שוגרלייק 1 - מתחת לכוכבים

פרולוג

אני מרגישה אותו בדרך למשרד האחורי, את השינוי באוויר. הוא בקושי מורגש — כמו צל של צמרמורת שמהבהבת במורד גבי. מה לכל הרוחות? אני מתעלמת מהתחושה, מיישרת את הכתפיים ועוברת דרך הדלת הפתוחה.

בהתחלה אני לא רואה אותו, אבל כשזה קורה — הצמרמורת הזאת נוחתת עליי כמו קרחון, צוללת בצניחה חופשית במורד גופי ומקפיאה אותי במקום.

זה לא קורה.

לא יכול להיות.

"אלינה, כבר התחלתי לשאול את עצמי אם אי פעם תגיעי," הבוסית שלי, רג'ינה, אומרת ומחייכת בשפתיים חשוקות. היא כועסת, ובצדק. כדאי שאענה לה, אבל אני לא. אני לא בטוחה שאני מסוגלת פיזית, כי הלב שלי נעצר.

צ'ייס אדמס.

הייתי אוהבת אותו אלמלא כל כך שנאתי אותו.

יש לו עיפרון מאחורי האוזן, והוא מחזיק תוכנית אחת מגולגלת ביד ותוכנית נוספת פרושה על השולחן לפניו. אבל הוא לא מסתכל עליה. המבט שלו נעול עליי, פיו קצת פתוח, היד קפואה באמצע הדרך בשערו המשיי הכהה.

הוא בולע רוק, והעיניים הבוגדניות שלי עוקבות אחרי התנועה מעלה ומטה בגרונו. "גולדי."

הכינוי חוצה את החדר, מפלח לי את החזה ועוקר אותי מתוך ההלם. "אל תקרא לי ככה."

הוא שואף בחדות, אבל סותם את פיו בכוח ומהנהן.

"אתם מכירים?" רג'ינה מצביעה על שנינו.

צ'ייס מתחיל לענות. "כן, האמת היא שהיינו..."

"ההורים שלנו שכנים," אני קוטעת אותו. "גדלנו ביחד, אבל לא. לא באמת הכרתי אותו."

אני עומדת במקום בשלווה ולא מורידה את העיניים מרג'ינה, אבל מרגישה אותו. הגוף שלי מהמהם ומזכיר לי את הפעם הראשונה שראיתי אותו כשהייתי בת אחת־עשרה, וממש כמו אז, אני חייבת לאגרף את הידיים בכוח כדי לא להושיט יד לגעת בו.

חלק ראשון

"אהבה מורכבת מנשמה אחת השוכנת בשני גופים."
— אריסטו

1

אלינה

בת אחת־עשרה

אני אוהבת לרקוד. תמיד אהבתי ותמיד אוהב. מגיל ארבע הייתי בכל החוגים של כל סוגי המחול האפשריים. אבא אומר לי שהריקודים האלה יכניסו אותי לצרות איומות, אבל אני חושבת שזה סתם קשקוש. למה שארצה להיכנס לצרות? אני כבר בת אחת־עשרה ויותר מדי גדולה בשביל לעמוד בפינה בעונש. אבל כשאני רוקדת, זה אחד הרגעים היחידים שבהם אני באמת מרגישה חופשייה. אחי הגדול, אלי, אומר שיש לי שתי רגליים שמאליות, אבל אל תאמינו לו. הוא פשוט מתעצבן שאימא מרשה לי לבחור את המוזיקה כשהיא שולחת אותנו לשחק בחוץ.

אני בוחרת דיסק צרוב חדש מתוך הנרתיק שלי ומפעילה את המערכת. כשהשיר Red Neck Woman של גרטשן וילסון פורץ מתוך הרמקולים, אני מחייכת חיוך גדול ומניעה את הרגל לפי הקצב.

"אוף, את רצינית?" אח שלי מתרגז. "לי, מה זה הטעם הגרוע הזה? את יודעת שאני לא סובל קאנטרי."

אני מסתובבת במהירות ומנופפת בשיער הבלונד־דבש הארוך שלי, שמסתבך לי מאחורי הגב. אלי קולע לסל בחניה. אני מוציאה לו לשון ופונה אל הבית. הוא לא מפואר, אבל זה הבית היחיד שגרתי בו. קומה אחת, שני חדרי אמבטיה ושלושה חדרי שינה באמצע שוגרלייק במדינת טנסי, עם תריסים כחולים, והצבעונים הכי יפים שתראו בחיים שלכם. אני אוהבת לקטוף אותם כשהם בשיא הפריחה באביב, אבל אימא מתרגזת כשאני עושה את זה, כי צבעונים "מגדלים באהבה", לכן במקום לקטוף אני פשוט יוצאת החוצה ובוהה בהם כשאני יכולה.

אלי מכדרר ונאנח ומחזיר שוב את תשומת הלב שלי אליו. "די, באמת, את תמיד בוחרת את המוזיקה, והיא פאקינג מחורבנת. שימי קצת אאוטקאסט או משהו כזה. אני לא יכול להתאמן על זריקה חופשית, כשהחרא הזה מתנגן ברקע."

אני מגלגלת עיניים בגלל הפה המלוכלך שלו. הוא חושב שהוא כזה בוגר וכזה ילד רע, כי הוא כבר בן ארבע־עשרה ואוהב לקלל כל הזמן.

"רק שאימא לא תשמע אותך מדבר ככה או שהיא תשטוף לך שוב את הפה בסבון." אני מכניסה אצבע לפה ועושה קולות חזקים של הקאה. אף פעם לא היה לי סבון בפה, אבל רק לראות את אלי עובר את זה הספיק לי כדי לא לרצות להוציא מהפה קללה אחת כל החיים שלי.

הוא מפסיק לכדרר, מעביר יד בשיער ומניד את הראש. "את כזאת ילדה טובה של אימא. אולי תעזבי אותי בשקט? לכי להגיד שלום לשכנים החדשים או משהו. ראיתי איזו ילדה מתרוצצת בחצר הקדמית שלהם, בטח תסתדרו מעולה. היא נראית מעצבנת כמעט כמוך." הוא מחייך ומצביע על מורד הרחוב.

אני מניחה ידיים על המותניים. הם גרים שלושה בתים מאיתנו. יש משאית הובלות גדולה בחניה, והמון גברים במדים כחולים כהים פורקים רהיטים וארגזים. אני מאמצת את העיניים ומנסה לראות את הילדה, עד שבסוף אני מבחינה בה בחצר הקדמית. היא יותר נמוכה ממני ומשחקת עם חישוק, כאילו אין לה דאגות בחיים. השיער החום כהה שלה מתנפנף מאחוריה בקוקו גבוה. היא נראית נחמדה, וכיוון שהחברה הכי טובה שלי בקה נסעה למחנה הקיץ של הכנסייה, אין לי משהו יותר טוב לעשות חוץ מלהכיר חברה חדשה.

"טוב, אני אלך. אבל לא בגלל שאמרת לי, אלי. אני עושה את זה בגלל שהיא נראית נחמדה." אני מצביעה עליו עם האצבע, כי חשוב לי שהוא ידע את זה.

אני צועדת במורד הרחוב. כשאני ממש קרובה לבית שלה, ילד יוצא מהדלת הקדמית וטורק אותה אחריו. אני קופאת במקום ומביטה בעיניים פעורות איך הוא מסתובב אחורה ומרים אצבע משולשת בשתי הידיים לכיוון הדלת הסגורה, ואחר כך מתיישב על המדרגות בכניסה ומדליק סיגריה. הוא לא נראה הרבה יותר גדול ממני, והוא בטח לא מספיק גדול כדי לקנות סיגריות. הוא נשען על הידיים ונושף ענן של עשן. אני מסתכלת מהופנטת על הענן שמסתחרר מעלה.

זה אח של הילדה החדשה?

יש לו שיער חום־שחור כמו שלה, אבל הוא מסופר כל כך קצר, עד שכמעט אפשר לראות לו את הקרקפת. הוא לא נמוך כמוה, אבל הוא רזה ונראה קצת כמו שרוך. הוא מסובב את הראש ומסתכל ישר עליי. רק אז אני קולטת שאני עומדת באמצע הרחוב ובוהה בו כמו איזו מוזרה. אני מרגישה את הלחיים שלי מתחממות ובטוחה שהן אדומות נורא, לכן אני מסתכלת מהר למטה וממשיכה ללכת. אין טעם להסתובב עכשיו, זה יהיה עוד יותר מוזר.

הילדה רואה אותי כשאני מגיעה לקצה החצר הקדמית שלהם, והיא נותנת לחישוק ליפול על האדמה. חיוך ענק משתלט לה על הפנים, והיא רצה להגיד לי שלום. אני מסתכלת עליה מקפצת אליי.

וואו, איזו ילדה קופצנית.

"היי, אני לילי! את גרה ברחוב הזה? אני כל כך שמחה שבאת לכאן. כל כך פחדתי שלא יהיו לי חברות חדשות, אבל עכשיו את כאן, וגם וואו! אילו עיניים יפות יש לך! אף פעם לא ראיתי משהו כל כך כחול."

היא עומדת על קצות האצבעות ומתקרבת מאוד לפנים שלי. אני תוקעת את כפות הידיים בתוך הכיסים של הג'ינס הקצרים שלי ובוהה בחזרה בילדה הזאת שנראית לי קצת משוגעת. אני אהרוג את אלי שהוא אמר לי לבוא לכאן. אני מציצה מאחוריה על הילד שמביט בנו בפנים ללא הבעה. אלי קורא לזה "פרצוף מניאק במנוחה". אני לא יודעת אם הילד הזה הוא מניאק, אבל הוא ממש לא נראה שמח לראות אותי. אני מחליטה להתעלם ממנו וחוזרת להתרכז בלילי.

"איך את מדברת ככה? כאילו... עוד ועוד, כל כך הרבה בלי לעצור לנשום?" אני שואלת ופוסעת צעד אחורה.

אני מייד מצטערת שאמרתי את זה. אבא אומר שאין לי פילטר, אבל תמיד חשבתי שלהגיד את מה שאני חושבת זה פשוט הדבר הכי ישר שאפשר לעשות, והדבר שהכי חשוב לי בחיים זה להיות אדם ישר. אני שונאת שקרנים.

אני פוחדת שהעלבתי אותה, אבל היא פשוט צוחקת, ואני מרגישה כזאת הקלה גדולה ומצטרפת לצחוקה. היא תופסת את הזרוע שלי ומושכת אותי פנימה לתוך החצר. היא ממש חזקה יחסית לגודל שלה.

"את תתרגלי אליי." היא טופחת לי על הזרוע. "אימא שלי הייתה אומרת שיש לי מספיק אנרגיה כדי להאיר את כל שיקגו."

"נראה לי שאני מאמינה לה." אני מחייכת בעיניים פעורות לרווחה. "טוב, אז אני אלינה מיי קרסון או בקיצור, לי. אני גרה שלושה בתים מכאן בכיוון ההוא." אני מצביעה על אלי שקולע לסל. "זה אח שלי, אלי." אני מעיפה מבט שוב בילד על המדרגות. "הוא אוהב כדורסל? אלי אף פעם לא נותן לי לשחק. הוא אומר שכדורסל זה לא לבנות, אבל הוא בטח ייתן לבן אחר להצטרף."

היא מנופפת ביד לכיוון הכללי של המדרגות. "אה, זה אח שלי, צ'ייס. הוא לא באמת אוהב שום דבר אלא אם כן זה יכול לעצבן את ההורים האומְנים שלנו."

"אה." אני לא בטוחה מה זה הורה אומֵן, אבל אני לא רוצה להיראות טיפשה, לכן מהנהנת בראש כאילו אני מבינה.

"צ'ייס!" היא צועקת. "בוא תכיר את אלינה. היא גרה ברחוב שלנו!"

הדבורים מזמזמות לי בבטן, כשהוא מכבה לאט את הסיגריה שלו על האדמה ומוחץ אותה מתחת לנעל הגבוהה, השחורה והבלויה שלו. הוא נעצר רק כשהוא עומד ממש מולי, והעיניים שלי מגיעות לו בדיוק לסנטר. מהמרחק הזה אני רואה את הצלקת שחוצה את הגבה השמאלית שלו. אני מאגרפת את הידיים ונלחמת בדחף להושיט יד ולשרטט את הצלקת עם האצבע. יש משהו בילד הזה. הוא עדיין לא אמר מילה, ואני כבר מתה להכיר אותו.

"עישון הורג, אתה יודע." כמו שאמרתי, אין לי פילטר.

עיני השקד שלו מסתכלות עליי מלמעלה, והצד השמאלי של הפה שלו מטפס קצת יותר גבוה מצד ימין. "מה את אומרת?"

"מה שאתה שומע." אני מדגישה במיוחד את המה. "אני מאמינה שצריך להגיד מה שמרגישים. אז כדאי שתתרגל לזה, כי אנחנו שכנים והכול."

הוא מלקק את השיניים. "אה, כן? אז מה את מרגישה עכשיו?"

"קצת חם מדי, אם לומר את האמת." אני מנופפת ביד מול הפנים, כדי שהוא יבין שאני רצינית. באמת חם לעמוד כאן בחוץ בשיא הקיץ.

הוא מגחך ומניד את הראש. "את ילדה מוזרה. בת כמה את בכלל, גולדי?"

אני מכווצת את האף בתגובה לכינוי הזה. "אני בת אחת־עשרה, וקוראים לי אלינה, לא גולדי. א־לי־נה. אבל אם תהיה יותר נחמד, תוכל לקרוא לי 'לי'."

הוא מושך בקווצה משערי וחולף על פניי.

"אנחנו באותו גיל!" לילי צווחת. "איזה מגניב. אני לא מאמינה שנהיה באותה כיתה. גרת כאן כל החיים?"

"מאז שנולדתי." אני מהנהנת.

"אני חושבת שזה המקום הכי יפה שראיתי," היא נאנחת. אני מחייכת אליה, אבל מסתכלת מעבר לכתפה בתקווה לקבל עוד הצצה באח שלה שהולך ברחוב.

לילי מגלגלת עיניים. "אל תדאגי בגלל דובון לא־לא. הוא בן שלוש־עשרה, אז הוא יהיה בחטיבה. הוא לא יוכל להרוס לנו את המסיבה! רוצה להיכנס?"

אני מהנהנת ונכנסת פנימה אחריה. אני מסתובבת פעם אחת אחרונה להסתכל על צ'ייס. העיניים שלו עצובות, ונדמה לי שהוא צריך מישהו שיגרום לו לחייך.

אני יכולה להיות המישהו הזה.

אני עוברת את הדלת בצעדי ריקוד, מרוצה מההחלטה שלי ונכנסת אל החיים של לילי וצ'ייס.

אבא באמת תמיד אמר לי שהריקודים האלה יכניסו אותי לצרות.

הקיץ מתחלף בסתיו, שמשנה את הצורה שלו לחורף, ובלי ששמתי לב פרחי האביב בשיא הפריחה. בקה, לילי ואני נפגשות כמעט כל יום. שתיהן הסתדרו תוך שנייה, כי שתיהן גם אוהבות אופנה וגם היו שבורות מזה שאן סינק יצאו ל"הפסקה" ולא התאחדו מעולם. גם לא הזיק שלילי השתפכה על התלתלים האדומים ועיני האזמרגד הירוקות של בקה. ראיתי את העיניים של בקה נדלקות באישור, כשהן נפגשו בפעם הראשונה. היא אוהבת תשומת לב, כמו שהדשא אוהב את הטל בבוקר.

היום, יום רביעי, הוא היום היחיד שבקה לא יכולה להיפגש איתנו אחרי בית הספר, כי אימא שלה מכריחה אותה ללכת לכנסייה. לילי ואני שוכבות על הדשא, אוכלות קרטיב דובדבן ונותנות לשמש האביבית להיספג בעור שלנו. אם אני מתאמצת, אני כמעט מצליחה לדמיין שעכשיו קיץ. צל נופל עליי, ואני מצילה על העיניים כדי לראות מי זה.

"היי, גולדי, את נראית קצת ורודה... כאן." צ'ייס דוחף את האצבע המורה שלו לתוך הלחי שלי.

אני מחייכת אליו, אפילו שהוא עדיין קורא לי גולדי. במשך חודשים ניסיתי לגרום לו להיפתח, אבל הוא הקים סביבו חומת לבנים, שרק כדור הריסה יכול לשבור אותה. ובכל זאת, כשהוא בסביבה, הגוף שלי מתחיל להמהם, ואני נורא רוצה את תשומת הלב שלו.

"רוצה קרטיב?" אני מושיטה את שלי כדי להדגים עד כמה טעימים הם נראים, וכל הטוּב הקפוא נוטף לאורך המקל לתוך כף היד שלי.

"לא, באתי לקחת את לילי. סם ואנה רוצים שנחזור הביתה. הם אומרים שיש להם משהו חשוב לספר לנו." הוא מגלגל עיניים כאילו הוא כועס.

"מה זאת אומרת," לילי דוחפת למעלה את משקפי השמש הוורודים שלה, "משהו חשוב? אתה חושב שהם יכריחו אותנו לעזוב? רק הגענו!" היא משרבבת שפתיים ונושכת את השפה התחתונה.

"לא, ליל, לא נראה לי שזה משהו רע. הם נראים מתרגשים, אז בטח יש להם חדשות טובות." צ'ייס מחייך, אבל בעיניי הוא נראה קצת לחוץ. לילי רצה לתוך הבית שלי ואומרת שבעוד שנייה היא תהיה מוכנה ללכת.

אני לא יודעת יותר מדי על הבתים הקודמים שלהם, אבל אני לא אוהבת לדבר איתה על הנושא. לילי לא שותקת הרבה, אבל כששואלים אותה על העבר שלה, היא נסגרת לגמרי ונראית אבודה כמו ביצת חג הפסחא משנה שעברה.

צ'ייס נשכב לצידי ונאנח כאילו משקל כל העולם על הכתפיים שלו.

"איך את מרגישה היום, גולדי?" הוא שואל אותי את זה בכל פעם שאנחנו נפגשים.

"הקרטיב הזה קר מדי," אני מתלוננת וזורקת אותו על הדשא.

התשובה שלי גורמת לו לחייך, והוא מייד משתתק.

"אתה יודע," אני אומרת בלחישה, "אם אתה צריך מישהו לדבר איתו, אני תמיד כאן."

הוא נושף בלגלוג. "את ילדה, גולדי. אני לא מתכוון לדבר איתך על הבעיות שלי. רק תמשיכי להיות חברה טובה של אחותי. אם תבטיחי שלעולם לא תעזבי אותנו, אני אדאג לשתיכן. מה דעתך?"

"היי!" אני דוחפת לו את הזרוע. "אתה יכול להתנהג כמו מבוגר כמה שאתה רוצה, אבל גם אתה ילד. חוץ מזה, אבא תמיד אומר לי שיש לי נשמה זקנה." אני מנפחת את החזה בגאווה. "וממילא... אתם הדבר הכי טוב שקרה כאן, חוץ מבקה. לאן אני כבר אלך?" אני מרימה את הידיים שלי ומסתכלת סביב. "אני גם חברה שלך, לא רק של לילי. אל תשכח."

"טוב, טוב. הבנתי אותך. אבל אני בסדר, מבטיח."

אני מתקרבת אליו ומניחה את קצה האצבע על החזה שלו. "אתה יכול לנסות לעבוד על כל העולם, ילד עצוב, אבל אני לא נופלת בפח. אני רואה אותך."

הוא פותח את הפה, כאילו הוא עומד להגיד משהו, אבל לפני שהוא מספיק להוציא מילה, לילי מגיעה בריצה עם התיק שלה ביד אחת וקולה ביד השנייה.

"טוב! אני מוכנה." היא מזיזה את השיער מהפנים שלה, מסתכלת על שנינו ומחייכת. "ביי, לי!" היא מנופפת.

צ'ייס קופץ על הרגליים, ותוך שנייה הם נעלמים בהמשך הרחוב.

אני שוכבת בלילה במיטה וכמעט נרדמת, ופתאום אני שומעת את החלון שלי נפתח. לא ידעתי שהוא לא נעול, ואני כל כך מפחדת שמישהו פורץ אלינו הביתה עד שאני לא יכולה לזוז. אני בדרך כלל לא מתפללת כשאימא מכריחה אותי ללכת לכנסייה בימי ראשון, אבל עכשיו אני עוצמת עיניים בכוח ומתפללת לאלוהים שמי שנכנס לי לחדר עכשיו יחליט ללכת.

"גולדי."

אני מרגישה את המיטה שוקעת לידי ואת השמיכה יורדת ממני, ואחרי כן גוף חם מחליק פנימה לידי במיטה.

"גולדי, את ערה?" זאת לחישה, אבל אני שומעת אותה היטב. כל הגוף שלי נרגע, ואני מסתובבת להסתכל על צ'ייס. אני בהלם, לא אומרת כלום. הלב שלי עוד מתאושש מהמחשבה שפורצים אלינו הביתה, לכן אני פשוט ממשיכה לבהות בו.

הוא עוצם את העיניים בכוח. "לא יכולתי להירדם, והייתי צריך לדבר עם מישהו. ההצעה שלך עוד בתוקף?"

"כן, בטח," אני לוחשת. זה כל מה שאני אומרת. אני ממש בלחץ מזה שהוא כאן. אבא היה הורג אותי אם הוא היה יודע שיש לי בן בחדר, אבל אין שום סיכוי בעולם שאני אומרת לו ללכת.

אנחנו שוכבים בשקט המון זמן, שנינו בוהים במדבקות הכוכבים הזוהרות בחושך על התקרה שלי.

"גולדי, לפעמים את מסתכלת על הכוכבים ומרגישה קטנה?"

"מה, הכוכבים על התקרה שלי?"

"לא, הכוכבים האמיתיים, גבוה בשמיים."

אני נושכת את השפה שלי וחושבת על השאלה שלו. "אף פעם לא חשבתי על זה, אבל לפעמים אני בוהה בהרים וחושבת עד כמה אני קטנה לידם. לזה אתה מתכוון?"

"כן, בערך. אני פשוט... לפעמים אני מסתכל על הכוכבים וחושב על זה שכל החרא הזה בכלל לא חשוב, את מבינה?"

אני לא מבינה, לכן אני שותקת.

"אני חושב שאולי בגלל זה אימא שלי הייתה מסוגלת לעזוב אותי כל כך בקלות," הוא ממשיך.

"כי אתה יותר קטן מהכוכבים?"

"כי מבחינתה, לא באמת הייתי חשוב."

אני מושיטה יד ולוקחת את היד שלו, לא אומרת שום דבר בהתחלה. אני רק מנסה לדמיין איך זה לגדול בלי אימא שאוהבת אותך, כאילו זה הדבר הכי חשוב שהיא תעשה בחיים. בו במקום אני מחליטה שאני שונאת אותה, איפה שהיא לא תהיה, כי היא גרמה לו להרגיש שהוא שווה פחות ממה שהוא באמת.

"אתה חשוב לי," אני לוחשת.

אני שומעת אותו בולע רוק, והצליל נשמע סמיך. "גם את חשובה לי. מבטיחה שלעולם לא תעזבי?"

"נשבעת."

אני לוחצת חזק את כף היד שלו, והוא משלב את האצבעות שלנו.

כשאני מתעוררת בבוקר, הוא איננו, אבל בלילה אני מקפידה להשאיר את החלון לא נעול, ליתר ביטחון.