שוקולד לארוחת הבוקר

מבוא

אם אתם מאמינים שהורות היא כמו מתכון שאפשר לתלות על המקרר ולפעול לפי ההוראות בתחושת הצלחה, אולי לא כדאי שתקראו את הספר הזה. באמת שלא, חבל על הזמן שלכם. ספר זה נועד לכל מי שמוכן לעשות שינוי בהורות שלו ובתקשורת המשפחתית, שינוי של ממש. שינוי שבו מפסיקים להרגיש עייפים ומיואשים משגרה הכוללת הררי כביסות, חשבונות, הודעות מהמורה או מהגננת, בית שצריך לנקות כל הזמן באופן סיזיפי למדי, ועבודה שוטפת במשרד או בחדר העבודה בבית. שינוי שאחריו ההורות לא תהיה מעמסה שוחקת ומתסכלת שמשפיעה על רמת האושר שלכם ועל איכות חייכם. מובן שלא מדובר באיזה קסם שיגיע ברגע, וגם לא בשניים. קודם כול תהיה מודעות ואחר כך עבודה מעשית ביניכם ובין עצמכם וביניכם ובין ילדיכם, ולאט לאט תרגישו בשינוי המיוחל.

השינוי שאני מדברת עליו הוא בסגנון "מי הזיז את הגבינה שלי", סיפור מאת ספנסר ג'ונסון, שפורסם בשנת 1998 והפך רב-מכר עולמי. הרעיון הוא לזוז מהמקום שהתרגלתם אליו, מהאוטומט שלכם, ולהתחיל לעשות דברים בדרך אחרת (או במקרים מסוימים, לא לעשות). שינוי שבו תפעלו בדרך חדשה, ועם הזמן תרגישו שדברים שהפריעו לכם בעבר משתנים לטובה – למשל, שיפור בתקשורת עם הילדים – כך שאתם יכולים סוף סוף לנשום ואפילו ליהנות מההורות שלכם. כן, זה באמת קיים, אבל איך לעזאזל מגיעים לשם?

למי שלא מכיר או לא זוכר את הסיפור "מי הזיז את הגבינה שלי", אספר בקצרה. זהו משל המספר על שני עכברים ועל שני גמדים המאושרים בגבינה שלהם וממש סוגדים לה, עד שביום בהיר אחד היא נעלמת. שני העכברים נועלים נעלי התעמלות ורצים במבוך שבו הם נמצאים בחיפוש אחר גבינה חדשה. מהר מאוד הם מוצאים גבינה גדולה וטעימה יותר. בניגוד לעכברים, שני הגמדים נשארים באותו המקום. אחד מהם חושש מאוד לזוז משם, כי אולי יחזירו את הגבינה, והאחר אינו מפסיק להתלונן על מר גורלו, לבכות ולתהות "איך זה קרה בכלל?" ולהאשים את כל העולם. בכל יום שעובר הגמדים הופכים חלשים, רעבים ופחות מאושרים. בסופו של דבר, הגמד החששן מתגבר על פחדיו ויוצא לדרך חדשה. הוא מוצא גבינה חדשה והוא הרבה יותר מאושר, ואילו הגמד האחר, לא ברור מה יעלה בגורלו. האם הוא ימשיך לרחם על עצמו, או יצא גם הוא לדרך חדשה?

המבוך בסיפור מסמל את ההתחייבויות היום-יומיות שלנו, העבודה, השגרה, ואילו הגבינה היא היעד של כל אחד מאיתנו בחיים. לכל אחד יעד אחר – כסף, אושר, הגשמה עצמית. המשל הזה מתאים גם להורים שאנחנו. חלק מחליטים שאלו הם החיים ואין מה לעשות (לפחות עד שהילדים יגדלו). כששואלים אותם "מה נשמע?" התשובה שלהם תהיה בדרך כלל "סוחבים", לכן הם ממשיכים את שגרת היום-יום כפי שהיא. לעומתם, יש הורים שאינם רוצים לוותר על ההנאה בהורות ומחפשים את הדרך אל האושר למרות כל האתגרים. אלו גם אינם חוששים משינויים, או שהם חוששים אבל מתגברים על כך. זה הרעיון בספר הזה. להבין שאפשר לעצור לרגע, לבדוק את כל המוסכמות הקיימות ולחשב מסלול מחדש.

מה תמצאו בספר?

נצא למסע חווייתי שבו נלמד איך "לצאת מהריבוע" שלנו ולחשוב בצורה שונה ממה שהורגלנו במשך שנים. בספר אעלה סימני שאלה סביב מושגים המוכרים לנו משגרת יומנו: הסעות, שיעורים, תפקידים בבית, מסכים ועוד. נחשוב על סיטואציות מהחיים שלכם וננסה לערוך ניסוי משפחתי אחד בשבוע שבו "נזיז את הגבינה" וננסה להתנהל בצורה קצת אחרת.

הרעיון הוא להפוך לנסיינים משפחתיים מתוך מטרה להגיע בסופו של דבר לחיים טובים יותר, תוך איזון משפחתי ותקשורת חיובית עם הילדים. לא יהיו פה מהפכים דרמטיים, אבל בהחלט יהיו שינויים קטנים בתחושות שלכם ובדינמיקה בבית.

הספר מתבסס על ניסויים שערכתי לאורך שמונה שנים עם בני משפחתי, ובעיקר עם שלושת ילדיי (כיום בני עשרים וחמש, עשרים ואחת וארבע-עשרה). לא מדובר פה בניסויים רשמיים שנרקחו באקדמיה, אלא בפעולות אישיות שעשיתי בביתי עם משפחתי. העמדתי בסימן שאלה את כל תחומי החיים שבין הורים וילדים. בדקתי שלל מצבים שרובנו מתמודדים עימם ושיניתי את תגובתי האוטומטית. למשל, באחד הניסויים מדי יום לקחתי פסק זמן והעברתי את הטלפון למצב טיסה למשך שלוש שעות (רמז: לא פשוט בכלל). בניסוי נוסף בדקתי אילו שינויים מתרחשים כשהמילה "לא" יוצאת מהלקסיקון המשפחתי, וגיליתי שגם שלושה ילדים חובבי חגיגות מבינים מהר מאוד שהחיים הם לא רק פיצה וגלידה.

במהלך הניסויים המשפחתיים ניסיתי לצאת מתפקידי המוכר כאימא, ובכלל מקו המחשבה השגרתי שלי, לעמוד מהצד ולצפות במה שקורה בביתי. בדקתי כיצד ההתנהגות הבין-אישית והמשפחתית משתנה, והסקתי מסקנות. יצאתי מנקודת הנחה שהמשפחה היא מיקרוקוסמוס חברתי, ולכן הניסויים האלו אינם מתאימים אך ורק לבני משפחתי, אלא יכולים לעזור גם למשפחות אחרות. בשל כך, אגב, הוחלפו שמותיהם של ילדיי ובעלי בשמות אחרים, פרי דמיוני.

הספר בנוי כך שתוכלו לקרוא כל פעם פרק אחד ולערוך את הניסוי המתואר בו. אפשר לפתוח את הספר מתי והיכן שמתחשק לכם ופשוט לקרוא את הפרק ואת הניסוי. בספר ישנם פרקים משעשעים, כאלו המיועדים למחשבה, וכאלו שיש בהם שאלות הכוונה או רעיונות לניסויים נוספים.

מי אני?

נעים מאוד, שמי נירית צוק ואני חוקרת תרבות הילד והנוער. אני בעלת תואר שני במחקר תרבות הילד והנוער מאוניברסיטת תל אביב, ותואר שני נוסף בספרות עברית מאוניברסיטת תל אביב, מרצה בבתי ספר ובארגונים, עיתונאית מזה עשרים שנה ובעלת טור קבוע בערוץ ההורים של ynet.

בנובמבר 2011 הקמתי את אתר "עשר פלוס" במטרה לסייע להורים ולאנשי מקצוע בנושא גיל ההתבגרות החדש, המתחיל היום בגיל תשע ונמשך עד גיל עשרים וחמש.

נוסף על כך, אני כותבת ומתראיינת על נושאי הורות ונוער בעיתונות, מתארחת באופן קבוע בתוכניות טלויזיה וכן בתוכניות רדיו. למעשה, בעשרים השנים האחרונות אני חוקרת את תחום הילדים ובני הנוער, כותבת, מראיינת, מתעדכנת בטרנדים עולמיים ובמחקרים, מרצה ופוגשת אנשי חינוך, הורים, נוער וילדים.

למה כתבתי את הספר הזה?

לפני עשרים וחמש שנים, כשילדתי את בתי הבכורה, הרגשתי שעולם ההורות מלא בכללים של "עשו" ו"אל תעשו". המון עצות נועדו להורים הטריים (גם מאנשים זרים ברחוב) והרבה ביקורת. לא אשכח את הפעם ההיא שבה טיילתי עם בתי, כולי אפופה לאחר לילה ללא שינה, ובאמצע הטיול התיישבתי בבית קפה והאכלתי אותה מבקבוק. "את לא מניקה?" פנתה אליי אישה מבוגרת בתדהמה וצקצקה בלשונה. "הילדה כל כך קטנה, לא חבל? את לא יודעת שהכי טוב להניק?"

והייתה גם הפעם ההיא שבה הסביר לי גבר מבוגר שקר מדי ו"למה את בכלל מוציאה אותה מהעגלה?" עם כל הערה כזו תהיתי אם עליי לענות, להסביר ולהצטדק, או פשוט להביט בהם ולחכות שילכו. הרגשתי עייפה, מבולבלת ומיואשת.

השאלה "איזו מין אימא את?" הלכה וגברה. היה ברור שאף אחד מהאנשים שפגשתי לא חשב שדונלד ויניקוט בתיאוריה של "להיות אימא טובה דיה" צדק, או שבעיניהם לא הייתי טובה דיה. במהלך הזמן נעשה המצב מורכב עוד יותר עבורי. גיליתי שדברים שהיו ברורים לכולם, כמו תפקידי הורות, למשל אימא קמה בבוקר, מכינה כריכים, מסיעה את הילדים ועוד, הפכו פחות ופחות ברורים בעיניי. על כל דבר שאלתי "למה?" ו"לשם מה?" וכשהילדים גדלו מעט תהיתי אם העובדה שאני עושה את כל תפקידי ההורות המצופים ממני, תחזק את התקשורת שלי איתם או דווקא להפך. האם בדרך של הורה שעושה הכול מכול וכול עבור ילדיו, אגדל ילדים עצמאיים ובעלי כישורים לחיים? ככל שהם גדלו הבנתי שהדרכים המקובלות אינן מקובלות עליי.

הייתה תקופה שבה ניסיתי להיות אימא "מושלמת" כזאת. התעוררתי מוקדם, ניקיתי את הבית, בישלתי (הילדים ביקשו שאפסיק כי זה בלתי אכיל בעליל), התנדבתי כהורה מלווה בטיול השנתי, הגעתי לאספות ההורים עם רעיונות מקוריים (וקיוויתי שאף אחד לא יעלה על דעתו לבחור בי לוועד, כי בזה באמת לא אעמוד) ועוד ועוד. אבל ככל שניסיתי יותר כך גבר תסכולי. המאמצים הללו לא עזרו לי בתקשורת עם ילדיי. שמתי לב שהפכתי מובנת מאליה עבורם. היה להם ברור שאימא מסיעה אותם לבית הספר ולחוגים ושהם לא הולכים ברגל, שאימא מנקה ושהם לא צריכים להרים מזלג או כוס, שאימא היא מעין מוקד זמין לכל דורש, כזה שעומד לשירותם 24/7. בזמנים שבעלי שהה בארץ, היה גם הוא שותף להתנהלות שלי עם הילדים, אבל בחלק גדול מהזמן הוא שהה בחו"ל מטעם עבודתו.

האם כך אני בונה מערכת יחסים טובה עם ילדיי? שאלתי את עצמי. האם אני מלמדת אותם להיות רגישים לאחר, עצמאיים ומוכנים לחיים? בכל פעם שעניתי לעצמי על השאלות האלו בכנות, קיבלתי תשובה שלילית – לא, לא ושוב פעם לא. עליי לחולל שינוי, חשבתי, גם עבורם וגם עבורי.

במהלך אותה תקופה למדתי לתואר השני במחקר תרבות הילד והנוער, וכך יצא שקראתי ספרים, מאמרים ומחקרים רבים על הדרכת הורות, על הקשר בין הורים וילדים ועל ההבדלים החברתיים והתרבותיים ביניהם. בתזה שכתבתי במסגרת התואר השני במחקר תרבות הילד והנוער שאלתי: "האם נשמע קולו של התלמיד במערכת החינוכית?" והתמקדתי בהבדלים בין-דוריים הקיימים בין הדור שלנו לדור של ילדינו, הבדלים המושפעים משינויים טכנולוגיים, תרבותיים, כלכליים, מדיניים וחברתיים.

מהתזה שלי למדתי כי הפער בינינו ובין הילדים שלנו הוא פער שהולך וגדל, וכי הפער הזה מורגש ביתר שאת בתפקוד המערכת החינוכית. ישנם חוקרים, בעיקר אלו המייצגים את הזרם הפוסט-מודרניסטי ו/או עוסקים בתרבות הדיגיטלית, המבקרים את התנהלות המערכת החינוכית כיום. הם טוענים כי בעשורים האחרונים התפשטו בחברה הישראלית מגמות פוסט-מודרניות שאינן באות לידי ביטוי, עדיין, בחלק גדול מבתי הספר (הכוונה בעיקר לבתי הספר הממלכתיים שבהם שיטת הלימוד עדיין מתקיימת בעזרת ספר, מחברת ועט, ומורים שעומדים מול התלמידים ו"מעבירים להם את החומר"). לטענתם, המערכת החינוכית כיום עדיין בנויה ברובה על יחסי כוח היררכיים, שבהם המורים הם בעלי הסמכות שמעבירים את הידע, והתלמידים הם "ילדים" שצריך ללמדם. אך כיום ישנם שינויים טכנולוגיים, חברתיים ותרבותיים שהביאו למצב שבו ההבחנות בין צעירים ומבוגרים הולכות ומיטשטשות. בראש ובראשונה חשוב לציין כי תפיסת תפקידי הגיל בחברה השתנתה. אם בעבר גיל הילדות היה מינקות ועד גיל שמונה-עשרה, הרי שכיום אנחנו מדברים על "גיל ההתבגרות החדש" שמתחיל כבר בגיל תשע וממשיך עד לשנות השלושים, עם כל מה שהוא מביא עימו: שינויים גופניים, הורמונליים, רגשיים ועוד.

נוסף על כך, חל שינוי בתפיסת מעמדו של הילד בחברה, וההבדלים שניכרו בעבר באורח החיים של ילדים ומבוגרים הצטמצמו. כיום אפשר לראות זאת במגוון תחומים, כגון שימוש בשפה שונה (סלנג), לבוש, סגנון בילוי, ועוד. הילדים היום נקראים על פי מחקר שארחיב עליו בהמשך, "ילידים דיגיטליים" והמבוגרים הם "מהגרים דיגיטליים". זאת, כיוון שכיום הילדים הם אלו שרוכשים בקלות מיומנויות טכנולוגיות ושולטים בהן טוב יותר מן המבוגרים. בתחום הזה הקורונה לקחה אותנו צעד קדימה. בעקבות שליטתם של הילדים ברזי הטכנולוגיה והזמן הרב שהם מבלים ברשתות החברתיות, גם הערכים והמקצועות השתנו. כך, בעוד דור ההורים מדבר על לימודים ועבודה במוסדות מוכרים, הילדים חולמים להיות יוטיוברים, טיקטוקרים או פשוט מפורסמים.

ביום-יום שלי, מזה עשרים שנה, אני פועלת לחיבור בין הדורות וללימוד ההורים את "שפת המתבגרים". ככל שהילדים שלי גדלו וככל שהעמקתי יותר בתחום מבחינה אישית ומקצועית, הבנתי שלמעשה יש כאן שתי שפות שונות המבוססות על פרשנות שונה של המציאות: שפת הילדים ושפת המבוגרים – ההורים והמורים. כל אחד מאיתנו תופס את המציאות בצורה אחרת לגמרי, ומשום כך נוצרים המון עימותים, מריבות, כעסים ותסכולים.

מדוע אני עוסקת בגיל ההתבגרות, ומדוע הקמתי את "עשר פלוס"?

התחלתי לעסוק בכל הקשור לגיל ההתבגרות בשנת 2010, כאשר קלטתי לפתע שמשהו קורה אצלי בבית. בתי, שהייתה אז בת עשר, פתחה במרד שהתאים בדיוק לגיל ההתבגרות. היא ביקשה להאריך את שעות היציאה שלה לבילויים, התעקשה ללבוש שמלות קצרות יותר, שום דבר לא מצא חן בעיניה, וכל היום התנהלו ויכוחים בינינו ההורים לבינה. בעלי ואני לא הבנו מה קרה. הייתה לנו בבית ילדה שמתנהגת כמו מתבגרת טיפוסית לכל דבר ועניין, רק שהיא לא הייתה בת חמש-עשרה.

באותו זמן עבדתי כעיתונאית ב"גלובס" ובמגזין "הורים וילדים", וכשהחל השינוי יצאתי לעשות את מה שאני יודעת – לחקור. כן, לחקור את הנושא ולנסות להבין מה קורה.

בשלב זה החלו לצוץ מחקרים חדשים שהצביעו על כך שגיל ההתבגרות מתחיל כבר בגיל תשע, ולא בגיל שתים-עשרה, כפי שהניחו עד אז. מומחים ברחבי העולם דיברו על התבגרות מינית וגופנית מוקדמת של ילדים וילדות, על הקדמת גיל קבלת הווסת ועוד. לטענתם, הסיבות לכך הן סביבתיות והורמונליות וקשורות, בין השאר, גם לצריכת מזון מתועש. מהר מאוד הבנתי שיש פה שינוי שהורים רבים אינם מבינים את הדרך להתמודד איתו. משום כך, החלטתי להקים את "עשר פלוס", מגזין שמצד אחד יספק להורים תמיכה, ומצד שני יהיה עיתון לכל דבר. גייסתי מומחים שצועדים איתי יד ביד עד היום ויצאתי לדרך. לאט לאט אספנו עוד ועוד מנויים למגזין, ובד בד נהפך גם גיל ההתבגרות החדש למושג רווח יותר ויותר. לאחר שנים וממרחק הזמן ניסיתי לעשות סדר בתופעה עצמה, הן מבחינה חברתית-תרבותית והן מבחינה פסיכולוגית. גיל ההתבגרות המוקדם הוא תופעה כלל-עולמית המתחילה כיום בסביבות גיל תשע. הילדים חווים התפתחות גופנית ומינית מוקדמת, הכוללת את כל הסימנים השייכים לגיל ההתבגרות, כגון מצבי רוח, רצון לעצמאות ומרד. נוסף על כך, יש גם סממנים חברתיים-תרבותיים המעידים על כך שהילדים מתבגרים מוקדם. סממנים אלו באים לידי ביטוי במגוון דרכים, החל מחיקוי צורות בילוי הדומות לאלו של המבוגרים, למשל בילוי בקניונים, במסעדות ובבתי קפה החל מגיל עשר.

כמו כן, הילדים נמצאים ברשתות השונות, כמו טיקטוק ואינסטגרם וכמובן יוטיוב, ונחשפים לתכנים שאינם הולמים את גילם, ללא סינון וללא פיקוח, כגון פורנו, בריונות ברשת ואפילו פייק-ניוז בנושאים שונים ומשונים שנראים להם אמיתיים לגמרי. ובאמת, המחקרים מעידים על כך שאומנם הילדים מתבגרים מגיל צעיר, אבל בכל מה שקשור לפן הרגשי הם עדיין בבחינת ילדים. כך בעצם נוצר פער בין ההתבגרות הגופנית שלהם לבין ההתמודדות הרגשית.

גיל ההתבגרות עצמו הוא תקופה לא פשוטה שבה הכול סוער פנימית וחיצונית. הילדים שלנו היום מתמודדים לא רק עם לחצים בלימודים ובחיים החברתיים ועם הרצון להשתייך לקבוצת השווים, אלא גם עם הרשתות החברתיות, עם תופעת הפומו (הפחד להחמיץ משהו) ועם בריונות ברשת.

נוסף על כך, הילדים כיום עוברים תקופה לא פשוטה. מחקרים מראים כי ילדים רבים סובלים מחרדות ומדיכאונות, יותר מכפי שהיה בעבר, וכי לא תמיד יש מענה לכך. אני פוגשת בשטח הרבה הורים חסרי אונים מול ההתמודדות עם עניין החרדות. המטפלים עצמם טוענים כי הם מוצפים בפניות עד כדי כך שאינם מצליחים לעמוד בעומס.

יחד עם זאת, גיל ההתבגרות הוא גם תקופה נפלאה של חשיבה חדשנית, ניסיון להתרחק קצת מההורים ולהבין מי אתה באמת, מה אתה אוהב ומה לא, ניסיון לפתח את עצמך כאדם עצמאי עם ביטחון עצמי וזהות אישית. בתקופה הזאת אנחנו נקלעים לא אחת לעימותים עם המתבגרים, דווקא כשהם זקוקים בעיקר לאמפתיה, לתמיכה ולהכוונה שלנו.

דור הבומרנג

ומה עם ההתבגרות המאוחרת? התופעה הזאת שבה צעירים נשארים בבית ההורים עד גיל שלושים (לפעמים יותר, לפעמים פחות), בניגוד לבני דורנו, שמיהרו לצאת מבית ההורים. לעיתים מדובר בצעירים שחוזרים לגור בבית ההורים, תופעה שמוכרת בכל העולם ונקראת "דור הבומרנג". אותם צעירים חיים בחסותם של ההורים מכל הבחינות ונהנים מכל השירותים שהבית מספק, כמו כביסה, בישול והרכב בחניה. להתבגרות המאוחרת יש השפעות כלכליות, חברתיות ומשפחתיות.

בניגוד לרוב המדינות בעולם, בישראל מתווסף המשתנה גיוס לצבא, עובדה שאמורה לזרז את תהליכי ההתבגרות והיציאה לעצמאות של הצעירים, אולם זה לא מה שקורה בשטח. אם בעבר צעירים לאחר השחרור המשיכו לחיים עצמאיים מחוץ לבית של ההורים, הרי שהיום הם חוזרים לבית ילדותם. ההתבגרות האיטית מייצרת התייחסות אל צעירים בני עשרים ושתיים עד שלושים כאל מתבגרים. ככאלה, הם לא מקבלים אחריות על כל תחומי החיים, נהנים בעיקר מזכויות ונדרשים פחות לחובות.

אם בגיל ההתבגרות יש רצון של המתבגר להיפרד מהוריו ולבנות זהות עצמאית נפרדת, הרי שכאן מדובר בתהליכים איטיים יותר. מצד ההורים, מעבר להיותם ספקי שירותים, הם כעת נושאים בנטל בגיל מבוגר יותר וגם סינדרום הקן המתרוקן מתעכב. לכל אלה יש כמובן השפעה על הזוגיות של ההורים, שאין להם הזמן והמקום לעצמם.

מבחינה חברתית ותרבותית גם הערכים שלנו השתנו, וכן החלומות של הילדים. אם בעבר הערכים המובילים היו שיתופיות וצניעות, כיום האינדיבידואל במרכז ושאיפתו ליהנות ולבלות. אם בעבר היה ברור שלומדים כדי להצליח, כיום הצלחה היא לאו דווקא כזו שכוללת לימודים, ולעיתים נראה כאילו זו מסתכמת ביכולת להיות מפורסם ולא כל כך משנה באיזו דרך. מקצועות חדשים צמחו, כמו יוטיוברים ומובילי דעת קהל שמתפרנסים משיתופים באינסטגרם, וכך הולך וגדל הפער הבין-דורי.

גם הקצב שונה. האתגרים גדלים ומשתנים מדי יום, ואנחנו נדרשים להישאר מעודכנים, ללמוד ולהבין, וגם להעביר את המסרים ואת הערכים שלנו. זה בהחלט לא פשוט. אין ספק שהאתגר שלנו כהורים הוא להיות שם עבור ילדינו, להכיל, לתמוך ולהקשיב, וחשוב לא פחות – להיות מוכנים "לשחרר" לאט לאט, לתת להם יותר תפקידים ולחנכם לעצמאות בכל תחומי החיים.

למה בחרתי דווקא בשיטת הניסוי המשפחתי כמשנה תפיסת מציאות?

כולנו מכירים את הניסויים בסרטים או בסדרות. המדען או המדענית במעבדה מערבבים נוזלים בצבעים שונים עד שהכול מתפוצץ. וברצינות, בניסוי מדעי לוקחים חומר מוכר ועוד חומר מוכר, מערבבים אותם יחד ומגלים תרכובת חדשה לגמרי. אם ניישם זאת בתחום החברתי, זוהי דרך מצוינת לקחת מצב מוכר, לבודד אותו, לשנות את התנהגותנו ולבדוק כיצד משפיע השינוי עלינו ועל הסובבים אותנו.

מה מאפשר לנו הניסוי? לזוז מהמשבצת שלנו, להתנסות ולגלות דברים חדשים. הוא מאפשר לנו, למשל, להסתכל על סיטואציה מוכרת ללא שיפוטיות, ביקורתיות או תגובה אוטומטית. הוא מעודד אותנו להכיר את עצמנו ואת הילדים שלנו טוב יותר, ממקום גמיש ויצירתי יותר, להבין את עולמם, ולבנות מערכת יחסים טובה יותר.

חשבו רגע, מתי ערכתם ניסוי מדעי עם הילדים? הנה ניסוי קצר שאתם יכולים לערוך בבית בעזרת קולה ומנטוס, ניסוי שסביר להניח שהילדים שלכם כבר צפו בו בטיקטוק. לוקחים בקבוק קוקה קולה, מכניסים פנימה את הסוכריות ומנערים. כעבור מספר דקות פותחים את הפקק ונוצר "הר געש מתפרץ". מדובר במרכיבים פשוטים שאנחנו מכירים, אבל כשמחברים אותם יחד מקבלים משהו אחר לגמרי. אגב, כל מי שאוהב לבשל מכיר את זה מהבישול. הניסוי מאפשר לנו לעבור תהליך – לקחת את המוכר ולהפוך אותו למשהו חדש ושונה, כזה שיכול לשמח ולהפתיע אותנו. כחוקרת תרבות ילדים ונוער, אני יכולה לומר שלניסוי בתחום מדעי החברה יש גם פן אחר. ניסוי שבו המטרה היא לא אנליטית, כלומר, אינה ממוקדת בניתוח שני מרכיבים או בחישובי סטטיסטיקה, אלא איכותנית – שמה דגש על התנהלות של בני אדם ביום-יום שלהם, על שאלות קיומיות ועל הסקת מסקנות. אני נזכרת בזמן שבו כתבתי את התזה שלי והייתי צריכה לערוך תצפיות בכיתות לימוד. באוניברסיטה לימדו אותי שתפקידו של החוקר הוא לצפות מן הצד, אבל לא סתם, אלא בדרך מיוחדת, כמו "זבוב על הקיר", וזה האתגר. המטרה היא שהמורה והתלמידים ישכחו שהחוקר נמצא שם ויתנהגו כרגיל.

כשהתחלתי לחשוב על הניסויים ועל שינוי התנהגותי, חשבתי קודם כול להפוך צופה מהצד בתוך המשפחה שלי, להניח למשך זמן מוגדר לתפקידי ולהתנהגותי, וכך, ללא משוא פנים, חשש או ניסיונות להסתיר את האמת, לראות בדיוק את המציאות המשתקפת אליי. רק לאחר מכן אבין את הדורש שינוי ואת הדרך לעשות זאת. זה לא משהו שקרה ברגע. לפעמים נדרשה חשיבה עמוקה עד שהאירה התובנה, וכידוע, לשנות דפוסי התנהגות זה לא אתגר פשוט.

המשך הפרק בספר המלא