עוד מעט ניצחון מוחלט

בשש דקות לשמונה, כמו בכל יום, יצא רפי לחמן מהבית, בדרכו לתחנת האוטובוס מספר 7 שמגיע, בימים רגילים, בשמונה ושתים-עשרה, כדי לנסוע לעבודתו בעמדת קבלת הקהל במשרד הרישוי ברמת-גן, מתשע עד שלוש ורבע, חמישה ימים בשבוע, ראשון עד חמישי.

רפי נעל את דלת הדירה וירד במדרגות, אבל להפתעתו בין הקומה השלישית לשנייה הייתה שכובה גויית גבר צעיר בתוך שלולית דם, וכלב צמרירי קטן ולבן ליקק במסירות אוהבת את הדם מפני אדונו המת. רפי התעצבן, זה לא נעים לפתוח ככה את היום, אבל חישב לעצמו שהוא יוכל לעבור מעל הגוויה, ואם סוליות הנעליים יתלכלכו  בדם, אז כשאני אצא מהבניין, הוא אמר לעצמו, אני אשפשף אותם קצת בדשא שם בכניסה וכל הדם יירד, באמת לא נורא.

אלא שכשהושיט את רגל ימין מעל הגופה והרים את השמאלית כדי לדלג מעליה, החליק פתאום בשלולית הדם ונפל על התחת את כל המדרגות עד הקומה השנייה. "כוס אמק", הוא קילל בקול גדול, גם בגלל הנפילה וגם כי הוא חטף מכה חזקה, כואבת. כאב לו לגמרי התחת. בכל זאת הוא הרגיש, הוא כמעט היה בטוח, שלא קרה לו כלום. אז הוא מיהר לקום, כדי לראות שהוא יכול, על רגליו, אוחז במעקה המדרגות, ובאמת הוא לא חש כלום. הוא גם הביט בידיו ובמכנסיו ולא היו לא כתמי דם  ולא פצעים. אז לא קרה לי כלום, הוא התנשף והרגיע את עצמו, הכול בסדר. אלא שאז הוא שלח את ידיו לאחור אל התחת הכואב, והמכנסיים היו רטובות וכפות הידיים שלו היו מלאות בדם. אבל זה לא הדם שלי,  הוא הבין מיד, זה הדם של החרא הזה שמת במדרגות. אבל כוס אמק, הוא חזר וקילל, אני לא יכול ללכת ככה לעבודה עם דם על המכנסיים, אני צריך לעלות בחזרה הביתה להחליף מכנסיים.

אבל עכשיו, למוד הניסיון המר מלפני כמה דקות, הוא כבר נהג במשנה זהירות,  ועלה ודילג מעל הגופה והכלב המלקק, כשהוא אוחז בחוזקה במעקה המדרגות. הוא המשיך ועלה לדירה, אבל ראה שהנעליים שלו משאירות עקבות של דם. אבל לא נורא, הוא הזכיר לעצמו, המנקה הרי יבוא ביום ראשון והוא כבר ישטוף את זה. לפני הכניסה הוא הוריד את הנעליים ואחז אותן בידו, שלא ילכלך גם את הבית, ואז פתח את הדלת ונכנס, הלך מיד לכיור, שטף את הנעליים מהדם וזרק אותם לאמבטיה, הוריד גם את הגרביים והמכנסיים והתחתונים המוכתמים בדם, שטף אותם בכיור וזרק גם אותם לאמבטיה. אין לו זמן לטפל בזה עכשיו, גם ככה הוא יאחר לעבודה, ומיהר לחדר השינה להחליף לבגדים נקיים, וגם לנעליים אחרות.

אבל לפני זה הוא צילצל לריקי. "באיזה שעה יצאת הבוקר?", הוא ישר שאל אותה. "בשבע ועשרים, רגיל, למה?", היא שאלה. "אז למה לא אמרת לי שיש גופה במדרגות?". "איזה גופה?", היא לא הבינה אותו, "לא הייתה שום גופה במדרגות". "אבל עכשיו יש" הוא אמר, "איזה יום היום?". "חמישי", היא אמרה, "זה בסדר. מחר הם יפנו אותה, הם מפנים אצלנו את הגוויות בימים הזוגיים". "אבל היא מפריעה שם", הוא רטן. "אז תצלצל ל-106", היא אמרה, "אולי הם ישלחו מישהו". "טוב", הוא הסכים, "אחר-כך, אז נדבר. אני מאחר. ביי".