מסע החיים: מחלומות שהתנפצו ועד להשלמה

מבוא

כשהתחלתי לראשונה לכתוב עמודים אלה, התכוונתי לכתוב רק את החוויות שלי ושל משפחתי במהלך מלחמת העולם השנייה, כך שילדַי, נכדַי ויתר משפחתי יֵדעו מה קרה לנו במהלך אותה תקופה נוראה. אך תוך כדי תהליך הכתיבה, הבנתי שתקופת המלחמה מהווה רק שנים ספורות בחיי, בעוד חלק מהשלכותיה רודפות אותי עד היום. וכך, בהדרגה, הרחבתי את כתיבתי מתיאור של המלחמה והשפעתה המיידית עלי לביוגרפיה קצרה שכוללת את כל חיי עד היום. כמובן שלא הכול כלול, אך אני מקווה שזכרתי מספיק כדי לתאר קצת מהפכפכות הגורל והמזל שלעגו לחלומות, לתקוות ולציפיות שלי, אף שבסופו של דבר השתנו לטובה והעניקו לי, למרבה הפלא, מספר שנים טובות של שביעות רצון ושלווה. ומכאן שמו של ספר זיכרונות זה.

אם כן, סיפור זה הוא שחזור של האופן בו התפתחו חיי - שהיו לעתים קרובות מורכבים, ותמיד הועשרו על ידי עליות וירידות שאירעו לסירוגין ובדרך כלל באופן בלתי צפוי. אירעו דברים רבים שלא היתה לי כל שליטה בהם ולעתים קרובות תהיתי מה משמעותם, במיוחד כשהייתי ילד ולא הבנתי כל כך את הסיבות לדברים רבים: מקרים רבים שאירעו, לעתים קרובות באופן פתאומי ובלתי קרוא, באופן שנראה היה לי לא צפוי ובדרך כלל לא היה מוצדק, מובן, או מקובל בעיני.

לאחר שהתוודעתי לקורבנות העצומים שעמי, ובאופן ספציפי משפחתי, נאלצו להקריב, התחלתי לשאול מדוע נלקחו כל אותם חיים בדרך כל כך אכזרית, ללא כל סיבה או הצדקה. ולא היתה לי תשובה. בהתחלה, כשעדיין הייתי ילד, הייתי כמו עלה המתעופף ברוח המלחמה, בתוך סופה של אסון שאפפה אותי בפתאומיות חסרת רחמים, החריבה את השלווה של שנות חיי המוקדמות, והשליכה אותי לתוך התהפוכות והאימה של תקופה נוראה.

לא, אף אחד מאיתנו ארבעת הניצולים - אבי ואנחנו, שלושת הילדים - לא היה במחנה השמדה; היה לנו מזל, נחסך מאיתנו הגיהינום הזה. אין לנו מספרים שקועקעו על הזרוע. עם זאת, נאלצנו להתמודד עם פחד, חרדה וסכנה יוצאי דופן, והיה לנו הרבה יותר מזל מאשר לבני משפחתנו האחרים - אנחנו לפחות שרדנו, גם אם בקושי.

זמן רב לאחר מכן, הרגשנו הכרת תודה שהיתה מעורבת ברגשות אשמה וחרטה על ששרדנו, וכן מודעוּת למחיר הגופני והרגשי שנאלצנו לשלם כדי להישאר בחיים, והשלמה עמו.

כשגדלתי, התחלתי לפתח עור עבה יותר וחתרתי לשלוט בדברים שקרו מסביבי או לי, אך לעתים קרובות ללא הצלחה יתרה; המשכתי להיות פיון של הגורל, והחיים זרמו סביבי מבלי לחכות שאדביק את הקצב. הכרתי בעובדה שהיתה לי השפעה מועטה בלבד על העולם החיצוני, וכן זמן והזדמנויות מועטים מכדי לפתח עולם פנימי בוגר.

על כן, בספר שלפניכם, אני מספר כיצד התפתחו חיי וכיצד אני זוכר אותם, בין באמצעות החוויה שלי עצמי, קריאת הרשימות של האומנת שלי, או דברים ששמעתי ממשפחה ומחברים. עדיין, אני מודע לכך שזיכרון צועד לעתים קרובות בדרך פתלתלה ושקיימים זיכרונות שלא בהכרח משקפים במדויק מה שקרה בפועל, במיוחד לאחר שנים רבות כל כך; אך למיטב ידיעתי, כל מה שכתבתי להלן נכון ואמיתי, בוודאי כפי שאני זוכר אותו כעת.

החלטתי לכתוב תחילה מעין שלד של ספר זיכרונות ואז, ככל שיאפשר הזמן, למלא את החסר בפרטים נוספים. חשבתי לעצמי שאתעד בכתב את הזיכרונות החשובים ביותר תחילה, ומאוחר יותר אוכל לצקת תוכן בתבנית זו עם פרטים חשובים פחות. אחרי הכול, ספר זיכרונות זה נועד רק לספר לילדַי ולילדיהם מה קרה לי, מאיפה הגיעו הדורות הקודמים במשפחתם, אילו החלטות נדרשתי לקבל בחיים ובאילו דרכים צעדתי לבסוף. אני מקווה שהצלחתי במשימה.

עמודים אלה מוקדשים לזכר 70 בני משפחתי שלא שרדו את השואה - ולארבעה שכן.

פרק 1

רקע

דייוויד גוּטֶר, אבי, נולד ב־13 ביוני 1896 בכשאנוב (Chrzanow, המכונה Krenau בגרמנית) בגליציה, כ־40 קילומטר מערבה מקרקוב, שכיום היא בפולין אך בזמנו היתה חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית שבה שלט הקיסר ההבסבורגי פרנץ יוזף. אבא היה בנם של אברהם יוסף גוטר ורחל גוטר (שם נעורים גייגר), שנולד ב־3 בפברואר 1877 בפלס, בשלזיה הפרוסית. תאריך ומקום הלידה של סבַי אינם ידועים לי.

כיום, כל מסמכיו של אבי מעידים ששנת לידתו היתה 1901 והמקום היה ביילסקו, שלזיה. ההסבר לאי־ההתאמה הזו בשנה ובמקום הלידה הוא פשוט: בתחילת מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט 1914, היה אבי בן 18, אך לא היה לו כל רצון להיות מגויס לצבא האוסטרו־הונגרי; על כן, ואינני יודע כיצד, הוא הצליח להשיג מסמכים המעידים על כך ששנת הלידה שלו היא 1901 ומקום הלידה שלו הוא ביילסקו, עיירה סמוכה שהשתייכה למחוז היוקרתי יותר, שלזיה עילית. לאורך כל חייו של אבי הוא דבק בתאריך ובמקום הלידה האלה, כך שלמעשה אמר לכולם שהוא צעיר בחמש שנים משהיה באמת. מאוחר יותר, ביוני 1938, אבי שינה מבחינה חוקית את שם משפחתנו מגוטר לגסלר, כאשר נהפך לבעלים של חברה־בת פולנית של חברת משקאות חריפים בשם אלטווטר גסלר והיתה בבעלות סיגפריד גסלר. החברה, שמשרדה הראשי שכן ביגרנדורף (קרנוב) בבוהמיה, כיום צ'כיה, היתה ידועה בזמנו בכל רחבי העולם. ייתכן שהיתה קרבה משפחתית קודמת בין משפחות גוטר וגסלר, אך איני יודע על כך.

אני יודע אך מעט על משפחתו של אבא, מאחר שהוא כמעט שלא הזכיר אותם. נראה שהיו שבעה ילדים: ארבע בנות ושלושה בנים או להפך. או אולי רק חמישה או שישה, שלוש בנות ושניים או שלושה בנים. איני יודע אפילו את שמותיהם. אני סבור שלאחד הבנים קראו דוד (אבא) ולאחד עמנואל או אולי יוסף, אך לא מצאתי תימוכין לשם יוסף חוץ מתחושת בטן של אֶלֶק. לבנות קראו סלומינה, ג'נוביבה ולאה. על כולם, למעט אבא, נגזר למצוא את מותם בשואה.

לסבא, אביו של אבא, היו מזקקה קטנה בכשאנוב ואָאוּסְשָנְק, דוכן קטן בכיכר השוק מול ביתו, שבו יכלו אנשים לרכוש משקאות חריפים ואולי קצת אומץ, בכוס או בבקבוק. בימי השוק, פעם או פעמיים בשבוע, הוא זכה לרווחים נאים. עם זאת, כשביקרתי במקום כעבור שנים רבות, בנובמבר 1981, לא נותר דבר מהבית המקורי, והנכס הפך לסופרמרקט גדול.

משפחתו של אבא היתה דתית מאוד, כמובן, חסידים אורתודוקסים עם זקנים עבותים ופאות ארוכות, כמו כולם בשטעטל. אבא, כך נאמר לי, בשל החלטתו להפוך לחלק מהעולם החילוני, היה הראשון במשפחה שקיצץ את הפאות שלו כשעזב את הבית כגבר צעיר והחל לאמץ את הנאורות.

כמו כן, נראה שכשאביו של אבא, אברהם, היה צעיר, גם הוא היה כשיר לגיוס לצבא - הצבא הצארי הרוסי ששלט בזמנו באותו חלק מפולין. המשמעות, באותה תקופה, היתה גיוס בכפייה ושירות שנמשך בדרך כלל 20 שנה. כדי להימנע מאסון זה, הוא התחיל לאכול יותר ויותר. למעשה, המשפחה פיטמה אותו כמו אווז, מה שגרם לכך שעלה במשקל באופן דרסטי תוך זמן קצר וניצל מגיוס לצבא. עם זאת, אותה אכילה מופרזת גרמה לו גם לבעיות בריאות משמעותיות, אולי אף לסוכרת ולבעיות לב חמורות, שכן הוא מת - מאי־ספיקת לב, כך נאמר לי - בגיל צעיר למדי.

נראה כי העמדת הפנים של אבי ולפיה נולד ב־1901 הצליחה, כיוון שהוא לא השתתף במלחמת העולם הראשונה. עם זאת, הוא לא הצליח להימנע מגיוס לצבא בשנות ה־20 המוקדמות של המאה הקודמת, במהלך מלחמת העצמאות הפולנית הקצרה. למיטב ידיעתי, הוא הגיע לדרגת רב־טוראי ושוחרר בסופו של דבר משירות צבאי לאחר ששיחד בנדיבות את הקצינים הממונים עליו במשקאות חריפים מהמזקקה. הרפובליקה הפולנית החדשה הוקמה במרס 1921, אך היא עתידה היתה להתקיים רק 18 שנה, עד פלישת היטלר לפולין בספטמבר 1939. רק לאחר שחרור פולין, ב־1945, היא נוסדה מחדש.

ב־29 בנובמבר 1927, נרשמו נישואיו של אבא לדֶבּוֹרָה (דורה) נוימן בבוכניה, גליציה, מקום מגוריה (רחוב פונייטובסקי). יש לומר בשלב זה שתאריכי לידה ונישואים, ותאריכים אחרים שתועדו באופן רשמי, לעתים קרובות אינם התאריכים האמיתיים שנרשמו לראשונה על ידי הקהילה היהודית על פי לוח השנה העברי ודווחו לרשויות הממשלתיות רק במועד מאוחר בהרבה, אם בכלל. מאחר שאלה לא הבינו את לוח השנה העברי והיהודים בשטעטלים לא חיו על פי לוח השנה החילוני, התאריכים שתועדו היו לעתים קרובות תאריך הרישום ולא תאריך הלידה או הנישואים בפועל. לפיכך, דעו כי נישואיו של אבא כנראה התקיימו בתחילת האביב של 1927 ולא בנובמבר 1927, שכן אלק, בנו הבכור, נולד ב־22 בפברואר 1928 והבטיח לי שהוא "חוקי" לחלוטין.

אמי היתה גם היא ממשפחה יהודית אורתודוקסית - אביה קיבל את תואר הכבוד רֶבּ (Reb), כלומר לא ממש רב אך מלומד ואדוק בדת. היא נולדה ב־11 ביולי 1901 ברייברות, כ־20 קילומטר דרומה מבוכניה, בעוד בוכניה עצמה היתה רק כ־100 קילומטר מזרחה מביילסקו־ביאלה (ביליץ), העיירה שבה התגוררו הורי לאחר נישואיהם.

אביה, אברהם נוימן, נולד ב־4 במרס 1877, בנם של אליאס (אלק) וג'ננדלה נוימן מרייברות. לא רק שגם לו קראו אברהם, כמו לאביו של אבא, אלא שגם הוא היה בעליה של מזקקה קטנה ומכר שתייה חריפה כשלא היה עסוק בלימוד. אמהּ, כלומר סבתי סאלי טאובה (יונה) נוימן (שם נעורים פישגרונד), נולדה ב־12 בינואר 1875, בתם של מנדל פישגרונד מרייברות ודֶבּוֹרָה ריכטמן מסולקוביצה, כפר סמוך. נישואיה לסבא נרשמו למעשה רק ב־4 בדצמבר 1901, כנראה יותר משנה וחצי לאחר שהתקיימו בפועל.

לאברהם נוימן, סבי, היתה אחות בשם שרה נוימן, שנישאה לאדם בשם מר ברונר, והם הביאו לעולם ארבעה בנים, סלומון, שי, משה ואִיסִידוֹר (יצחק). ב־21 בספטמבר 1939, אילצו הגרמנים את ארבעת האחים ברונר לחצות את הנהר סאן ליד ירוסלב ולהיכנס לאזור הרוסי שנוצר שם לאחרונה. בהמשך הם נשלחו לסיביר, שם נותרו עד שהוחזרו הביתה לפולין אחרי המלחמה, ב־1945, וכך שרדו את השואה. פגשתי אחד מהם, את איסידור, בווינה ב־1947 או 1948, את סלומון ומשה מאוחר יותר בברוקלין, ניו יורק, ואת שי בישראל. כולם כבר הלכו לעולמם. אמם שרה, הדודה רבתא שלי, כמו גם אשתו של סלומון פרידה ברונר (שם נעורים ברטרם), שלה נישא ב־1929 בקרקוב, ושני ילדיהם, הבת עמליה שנולדה בספטמבר 1930 והבן שָבְּזֶה שנולד בספטמבר 1932, גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ ב־1942 ונרצחו בתאי הגזים.

היה לאמי רק אח צעיר אחד, דוֹד שלי דָוִד, שנאמר לי כי אני דומה לו לא רק במראה החיצוני אלא גם במזג. הדוֹד דוד, אשתו מאניה (שם נעורים מנדלבאום) ובנם מאיר (שנקרא בחיבה יוּטֶק) מתו ב־1943 או 1944 באושוויץ.

כפי שאמרתי, אבא ואמא עברו לאחר נישואיהם להתגורר בעיירה ביילסקו־ביאלה (ביליץ), תחילה בשכירות משנה בסטארה ביילסקו (ביילסקו הישנה) עד 1929 או 1930, ואז עברו לביילסקו ממש, לבניין דירות ברחוב סימנסה מספר 5. אחי אלק עדיין זוכר את המקום כדירה קטנה ואפלולית בקומה השנייה. הם נשארו שם עד 1936 לערך, ואז עברו לרחוב מיארקי מספר 5, הדירה שבה נולדתי בשנה העוקבת. באמצע 1937 עברנו לרחוב מטייקי מספר 6, הדירה האחרונה והכי מרשימה שלנו, שהיוותה את כלל הקומה השלישית והעליונה של בניין יוגנדסטיל (אר נובו) מקסים. למעשה, הבניין והדירה היו כה יפים שבמהלך המלחמה הם הפכו למפקדת הגסטפו (השם המלא היה Geheime Staats Polizei, ומכאן Gestapo) הגרמני בביליץ, השם הגרמני של ביילסקו שהחלה שוב להיקרא כך עם כניסת הגרמנים למקום. לוחית גדולה המעידה על השימוש הידוע לשמצה הזה בנכס מוצמדת כיום לחזית הבניין, מימין לכניסה הראשית.

כל הדירות שבהן גרנו היו שכורות, נוהג נפוץ בזמנו. מה שהיה מעניין בעיני הוא שכל הדירות האלה היו בבית מספר 5 ברחובות שלהן, סימנסה, מיארקי, למעט מטייקי (מספר 6), כולל מפעל השתייה החריפה של אבא ברחוב בָּטֶרֶגוֹ מספר 5, שנקרא רוטן טורם שטראסה (רחוב המגדל האדום) עד 1920.

בנם הראשון של אבא ואמא, אחי אלק (אליהו מנחם), נולד ב־22 בפברואר 1928 בבוכניה, בבית של סבתא סאלי. הדבר נכון גם לגבי לידת אחי עמנואל ב־1931, אשר למרבה הצער נפטר תוך חודשיים מברית המילה שלו. אמא היתה במצוקה גדולה והאמינה שזהו עונש מאלוהים על שכירתה של אחות לא יהודייה שתטפל בילד החולה. אבא נעשה זה מכבר ל"מודרני", ועם התקדמותו בחיים ראה לנכון לשכור את שירותיה של אחות גויה, אך אמא האשימה אותו בעקיפין, אם כי באופן סמוי, במותו של התינוק. למעשה, נראה שהתינוק לא נעטף כראוי בשמיכה לאחר אמבטיה ומת, כנראה מדלקת ריאות, שלעתים קרובות היתה קטלנית באותם ימים שלפני הפניצילין.

ב־25 באפריל 1934 נולדה אחותי לילי. היא נקראה בתחילה גֶנֶנְדְלָה על שם סבתא רבתא שלנו מצד אמנו, וייתכן שגם אליזבת, ומכאן לילי. (בהמשך היא שינתה את השם גננדלה לגֶ'נוֹבֶבָה - לא רק שהשם הזה נשמע פחות יהודי, אלא שבהיותה פרנקופילית ייתכן ששאפה לרַצות את הקדוש הפטרון של צרפת.) אני גם לא בטוח אם היא נהפכה לאליזבת בלידתה, או קיבלה את השם מאוחר יותר ב־1941 בלבוב, כשכולנו אימצנו שמות לא יהודיים: אבא שינה את דוד לאדוארד, אלק נהפך לתיאודור (באופן אירוני, על שם הרצל שאותו העריץ), ואני קיבלתי את השם אלברט נוסף על רומן (במקום אברהם).

כל ילדי המשפחה נולדו בבוכניה חוץ ממני, כיוון שלידתי היתה מוקדמת מהצפוי ואמא לא הספיקה להגיע לביתה של סבתא וילדה אותי בביילסקו.

סבא נוימן מת ב־1937 או 1938, חסד שמנע ממנו לחוות את השואה על בשרו. לסבתא סאלי לא היה מזל כזה, והיא מצאה את מותה - ייתכן שיחד עם בנה, דוֹדי דוד, ומשפחתו - ב־1943 או 1944 באושוויץ. אמו של אבא, רחל (שגילה היה אז 67), היתה ככל הנראה עדיין בין החיים ב־1944, אך במהלך הפינוי, בעת הצעידה לאושוויץ, היא התמוטטה ונורתה לצד הדרך, לדברי מישהו שטען שראה זאת וסיפר לאבא מה קרה לאחר המלחמה. אדם אחר מסר גרסה אחרת לאירועים: גב' מריאן ניכטנהאוזר מביליץ העידה ב־1959 כי ראתה את רחל גוטר באושוויץ מספר פעמים, כבר ב־1943. עם זאת, במהלך חיפושַי לא עלה בידי למצוא את שמה של סבתא רחל ברשימת האסירים באושוויץ שמופיעה במוזיאון יד ושם בירושלים.

כל משפחת גוטר, כל אֶחיו ואחיותיו של אבא, נספו - איננו יודעים בדיוק מתי או באילו נסיבות. ידוע לי רק על ארבעה בני דודים רחוקים מאוד של סבא וסבתא שלנו ששרדו: האחים ברונר, שכפי שציינתי לעיל גורשו לסיביר ב־1939 על ידי הרוסים ולכן שרדו את המלחמה.

בסך הכול, כך סיפר לי אבא, 70 קרובים שלנו משני צדי המשפחה נספו במהלך אותה מלחמה נוראה. רק ארבעה מאיתנו שרדו: אבא, אלק, לילי ואני.

שרדנו לא רק תודות למזל. זה היה במידה רבה בשל העמידוּת, הפיקחות והאומץ האדיר שהפגינו אבי ואֶלִי, האומנת הגויה שלנו, זיכרונם לברכה, במהלך שש השנים הגורליות של מלחמת העולם השנייה.