הגניוס הישראלי

הקדמה למהדורה הישראלית

מיכה גודמן

שני הספרים של הרצל

לקראת סוף המאה ה־19 נכתב ספר ששינה את כיוון התנועה של ההיסטוריה היהודית. המחבר היה תיאודור הרצל, ושם הספר הוא "מדינת היהודים". הרצל טען שהליברליזם המערב־אירופי, שהוביל לאמנציפציה, לשוויון זכויות ולפתיחת שערי החברה בפני היהודים, לא מיגר את הסלידה הקמאית מהם. היפוכו של דבר: ככל שהיהודים התמזגו עמוק יותר בתוך מדינות הלאום האירופיות, כך גברה הסלידה והדחייה כלפיהם. ב"מדינת היהודים" פורס הרצל צורת חשיבה הפוכה: במקום שהיהודים יתמזגו אל תוך מדינות הלאום האירופיות, עליהם להקים עבור עצמם מדינת לאום במודל האירופי. הציונות היא הפתרון לבעיית האנטישמיות.

בשנת 1902 כתב הרצל ספר נוסף, "אלטנוילנד". הספר מציג את הבעיות הקשות והמתסכלות של החברה האירופית המודרנית. עיקר הבעיה לדבריו נעוץ בחוסר הסימטריה בין קדמה טכנולוגית לקדמה החברתית. טכנולוגיות חדשות ופורצות דרך מופיעות בעולם, בזמן שהמבנים החברתיים ושיטות הממשל נותרים מיושנים. כתוצאה מכך, הטכנולוגיה שמייצרת עוצמה ושפע חסרי תקדים לא מצליחה לרפא את החוליים הבסיסיים ביותר של החברה. המחסום שבולם את הקדמה הוא בורות; האנושות עוד לא יצרה את גוף הידע שיאפשר לה להפוך עוצמה טכנולוגית לעוצמה חברתית. זאת בעיה שיש לה פתרון: הציונות.

בחזון של הרצל, כפי שהוא מופיע ב"אלטנוילנד", הייעוד של המדינה הוא לייצר את הידע החסר. מדינת היהודים תהיה מרחב של התנסויות חברתיות ופוליטיות; סך ההתנסויות הללו יהפכו את המדינה למעין מעבדה שתייצר את התובנות הגדולות שחסרות לאנושות, והתובנות הללו יסירו את המחסום שבולם את תנופת הקדמה של ההיסטוריה.

הרצל שם על סדר היום של העם היהודי שני ספרים שיש בהם בעיה ויש בהם פתרון. על פי הספר הראשון, "מדינת היהודים", מדינת ישראל נועדה לפתור את הבעיה הגדולה של היהודים. על פי הספר השני, "אלטנוילנד", מדינת ישראל נועדה לפתור את הבעיות הגדולות של האנושות. למעשה, מדובר בשני סוגים שונים של ציונות.

שני סוגים של ציונות

הרצל היה עד לאקלים העוין ששרר בעיר וינה, שאִפשר את בחירתו של האנטישמי קרל לואגר לראשות העיר. הרצל גם צפה ותיעד את האווירה הרעילה שהיתה בפריז במהלך משפט דרייפוס. התרחשויות אלה זכו לפרשנויות שונות. אינטלקטואלים אופטימיים בני זמנו סברו שפרצי האנטישמיות הללו הם תופעה חולפת ושמדובר בשריד של העבר החשוך שדינו להתפוגג במרוצת הזמן. הרצל ראה את הדברים אחרת. הוא סבר שהאירועים הללו אינם הד של העבר אלא רמז מטרים של קטסטרופה שתתפרץ בעתיד. הרצל העריך בחושיו הכמעט נבואיים, שהאנטישמיות עשויה מחומרי בעירה מסוכנים, ואלה עתידים להידלק ולהמיט אסון על העם היהודי.

הרצל היה גם תלמיד של אחד הרעיונות הנשגבים ביותר שתפסו תאוצה בזמנו: הלאומיות הליברלית. לכל עם מגיעה מדינה שבה יוכל לבטא את האופי הייחודי שלו. החזון הלאומי הליברלי הוא חזון אוניברסלי. אם הוא יתממש, עמי העולם יחיו במדינות לאום, והמדינות הללו יחיו אלה לצד אלה בשלום כחלק ממשפחת העמים.

מה עשה הרצל? הוא חיבר בין שני הדברים. הרצל ראה ברעיון האירופי החדש של הלאומיות הליברלית פתרון לבעיה היהודית העתיקה של האנטישמיות. העולם שלא מקבל בצורה מלאה את היהודים אל תוך מדינות הלאום יקבל אותם בתור מדינת לאום אל תוך משפחת העמים. במילים אחרות, באירופה נוצר הרעיון האוניברסלי שאפשר להשתמש בו על מנת לפתור את הבעיה הפרטיקולרית של היהודים.

בספרו "אלטנוילנד" מתרחש המסלול ההפוך: הבעיה הגדולה של העולם היא שאף שיש בו את האמצעים לפתור את הבעיות הקשות של בערות ועוני, הוא לא מצליח לעשות זאת. כך ביטא את התסכול הגדול אחד מגיבורי הספר, האציל הגרמני מר קינגסקורט: "מעולם לא היה העולם עשיר כל כך כמו בימינו, ומעולם לא היו בו עניים רבים כל כך". קינגסקורט גם יודע מי יכול לפתור את הבעיה הזאת: "כל מה שדרוש כדי לעשות את העולם טוב יותר כבר מצוי בו. ואתה יודע, בן אדם, מי יכול להראות לאנושות את הדרך? אתם! אתם היהודים! דווקא מפני שמצבכם כל כך רע, אין לכם מה להפסיד. אתם יכולים להקים את הארץ הניסיונית למען האנושות" [מגרמנית: מרים קראוס].

יש כאן ציונות בשני מסלולים הפוכים: הציונות של "מדינת היהודים" היא המאמץ לפתור בעיה של יהודים באמצעות פתרון אוניברסלי. והציונות של "אלטנוילנד" היא המאמץ לפתור בעיה אוניברסלית באמצעות פתרונות של יהודים.

שני הספרים של הרצל מבטאים שני סוגים שונים של אינסטינקטים ציוניים שחיים בתוכנו ב־120 השנים האחרונות. "מדינת היהודים" מבטא את האינטואיציה הדומיננטית, שלה שותפים הרבה מאוד ישראלים. האינטואיציה הזאת קושרת באופן תמידי בין מדינת ישראל ובין אנטישמיות; אנחנו נדרשים להקים ולתחזק מדינה עוצמתית וחשדנית שמגינה על אזרחיה מפני עולם שעוין את היהודים. לצדה, במקום דומיננטי פחות, חיה גם הציונות של "אלטנוילנד". היא חיה בקרב הישראלים שמאמינים שישראל נועדה להיות חברת מופת שתהיה אור לגויים. הייעוד של המדינה איננו רק להתגונן מפני העולם אלא גם להשפיע עליו ולתקן אותו.

הספר "הגניוס הישראלי" יוצא לאור בשפה העברית בתקופה קשה מאוד למדינת ישראל. פוגרום 7 באוקטובר והתפרצות גלי האנטישמיות האדירים בקמפוסים וברחובות המערב הזכירו לנו את מה שהרצל ידע ורבים מאיתנו שכחו: העולם אינו מקום ידידותי ליהודים. התזכורת הזאת חיזקה את הנטיות שלנו לראות במדינת ישראל מקלט שבו אנחנו מסתתרים ומסתגרים מפני העולם המאיים והעוין. אבל הספר החדש של דן סינור ושאול זינגר מזכיר לנו - דווקא בתקופה שבה אנחנו מרגישים ומבינים שישראל בבעיה - שישראל היא גם פתרון. במדינת ישראל, כך תקראו בספר שבידיכם, נוצרה תרבות והתהוו הרגלי חיים שיכולים לסייע בהבראת הרבה מן המצוקות שמהם סובלים אנשים רבים במערב.

ההיפר־אינדיבידואליזם של המערב, ובראשו ארצות הברית, הביא איתו מצוקות קשות ובראשן בדידות, ריקנות ותסכול רעיל שמתפשט ברחבי החברה. ואלה יצרו בתורם בעיות קשות של דיכאון, אובדנות והתפרצות מגפת האופיואידים. ומי שמנסה להימלט מהשלכות האינדיבידואליזם אל מרחבי הקולקטיביזם נופל פעמים רבות לתהום של שנאת זרים, תיאוריות קונספירציה וזעם שעולה על גדותיו. חוסר היכולת של המערב, ובאופן ספציפי של האמריקאים, לרכך את האינדיבידואליזם במשפחתיות, בקהילתיות ובלאומיות בריאה הוא קרקע פורה שמצמיחה בעיות רבות וקשות.

זינגר וסניור מראים שהישראלים, מבלי שהתכוונו לכך, יצרו פתרונות לבעיות הללו. מתברר שבדיוק כפי שחזה הרצל ב"אלטנוילנד", מדינת היהודים אכן נהפכה למעבדה שייצרה ידע חדש, ידע שהוא פתרון לחלק מן הבעיות הקשות של המערב. אך בניגוד למה שכתב הרצל, הבעיות שהישראליות יכולה לפתור אינן בעיות מבניות, מוסדיות ופוליטיות. קשה להגיד שהישראלים יצירתיים ביצירת מבנים פוליטיים אפקטיביים ומשוכללים. הידע שנוצר בישראל איננו מענה לבעיות הפוליטיות של המערב אלא לבעיות הפסיכולוגיות שלו.

גם בישראל יש זעם וקיצוניות. אבל כשלא נותנים לקצוות הקיצוניים להסתיר את הזרם המרכזי של החברה, מגלים מסה קריטית של ישראלים. אותם ישראלים מצאו את האיזון בין אינדיבידואליזם לקולקטיביזם, בין מימוש עצמי להקרבה עצמית, בין ערכים ליברליים לקהילתיות ומשפחתיות. הם מחזיקים בידע שהוא חיוני לאנשי מערב. זהו ידע שמרבית הישראלים לא יודעים שהם מחזיקים בו. זהו ידע מובלע ולא מפורש, הוא אינטואיטיבי ולא ורבלי, והספר שבידיכם מלקט את הידע הזה ומארגן אותו, נותן לו מילים, ממשיג אותו, אורז אותו מחדש ומציע אותו לעולם. וכך יצא, שבימים שבהם אנחנו חיים מחדש את הציונות של "מדינת היהודים" מופיע בשפה העברית ספר שחי מחדש דווקא את הציונות של "אלטנוילנד".

שתי הקומות של ישראל

במהלך טבח 7 באוקטובר היינו עדים לשתי תופעות מנוגדות. ראינו כיצד המערכת המודיעינית והצבאית קרסה, ובאותו יום עצמו היינו עדים להתפרצות חסרת תקדים של גבורה: גבורה של טנקיסטיות וטנקיסטים, שוטרות ושוטרים, לוחמות, לוחמים ואזרחים מן השורה, שרצו אל תוך התופת כדי לחלץ פצועים, להרוג מחבלים ולהציל ישראלים. לאחר כמה ימים, התמונה שהתגלתה בזירה הצבאית שכפלה את עצמה בזירה האזרחית. כאשר מאות אלפי ישראלים נעקרו מבתיהם ומאות אלפי אנשי מילואים נקראו למערכה, נוצרו בעיות לוגיסטיות ענקיות שמדינת ישראל לא הצליחה להתמודד איתן. משרדי הממשלה וזרועות השלטון השונות לא היו זריזים ויעילים מספיק כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים שנחתו על החברה הישראלית. באותם ימים שבהם היינו עדים לכך שמערכות השלטון בישראל הן במקרים רבים מנוונות ומגושמות, ולעתים אף מסואבות, היינו עדים גם לתופעה סוחפת, להתפרצות חסרת תקדים של סולידריות ישראלית. שתי איכויות של ישראלים נפגשו באותם ימים: הנדיבות הישראלית והרוח היזמית הישראלית. וכששתיהן נפגשו, נוצרו חמ"לים, מרכזי מתנדבים ואינספור יוזמות שפתרו בשטח את כל הבעיות שזרועות השלטון לא הצליחו לפתור.

במהלך האירועים הדרמטיים שאנחנו עדיין בעיצומם, גילינו משהו על מדינת ישראל: זאת מדינה שסובלת מבעיות קשות - ויש לה עוצמות גדולות. מרבית הבעיות ממוקמות בתוך המערכת הגדולה שמנהלת את המדינה מלמעלה; מרבית העוצמות ממוקמות ברוח של העם שמלמטה. כך היה בזירה הצבאית, כשהתפרצות של גבורה מלמטה פיצתה על כישלונות המערכת הצבאית מלמעלה, וכך היה בזירה האזרחית, כשהתפרצות של הסולידריות מלמטה פיצתה על הניוון של המערכות הממשלתיות מלמעלה. גילינו שישראל היא בניין של שתי קומות. בקומה הראשונה, ב"ישראל של מטה", יש עוצמה אדירה, ובקומה השנייה, ב"ישראל של מעלה", יש עייפות וחוסר תפקוד. בתמונת המציאות הזאת מחזיקים ישראלים רבים מאוד. אלה הישראלים שיש להם אמון הולך וקטן בישראל, ואמון הולך וגובר בישראליות.

ב"אלטנוילנד" חזה הרצל שישראל תצטיין בהקמת מוסדות מדינתיים חכמים ואפקטיביים, ושהמוסדות הללו ייהפכו למודל לחיקוי עבור העולם כולו. הרצל טעה. ישראל לא יצרה מוסדות פוליטיים יעילים, מתוחכמים ומקוריים. עם זאת, מי שיקרא את "הגניוס הישראלי" עשוי לגלות שהרצל לא טעה לגמרי, הוא פשוט התמקד בקומה הלא נכונה.

גם היום שתי הקומות של ישראל לא זוכות לכמות זהה של קשב. מרבית תשומת הלב מושקעת בקומה העליונה. מאז 7 באוקטובר נכתבו עשרות כתבות ותחקירים על המחדל הצבאי והמדינתי. העיסוק הזה הולך להמשיך ללוות את החברה הישראלית עוד זמן רב. המאמץ למפות את הבעיות של מערכות המדינה ואת הכשלים של העומדים בראשה, להבין אותם ולפעול על מנת לתקן אותם, הולך להיות חלק מהנוף הישראלי בשנים הקרובות. אבל ההתחדשות של ישראל תלויה לא רק בביעור מה שרע; ההתחדשות של ישראל תלויה גם ביכולת של הישראלים להגביר ולהרחיב את מה שטוב. מטבע הדברים לא הולכת לקום ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק ותאתר את מקורות העוצמה של "ישראל של מטה". הספר שבידיכם אמנם נכתב לפני 7 באוקטובר, אבל אפשר לראות בו את הניסיון הראשון להבין ולפענח את מה שבריא בקומת הקרקע של החברה הישראלית.

דבר המחברים

ב־7 באוקטובר 2023 היינו עדים לכשל מוחלט של מוסדותיה של ישראל במילוי תפקידה הבסיסי ביותר של כל מדינה: להגן על אזרחיה. אבל הכישלון היה חמור עוד יותר, שכן ישראל איננה כשאר המדינות. התנועה הציונית נבנתה על הרעיון שדמם של יהודים לא יהיה עוד הפקר לעולם, כפי שהיה בפרעות לאורך ההיסטוריה, ששיאן בשואה. היום השחור הזה בהיסטוריה היהודית לא יישכח לעולם, והוא ייזכר ככזה ביתר שאת משום שהתרחש לא רק בזמן שמדינת ישראל היתה קיימת, אלא בתוך גבולותיה שלה.

אולם בהיסטוריה יירשם גם ש־7 באוקטובר והשבועות שבאו אחריו היו שעתו היפה ביותר של עם ישראל. עם שרק יום קודם לכן היה שרוי בפילוג מהעמוקים שחווה, התאחד כהרף עין והזדרז להתקבץ מרחבי העולם והארץ ולהתייצב למערכה. במפגן יוצא דופן של התארגנות ספונטנית, הישראלים גייסו את כישורי היזמות שלהם ואת יכולתם להתמודד עם משברים על מנת לתת מענה לצורכיהם של מאות אלפי מפונים ואימצו אל חיקם את משפחות החטופים, ההרוגים והפצועים. הם לא חיכו לממשלה שלהם אלא מילאו את מקומה.

הישראלים מקבלים את יכולתם להתאחד כדבר מובן מאליו. זאת טעות שספר זה מקווה לתקן. השרירים התרבותיים והחברתיים שאפשרו מפגן מדהים זה של סולידריות לא נבנו ביום אחד. ושרירים אלה עצמם הם שהפכו את החברה הישראלית לבריאה ולחסונה ביותר בעולם המודרני. בעודנו מתקרבים ליום השנה הראשון לפרוץ המלחמה ולנוכח האי־ודאות הרבה שלפנינו, השרירים האלה מצויים במבחן קשה וכואב.

הישראלים נחושים בדעתם לוודא ש־7 באוקטובר לא יישנה לעולם. השגת היעד הזה תימדד מעל לכול ביכולתם של תושבי הדרום והצפון לשקם אזורים אלה כך שיהיו בטוחים ומשגשגים יותר מכפי שהיו לפני המלחמה.

אולם במקביל יש צורך - וכמיהה - להבטיח שישראל לא תשוב ל־6 באוקטובר, לזמן שבו ישראלים רבים מדי חשו שאין להם דבר במשותף עם הצד האחר בארצם שלהם.

עידן עמדי, השחקן והזמר שנהפך לגיבור לאומי לאחר שנפצע קשה מאוד בעזה, אמר במסיבת עיתונאים בעת שחרורו מאשפוז של שבועות בבית החולים, "הישראלים הם העם החזק ביותר בעולם. כשאנחנו מאוחדים, אנחנו בלתי מנוצחים".

המילים האלה מבטאות אמת עמוקה: שעוצמתה האדירה של החברה הישראלית היא עוצמה מותנית. חברה שמסוגלת לשאוב ממאגרי סולידריות עמוקים, שפועלת ללא הרף לגיבושן של קבוצות קטנות כגדולות ובנויה סביב הרעיון של שירות למען הכלל ולא רק למען עצמך. אבל בחברה הישראלית קיימת גם מגמה הפוכה, כוח צנטריפוגלי שמפצל ומפורר אותה, פעם אחר פעם. כפי שאנו מציינים בפרק 10, "מלחמות היהודים", ההיסטוריה הישראלית והיהודית רצופה מחלוקות מרות שאיימו לקרוע אותנו לגזרים.

ישראל מסוגלת לשרוד מלחמות, אבל איננה יכולה לשרוד מחלוקות הולכות ומעמיקות. מדוע? משום שפילוג מכרסם בתקווה. האיום החמור ביותר על קיומנו הוא כניסה לסחרור של אובדן התקווה.

יש יסוד להאמין שלא זו בלבד שנתגבר על התקף הפילוג הנוכחי הפוקד אותנו, אלא אף ניכנס לתקופה של אחדות יציבה יותר מכפי שחווינו לפני שנת האימים 2023. לתופעה של הפרעת דחק פוסט־טראומטית יש אחות מוכרת פחות: צמיחה פוסט־טראומטית. אם חוסן פירושו התאוששות וחזרה מהירה למצב שקדם לטראומה, צמיחה פוסט־טראומטית פירושה התחזקות כתוצאה מטראומה. סימנים המעידים על צמיחה פוסט־טראומטית כוללים קשרים טובים יותר, הערכה רבה יותר של החיים והתחדשות של תחושת המשמעות.

"הדור המפואר ביותר" של ארצות הברית מהווה דוגמה לצמיחה פוסט־טראומטית ברמת החברה. אלה הם מיליוני האמריקאים ששבו הביתה ממלחמת העולם השנייה ובישרו את תחילתה של תקופת ביטחון ומתן אמון, אחדות ושגשוג מהטובות שידעה ארצות הברית אי־פעם. שבעה מנשיאי ארצות הברית נמנו עם יוצאי מלחמת העולם השנייה. מתוכם, ג'ון פ' קנדי היטיב לגלם את גישת המסוגלוּת של דורו. לא במקרה, היה זה קנדי שאמר "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות למענך; שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך" והשיק את הפרויקט הנועז ביותר של ארצות הברית - שיגור אדם לירח.

אנחנו מסכימים עם ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, שצופה כי מאות אלפי החיילים בשירות סדיר ובמילואים, ועמם כל הדור שחווה את הטראומה והגבורה של מלחמת 7 באוקטובר, עשויים להיות "הדור המפואר ביותר" הבא של ישראל, הראשון מאז דור מייסדי המדינה. כמעט כל ישראלי בשנות ה־20 או ה־30 לחייו - למעט מרבית החרדים וערביי ישראל - מכיר מישהו שנהרג או נפצע במלחמה הזאת. ומעגלי האבל מקיפים גם את הדורות המבוגרים והצעירים יותר.

מעשי ההקרבה שנעשו במהלך המלחמה הזאת מחדירים בדור שהשתתף בה תודעת אחריות להיות נאמנים למורשת הנופלים. בזה אחר זה, חיילים ששבו מהחזית הביעו מחויבות כפולה במבט לעתיד: להיות ראויים לקורבן של אחיהם לנשק ולהישאר מאוחדים כעם. כמי שלחמו כתף אל כתף עם חיילים משני צדי המתרס הפוליטי רק שבועות ספורים קודם לכן, אנשי המילואים האלה יודעים שחילוקי הדעות בינינו הם כאין וכאפס לעומת המשותף לנו.

"הדור המפואר ביותר" החדש של ישראל יוכל לשוב ולהשתית את המדינה על יסודות של פוליטיקה פחות פלגנית ואינטרסנטית ועל גיבוש פשרות תקפות בנוגע לכמה סוגיות בולטות שאחראיות לעיקר השסעים בחברה הישראלית.

בסקירה שפרסם איתן ברונר על ספר זה ב"ניו יורק טיימס" הוא כתב, "אם הישראלים יתאוששו מההתקפה האכזרית של החמאס ב־7 באוקטובר ויכוננו מחדש מערכת איזונים לאומית (...) ספר זה יסייע לגלות כיצד עלה הדבר בידם". בעולם שאחרי 7 באוקטובר, השאלה המכרעת היא: האם החוזקות החברתיות, שכה היטיבו לשרת את ישראל בעבר, יאפשרו למדינה להתגבר הן על איומים מבחוץ והן על מחלוקות מבית. אבל קשה להסתמך על חוזקות שאינן נראות לעין. עלינו לפתח מודעות ליסודות שבנינו ולאופן בנייתם. אם נצליח לבצר את היסודות האלה במקום לערער אותם, נשקף לישראל עתיד של שגשוג, שיוכל לשמש דוגמה לעולם כולו השרוי במצוקה.

יולי 2024

מבוא

הפרדוקס הישראלי

קושי לא מפריע לבני אדם, למען האמת זה גורם להם לפרוח. מה שמפריע להם הוא להרגיש שהם מיותרים. החברה המודרנית מצטיינת במיוחד במתן ההרגשה לאנשים שהם מיותרים.

- סבסטיאן יונגר

טיפאני וֶון שכבה על מזרן העיסוי. היה זה אותו רגע קצר שבו את נמצאת שם לבדך, מחכה לשובו של המעסה שפגשת לפני רגע. וֶון חשבה לעצמה, אני צריכה להגיד לו, או שזה לא יהיה במקום? או שאולי הוא ידבר על זה ביוזמתו?

הוא לא דיבר על זה. היא לא אהבה לנדב הערות, אבל ידעה שאם לא תעשה את זה, הדבר ימשיך להטריד את מחשבתה. מוטב להגיד ולהיפטר מזה.

"אתה בטח זוכר, אבל תהיה צפירה באמצע העיסוי", אמרה כשפניה מופנות אל הקיר, שקועות במגבת שכיסתה את המזרן. "אה, כן, היום יום הזיכרון", הוא אמר, מודע להיפוך התפקידים. בתור הישראלי בחדר, הוא היה זה שאמור להזכיר זאת.

"כשהצפירה תתחיל", אמר בניסיון לאושש את סמכותו, "פשוט תשכבי על המזרן. אל תטרחי לקום באמצע העיסוי. אבל אני אפסיק ואעמוד במשך הצפירה".

וֶון, עיתונאית אמריקאית־אסיאתית מסן פרנסיסקו, שבאה לתל אביב בעקבות בן זוגה הישראלי, היתה סטודנטית לתואר שני בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. לרגע נהנתה לשחק את תפקיד "המקומית שיודעת", אבל הריטואל השיתופי הזה, הייחודי לישראל, המשיך להדהים אותה אף על פי שחוותה אותו פעמים רבות. בשעה 11:00 בבוקר בדיוק, מערכת צופרי ההתרעה הארצית של ישראל תפלח את האוויר בזעקה רמה של קינה - צליל חד ורועם שיישמע בכל מקום, כאילו בוקע מתוך האוויר עצמו.

למשך שתי דקות העולם יעמוד מלכת, כמו בסרט מדע בדיוני. מכוניות יעצרו באמצע הכביש ונהגיהן יעמדו לצדן כזקיפים. במסעדות ובבתי מלון, בבתי ספר ובמשרדים, באצטדיונים ובבתים - כולם יעמדו בדממה. סועדים, מלצרים ועובדי מטבח יעמדו כולם. תלמידים ומורים בבתי ספר יעמדו. סוכנויות חדשות זרות יפיצו צילומי וידיאו של רחובות שבהם הזמן קפא בעוד היללה מחרישת האוזניים ממלאת את חלל האוויר.

לאמיתו של דבר, קול הצופרים נשמע כל שנה בשני ימים שרק שבוע מפריד ביניהם: יום השואה ויום הזיכרון.

שתי דקות הן זמן ארוך לעמוד בדממה. על מה או על מי חושבים כולם בזמן שהם משפילים את מבטם או בוהים נכחם או עוצמים את עיניהם, תהתה וֶון. אלמלא היתה שכובה על מזרן, גם היא היתה נעמדת. ההשתתפות נתנה לה במידת מה תחושת השתייכות לכלל. אבל הישראלים לא רק נהגו כאיש אחד - הם היו מכוונים לערוץ אחד, ערוץ שלא היתה לה גישה אליו. הערוץ הזה היה קבוצתי ואישי גם יחד, שכן כל ישראלי התמקד במישהו שאיבד: אח, בן, בת זוג, הורה, חבר ילדות, מורה, תלמיד, חנווני מהשכונה שלו, חייל מהיחידה שלו.

וֶון נזכרה בצפירה ביום זיכרון אחר, בזמן שניהלה שיחת סקייפ מסן פרנסיסקו עם בן זוגה בישראל. "נצטרך להפסיק לדבר לשתי דקות בערך, אבל זה בסדר, פשוט תישארי על הקו". היא השתוממה. "הוא לא היה במקום ציבורי, אלא לבד בדירה שלו", סיפרה לנו. "אף אחד לא היה מבחין במה שעשה, ובכל זאת הוא עמד ולקח חלק ברגע ההוא".

ג'ו מקורמק חש השתאות דומה. "הצפירה תמיד עושה לי צמרמורת. אפילו עכשיו", אמר. השם, גון העור הבהיר, המראה, המבטא - כל אלה הסגירו את העובדה שמקורמק הוא לא ישראלי טיפוסי. אפילו במקום שאנשים באו אליו מיותר מ־70 מדינות שונות, מקורמק בלט בשונותו. "אני זוכר את הפעם הראשונה שבה שמעתי את הצפירה", סיפר. "זה היה ביום הזיכרון לשואה, ברכבת לחיפה. פתאום הרכבת עצרה, באמצע שום מקום. לא היה אף בניין בסביבה, רק שדות. וכל מי שהיו ברכבת קמו ועמדו. זה היה מאוד טעון. יכולת לראות על הפנים של כולם את הרגשות שהתרוצצו בראשם.

"גדלתי באזור כפרי בסקוטלנד", המשיך מקורמק. "מעולם לא פגשתי שם יהודי. הייתי בן תשע כשלמדנו על מלחמת העולם השנייה, על היטלר ועל מה שקרה לעם היהודי. אני זוכר את בית הספר ואת המורה. ואני זוכר את עצמי בכיתה, שומע את הסיפורים על כמה רצחניים היו אז אנשים כלפי יהודים, ואז, אם לדלג קדימה לאותו רגע - אני בישראל, עומד בדממה ברכבת עם כל האנשים האלה, שהמדינה שלהם קמה מתוך הריסות השואה".

מקורמק היה אחד הראשונים שהצטרפו לפייסבוק ב־2006, כשהרשת נפתחה למשתמשים מחוץ לקמפוסים אוניברסיטאיים. שם הוא פגש את עדי, ישראלית שגם היא הצטרפה כדי לנסות את הרשת החברתית החדשה והמלהיבה הזאת. אחרי היכרות וירטואלית של שישה חודשים, מקורמק החליט לבוא לישראל לביקור של שבועיים.

"לא היה לי שום מושג על המזרח התיכון, ועוד פחות מזה על ישראל. חשבתי שיש שם גמלים ושיאסר ערפאת הוא הנשיא", הודה מקורמק. "הייתי כל כך מתוח. נדהמתי מנמל התעופה המודרני הגדול הזה. הגעתי בלילה ונסעתי לעיר המגניבה והתוססת הזאת... תל אביב. חשבתי לעצמי, 'וואו, זה מאוד שונה מסקוטלנד'".

המשך הפרק בספר המלא