהודון הקטן איתו לפאטרלנד... ואותו ילד יהודי קטן, שהפך לימים לקצין אס־אס, הציל בין השאר גם את חייו של אבא של כפיר...

חיים סיים את שטף דיבורו, והביט בכפיר. כפיר ציין לעצמו שאינו זוכר את פניו מבין מכריו הרבים של אבא. וגם לאחר המפגש הארעי הזה, במחסן של מפעלי "קריסטל", לא נפגשו עוד השניים, אף על פי שהתברר ששניהם התגוררו בהרצליה של שנות השבעים.

* * *

חקירתו של רושמן לא עברה לאבא "מעל הראש" — תרתי משמע. כשכפיר ואחותו סופיה היו קטנים, ידעו שאם יישן שכוב על צידו הימני — אפשר להרעיש ללא הגבלה גם בזמן השלאפ־שטונדה. לאחר הטחת העץ בראשו, איבד אבא לחלוטין את השמיעה באוזנו השמאלית. ועוד תזכורת הושארה לו לכל יתרת חייו — צלקת בולטת מתפר גס שהגליד על גולגולתו — תפר שנעשה על ידי רופא יהודי בגטו, ללא הרדמה כמובן.

גם אנטושקה שרד. כפיר זכר את דמותו. גבוה, מקריח, בהיר שיער, במדי כבאי — שהיה נקרה בדרכם בעת טיוליו עם אבא ברחובות ריגה בשנות השישים. בינו לבין אבא תמיד נקשרה שיחת רעים קצרה, מוארת בחום אנושי הדדי. כבר כילד "הריח" כפיר שבהיר השיער הגבוה אינו "משלנו". גוי. ואבא היה מסביר שאנטושקה זה, ממש זה, הכבאי — סחר עם יהודי הגטו לא פעם וסיפק להם פה ושם "עצם", כדי שלא יגוועו ברעב לפני שיגוועו בעבודת פרך.


הקצין הסובייטי איזיה, שהציל את אמא

צירוף מקרים חומל הציל גם את חייה של אמו של כפיר.

ב־22 ביוני 1941, מייד בתחילת "מבצע "ברברוסה", החלו ההפצצות על קייב. מיטת ילדה נרעדה מן ההדף. דפיקה חפוזה נשמעה בדלת. הילדה שמעה את השכנה לוחשת לאמה, שהנה זה בא גם אלינו. האמא — שהפכה לסבתו של כפיר בזכות אותו אדון צירופי המקרים, הייתה אישה עדינת נפש, ענוות אישיות ולא ממש מהירת החלטה. למעשה היא הייתה קרובה לאי־החלטה. ללא לעשות כלום. לפשוט להישאר בעיר. ואם לא אחייניתה, שלקחה על עצמה את ניהול הישרדותה של המשפחה, הייתה הסבתא נעמדת עם ביתה על שפת הבור בבאבי־יאר.

הגרמנים נכנסו לעיר ב־19 בספטמבר — יום ההולדת של אותה הילדה שמיטתה נרעדה מהדף ההפצצות ב־22 ביוני. הילדה ואמה, בפיקודה של האחיינית האסרטיבית, יצאו מן העיר בשיירת פליטים רגלית כמה ימים לפני כן. על גבן נשאו תרמילים — עבודת ידה של אותה אחיינית. הן התקדמו לכיוון רכבות המשא שניצבו על הפסים בפאתי העיר, ופניהם — גם של הרכבות וגם של האנשים — מזרחה. ובדרכם היו גם הפצצות, תחנות רכבת נידחות, עיירות נשכחות וערים שעוד מעט תיעזבנה. צ'רקאסי. פולטאבה. חארקוב.

הם עצרו בחרקוב, אצל קרובי משפחה שהתכוונו גם הם להגלות את עצמם מזרחה. גם בחרקוב כל מי שהיה יכול, כבר תכנן את נתיב הבריחה שלו. סבתו של כפיר קיבלה הבטחה מקרובת המשפחה שלהן: שריון מקום באחד הקרונות של בית החולים המקומי, שהוחלט על פינויו המאורגן. אבל ברגע האחרון סירב מפקד בית חולים, שהפך בין לילה למעין תאג"ד מאולתר, לצרף את הילדה ואת אמה אל מצבת כוח האדם של המתפנים. כך האם והבת פשוט נתקעו בעיר. שכניהם האוקראינים ניסו להרגיע: "אל פחד. מה שיקרה לנו יקרה גם לכן."

אכן. אשרי המאמין...

שעות ספורות לפני כניעתה של העיר, שוב מצאו את עצמן האם והסבתא בכיכר תחנת הרכבת. ושוב — הכול ביד המקרה, כי לא היה להן ממש מה לחפש שם, בהיעדר מקומות מובטחים ברכבת הפינוי. קשה לתאר את מה שהתרחש בתחנה באותן שעות. גם הן הצטרפו למנסים לשווא לברוח מטבעת האש המתהדקת. אנשים המתינו לרכבת האחרונה בדרך "החוצה".

"סוניה! מה את עושה כאן?" נשמע לפתע קול מוכר. מוכר מהיקום המקביל, שלא התקיים עוד עבורם וספק אם התקיים כלל מתישהו.

על רקע ערב רב של ממתינים רעבים, מפוחדים ותשושים, עמד קצין צעיר בלוויית חוליית חיילים. זה היה אח למחצה של סבתו של כפיר — איזיה.

קצין סובייטי עדיין היה בעל סמכות בעיר המתפנה. הוא ציווה על אחותו למחצה להישאר במקום האירוח שבו שהו, ואת בתה הוביל יד ביד אל המושל העדיין־סובייטי של העיר הסובייטית לעוד יום. לאחר הצדעתו בפני המפקד, סיפר לו שבמקרה פגש בין הפליטים את אחותו ואת אחייניתו. המושל, בלי להוציא הגה מפיו, חתם על זוג אשרות יציאה — אישורי העלייה לרכבת האחרונה.

לאחר לילה של המתנה בתחנת הרכבת, עלו השתיים על הקרון. ההפצצות חרשו את תוואי המסילה, ומעל ראשי היוצאים התנהלו קרבות אוויר. הרכבת יצאה לדרכה תחת אש רצחנית של מטוסי היונקרס של הלופט־וופה.

אחר כך היו רכס הרי האורל והאין־סוף הסיבירי. רעב וקור. את איזיה, הקצין המושיע, הן לא פגשו עוד. השמועות אמרו שהוצא להורג בירייה בידי מפקדיו בעוון משהו מיותר שאמר בעיתוי מיותר.

הוריו של כפיר הכירו בסיביר. אביו של כפיר, ששרד בזכות אותו סרוויץ', קצין האס־אס היהודי, הגיע לסיביר בחיפושיו אחר אחיו יצחק, היחיד ששרד את המלחמה.

ממש לפני פרוץ מבצע "ברברוסה" הוגדר הדוד יצחק כ"אויב העם" או לפחות כ"גורם לא בטוח"5 (מפני שהייתה לו חנות טקסטיל בבעלות פרטית) והוגלה מלטביה — האחות הבלטית "המשוחררת" — לגלות בנָארוּיִם, במחוז טומסק שבסיביר, וכך גם חייו ניצלו בזכות השלטון הסובייטי החדש. "שחרור" הארצות הבלטיות נעשה כחלק מהסכם ריבנטרופ־מולוטוב.

ובכן, את אבא של כפיר הציל קצין אס־אס, את דודו הציל קצין האן־קה־וה־דה, ואת אמו — קצין "הצבא האדום". הגורל כאמור היה טוב אל כפיר הרבה לפני לידתו.

 

כפיר

לכפיר היה נדמה שהוא זוכר את עצמו מגיל שנתיים. היו אלה קרעי זיכרונות של טיול משפחתי להרי הקווקז. אירוע ראשון שהוטבע בזיכרונו הקדום ביתר שאת התרחש בגיל מעט מאוחר יותר. בשנת 1960 ביקר אותם דודו של אבא — הדוד אמיל, שהתגורר בארצות הברית. באותם הזמנים, למרות תקופת ההפשרה, אפשר היה לספור על אצבעות כף יד אחת את התיירים האמריקאים הבאים לבקר בברית המועצות. רק לפני עלייתם ארצה, כעבור תשע שנים, נודע לכפיר שהדוד אמיל הביא עימו לריגה את ספרו של ליאון יוריס, "אקסודוס". שנה לפני כן הוצא "אקסודוס" לאור בארצות הברית, הפך לרב מכר עולמי וכמובן נאסר להפצה בברית המועצות.

למרות האיסור, ואולי דווקא בגללו, תורגם ספר זה במחתרת, בחלקים, ומייד הפך לתורתם של היהודים הסובייטיים. כל שנות ילדותו המודעת של כפיר, כשעוד נקרא לב, עברו עליו על רקע שנאת ישראל גלויה בבית הספר, בלהט קטטות יום־יומיות הודות ל"סעיף החמישי"6 ולפרובוקציות חינוכיות מצד המורים, שממש השתדלו שכפיר לא יהפוך למצטיין הכיתתי בגלל אותו "סעיף".

ככל הנראה לא היה דוד אמיל התייר היחיד שהתבקש "להושיט סיוע קטנטן" לאנשים "מסוימים", לפני יציאתו מאמריקה לריגה שבברית המועצות. ככל הנראה הציגו את עצמם מבקשי הסיוע כעובדי משרד החוץ הישראלי. בעתיד הרחוק יזכה כפיר בעצמו להיכרות קרובה למדי עם אותם "דיפלומטים" עלומים.

מותו של אביו בשנת 1966 השאיר צלקת עמוקה בנפשו של כפיר. כשנה לאחר מותו לקחה אמו אותו ואת אחותו לחופשה בחצי האי קרים. משום מה נחרתה בזיכרונו של כפיר נוסעת צעירה, שהצטרפה לתא השינה שלהם בקרון באחת מן התחנות בדרך. הצעירה החברותית התבררה מצד אחד כמורה, אך מצד שני כ... מגדת עתידות. כדי לצבוע במעט את המונוטוניות של הנסיעה הארוכה, הציעה לקרוא את עתידו של כפיר בקלפים. הוא זכר בבירור שניבאה שלאחר הנסיעה הזו, לנופש בקרים, ימתין להם מכתב משמעותי מאוד מאדם אדם טוב לב. בעקבות המכתב הזה, הוסיפה מגדת העתידות, צפויה להם נסיעה אחרת, ארוכה לאין ערוך מנסיעתם אל הנופש בחצי האי קרים.

כך הסתיימה הילדות בעלייה לישראל. ואותו אדם טוב לב, שבזכות מכתבו התאפשרה עלייה זו, היה כמובן הדוד אמיל. המכתב היה בקשה "לאיחוד משפחות במדינת ישראל", ששימש כרטיס יציאה מברית המועצות עבור יהודיה, אם בסופו של דבר הורשו לצאת.

אריה בן־צל

אריה בן־צל נולד בריגה, לטוויה הסובייטית. בסוף שנות השישים עלה לישראל עם אמו ואחותו. בשנות השמונים המוקדמות למד באוניברסיטת באפולו במדינת ניו-יורק, ארה''ב. הוא התמחה במימון ובמערכות מידע וסיים תואר שני בפיקוח פיננסי ובכלכלה ניהולית. וכל נתיבותיה הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

עוד על הספר

  • תרגום: בוריס זיידמן
  • הוצאה: פרדס הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 343 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 11 דק'
וכל נתיבותיה אריה בן־צל

חלק ראשון

אוקראינה

פרק ראשון

קצין האס־אס שהציל את אבא

שמו של כפיר נכתב בספר החיים כנראה עוד הרבה לפני לידתו. צירוף מקרים חומל — או יותר נכון רצף של צירופי מקרים חומלים — שמר על חייהם של הוריו לעתיד במשך כל זמן "ה־מלחמה".1

בפני אבא של כפיר, מיכאיל, שעבר את שני הגטאות של ריגה ולאחר מכן את מחנה הריכוז שטוטהוף, הונחו מגוון אפשרויות לא לשרוד. לכפיר, שזכה להכיר את אביו רק עד גיל אחד־עשרה, היו כל הסיכויים לא להיות מודע לפרק המדובר בחיי אביו — ומה היה זה אם לא צירוף מקרים שוב. כל מה שהיה ידוע לו על "המלחמה" למד מהסיפורים של חברי אביו, שאותם אפשר לדמות לציור פרסקו עתיק, שמגלה לצופה רק כתמים דהויים מן התמונה הכוללת, שפעם עיטרה את כל הקיר:

• כתם דהוי אחד — רושמן2 — קצין אס־אס, סדיסט ורוצח.

• כתם שני — "לנטה" — מחנה עבודות כפייה — "סניף השדה" או "השטח" של גטו ריגה.

• כתם גדול במיוחד — טורנירים של כדורגל — הגרמנים במגפיים, שקצותיהם מפורזלים בדסקיות ברזל נגד יהודים יחפים.

• כתם רביעי — סרוויץ',3 קצין אס־אס זוטר, המושיע הסמוי.

• כתם חמישי — אנטושקה — הפועל הפולני ואחר כך הכבאי הלטבי.

• אנטושקה התקשר אצל כפיר לכתם נוסף של אבא, כסוחר החליפין הגטאי: מזון תמורת תכשיטים וחפצי ערך אחרים...

 

כל אלה הם כתמי סצנות המועשרות בדמויות אנוש שקפאו בדמיונו הילדותי, או קרעי מידע שנסחטו מאבא או מכמה מחבריו הקרובים ל"תקופה". ועדיין כל התקופה הזו, שקרוב לרבע מיליארד איש כינו אותה "ה־מלחמה", נשארה כחידה לא מפוענחת עבורו.

איש אינו מופתע מן הכאוס של זיכרונות הילדות. אפיזודות מסוימות מצטיירות בחדות מפתיעה, מאוחר יותר יתברר שהקשר הכרונולוגי ביניהם יהיה רחוק מלהיות עקבי. כל מה שידע כפיר שמע, כאמור, כעדות, בעיקר מחבריו של האבא — שנוסף על כך שדבריהם היו מקור מ"יד שניה", דיברו גם רוסית "באלטית" לא ממש ברורה. רק בבשלותו החל להבין כמה מעט ידע למעשה. אבל אז, בהיותו ילד מילדי שנות השישים המאושרות של "ההפשרה"4 — ההיסטוריה האבהית הזו נראתה לו רציפה ובהירה. כמו הילדות עצמה.

אבא של כפיר נפטר ב־1966. גם שביבי העובדות שהיו ידועות לכפיר ונראו בהירות החווירו עם הזמן, היטשטשו ואיבדו לחלוטין את רצפן. לאט־לאט הלכו כתמי הפרסקו הגלויים והתמזגו עם קיר הזיכרון המהוה שנקרא פעם "אבא".

קשה לומר שזה ממש הדיר את שנתו. באופן כללי לא טרח להקדיש לעניין מחשבה יתרה. לפחות עד אותו יום, שבו שוב בא לעזרתו אדון צירוף המקרים, והסיר את השכבות של אבק הזמן מעוד כמה אירועים, ואלה עזרו במידת מה בשיקום ציור הקיר המרתק הזה, שנקרא "אבא מיכאיל".

* * *

השנה הייתה 1978, וכפיר היה אז בן 23. בבקרים עבד בחנות למוצרי חשמל בהרצליה, ואת יומו היה מסיים בקורסי ערב פרטיים של הנהלת חשבונות. באותו בוקר שלח אותו בעל החנות למפעלי "קריסטל" ברמת גן, להביא עבור החנות שתי מכונות כביסה חדשות ממחסני היצרן. "פנה לחיים — המחסנאי," זרק בעל החנות אל גבו המתרחק, והוסיף כבדרך אגב, כאילו היה לכפיר איזה צורך נסתר בכך, "תוכל, אם תרצה, לקשקש אתו ברוסית."

כעבור כארבעים דקות ניצב כפיר בפני גבר גבה קומה, בשנות החמישים לחייו, מאסיבי אך מוצק, שענה על שם חיים. איש מהם לא חש צורך לעבור מעברית לרוסית עד שחיים התעניין במקום לידתו של הבחור הצעיר, כפיר בן־גיא. הוא שאל אותו לשם משפחתו האמיתי — לא המעוברת. ברגע שהוזכר השם והוזכרה העיר ריגה — זהרו עיניו.

מייד הילך קסם על חיים. כפיר זכר את הכישוף הזה משנות ילדותו הריגאית, ברגע הישמע שם משפחתו של אביו באוזני הבריות. תגובה כזו כבר כמעט שנמחקה מזיכרונו, ועתה צפה ועלתה בעקבות עיניו הזוהרות לרגע של בן שיחו. חיים לקח את כפיר למשרדון קטן, והושיבו מולו."אני זוכר אותך מהלוויה של אבא!" הזדעק ברוסית. "זכורה לי אישה עם ילד, שישבו על הספסל בבית העלמין היהודי "שמרלי..."

כפיר אמר לו שעל אותו ספסל ישבה גם ילדה בת שתים־עשרה, אך חיים זכר רק את הילד ואת אמו.

"גבר אמיתי היה אבא שלך," אמר. "היינו ביחד בגטו." ובמבט שחדר את פניו של כפיר והמשיך אל עבר אביו, התחיל לדבר, מבהיר ומבאר עוד כמה כתמים מטושטשים בפרסקו המהוה של חיי אבא.

 

...בגטו ריגה — כמו ברבים מדומיו, נרקמה רשת הברחות, שדרכה סופקו לגטו מוצרי מזון בסיסיים. כפיר לא ידע אם היה אביו אחד הלקוחות של הרשת או אחד מפעיליה. אבל ביום שבו החליטו לערוך חיפוש יסודי בכליהם של האסירים שחזרו מהעבודה — שוב, צירוף מקרים — מצאו דבר־מה הראוי למאכל — דווקא אצלו. ואנשי האס־אס החליטו שדרכו, דרך היהודי, יעלה בידם לדוג את הרשת כולה. פיקוד הגטו ידע שהפולנים, שעבדו במתחם כפועלי חוץ, מספקים את מוצרי המזון ליהודים תמורת תכשיטים וחפצי ערך משפחתיים אחרים. כל פועלי החוץ הפולנים הועמדו בשורה, ועל פני השורה הזו הובל אבא באיטיות. בין העומדים בשורה הייתה אחת הדמויות מהפרסקו: אנטושקה הכבאי. העמידו את עצמכם במקום אנטושקה ונסו לחוש את מה שחש הוא, בהתקרב אליו אנשי אס־אס, שהובילו את אבא אל מסדר הזיהוי הזה...

ואבא, כמו אבא, סיים "לסרוק" את פניהם של שורת הפולנים והשיב לשאלתו המתבקשת של איש האס־אס את התשובה המתבקשת: אין ביניהם איש מאלה שסיפקו לי דברי מאכל כלשהם.

זו הייתה כמובן "תשובה מאכזבת", ולכן ממסדר הזיהוי הוא הובל מייד להמשך ה"חקירה". קיבל את פניו המפקד של הגטו — אותו סדיסט ורוצח — קצין אס־אס, רושמן. עוד אחד שדמותו שרדה מבין כתמי הזיכרון הבודדים ששמר כפיר מסיפורי אבא.

חלק מפרטי זירת החקירה כבר היו ידועים לו כילד־נער, עוד לפני שיחתו עם חיים. ידע למשל על כך שלאחר כמה הצלפות שוט על כפות רגליים יחפות, הוכרח אבא לעלות על הכיסא לקפוץ ממושבו אל הרצפה. "כמו אלף מחטים שננעצים לך בכף הרגל," עיוות אבא את פניו בעת סיפורו.

כשכל ה"מתודות" לא הביאו להודעה הרצויה מפיו של האב, חטף רושמן גוף תאורה כבד, המגולף מעץ, והטיח אותו בכל כוחו בגולגולתו של מיכאל. וכאן נפסקה החקירה. כבר לא היה את מי לחקור. רושמן הניף את ידו בתסכול וציווה לגמור עם היהודי. זוג אנשי אס־אס גררו את גופו של אבא אל מחוץ לחדרון החקירות, בדרך להפיכתה לגופתו.

באותו רגע ממש חלף על פניהם קצין האס־אס סרוויץ', שרכב על אופנוע הסירה שלו. סרוויץ' פיקד על אסירי מחנה הכפייה "לנטה", שהיה ממוקם בפאתי ריגה הבירה. שמו הלך לפניו בין היהודים בזכות הצהרתו קבל עם ועדה: "ביהודים שלי — לא לגעת!" העדים למפגש הזה זוכרים את פנייתו לשני אנשי האס־אס, כשראה את אבא נגרר אל סופו הבטוח: "אני עוד אוכל להפיק ממנו תועלת. הניחו אותו כאן."

הקצין המסתורי הזה הציל את חייהם של יהודים רבים. כפיר זכר את ציון שמו בילדותו, אבל איש מבין הנזכרים בו לא יכול היה להסביר את המניע להצלתם של נידוני הגטו ומחנה הכפייה החבוי בעמקי נפשו של סרוויץ'. עד ש...

 

נח קליגר גולל את קורותיו של סרוויץ' ושל משפטו המתוקשר, שנערך בשנות החמישים. בעדויות שהושמעו בעת המשפט, התברר שסרוויץ' הוא בן למשפחה יהודית ענייה מן העיר שאולאיי. בלית ברירה מסרו אותו הוריו ל"אציל" גרמני מקומי, ששירת כראש תחנת המשטרה של שאוליי, והלה לקח את היהודון הקטן איתו לפאטרלנד... ואותו ילד יהודי קטן, שהפך לימים לקצין אס־אס, הציל בין השאר גם את חייו של אבא של כפיר...

חיים סיים את שטף דיבורו, והביט בכפיר. כפיר ציין לעצמו שאינו זוכר את פניו מבין מכריו הרבים של אבא. וגם לאחר המפגש הארעי הזה, במחסן של מפעלי "קריסטל", לא נפגשו עוד השניים, אף על פי שהתברר ששניהם התגוררו בהרצליה של שנות השבעים.

* * *

חקירתו של רושמן לא עברה לאבא "מעל הראש" — תרתי משמע. כשכפיר ואחותו סופיה היו קטנים, ידעו שאם יישן שכוב על צידו הימני — אפשר להרעיש ללא הגבלה גם בזמן השלאפ־שטונדה. לאחר הטחת העץ בראשו, איבד אבא לחלוטין את השמיעה באוזנו השמאלית. ועוד תזכורת הושארה לו לכל יתרת חייו — צלקת בולטת מתפר גס שהגליד על גולגולתו — תפר שנעשה על ידי רופא יהודי בגטו, ללא הרדמה כמובן.

גם אנטושקה שרד. כפיר זכר את דמותו. גבוה, מקריח, בהיר שיער, במדי כבאי — שהיה נקרה בדרכם בעת טיוליו עם אבא ברחובות ריגה בשנות השישים. בינו לבין אבא תמיד נקשרה שיחת רעים קצרה, מוארת בחום אנושי הדדי. כבר כילד "הריח" כפיר שבהיר השיער הגבוה אינו "משלנו". גוי. ואבא היה מסביר שאנטושקה זה, ממש זה, הכבאי — סחר עם יהודי הגטו לא פעם וסיפק להם פה ושם "עצם", כדי שלא יגוועו ברעב לפני שיגוועו בעבודת פרך.


הקצין הסובייטי איזיה, שהציל את אמא

צירוף מקרים חומל הציל גם את חייה של אמו של כפיר.

ב־22 ביוני 1941, מייד בתחילת "מבצע "ברברוסה", החלו ההפצצות על קייב. מיטת ילדה נרעדה מן ההדף. דפיקה חפוזה נשמעה בדלת. הילדה שמעה את השכנה לוחשת לאמה, שהנה זה בא גם אלינו. האמא — שהפכה לסבתו של כפיר בזכות אותו אדון צירופי המקרים, הייתה אישה עדינת נפש, ענוות אישיות ולא ממש מהירת החלטה. למעשה היא הייתה קרובה לאי־החלטה. ללא לעשות כלום. לפשוט להישאר בעיר. ואם לא אחייניתה, שלקחה על עצמה את ניהול הישרדותה של המשפחה, הייתה הסבתא נעמדת עם ביתה על שפת הבור בבאבי־יאר.

הגרמנים נכנסו לעיר ב־19 בספטמבר — יום ההולדת של אותה הילדה שמיטתה נרעדה מהדף ההפצצות ב־22 ביוני. הילדה ואמה, בפיקודה של האחיינית האסרטיבית, יצאו מן העיר בשיירת פליטים רגלית כמה ימים לפני כן. על גבן נשאו תרמילים — עבודת ידה של אותה אחיינית. הן התקדמו לכיוון רכבות המשא שניצבו על הפסים בפאתי העיר, ופניהם — גם של הרכבות וגם של האנשים — מזרחה. ובדרכם היו גם הפצצות, תחנות רכבת נידחות, עיירות נשכחות וערים שעוד מעט תיעזבנה. צ'רקאסי. פולטאבה. חארקוב.

הם עצרו בחרקוב, אצל קרובי משפחה שהתכוונו גם הם להגלות את עצמם מזרחה. גם בחרקוב כל מי שהיה יכול, כבר תכנן את נתיב הבריחה שלו. סבתו של כפיר קיבלה הבטחה מקרובת המשפחה שלהן: שריון מקום באחד הקרונות של בית החולים המקומי, שהוחלט על פינויו המאורגן. אבל ברגע האחרון סירב מפקד בית חולים, שהפך בין לילה למעין תאג"ד מאולתר, לצרף את הילדה ואת אמה אל מצבת כוח האדם של המתפנים. כך האם והבת פשוט נתקעו בעיר. שכניהם האוקראינים ניסו להרגיע: "אל פחד. מה שיקרה לנו יקרה גם לכן."

אכן. אשרי המאמין...

שעות ספורות לפני כניעתה של העיר, שוב מצאו את עצמן האם והסבתא בכיכר תחנת הרכבת. ושוב — הכול ביד המקרה, כי לא היה להן ממש מה לחפש שם, בהיעדר מקומות מובטחים ברכבת הפינוי. קשה לתאר את מה שהתרחש בתחנה באותן שעות. גם הן הצטרפו למנסים לשווא לברוח מטבעת האש המתהדקת. אנשים המתינו לרכבת האחרונה בדרך "החוצה".

"סוניה! מה את עושה כאן?" נשמע לפתע קול מוכר. מוכר מהיקום המקביל, שלא התקיים עוד עבורם וספק אם התקיים כלל מתישהו.

על רקע ערב רב של ממתינים רעבים, מפוחדים ותשושים, עמד קצין צעיר בלוויית חוליית חיילים. זה היה אח למחצה של סבתו של כפיר — איזיה.

קצין סובייטי עדיין היה בעל סמכות בעיר המתפנה. הוא ציווה על אחותו למחצה להישאר במקום האירוח שבו שהו, ואת בתה הוביל יד ביד אל המושל העדיין־סובייטי של העיר הסובייטית לעוד יום. לאחר הצדעתו בפני המפקד, סיפר לו שבמקרה פגש בין הפליטים את אחותו ואת אחייניתו. המושל, בלי להוציא הגה מפיו, חתם על זוג אשרות יציאה — אישורי העלייה לרכבת האחרונה.

לאחר לילה של המתנה בתחנת הרכבת, עלו השתיים על הקרון. ההפצצות חרשו את תוואי המסילה, ומעל ראשי היוצאים התנהלו קרבות אוויר. הרכבת יצאה לדרכה תחת אש רצחנית של מטוסי היונקרס של הלופט־וופה.

אחר כך היו רכס הרי האורל והאין־סוף הסיבירי. רעב וקור. את איזיה, הקצין המושיע, הן לא פגשו עוד. השמועות אמרו שהוצא להורג בירייה בידי מפקדיו בעוון משהו מיותר שאמר בעיתוי מיותר.

הוריו של כפיר הכירו בסיביר. אביו של כפיר, ששרד בזכות אותו סרוויץ', קצין האס־אס היהודי, הגיע לסיביר בחיפושיו אחר אחיו יצחק, היחיד ששרד את המלחמה.

ממש לפני פרוץ מבצע "ברברוסה" הוגדר הדוד יצחק כ"אויב העם" או לפחות כ"גורם לא בטוח"5 (מפני שהייתה לו חנות טקסטיל בבעלות פרטית) והוגלה מלטביה — האחות הבלטית "המשוחררת" — לגלות בנָארוּיִם, במחוז טומסק שבסיביר, וכך גם חייו ניצלו בזכות השלטון הסובייטי החדש. "שחרור" הארצות הבלטיות נעשה כחלק מהסכם ריבנטרופ־מולוטוב.

ובכן, את אבא של כפיר הציל קצין אס־אס, את דודו הציל קצין האן־קה־וה־דה, ואת אמו — קצין "הצבא האדום". הגורל כאמור היה טוב אל כפיר הרבה לפני לידתו.

 

כפיר

לכפיר היה נדמה שהוא זוכר את עצמו מגיל שנתיים. היו אלה קרעי זיכרונות של טיול משפחתי להרי הקווקז. אירוע ראשון שהוטבע בזיכרונו הקדום ביתר שאת התרחש בגיל מעט מאוחר יותר. בשנת 1960 ביקר אותם דודו של אבא — הדוד אמיל, שהתגורר בארצות הברית. באותם הזמנים, למרות תקופת ההפשרה, אפשר היה לספור על אצבעות כף יד אחת את התיירים האמריקאים הבאים לבקר בברית המועצות. רק לפני עלייתם ארצה, כעבור תשע שנים, נודע לכפיר שהדוד אמיל הביא עימו לריגה את ספרו של ליאון יוריס, "אקסודוס". שנה לפני כן הוצא "אקסודוס" לאור בארצות הברית, הפך לרב מכר עולמי וכמובן נאסר להפצה בברית המועצות.

למרות האיסור, ואולי דווקא בגללו, תורגם ספר זה במחתרת, בחלקים, ומייד הפך לתורתם של היהודים הסובייטיים. כל שנות ילדותו המודעת של כפיר, כשעוד נקרא לב, עברו עליו על רקע שנאת ישראל גלויה בבית הספר, בלהט קטטות יום־יומיות הודות ל"סעיף החמישי"6 ולפרובוקציות חינוכיות מצד המורים, שממש השתדלו שכפיר לא יהפוך למצטיין הכיתתי בגלל אותו "סעיף".

ככל הנראה לא היה דוד אמיל התייר היחיד שהתבקש "להושיט סיוע קטנטן" לאנשים "מסוימים", לפני יציאתו מאמריקה לריגה שבברית המועצות. ככל הנראה הציגו את עצמם מבקשי הסיוע כעובדי משרד החוץ הישראלי. בעתיד הרחוק יזכה כפיר בעצמו להיכרות קרובה למדי עם אותם "דיפלומטים" עלומים.

מותו של אביו בשנת 1966 השאיר צלקת עמוקה בנפשו של כפיר. כשנה לאחר מותו לקחה אמו אותו ואת אחותו לחופשה בחצי האי קרים. משום מה נחרתה בזיכרונו של כפיר נוסעת צעירה, שהצטרפה לתא השינה שלהם בקרון באחת מן התחנות בדרך. הצעירה החברותית התבררה מצד אחד כמורה, אך מצד שני כ... מגדת עתידות. כדי לצבוע במעט את המונוטוניות של הנסיעה הארוכה, הציעה לקרוא את עתידו של כפיר בקלפים. הוא זכר בבירור שניבאה שלאחר הנסיעה הזו, לנופש בקרים, ימתין להם מכתב משמעותי מאוד מאדם אדם טוב לב. בעקבות המכתב הזה, הוסיפה מגדת העתידות, צפויה להם נסיעה אחרת, ארוכה לאין ערוך מנסיעתם אל הנופש בחצי האי קרים.

כך הסתיימה הילדות בעלייה לישראל. ואותו אדם טוב לב, שבזכות מכתבו התאפשרה עלייה זו, היה כמובן הדוד אמיל. המכתב היה בקשה "לאיחוד משפחות במדינת ישראל", ששימש כרטיס יציאה מברית המועצות עבור יהודיה, אם בסופו של דבר הורשו לצאת.