שתינו

חלק ראשון

וריאציות

פרולוג

13 בספטמבר

מוקדם יותר הערב אמרתי לך: ״את עומדת למות.״

עד עתה איש לא העז לומר לך את האמת, ואני שיתפתי פעולה עם השקר. באיחור, התעקשת שאקח אותך לבית חולים פרטי, יקר, שם אולי יוכלו להציל אותך. איש לא העז לומר לך שכבר מאוחר מדי. שגופך, כולו עור ועצמות, חלוש מכדי שאיזשהו רופא יסכים להתקרב אליו עם סכין. אם הייתה קודם איזו אפשרות לעשות משהו בקשר לסרטן שמכרסם חרישית באיברייך הפנימיים — ובכן, עכשיו כבר מאוחר מדי.

בחודשים האחרונים חלה הידרדרות מהירה במצבך, עד שאינך חושקת במזון; גופך הרפה כבר אינו מסוגל לעכל דבר. את מסתפקת ביוגורט ליום וקצת תה. זה לא יכול להימשך עוד הרבה.

תמיד היינו אחת. בהיעדר מחיצות בינינו, חשת כל הזמן שמשהו מסתתר מאחורי השקרים בלי להבין בדיוק מה, אבל שנאת אותי בגינם. נהמת וזעמת בתסכול עיוור.

אז הפסקתי.

הפעם, בשיחתנו היומית, אמרתי לך שאין טעם בכל הבדיקות, החדירות והדקירות, ההעברות באמבולנס מפה לשם, מיטות בתי חולים, מזרקים ומבחנות. איני רוצה בזה עבורך. גם את לא. כל שאנו יכולות לקוות לו זה סוף רגוע במיטה שלך, בבית.

ואמרתי לך, ״לא אעזוב אותך. נעבור את זה יחד.״

הקשבת בשתיקה. שקלת את דבריי בכובד ראש ואחרי עיון קצר הסכמת עם המסקנה.

אמרת: ״אז הכול מסודר עכשיו. אני שלווה.״

והוספת: ״זאת תהיה ההנאה האחרונה שלי. לבלות את ימיי האחרונים איתך. אלה יהיו שעות האושר האחרונות שלנו יחד.״

כאילו פנינו מועדות לאיזו חופשה בספא מפנק להתכרבל בעינוגים. ואז אמרת שלום והנחת את השפופרת בעדינות.

אנו מתחילות את השלב האחרון במסע שלנו. מסע בתוך מסע. אני אורזת את המזוודה שלי, מהססת אם לקחת שמלה שמתאימה ללוויה. המחשבה נדמית מגונה.

אבל אני כן.

אני חוששת לעלות לטיסה שתקרב אותי למותך.

אבל אני כן.

אני יודעת שזה מסע שאנחנו חייבות לעבור. רק שתינו לבד. ואני אלווה אותך עד למקום שיורשה לי ללכת.

לפני ארבע שנים, ראש המחלקה האונקולוגית בבית החולים בילינסון קצב לך לא יותר משלושה חודשים.

״אולי יש לה שישה?״ ניסיתי.

״עכשיו את מתמקחת איתי,״ פטר אותי ביהירות של אל.

את כבר ניצַבְת מול האלוהים. כבר נאבקת נגדו בכמה וכמה מערכות וידך תמיד הייתה על העליונה.

היו לנו אי אילו ״אזעקות שווא״ במשך השנים (גוש שהתגלה בשדך השמאלי, קריש דם בריאתך). נפרדנו בשדות תעופה בחשש ששוב לא נתראה, אמרנו שלום אחרון, נופפנו אחת לשנייה כל הדרך עד בידוק הדרכונים. בכיתי במשך כל הטיסה.

ואז התאוששת.

כי ידעת שאני עדיין זקוקה לך.

כי את עדיין היחידה שיכולה לנחם אותי. מאום לא השתנה מאז היותי תינוקת בת חודש מעורסלת בזרועותייך, מכורבלת בחיקך. יתרה מזאת, רכשת ביטחון והתמחית במלאכה. אַת המנוע שמתדלק את קיומי.

המשבר הנוכחי נדמה לאפיזודה נוספת באופרת הסבון המתמשכת הזו.

אלא שהפעם אין מנוס.

אמא. התחלנו את פרידתנו. מוות ולידה סימולטניים. עדיין איני יודעת היכן את מסתיימת והיכן אני מתחילה. עלינו לעבור את הניתוח הסבוך שיגדיר את הגבולות בינינו ויפריד אותנו זו מזו לעד. אני בת מעל חמישים. את נוטה למות. הגיעה העת לנתק את חבל הטבור.

הסיפור הזה יסתיים במותך.

טרם היותי

טרנסילבניה, שנות השלושים המוקדמות

טרם היותי, היית לבד. לא הייתי איתך בשלושים וחמש השנים הראשונות. הצטרפתי רק לחלק המאוחר יותר של המסע — ה״קל יותר״, אפשר לומר. טרם היותי, היית צריכה להישמר לנפשך לבדך. את לא מדברת על כך. כאילו תרגום האירועים ההם למילים יעיר אותם מקברם, ואת הסיכון הזה את לא יכולה לקחת. לכן, עליי להסתמך על הפירורים להם הנחת לנשור כאשר שיחקתי למרגלותייך על רצפת האבן העירומה של דירת "עמידר". כבדרך אגב, כדי שלא אסיח את דעתך בעודך מחשבת את כמות הפפריקה המדויקת שאת עומדת לזרות לסיר הגולאש המבעבע על הכיריים, השלכת לעברי גם כמה קרעי זיכרונות. התחרטת על פזרנותך המהוססת מייד כשעלה ניחוח התבשיל עם זרם שאלותיי שהפגיזו אותך בסקרנות ילדותית. טעמת את הנזיד הסמיך, כיווצת את שפתייך וענית בהינף יד קצר רוח, כמגרשת זבוב טורדני. אבל קרום כדור הארץ כבר נסדק, מניח לריח קלוש של לבה רעילה להימלט ולהתערבב בניחוחות ארוחת הצהריים המתבשלת. עינייך הזדגגו — בשבריר שנייה הפכת מאמי החמה לאישה זרה. המפלצות זעו במחילותיהן העמוקות ואת ניסית להדוף אותן חזרה, מניפה את כף העץ שבידך, מנפנפת בזרועותייך, מכה באוויר, עורמת מכל הבא ליד — ארון הכלים, שולחן המטבח, המקרר — לחסום את כניסתן. אפילו כג'ינג'ית סקרנית בת חמש כבר ידעתי שמוטב לי לא להתעקש. פי סכור, צירפתי את ידיי הקטנות למאמץ מתוך רצון נואש לתקן את שקלקלתי, גילגלתי בובות וצעצועים, הצעתי חיבוקים ילדותיים, ניסיתי להכריח את העבר חזרה, להגן עלייך מאצבעותיו השלוחות ללפות אותך ולקחת אותך ממני.

עשרות שנים לאחר מכן, אין בידי אלא אותם קמצוצים מעופשים שהצלחתי להציל מהמטאטא שלא הנחת מידייך יומם ולילה לכבד בו כל רבב — כדי להשלים את הפאזל שהנסתר בו רב על הגלוי.

אני רוצה לספר את סיפורך. אני רוצה לתת לך את הקול שמעולם לא היה לך. יש לסיפור אלף דרכים להגיח מגולמו. כיצד אמצא את הנכונה? אני נוברת במאמץ למצוא רמזים נידחים.

פגישה 1

שמות

איך אני קוראת לך? התחלתי מן הסתם עם ״ממה״ ככל התינוקות. יותר מאוחר הפכת לאוֹנְיו — אמא בהונגרית, וכל כינויי החיבה האופייניים לשפות המזרח־אירופאיות: אוֹנְיוּקָם — אמא שלי. מתי הפכת ל״אמא״ בעברית? כנראה אחרי שהתחלתי ללכת לבית הספר. נשארנו בכך. ה״אוניו״ המקורי הפך בפי נכדייך ל״סבתא״, שינוי שהסכמת לו בשמחה. הדימוי של ״סבתא״ לא התאים לקוקֵטיות שלך.

קל לי לזכור כיצד קראת לי. מעולם לא בשמי. עד היום, כשאת מרימה את השפופרת ומזהה את קולי — למעט אם את נתונה באחד ממצבי הרוח שלך — לרוב את קוראת בחדווה ״גונג וירָגוֹם״, פרח־פנינה שלי. לעיתים ״צ'ילוֹג פֶנְיֶים״, אור כוכב, או קינצֶ'ם, אוצרי. שמות מאגדה סינית? באוזניי כל הכינויים האלה מובנים מאליהם כמו ״אבי״ או ״שרה״. אני שומעת את כינויי החיבה שלי וחשה מוגנת בחיבוקך האינסופי. כשלא תהיי, לא אהיה יותר פרח־פנינה של אף אחד.

ואז מופיע האני האחר שלך; את עונה לטלפון, קולך חורק כפיסת גיר על לוח. אני לא מתקשרת יום־יומיים והטון המריר, מעורב בסרקזם מתנשא:

״אה... סוף־סוף נזכרת שיש לך אמא? שאני לא מתה עדיין?״

או שאת משאירה הודעה קולית בת עשר דקות בהונגרית, מאשימה אותי בסינון השיחות ממך, שאני בת אנוכית ומזניחה, מאיימת עליי בחרון האלוהים. כשאני מתקשרת בחזרה בניסיון ליישר את ההדורים, את טורקת לי את הטלפון בפרצוף. את מתלוננת על בדידות, אבל נכדותייך לא מתקבלות בברכה בדירתך, מחשש שיביאו איתן חול משפת הים, שיפסעו ברגליהן ה״מלוכלכות״ על שטיחייך החפּים מאבק.

מחלת הניקיון הזאת אינה חדשה. אחת האנקדוטות הבודדות שבהן שיתפת אותי לגבי החיים במחנות — מה שהיה חשוב לך אפילו בגיהינום ההוא, גולת הכותרת של הישגייך — הייתה העובדה שהיית נקייה.

״הייתי האסירה היחידה בצריף שלא היו לה כינים. הייתי פולה אותן כל הלילה עד שלא נותרה אף אחת,״ התפארת, תוך כדי שליפת כינה בתנופה מראשי.

״ענקית! נדבקת בבית הספר.״

אני זוכרת שהבטתי אז מעלה, ראשי היה מונח בחיקך, והתקשיתי להאמין שאמי המושלמת יודעת איך כינים נראות.

״אפילו אז, בחורף הקפוא, רחצתי את עצמי בשלג,״ את ממשיכה לתאר את ניצחונך.

בימים אלה, איני מעזה להושיט לך פרוסת לחם מהסל מחשש שלא תאכלי אותה כי ידי נגעה בה.

האם אני ״מתחשבנת״ איתך? האם זהו כתב תביעה? לא ולא! זה היה אכזרי וחסר תוחלת בגילך. אני רק מנסה להבין טוב יותר כיצד הגענו לכאן. כיצד הגענו מהערצה ילדותית ואהבה אין־קץ לשיחת חובה יומיומית בטלפון, כשאני אפילו לא מקשיבה לך.

בחלוף השנים גיליתי שאני נעשית יותר ויותר את. אני מגלה אותך מתחת לעורי ולציפורניי. תמיד דימיתי שאני ״הילדה של אבא״. צחוקו המתגלגל, השרירים, הריח המתוק של הסיגריות, משהו קליל ושמשי קרן ממנו — הוא היה דמות הרבה יותר מפתה לחיקוי. חוץ מפרצי מזגו הסוער — שאני, בבת עינו, הייתי מחוסנת מפניהם. הזדהיתי עימו ברצון. למען האמת, אני קצת מאוכזבת למצוא אותך בי. לעומת דמותו של אבי, את הִצגת תמונה עלובה: חמוצת פנים, במצב רוח רע תמידי, חפוזה, כעוסה, ממלמלת תלונות אין־קץ תחת אפך תוך כדי קרקוש כלים בכיור. מי רוצה להזדהות עם הקורבן?

ההתאלמנות התגלתה כברכה. חוש הומור חד, פתוח, התגלה לאיטו, מטלטל אותי בגיציו. התחלת לצחוק. כשהתלבטנו בעניין ביקורך אצלי בניו יורק לפני כמה שנים, לאחר חיכוך קודם שלך עם המוות — גוש דם שנדד מווריד בשוקך והתמקם בריאות — חששנו שביטוח הנסיעות שלך לא יכסה מצב רפואי שהיה ידוע עליו מראש ונעמוד בפני חשבונות רפואיים אדירים בנוסח אמריקה. אולם כשהעליתי את האפשרות שעלול לקרות לך משהו רע במהלך הטיסה, השבת בבדיחות דעת — ״זה התסריט האידיאלי. ישליכו את גופתי לאוקיינוס. תם ונשלם.״

לעיתים קרובות השתעשענו בהתבדחות על המוות. אבל כששאלתי אותך לאחרונה: ״האם את פוחדת למות?״ הודית בביישנות: ״כן.״

אני יודעת שיותר מאשר מן המוות, את פוחדת מהכאב שכרוך בו. יש לך בקבוקון מלא כדורי שינה כדי שתוכלי לסיים את חייך במקרה הצורך, אם יהיו בלתי נסבלים, או אפילו לא מכובדים; לא בסטנדרט שאת מוכנה לחיות בו. את מדברת הרבה על ליטול אותם כשיבוא היום. את מדברת עליהם הרבה יותר מכדי שאאמין שבאמת תעשי בהם שימוש. ולמרות זאת, אני שמחה שהאפשרות הזאת מעניקה לך קצת נחמה. והעצב הכרוך בכך, אפילו שהוא מלאכותי, ומשוכפל בידי החוש הדרמטי שלך, שובר את ליבי.

איני רוצה שתהיי לבד כשיבוא זמנך, אבל רוב הסיכויים שזה מה שיקרה. אני רחוקה. ואשאר רחוקה. אפילו ברגעים הכי פחות שפויים שלך לא ביקשת שאעזוב את בנותיי, אקריב את ההנאות והחופש שלי, כדי לטפל בך. אני אמשיך לעשות סקי. אמשיך ללכת לאופרה — אהבה שבעטיה לעגתי לך בצעירותי, ובכל זאת נטמעה בי. אמשיך לחיות את חיי רחוק ממך בזמן שהסרטן נוגס בך מבפנים. אשמה? לא, אין בי. אני מתנהלת על פי שרביט המנצחים שלך. כמו שתמיד עשיתי.

כל אחת מאיתנו יודעת. כל אחת מאיתנו יודעת שהשנייה יודעת. כל אחת מאיתנו אוהבת. כל אחת מאיתנו יודעת כמה השנייה אוהבת. כל אחת מאיתנו בוכה. אבל אנחנו לא יכולות לבכות זו מול זו. כל אחת מאיתנו תישבר.