סיפור אהבה 2 - סיפור אהבה לא צפוי

1

קריסטל

"תודה רבה לך שבאת."

אני מחייכת אל פקידת הקבלה בזמן שאני מושיטה לה את כרטיס הביטוח שלי. היא מסתכלת על שמי המופיע על גב הכרטיס, ואז קמה ממקומה.

"בבקשה, בואי איתי."

"אין בעיה," אני עונה ומהנהנת. "אני מתכוונת, לא חשבתי שהייתה לי אפשרות אחרת כשהתקשרת ונשמעת..." אני נזכרת בדחיפות שנשמעה בקולה כשהתקשרה לאחר שהתקבלו תוצאות הבדיקות שלי וביקשה ממני להגיע למרפאה.

"הרופא יגיע בעוד רגע."

היא מהנהנת לעברי ומסמנת לי לחכות במשרדו. אני מסתכלת סביב על כל תמונות התינוקות שמכסות את קירות המשרד. אני מחייכת לנוכח כמה מהפרצופים האדומים והמעוכים, וחושבת מה אם אחד מהם היה הילד שלי. מאז שהייתי בת חמש הדברים היחידים שבאמת רציתי היו להיות אחות רחמנייה ואימא.

אני בשנה השנייה שלי בבית הספר לאחיות של אוניברסיטת 'ג'ון הופקינס', לכן התוכנית שלי לתינוק תצטרך לחכות עוד קצת. עתידי כבר די כתוב עבורי. המטרה הראשונה שלי היא לסיים את בית הספר לאחיות בהצטיינות, ואני פועלת לקראת זה בכל הכוח.

מטרתי השנייה היא לעבוד כאחות בחדר מיון. ההמולה היא מה שאני שואפת אליו, אני לגמרי בעניין של אדרנלין. להציל חיים זה פשוט... מדהים.

הרופא פותח את הדלת ונכנס. "שלום, קריסטל, תודה רבה שהגעת."

העובדה שהרופא נמנע מקשר עין איתי מטרידה אותי. כלל מספר אחת כשאתה מבשר בשורות רעות אומר להימנע מקשר עין.

כפות ידיי מתחילות להזיע. הרופא מושך את כיסאו לאחור ומתיישב מולי, עיניו לרגע לא פוגשות את עיניי כשהוא מעלעל בניירות שלפניו.

ליבי כמעט פורץ מחזי, פעימות הלב מהדהדות.

הגעתי לרופא לפני שבועיים אחרי שעברו שישה חודשים מאז הייתה לי וסת. בהתחלה חשבתי שזה נבע מהלחץ של הלימודים והעבודה, אבל אז חודש אחד הפך לשניים, ואז לשישה חודשים.

"טוב, קיבלתי את תוצאות הבדיקות שלך."

ד"ר וינסנט מניח דף נייר אחד מעל דף אחר. אני מביטה בדף ומנסה להבין ממנו משהו, אבל כל האותיות והמספרים נראים כמו אפסים.

"הכול תקין?" אני שואלת, קולי רועד ורגלי מתחילה לרעוד מעצמה. אני בוהה מטה לעבר נעלי ה'אולסטאר' שלי, בוחנת בקפידה את האזור הלבן שהפך אפור מרוב לכלוך.

"צר לי, אבל לא."

הוא סוגר את התיק הרפואי ומרים את מבטו כדי לפגוש במבטי. הוא מניח את ידיו על התיקייה וזה גורם לי לחשוב שהוא מגונן עליה, כביכול.

"תוצאות הבדיקות שלקחנו ממך בפעם האחרונה חזרו. ערכנו מספר בדיקות."

"אני יודעת, נכחתי באירוע," אני אומרת. "אני לא גוססת, נכון?" אני צוחקת בקול רועד, במחשבה שלא ייתכן שזה קורה, לעזאזל.

"לא, לא." הוא מניד בראשו. "את לא גוססת."

אני נושפת ומחייכת. "אלה חדשות טובות, אני מאמינה."

"אכן, אך ישנן חדשות רעות."

אני משתנקת. "אני מאמינה שעניין ה'לחיות' יתעלה על החדשות הרעות," אני מתבדחת איתו.

"את עקרה."

אלה שתי מילים... שתי מילים שלא ציפיתי לשמוע. שתי מילים שהופכות את החיים לחדשות לא ממש מעודדות. הדמעות באות מהר, מתפרצות, וידיי נורות אל בטני כאילו כדי להגן עליה.

"איך זה ייתכן?" אני מנידה את ראשי, מסלקת את הדמעות מפניי באמצעות כף ידי. "זה לא יכול להיות. חייבת להיות טעות."

"הרצתי את הבדיקה פעמיים כדי להיות בטוח. זו הסיבה שבגללה לא קיבלת מחזור. את לא מבייצת."

"אבל קיבלתי מחזור כמעט באופן סדיר מאז מלאו לי שלוש־עשרה."

"זה כמעט כאילו גופך נכנס לגיל המעבר."

"חייב להיות משהו שאני יכולה לעשות. כלומר, אני לא מעוניינת ללדת עכשיו, אבל מתישהו אשמח להפוך לאם." אני מנסה לגרום לו לומר לי שהכול יהיה בסדר. אני מתחננת שיגיד לי שאוכל ללדת.

הוא מניד בראשו. "אני מצטער. הלוואי שיכולתי להגיד לך שנוכל להקפיא כמה ביציות, אבל האמת היא שבבדיקה שנערכה בפעם האחרונה שביקרת במרפאה אף ביצית לא נצפתה. לא הייתה לך אפילו אחת."

"מה אם אקח הורמונים?" אני ממפה את הידע הרפואי שלי במוחי, אבל לא עולה שם כלום. "אני בת תשע־עשרה, אתה אומר שלעולם לא אהיה אימא? שהגוף שלי בן תשע־עשרה, אבל הרחם שלי בן חמישים?" יבבה חומקת ממני.

"בשלב זה אין משהו שתוכלי לקחת ושיעזור." הוא מביט בי. "הלוואי שהייתי יכול לעשות משהו בעניין."

"אז מה אעשה?" אני שואלת, החזה שלי מתכווץ, הנשמה שלי ריקה וליבי שבור. לעולם לא אחזיק את ילדי בזרועותיי. לעולם לא יהיה לי את הרגע הזה שבו ארגיש את התינוק שלי זז בתוכי.

"תמיד תוכלי לאמץ," הוא אומר.

אני מנידה בראשי. "אני חושבת שאני צריכה ללכת מכאן." אני קמה מהכיסא ויוצאת מהמשרד, מחשבות סוערות בראשי. אני ממקדת את עיניי בנעליי, לא מסתכלת על דבר מלבדן.

בנסיעה הביתה אני מרגישה כאילו אני על טייס אוטומטי, פשוט נעה מכוח האינרציה.

כשאני פותחת את דלת הדירה שלי, אני שמחה ששני השותפים שלי לא בבית. אני סוגרת את דלת חדר השינה ונועלת אותה, הז'קט שלי מחליק מכתפיי והנעליים נבעטות מעליי.

אני נופלת על המיטה וגופי פוגע במזרן. אני פונה על הצד ומביטה מבעד לחלון. זרזיפים קטנים של מים מטפטפים במורד הזכוכית.

יורד גשם?

ידיי נודדות אל בטני ואני מניחה אותן על הריקנות שבפנים.

עקרה.

מילה אחת עם כל־כך הרבה משמעויות שונות, אך עבורי זה אומר דבר אחד. החלומות שלי שבורים.

אני בוכה לתוך הכרית, מרגישה את היבבות שנקרעות מחזי כשאני נאנקת מכאב, הכאב מהעובדה שלעולם לא יהיה לי ילד משלי, הכאב בכך שלעולם לא אוכל לתת לבעלי ילד.

החלומות שלי התנפצו, בדיוק כמו הלב שלי.

אני מתייפחת עד שלא נשאר בתוכי דבר ועפעפי הכבדים נעצמים. הטלפון שלי מצלצל איפשהו במרחק. כל התקוות והשאיפות שלי נעלמו.

"לעולם לא אתן למישהו אחר לעבור את זה," אני אומרת לחדר הריק בזמן שעיניי נלחמות כדי להישאר פקוחות. "לעולם לא אספר לאף אחד," אני לוחשת. "לעולם לא."

עיניי נעצמות וחלומותיי אפופי חשיכה.

רודפת.

אני תמיד רודפת. רודפת אחר חלומותיי.

בורחת מאהבה.

בורחת.

פשוט בורחת.

2

קריסטל

שש שנים מאוחר יותר

"שעתיים, אנשים," אני אומרת לאנשים שמתרוצצים סביבי. "עוד שעתיים ואהיה בחופש לארבעה ימים נפלאים." אני נשענת לאחור על הכיסא, מסתובבת בחצי מעגל. אני יושבת בתחנת האחיות שבמרכז חדר המיון העמוס ביותר בשלושה מחוזות.

"ארבעה ימי חופש. אני בטוחה שתשתעממי תוך יום אחד," אומרת דון, אחות נוספת בחדר המיון, וצוחקת.

אני מסתובבת ומביטה בה. "לא הפעם. יש לי דייט עם המיטה שלי ועם הטלוויזיה." היא מנידה בראשה כשהיא ממשיכה לכתוב על הלוח שלה. "כמה מטופלים יש לך?" אני שואלת אותה כשאני מסתכלת על הלוח שממפה ועוקב אחר החולים בחדר המיון.

"אני עומדת על שנים־עשר."

"את רוצה שאקח שניים? יש לי רק שמונה." אני מסתכלת מעבר ללוח, תוהה אם מישהו עומד לאתגר את מילותיי. חדר המיון עמוס, אבל לא הובא אלינו היום שום מקרה דחוף.

הטלפון שעל הדלפק מצלצל. זה הטלפון שאליו המוקד מתקשר כשאמבולנס בדרכו אלינו. "אני אענה." דון אפילו לא טורחת להרים את מבטה כשאני קופצת לעבר הטלפון. "קריסטל מדברת." נהוג לענות ולהזדהות מייד.

"היי, קריסטל," אני שומעת את קולה של קרול מעבר לקו, "אמבולנס מגיע אליכם, קוד אחת, אר עשרים ושלוש. אין סימני חיים. זמן הגעה משוער שלוש דקות."

"שיט." אני מנתקת את הטלפון. "קורבן תאונת דרכים בדרך אלינו, ללא סימני חיים." אני מסתובבת מעבר לשולחן ורצה לכניסת האמבולנסים. אני מחזיקה בסטתוסקופ ומסתכלת מטה על נעלי ה'קרוקס' השחורות שלי, סופגת את אור השמש.

לא הייתי בחוץ היום, אבל נראה שזה יום בהיר ללא ענן בשמיים. אני מבחינה באמבולנס הלבן שמגיע וד"ר ארנולד נעמד לידי.

"אני שונאת את השיחות האלה," אני אומרת לו.

ד"ר ארנולד ואני התחלנו לעבוד כאן באותו הזמן. הוא הרופא היחיד שאני באמת אוהבת לעבוד איתו, והסיבה לכך היא מכיוון שהוא מאפשר לי לעשות את הדבר שלי. הוא נותן לי לטפל במטופלים ושואל מה דעתי.

"היי, מי יודע, אולי נוכל להיות הנס של האיש הזה היום."

אני רצה איתו החוצה בזמן שהפרמדיקים מוציאים את האלונקה.

"מה הבאתם לנו, בנים?" הוא שואל.

"גבר בן עשרים ושמונה שנדרס על ידי משאית. הוא לא נשם כשהגענו וערכנו שלושה סבבים של החייאה, נתנו לו מכת חשמל פעמיים והזרקנו חצי מיליגרם אפינפרין בעירוי. צנררנו אותו בזירה ונתנו לו עשרה ליטרים חמצן לדקה בקצב של עשר נשימות לדקה. לחץ הדם שמונים, דופק במישוש ארבעים ושמונה, חלש ולא סדיר. אין שינויים מיידיים, לכן הובהל למיון," אומר אחד הבחורים.

אני מביטה מטה אל המטופל וליבי עוצר ואז מאיץ. "אריק," אני לוחשת. כולם מפסיקים לזוז ומסתכלים עליי. "זה לא ייתכן. מה שם הקורבן?" אני מסתכלת על שני הפרמדיקים ומחכה לתשובתם, מחכה שיגידו לי שזו טעות.

"אריק מקינטייר שניידר," אומר צ'אד, אחד הפרמדיקים.

"לעזאזל." אני פונה לד"ר ארנולד. "זה בעלה של היילי."

הוא מהנהן לעברי. "בואו ננסה לחולל נס."

אני מהנהנת ואנחנו מתחילים לרוץ עם האלונקה. "מה היה מצבו בזירה?"

"הוא היה ללא סימני חיים. עשינו החייאה במשך שלוש דקות, אבל לא היה שום שינוי. נתנו לו שתי מכות חשמל, עדיין ללא שינוי." אנחנו מגיעים לחדר מיון מספר חמש. "לוחמי האש היו צריכים לנסר את הרכב כדי לחלץ אותו."

"בספירה שלי," אומר ד"ר ארנולד ומנחה אותנו להעביר אותו מהאלונקה למיטה תוך שלוש שניות. "אחת, שתיים, שלוש."

אנחנו מעבירים אותו למיטה. אני מוציאה מספריים וחותכת את חולצתו, נזהרת משברי הזכוכית שנופלים ממנה. אף לא טיפת דם נוכחת, אבל ניכר שהחזה שלו נמחץ. אני מסתכלת על פניו ורואה את הנפיחות מתחילה.

לחיו נראית מרוסקת. חבורות נוצרו במקום בו הדם הפסיק לזרום, וזה מוביל אותי להסיק שעברו כשלושים דקות מאז שהלב שלו הפסיק לפעום. שלושים דקות מאז הפסיק חמצן להגיע למוחו, מה שאומר שהוא לא ישרוד, לא משנה מה נעשה.

לא משנה כמה זמן נבצע החייאה, הוא מת.

ציפורניו לבנות, ידיו כחולות. אני מרימה את מבטי אל ד"ר ארנולד שמביט בי במבט מובס.

"הוא נמחץ מהצד על ידי משאית סמיטריילר," אומר הפרמדיק, מנסה לגרום לי להבין שלא נותר שום דבר שאפשר היה לעשות.

הוא איננו.

התמודדות עם המוות היא חלק מהעבודה שעליי להשלים איתו. בדרך כלל, אני מסוגלת לחסום את זה, אבל לא הפעם.

"שעת המוות, שתים־עשרה ושלוש־עשרה דקות," אומר ד"ר ארנולד, מביט בשעון הקיר שמעל לדלת. אני מהנהנת ויוצאת מהחדר, דמעות שורפות את עיניי בזמן שליבי פועם מהר כל־כך, שנשימתי מתחילה לקרטע. אני מניחה את ידיי על ברכיי, הנשימה החדה מכאיבה לי.

"אני אטפל בזה," אומר ד"ר ארנולד, מיידע אותי שהוא יבשר למשפחה.

אני נעמדת ומתפללת שאוכל לאזור כוח. "אני על זה," אני אומרת ופונה לתחנת האחיות. אני מתיישבת על הכיסא שעליו ישבתי רק לפני כמה רגעים, מרימה את הנייד שלי ומתקשרת לבלייק.

"היי," הוא עונה בקול עליז.

"הייתה תאונה." קולי לא עולה, לא יורד. הוא נשאר מונוטוני. "אריק."

"איפה הוא?" בלייק שואל. אני שומעת מה שנשמע כמו ריצה, ואז דלת של מכונית נטרקת. אני חושבת שאני שומעת חריקת צמיגים.

"הוא הגיע ללא סימני חיים," אני אומרת, גופי שמוט על הכיסא. "לא היה שום דבר שיכולנו לעשות." אני אפילו לא טורחת לסיים את דבריי כי בלייק מדבר עכשיו.

"תתקשרי להיילי ותגידי לה שאני בדרך. אני במרחק של ארבע דקות נסיעה ממנה."

הוא מתנתק, ואני מרגישה יד על הכתף. אני מרימה את מבטי, רואה שזו דון.

"את רוצה שאקח פיקוד?" היא שואלת. החדשות כבר התפשטו בחדר המיון.

אני מנידה את ראשי כשדמעה צונחת מעיני. אני מרימה את הטלפון כדי להתקשר להיילי, מסתכלת על התמונה שלנו מחייכות למצלמה.

היא החברה הכי טובה שלי, אבל חשוב מזה, היא בת הדודה שלי. היא זו שאמות למענה, זו שאני יודעת שתמות למעני. אם הייתי במצב שבו יש לי רק שיחה אחת לעשות, היא הייתה זו שאליה הייתי מתקשרת, אבל כמו שאני מכירה את שתינו, סביר להניח שהיא הייתה איתי גם ככה. בגיל ההתבגרות, מאחר שאני מבוגרת ממנה בשישה חודשים, היא לא הפסיקה להזכיר לי את זה.

הטלפון מצלצל שלוש פעמים לפני שהיא עונה, ואני שומעת את השיר 'גלוריוס' ברקע.

"הלו," היא עונה, כמעט בחוסר נשימה.

"זו אני." אני מנסה להרגיע את קולי, אבל אני לא בטוחה שאני עושה את זה בהצלחה רבה. "איפה את?" אני מנסה להישמע מונוטונית, אבל לקראת הסוף קולי נסדק והיא יודעת שאני לא בסדר. ששום דבר לא בסדר.

"אני בבית," היא לוחשת בטלפון. אני אוזרת אומץ כדי לצלוח את השיחה הזאת, לעוד דקה אחת לפני שאתפרק.

"את צריכה להגיע לבית החולים." אני מדחיקה את היבבה שמבקשת לצאת, מעכבת את הרעד בקולי. "בלייק בדרך אלייך."

אני חושבת עליה בבית שלה, הבית שהיא חולקת עם אריק, בעלה זה שישה חודשים. אני חושבת על העובדה שהיא תחזור לשם לבד הלילה ודמעות זולגות על לחיי. האף שלי מתחיל לנזול. אני לוקחת מטפחת נייר ומביאה אותה אל פניי.

"את צריכה להיכנס למכונית, בסדר?" אני אומרת ברכות, אבל בתקיפות. "תקשיבי לי, היילי. צאי החוצה ותגיעי לכאן."

היא לא אומרת דבר. השיחה מתנתקת ואני יודעת שבלייק הגיע לשם.

אני קמה והטלפון נשמט מידי. אני יוצאת מתחנת האחיות בזמן שדודתי ודודי נכנסים בריצה מבעד לדלת. מבט אחד בשניהם ואני נותנת דרור לכאבי.

דודי מחבק אותי בזרועותיו כשאני מתייפחת על כתפו. "הוא איננו."

שתי מילים. למה כל דבר רע מסתכם בשתי מילים? שתי מילים מזוינות ששוברות אותי בפעם השנייה בחיי.

אני מתפרקת כשדודתי מלטפת את גבי. "עליי לנקות את פניי. היילי תהיה כאן בעוד כמה דקות ואני חייבת להיות חזקה בשבילה."

דודי רק מסתכל עליי. "דון," אני אומרת, מביטה לעבר עמדת האחיות ומבחינה שלא רק דון, אלא גם קורי, מלאני ומארי עומדות שם. החברות שלי לעבודה עומדות מוכנות כדי להעניק לי מעגל תמיכה.

"אנחנו יכולות לעשות את זה," אומרת קורי. כולן מהנהנות לידה.

"עליי לשטוף את הפנים." אני מסתובבת, הולכת לחדר השירותים ומתיזה על פניי מים קרים.

אני בוחנת את פניי, את האדמומיות הניכרת בעיניי.

"את יכולה לעשות את זה," אני אומרת לדמותי במראה, "את חייבת לעשות את זה."

אני עושה את מה שאני יודעת לעשות היטב, נאטמת, מרחיקה את עצמי מהסיטואציה. העניין הוא שלא משנה כמה ניסיון צברתי, שום דבר לא באמת היה יכול להכין אותי לסיטואציה הזאת. שום דבר.

אני יוצאת מהשירותים והולכת לתחנת האחיות, שם אני מתיישבת ומביטה בשעון.

תקתוק מחוג השניות מהדהד בקול רם בחדר ההומה. האחיות עדיין עובדות. המטופלים ממשיכים להגיע.

ההרגשה היא כאילו אני מסתכלת על הכול מבחוץ.

עיניי מנסות להתחקות אחר דודתי כשהיא רואה את היילי נכנסת, עיניה סורקות לכל עבר כשהיא תרה אחר תשובות.

פניה חיוורות, מרוקנות מהאושר שהיה שם רק הבוקר, כשדיברה בהתלהבות על כך שאריק חזר אחרי שנעדר חודש.

היא מסתכלת על בלייק, שואלת אותו שאלות בזמן שהיא הולכת במסדרון. אני יוצאת מאחורי הדלפק ועיניה מוצאות את שלי.

היא נעצרת במקום. אני מביטה בה, ראשי אומר לי להישאר ממוקדת, אבל ליבי משתלט כשאני מנסה לרסן את השפה התחתונה והרועדת שלי.

היא מנסה לצעוד קדימה, אך קורסת על ברכיה. כשיללה מקפיאת דם ממלאת את החדר אני ממהרת אליה.

היא מסובבת את ראשה, לא מודעת לכך שהצליל מגיע ממנה.

היא כורעת על ברכיה באמצע מסדרון בית החולים. העיניים שלה מוצאות את עיניי והצרחות שלה נפסקות.

אני לא חושבת שהיא הבינה שהיא זו שצועקת מכיוון שהיא התנתקה מגופה, אבל לפי האופן שבו היא מביטה בי, אני יודעת שהיא יודעת.

הבעה של חוסר אונים משתלטת עליה. היא יודעת ששום דבר לא יחזור להיות אותו הדבר.

עיניה עצומות כשאני אוחזת אותה בזרועותיי. היא מפנה את פניה אליי ודמעותיה נספגות במדים הכחולים שלי.