האל המכאני - המדליון של מתיאוס: ספר ב'

פרולוג

הייתה זו שעת ערב מאוחרת, ורוח סתווית קרירה נשבה. בפנסי הרחוב אשר הקיפו את הכיכר ריצדה האש, מרקידה את צלליהם של הבתים הריקים, הבנויים מאבן גסה ומקורות תמיכה מעץ, ובראשם גגות רעפים. בלב הכיכר ניצבה מזרקה עם פסל שיש לבן, שתיאר נער ונערה עירומים הנאבקים בנחש גדול, מתפתלים בניסיון להיחלץ מלפיתתו החונקת. הכול נראה נקי מדי, חשב ג'ייקוב, שישב על דופן המזרקה. המזרקה, הבתים, הרחובות. עיר אמיתית מימי הביניים הייתה הרבה יותר מלוכלכת ומסריחה, אבל אדריכלי האקדמיה לא רצו לדמות את החיים בימי הביניים כפי שהיו באמת. רוב המבנים בארץ העירונית שבמרכז איידוס לא היו יותר מתפאורה חלולה.

חבל שלא שמרתי עוד אלכוהול מהנשף של סוף תקופת המבחנים, חשב בצער. זה לא היה מזיק כרגע. הוא נזכר בלילה האחרון באולימפיה, לפני שבוע, כשצפה מהשיחים בקסנדרה, בלונה ובאלכס נפגשים עם הפיה של רוח הכאוס, אחרי שחיברו את הרסיס שלה לרשת. הייתי צריך להיות ערני יותר, להבחין שהם יצאו יחד מהמגורים. הייתי יכול לעצור אותם. לא משנה. קרה מה שקרה, ועכשיו עליי להתמודד עם התוצאות. הבטחתי לרועה שיש דרך אחרת לעצור אותם, בלי להרוג את קסנדרה, והדרך הזו הובילה אותי לכיכר הזאת הלילה. אני חייב להיות חזק ונחוש, בשבילה.

ג'וליאן, הרובוטית של ג'ייקוב, עמדה לצידו, עיניה נעוצות בחשכה שהקיפה את הכיכר. שום קול לא נשמע מלבד זרנוקי המים הנמוכים של המזרקה וטפיפת רגליו של חתול אי־שם על גגות המבנים הכהים; הארץ העירונית הייתה אחת הארצות השקטות ביותר באיידוס, בייחוד בלילה. אך ג'ייקוב ידע שהדממה מטעה. הוא וג'וליאן לא לבדם. צופים בהם. הם בוודאי מסתתרים באחד הבתים הסמוכים, חשב.

הוא הביט על פסל השיש הלבן של הנער, הנערה והנחש. "חיקוי די עלוב של הפסל המקורי," אמר בקול. ג'וליאן לא ענתה, אך זה מעולם לא הפריע לו להמשיך לדבר אליה, והדממה המטרידה של הכיכר הריקה נסוגה מעט בפני צלילי קולו. "כלומר, אל תביני אותי לא נכון — הביצוע עצמו מושלם. הפרופורציות מושלמות, הבעות הפנים מציאותיות. אין ספק שהפסל מבוסס על סריקה תלת־ממדית של ילדים אמיתיים, ואין בו את הפגמים והעיוותים הקטנים של הפסל המפורסם של לאוקון כהן טרויה, מהמאה הראשונה לספירה. את מכירה את הסיפור של לאוקון?"

האנדרואידית לא זזה. "בוודאי שאת מכירה," אמר ג'ייקוב. "יש לך גישה לספריית האקדמיה. המעצב שהחליט להציב כאן את הפסל הזה אולי הכיר את הסיפור, אבל הוא עשה עבודה גרועה. יש משהו במקור שקשה לחקות: האימה הצרופה בפניו של לאוקון כשהנחשים חונקים אותו ואת בניו. לא רק אימה, אלא גם כעס, מכיוון שלאוקון ידע שזה לא מגיע לו. הוא לא עשה שום דבר רע — הוא בסך הכול ניסה להזהיר את בני עירו ממתנת סוס העץ של היוונים. זה היה התפקיד שלו, בתור כוהן טרויה, את מבינה? הוא לא היה אשם בכך שהאלים בחרו לתמוך בצד הנגדי, ובניו בטח שלא היו אשמים. אבל האלים רצחו אותם בכל זאת. ככה זה כשאלים נלחמים, בני האדם הם תמיד אלו שמשלמים את המחיר."

מחשבותיו נדדו לעבר העיר האסורה מוקפת החומות, שנמצאת במרכזה של הארץ העירונית, ובליבה מגדל איקרוס הבלתי גמור. בשעות היום היה בוודאי ניתן לראות את המגדל מהכיכר הזו, מתנשא אל השמיים באופק, ספירלות על גבי ספירלות, אך בשעה כזו הוא היה פשוט חלל חשוך בלב הכוכבים.

הם היו ארבעה חברי ברית באותו היום לפני כשלוש שנים: ג'ייקוב, קסנדרה, מייקל ואלחנדרו. שישה, אם כוללים גם את ג'וליאן הרובוטית ואת אקין, הנמר של מייקל. רק הם הצליחו להגיע עד למגדל. כל השאר היו עסוקים בלחימה מול צבא הרועה, בהסחת דעת. מטרתם הייתה מרכז הבקרה של איידוס, אי־שם בקומה השלושים ושמונה. אלחנדרו נהרג כבר בקומה השנייה. האידיוט הזה התעקש להביא את השריון הכבד שלו, שהיה מיותר לגמרי כנגד המקלעים. ג'ייקוב, קסנדרה ומייקל לא הצליחו להתקדם אל מעבר לקומה השלישית. לא היה לנו שום סיכוי, הוא חשב. רוח הכאוס הובילה אותנו למבוי סתום, והפיות הרובוטיות שלה הושמדו בהמוניהן. ניחשתי מראש שכך זה יסתיים. רק בגלל קסנדרה הלכתי לשם, בשביל הסיכוי הקלוש שאיכשהו נצא משם בחיים, ואיכשהו החוויה תגרום לה לראות אותי באור אחר. אבל מובן שגם מייקל היה חייב להצטרף... למרות הזמן שחלף, לוקאס מעולם לא סלח לנו על מותו של אלחנדרו. במובן מסוים גם אני מעולם לא יצאתי ממגדל איקרוס. וגם לא קסנדרה.

ג'ייקוב הכריח את עצמו להפסיק להרהר באירועי היום ההוא מלפני ארבע שנים, ולהתמקד במה שכאן ועכשיו, להתמקד במשימה. אני יכול לעשות את זה, חשב. אני חייב לעשות את זה.

לא רחוק משם עשו את דרכם אל עבר אותה הכיכר רונלד, מנהיג ברית השמונה, וחברתו קייט. דממת הרחובות הופרה על ידי קולות קרקוש השריון הכבד, שרוב חלקיו היו מחוברים אל התרמיל של רונלד. רק את מיעוטם הוא לבש שלא בקרבות או בטקסים רשמיים.

"שקט כאן מדי," אמר רונלד.

"הארץ העירונית נחמדה יותר באור יום," אמרה קייט. "עבר המון זמן מאז הביקור האחרון שלנו פה."

"גם ביום אני לא אוהב את הארץ הזו. יותר מדי זיכרונות רעים."

קייט השפילה את פניה. היא זכרה את הרחפנים עם מכונות הירייה שועטים לאורך הרחובות, את העדרים של זאבי הפרא, את הגופות שצפו על פני האכרון. רונלד צודק — כדאי שיֵצאו מכאן צפונה לארץ האגמים כמה שיותר מהר. יש פצעים שעדיף שלא לפתוח מחדש.

"למה ג'ייקוב ביקש לפגוש אותך דווקא בכיכר עם פסל השיש?" שאלה.

"אני מניח שהוא מסתיר את ארצ'י באחד המבנים הסמוכים לכיכר. זו הארץ שבה הכי קל להסתיר ילדים, יש הרבה בתים עם חדרים ומרתפים."

"מה תעשה אם ארצ'י יגיד לך שלוקאס הוא מי שרצח את שרה?"

רונלד נאנח. הוא נזכר בעימות בין קסנדרה, מייקל וג'ייקוב ובין לוקאס ושיאנג בתקופת המבחנים. העימות הגיע לשיאו בקרב הגמר של לחימה עם נשק לנשים שבו התחרתה שיאנג מול אנה, אחותה של קסנדרה: שיאנג תקפה באופן לא ספורטיבי את אנה, קסנדרה שיגרה חץ לעברה, ורונלד היה צריך לזמן את הפרלמנט המורחב ולהכריח את שתיהן להתנצל. אני חייב להחזיק את הברית ביחד, חשב, אסור שנתפרק. "אני לא יודע," אמר בכבדות.

קייט הביטה בבן זוגה — הוא נראה עייף, מבוגר לגילו. הלוואי שיכולתי לקחת ממך חלק מהנטל, חשבה, ובקול אמרה, "אני בטוחה שתמצא פתרון. אתה תמיד מוצא."

"אולי אני פשוט אפרוש וזהו."

"ברצינות?"

"כן, ברצינות. נמאס לי להנהיג, קייט. את יודעת שמעולם לא רציתי את כל זה. כשנלחמנו נגד הטרולים הכול היה פשוט, ידענו מי האויב ומהי המשימה, אבל עכשיו..." הוא עבר ללחישה, "אני לא רוצה לעצור את קסנדרה אם היא יצרה קשר עם... את יודעת. אבל אני לא יודע מה הדבר הנכון לעשות. עדיף להעביר את קבלת ההחלטות לפרלמנט המורחב."

"אבל אתה יודע שלחברים של לוקאס יש שם רוב. אתה יודע מה הם יחליטו."

הוא עצר והביט בעיניה. "לפעמים לא אכפת לי. באמת, פשוט לא אכפת לי יותר. כל מה שאני רוצה זה לטייל איתך ולהפסיק לדאוג כל הזמן."

קייט נישקה אותו, והשניים התחבקו באמצע הרחוב במשך כמה רגעים.

רונלד התנתק ממנה. "בואי נסיים עם זה, הכיכר שם מעבר לפינה," הוא הצביע על המשך הרחוב.

ג'ייקוב שמע את קולות קרקוש השריון של רונלד זמן־מה לפני שהשניים הגיעו לכיכר. ג'וליאן נדרכה. רונלד מעולם לא היה מסוגל לנוע בשקט, חשב ג'ייקוב. הוא לא היה זקוק לכך, לא היה שום יצור באיידוס שיעז להילחם נגדו.

ג'ייקוב קם לעמידה. הוא אילץ את עצמו לחייך כשראה את ראש ברית השמונה מופיע בפינת הרחוב, אך ליבו צנח בקרבו כשראה את קייט יוצאת אחריו, יפהפייה כתמיד.

"למה הבאת את קייט? ביקשתי ממך לבוא לבדך!" אמר, מנסה להשתלט על רגשותיו.

"שלום גם לך, ג'ייקוב," חייכה קייט בנימה של עלבון משועשע. השניים הגיעו אליו, הורידו את התרמילים מגבם והניחו אותם לצד המזרקה.

"אנחנו בדרכנו אל ארץ האגמים, ואין לי שום סודות מקייט," אמר רונלד.

לא, זה לא טוב! מחשבותיו של ג'ייקוב התגלגלו במהירות. קייט לא הייתה אמורה להיות כאן! אבל אין שום דרך להיפטר ממנה עכשיו. הוא יכול לבטל את הכול... לא, הוא לא יכול. אין לו ברירה. מעולם לא הייתה לו ברירה. זו לא אשמתו. הוא כבול, כמו הילדים בפסל השיש. כולם כבולים, הוא ורונלד וקייט וכל האחרים, כלי משחק עלובים במאבק בין שני אלים. אין טעם למשוך את זה יותר מדי.

רונלד הביט מסביב, "הכיכר הזו בטוחה?"

"כן, הסרתי את כל החיישנים והמצלמות," שיקר ג'ייקוב, "הרועה לא שומע אותנו עכשיו."

"אז בוא ניגש לעניין," אמר רונלד. "האם לוקאס רצח את שרה? יש לך עדויות?"

"האם ארצ'י נמצא כאן?" שאלה קייט, סורקת בעיניה את הבתים שמסביב.

"ארצ'י?" אמר ג'ייקוב בקול מרוחק, "אה... לא, ארצ'י לא כאן. הוא עדיין מתחבא." ג'ייקוב הביט לעברה של ג'וליאן, והיא קלטה את מבטו, את כוונתו. "אבל אני יכול לספר לכם מי רצח את שרה. מגיע לכם לדעת. אני רצחתי אותה."

הכול קרה נורא מהר: ג'וליאן חבטה בעוצמה בראשה של קייט, שצעקה בהפתעה. רונלד פנה לאחור לעברה, וג'ייקוב שלף את האקדח וירה ברגלו של רונלד. קול הירייה הדהד לאורך הרחובות הריקים. ירייה נוספת, ברגל השנייה, וגם רונלד וגם קייט היו שרועים על הארץ. ג'ייקוב החל לסגת לאחור, אך רונלד זעק בעוצמה, הוא ניסה לקום ולשלוף את הגרזן שהיה מחובר אל התרמיל שלו.

מספר דמויות נמוכות, לא אנושיות, יצאו מהבתים הסמוכים והתקרבו לעברם. עיניים צהובות זהרו בחשכה, חרבות הבהיקו באורם של פנסי הרחוב הבוערים.

"תוותר, זה אבוד," אמר ג'ייקוב. ג'וליאן התייצבה בינו לרונלד, אך רונלד הצליח לקום למרות הפציעה והסתער לעברה עם הגרזן. ג'וליאן נעה בזריזות, פגעה במגן שלו עם המוטות שלה, ורונלד הפצוע איבד את שיווי משקלו ונפל שוב.

"למה, ג'ייקוב?" שאל רונלד, מאמץ את כל כוחותיו בניסיון לקום בשנית. הוא פנה לאחור והבחין בטרולים המתקרבים אליהם.

ג'ייקוב המשיך לסגת, "אני מצטער, רונלד, אני באמת מצטער, ביקשתי ממך לא להביא את קייט."

עבודתי כאן הסתיימה, חשב ג'ייקוב, ועכשיו הגיע תורם של הטרולים. אסור שזה ייראה כמו רצח בנשק חם. לילדי איידוס לא אמורים להיות אקדחים. רק לרועה יש כלי נשק מודרניים — מוקשים, רחפנים חמושים במקלעים, רובוטים עם מטולי רימונים, כל מה שנדרש כדי למחוק בקלילות כל ניסיון למרד.

במרכז הכיכר נאנחה קייט וניסתה לקום, ורונלד הסתובב לעברה. לרגע חשש ג'ייקוב והחל להרים שוב את האקדח, אך חנית שזרק אחד הטרולים חדרה את גופה של קייט מאחור ופרצה החוצה מהחזה שלה. היא זעקה בכאב, המומה. ג'ייקוב הוריד את האקדח. הטרולים יוכלו לסיים את המלאכה לבדם. זה לא הגיע לרונלד ולקייט, אבל הוא לא היה יכול להצילם.

"קייט!" צעק רונלד. היא הביטה בו בפנים חיוורות וניסתה לדבר, אבל דם נזל מפיה. שני חיצים עפו לעברם, האחד ננעץ בכתפה של קייט, והשני חתך את זרועו של רונלד וניתז ממנו לעבר פסל השיש. רונלד נסוג לאחור, וקייט נפלה על הארץ.

הטרולים הגיעו אל מרכז הכיכר. שניים מהם פנו כדי לסיים את חייה של קייט באמצעות סכיניהם, ושמונה אחרים תקפו את רונלד, כולם ביחד. ג'ייקוב וג'וליאן השקיפו עליהם משולי הכיכר. היה ניתן לשמוע את שאגותיו של רונלד, להבחין בברק גרזינו בהמולה. למרות הפציעה הוא הצליח להתרומם שוב ולפגוע באחד מהטרולים במכת גרזן קטלנית לפני שהוכרע סופית, שלוש חניתות נעוצות בגופו.

הייתי צריך למות אז, במגדל איקרוס, לפני שלוש שנים, חשב ג'ייקוב.

במרכז הכיכר הטרולים חילקו ביניהם את חלקי השריון וכלי הנשק של רונלד וקייט. שלולית דם כהה התפשטה מגופותיהם ומגופת הטרול ההרוג לאורך החריצים שבין מרצפות הרחוב, מתווה צורות גיאומטריות בזוויות ישרות.

"עליך לעזוב את הזירה," אמר הרועה בתוך מחשבותיו. "אני אטפל בשאר."

"בסדר," ענה ג'ייקוב. לפי התוכנית, הרועה ידאג שהילדים שימצאו את גופותיהם של רונלד וקייט ימצאו גם שרידים ברורים לנוכחותם של הטרולים. לוקאס ישתלט על הברית, תפרוץ מלחמה חדשה נגד הטרולים, ועם קצת מזל קסנדרה תהיה חייבת להתרכז במלחמה ובמאבק מול לוקאס, ולהפסיק את שיתוף הפעולה עם רוח הכאוס. אלפי ילדים וטרולים ייהרגו, חשב ג'ייקוב, אבל קסנדרה תחיה. זהו המחיר. זו הבחירה שקיבלתי.

הוא נזכר בסופו של הקרב בעיר האסורה לפני ארבע שנים. הם היו בדרך החוצה ממגדל איקרוס, אחרי שהבינו שאין להם שום סיכוי להגיע למרכז הבקרה. בלובי חיכו להם עשרות רובוטים, רחפנים ומפלצות מכל הסוגים. ג'ייקוב נפגע ברגלו במכת האש הראשונה, אך קסנדרה ומייקל משכו אותו, והשלושה הצליחו לתפוס מחסה מאחורי דלפק הקבלה. קסנדרה השתמשה בשני משלושת החיצים המתפוצצים שלה. רעש הפיצוץ היה עצום, קירות הזכוכית הסמוכים התנפצו ורבים מיצורי האקדמיה הושמדו, אך לא מספיק. ג'ייקוב הציע להסיח את דעתם של אלו שנותרו, בזמן שמייקל וקסנדרה יברחו. הם לא רצו לעזוב אותו שם, אך הוא לא היה מסוגל ללכת, לא הייתה ברירה. הוא השתמש ברימוני העשן שבתרמיל הטכנומאגים שלו כדי לחפות על בריחתם, ולאחר מכן המשיך לשגר חיצים מהקשת האופקית שלו מאחורי הדלפק. זה עבד. קסנדרה ומייקל נמלטו, ומחוץ לבניין חיכה להם בוריס, שיעניק לקסנדרה את הצלקת שלה. בתוך הלובי המשיך ג'ייקוב להילחם, מחכה שהרובוטים והמפלצות יסגרו עליו, מחכה לסוף, אבל הסוף מעולם לא הגיע.

במקום להרוג אותו הרועה בחר ליצור איתו קשר. לעשות עסקה. להשתמש בו.

הרועה הבין את מה שקסנדרה מעולם לא הבינה, חשב ג'ייקוב, נזכר בגן הקסום שבו השמש לעולם אינה שוקעת והכול בוהק, מושלם. הוא ידע שאני אעשה הכול כדי להגן עליה.

הטרולים עזבו את הכיכר, וג'ייקוב נשאר שם לבדו, בוהה בפסל השיש המוכתם בדם. לאחר שיעברו פה ילדים אחרים ויגלו את שרידי הקרב ואת העדויות לנוכחותם של הטרולים, יגיעו הרחפנים והרובוטים של האקדמיה כדי לנקות את נתזי הדם מהפסל ולפנות את הגופות, חשב.

מחר בבוקר, כשתעלה השמש מעל הארץ העירונית, הפסל ייראה לבן וחלק ומבריק.

מחר בבוקר הוא ייראה כמו חדש.

פרק 1 

טפטוף קל ירד מהשמיים במהלך מרבית הבוקר. בהתחלה הוא היה חביב ומרענן, אבל אחרי כשעה של הליכה קיווה אלכס שהוא ייפסק כבר, או שקסנדרה תעשה הפסקה באיזשהו מקום יבש.

שתי משאלותיו לא נועדו להתגשם.

מייד עם שובם מאולימפיה אל ארץ המדבר, אמרה קסנדרה שהם מפגרים אחר לוח הזמנים, ושהם חייבים להגיע אל נהר הסטיקס לפני הגשם הרציני הראשון. אם בחודשים הקודמים הם נעו מהר, כעת הייתה המהירות של קסנדרה כבר קרובה יותר לריצה מאשר להליכה, והתאומים התקשו לעמוד בקצב. הרגעים באולימפיה שבהם היא חייכה אליהם והעריכה את הישגיהם התנדפו לחלל. הם שוב היו לבד, משני צדדיהם מזדקרים קירות הוואדי הגבוהים, חומים־אדומים, מעליהם השמיים המעוננים, ומתחת לרגליהם האדמה הסדוקה, זרועה באבנים. שום קול לא נשמע מלבד הטיפות הפוגעות בשלוליות שנוצרו לאורך הוואדי. שום יצור חי לא נקרה בדרכם. קסנדרה אמרה שיעבור לפחות שבוע עד שיתחילו השיעורים של הסמסטר הבא, ועליהם לנצל את ההפוגה בשיעורים ובמבחנים כדי להתקדם כמה שיותר.

כשהגיעה שעת הצהריים, חילקה להם קסנדרה מאפים וירקות ששמרה מאולימפיה. היא אמרה שהם יאכלו תוך כדי הליכה, ולאחר מכן ייקחו עוד אחד מכדורי הערנות של לונה.

"אני לא חושבת שזה בריא לקחת כל כך הרבה כדורי ערנות וסמי אנרגיה," אמרה לונה.

"זה רק שבוע אחד, אנחנו נשרוד," אמרה קסנדרה.

"מה יקרה אם לא נגיע לסטיקס בזמן?" שאל אלכס.

"אנחנו נגיע בזמן."

בכך הסתכמו כמעט כל חילופי הדברים בין השלושה במהלך היום.

אלכס היה עייף ומתוסכל. האם קסנדרה שכחה שהוא זכה במקום הרביעי בגמר הקרבות האלגוריתמיים? שלונה זכתה במקום השני בציוני המבחנים? הם כבר לא סתם נושאי כלים, הם הוכיחו שהם מיוחדים, בדיוק כמוה! מגיע להם יחס יותר טוב מזה. הילדים האחרים נתנו להם יחס שונה באותו הערב, במסיבה הגדולה שאחרי טקס המדליות. לורה, פיט, ג'רי, גאי וכל החברים הוותיקים שלהם התעניינו בסקריפטים שלו. הם בירכו את לונה על ההצלחה שלה. אפילו רונלד וקייט בירכו אותם. רבים שאלו אותו היכן הוא מתכוון להסתובב כשיחזור לארצות האקדמיה, ומתי הוא ישתתף בקרבות אלגוריתמיים. הם רצו לצפות בו משחק, אבל קסנדרה לא תיתן לזה לקרות. מקומות המפגש לא עניינו אותה בכלל, האימונים שלו לא עניינו אותה בכלל. ואולי היא מקנאת? אולי מפריע לה שהתאומים מפורסמים עכשיו כמעט כמוה?

הטפטוף המעצבן הפסיק לקראת אחר הצהריים, אך עננים כהים עדיין כיסו את השמיים. קסנדרה הייתה מציצה בהם מדי פעם בדאגה. אלכס לא היה בטוח בכלל שהוא רוצה להגיע לנהר הסטיקס בזמן — אולי אם הם יאחרו את המועד, קסנדרה תיתן להם לנוח קצת? גם כאשר השמש נעלמה מעבר למצוקים ממערב, ושמיכה כהה החלה לכסות את השמיים מכיוון מזרח, לא נראָה כי קסנדרה מתכננת לעצור. כשהירח והכוכבים הוסתרו בעננים וכבר היה חשוך מכדי לראות, קסנדרה הדליקה את הפנס שלה, והם המשיכו לנוע לאורו.

לונה הייתה מותשת. היא הרגישה כאילו היא הולכת מתוך שינה, בחלום, בלב עולם חשוך לגמרי. מעניין איפה מריו עכשיו, חשבה. היא התגעגעה לחיוך החמים שלו, היה להם כל כך מעט זמן יחד באולימפיה... וכמה נחמד היה אילו ג'ואנה הייתה כאן, הולכת לצידה, משתפת אותה ברכילויות שונות או מספרת בדיחות. לצידה של ג'ואנה היה ניתן לדמיין שהם נמצאים בבית ספר תיכון רגיל, ולא באי עם רובוטים רצחניים. מריו וג'ואנה בוודאי ישנים כרגע, חשבה לונה. כל הילדים באיידוס ישנים כרגע. רק אנחנו ממשיכים ללכת, וללכת, וללכת... לפתע נתקלה רגלה באבן, היא איבדה את שיווי משקלה ונפלה על האדמה.

"את בסדר?" שאל אחיה ועזר לה לקום.

קסנדרה הביטה בתאומים בחוסר שביעות רצון. "טוב, נעצור," אמרה. "יש לכם ארבע שעות לישון, נקום עם הזריחה ונמשיך באותו הקצב."

אלכס נרדם ברגע שנשכב על האדמה הקשה, וכשקסנדרה העירה אותו, הרגיש כאילו לא ישן יותר מדקות ספורות. כתפיו עדיין כאבו מנשיאת התרמיל, ושרירי רגליו היו תפוסים ממאמץ. מעליהם היו השמיים מכוסים בשכבת עננים אפורה בהירה, שלא אפשרה לראות את השמש שבמזרח. קסנדרה הגישה לו פרוסת עוגה, "נאכל תוך כדי הליכה."

"זה סיוט," הוא אמר.

"ננוח אחרי שנעבור את הנהר," אמרה קסנדרה.

"אני לא מבין למה אנחנו ממהרים כל כך," אמר אלכס בזמן שנעל את נעליו, "המדליון של מתיאוס לא בורח לשום מקום."

"אל תזכיר אותו בקול," אמרה קסנדרה, מביטה מסביב בחשש. החיישנים, המיקרופונים והמצלמות של הרועה נמצאו בכל מקום. "ככל שנסיים עם זה מהר יותר, כך יהיה טוב יותר לכולנו," היא אמרה.

לונה כבר סיימה להתארגן. היא ישבה על האדמה ובהתה בטאבלט שלה, מכרסמת מלפפון. על המסך היה כתב החידה שהם קיבלו ביום האחרון של תקופת המבחנים מהרובוטית של רוח הכאוס, לאחר שחיברו את אחד הרסיסים שלה לרשת הפנימית של איידוס:

בראש לגיון רומאי אני צועד בגאווה

אך איני מסוגל להשתתף בלחימה

פניי משתקפות באגם נסתר

אין־סוף ספרות ביחס ישר

שם סודו של מתיאוס חבוי

מדליון שמסוגל להעניק סיכוי

מטע מהבהב נוצץ בחשכה

להב נשלף מתוך האפלה

שישה חברים לאתגר יצאו

את שיווי המשקל יחדיו ישברו

רוח הכאוס המסתורית הייתה היצור היחיד באיידוס שהיה מסוגל להתנגד לכוחו של הרועה, הסיכוי היחיד שלהם לברוח מאיידוס. אך היא נשברה לרסיסים במהלך המרד הקודם, וכעת הייתה מסוגלת לתקשר עם קסנדרה והתאומים רק באמצעות הרובוטיות המעופפות שלה וכתבי החידה הסתומים האלו.

קסנדרה העמיסה את התרמיל על גבה והבחינה בלונה הבוהה בטאבלט. "לונה, זה לא חשוב עכשיו. אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להגיע לארץ ההרים. אחרי שנעבור את הסטיקס, יהיה לנו זמן לפענח את החידה."

"פאי," אמרה לונה.

"מה?" שאלה קסנדרה.

אלכס נעמד מעליה, "כן, פאי, וקרואסונים, ושוקו," אמר, "כולנו מתגעגעים לארוחות הבוקר באולימפיה."

"לא, דביל," אמרה לונה, "אין־סוף ספרות ביחס ישר — זה הקבוע פאי. יש לו אין־סוף ספרות אחרי הנקודה, והוא מייצג יחס ישר בין ההיקף של מעגל ובין הקוטר שלו."

"נשמע הגיוני, אבל מה הקשר בין פאי ובין אגם נסתר בהרים? ומי עומד בראש הלגיון הרומי?"

"אין לי מושג. הקיסר?"

"אנחנו צריכים להתקדם," אמרה קסנדרה. אלכס הושיט יד לאחותו, והיא נעזרה בו על מנת לקום והחזירה את הטאבלט לנרתיק העור.

הימים הבאים היו משעממים ומתישים באותה המידה: הליכה מהירה, לעיתים ריצה אם הדרך אפשרה זאת, אכילת שאריות מהארוחות שהם שמרו מאולימפיה, תוך כדי הליכה כמובן, כדי שלא יצטרכו לבזבז זמן על ציד, ושעות ספורות של שינה בלילה. קסנדרה אמרה שהם מתקדמים בקצב יפה, ושאם ימשיכו ככה, יש סיכוי שהם יצליחו לחצות את הסטיקס בזמן למרות הכול.

ביום החמישי מאז חזרו לארץ המדבר, הלכו השלושה לצידו של נחל קטן. "מה אתם חושבים שהמדליון של מתיאוס עושה?" שאלה לונה.

"כשהיינו במערת החניכה, מריו אמר שהמדליון מאפשר לעבור דרך הקירות של השבילים," אמר אלכס.

"אני זוכרת. אבל פיט אמר אז שאפשר לאלף באמצעותו פטרוזאורוסים ולרכוב עליהם."

"שני הדברים לא נשמעים הגיוניים במיוחד. אולי זה סוג של מפתח שפותח את העיר האסורה?"

"מה את חושבת, קסנדרה?" שאלה לונה.

"כשנמצא אותו נראה," אמרה קסנדרה, "בינתיים יש לנו דברים דחופים יותר לדאוג לגביהם."

אלכס רצה להגיב, אך לפתע שם לב למשהו מימינו ועצר, "חכו רגע!"

קסנדרה ולונה נעצרו ופנו אליו. בקיר המצוק הסמוך הייתה חצובה דלת ועליה ציור, ומתחת לו הספרה שש — אתגר ברמה שישית. הציור תיאר את אלכס לבוש באופן מרשים למדי: לרגליו היו נעלי הרים חומות, לגופו חולצה ומכנסיים בגוני כחול עם חגורה חומה ומגיני מתכת על הברכיים והחזה, מעליהם ז'קט חום נאה, ועל חגורתו של אלכס המצויר הייתה תלויה חרב מוסקטרים דקה. על גבו צויר תרמיל שחור, דומה לתרמיל שלונה זכתה בו באתגר בדרגה השלישית של מסדר המרפאים שעברה לפני כמה חודשים. אבל מעבר ללבוש ולכלי הנשק, הדבר שהכי משך את תשומת ליבו של אלכס היה עיט מתכתי, רובוטי, לגופו נוצות כסופות, שישב על כפפה שחורה גדולה שעטה אלכס המצויר, עיניו הכתומות מישירות מבט אל המתבונן בציור.

"זה נראה ממש מגניב!" אמרה לונה מאחוריו, מבטאת את מחשבותיו של אלכס. היא הסתובבה אל קסנדרה, "אבל אסור לנו להשתתף באתגרים ברמה שישית, לא?"

אלכס הסתובב גם הוא אל קסנדרה, חושש לשמוע את תשובתה.

"לא. אתה תמות אם תשתתף באתגר הזה," אמרה קסנדרה, מאששת את חששותיו.

"אבל זה אתגר טכנומאגים, את אמרת בעצמך שאני מתאים להיות טכנומאג!"

המשך העלילה בספר המלא