טבעת הזהב של ניקודימה

1

בבואי לספר את קורותיה של אותה שנה... קורותיה של אותה שנה גורלית היו חייבים להיכתב (האמנם?!)... הסיפור שאני עומדת לספר הוא המוזר והמופלא... אותה שנה היתה... שנת חיי האחרונה בברית־המועצות היתה...

העברתי יד יגעה על מצחי, מסלקת קורי שינה מן העיניים שהלכו ונעצמו מאליהן. זו היתה שעת ערב מאוחרת, והזמן שעמד לרשותי לא היה רב. לכן חדלתי לכתוב וערכתי חשבון נפש זהיר. עקב כך התברר לי, שניסיתי לא פחות מעשרים משפטי פתיחה (שחלקם הובאו לעיל). אך לאחר אותם עשרים משפטים עדיין ישבתי... לאו דווקא מול דף ריק – הלוואי! הדף שלפני השחיר מרוב מחיקות. ועדיין לא ידעתי במה אפתח וכיצד אתאר את החודשים ההם – חודשי חיי האחרונים בברית־המועצות. אך אני חייבת לתארם – אסור לי להניח להם להישמט מזיכרוני. במיוחד כשמעולם לא יכולתי לסמוך לגמרי על זיכרוני. מי יבטיח לי שגם עכשיו אינו מתעתע בי... אבל לא, אני בטוחה שהכול היה ממש כך...

ניערתי בחזקה את ראשי, ותוך כך גיליתי שלמעשה כבר נרדמתי ליד השולחן. למרות זאת לא התכוונתי לוותר. השינה עם חלומותיה יכולה לחכות. יש לי דברים מוזרים יותר לעסוק בהם. שוב ניערתי את ראשי הכבד ורשמתי משפט פתיחה מספר עשרים ואחד. הוא היה אמנם מרתק פחות מן השאר, אך אמינותו לא היתה מוטלת בספק. לפחות בזה הייתי בטוחה... "הייתי לבדי על שפת הנהר...", רשמתי אפוא על דף נייר משובץ שנתלש מן המחברת.

הייתי לבדי על שפת הנהר. תחילה עוד הדהדו באוזני הקולות המלווים בפרצי צחוק. אחר־כך נדם הכול. צנחתי על הקרקע הלחה בתוך קני־הסוף הגבוהים, ונעצתי מבט קודר במימיו הצלולים של הנהר. אמנם בקרבת החוף לא היו מימיו צלולים כל־כך, כיוון שבאחד מפיתוליו עקף הנהר שלנו את המזבלה העירונית ומדי פעם סחף עמו כמה מאוצרותיה. אך ידעתי שבכל הספרים שבהם צונחת הגיבורה על שפת הנהר, חייבים מימיו להיות צלולים וזכים כמו... כמו... לא מצאתי דימוי הולם וויתרתי. במקום זאת שבתי להרהר בבגידה הנוראה שבגדו בי נַדְיָה ולִידְיָה. חברותי הטובות! ובכן, חסל סדר חברות טובות! מהיום לא אאמין עוד באיש. כל־כך בטחתי בהן! עד כדי כך שגיליתי את צפונותי לכל אחת מהן – תחילה לנדיה, אחר־כך ללידיה. ואולי להיפך – התקשיתי להיזכר בדיוק. על כל פנים גיליתי את סודי הכמוס ביותר – אהבתי אל וִיקְטוֹר. זה היה סוד כמוס כל־כך שלעיתים הוא פרח אף מזיכרוני שלי. וברור שויקטור עצמו לא חשד בכלום. בכל אופן, עד היום...

אבל היום חזרנו מבית־הספר יחד – נדיה, לידיה ואני. ויקטור הצטרף אלינו לאחר שירדנו אל שפת הנהר. אפילו לא ביקש רשות, סתם גלש מתלולית החוף והתחיל לצעוד לצדי. בלוריתו הבהירה ומכנסי ההתעמלות המטולאים שלו פעלו עלי את פעולתם הרגילה. הסמקתי והתחלתי לגמגם. וזה היה משגה חמור; באותו רגע ממש סיפרתי בלהט על ערב כיתה שנערך ב־ה/3. היו אלה פירורי מידע עלובים, אבל עיניהן של נדיה ולידיה לא משו משפתי.

"ויקטור," אמרה לידיה. "אולי תלך מכאן? אתה לא רואה שנוכחותך מבלבלת את מירה?"

ויקטור חייך בביישנות, אבל המשיר לפסוע לצדי. כבר עלינו בשביל המתפתל בין המזבלה לנהר, ופשוט לא היתה לו דרך אחרת. משהצטרף אלינו, בחרתי בכוונה בנתיב זה שהיה הארוך ביותר. אבל עכשיו עמדתי לשלם את המחיר.

"לידיה, די!" התכעסה נדיה. "את לא רואה שהיא מסמיקה?"

נדיה טעתה. במקום סומק פשט על פני חיוורון מוות. לפחות הרגשתי כך. אך קרוב לוודאי שנדיה לא ידעה להבדיל בין השניים.

"את לא יכולה לדבר כך ליד ויקטור!" הטיחה באוזני לידיה חברתי הנאמנה. "הרי את יודעת עד כמה מירה..."

"מה?" בקשה לדעת לידיה בחיוך דק.

"כלום." דומה שנדיה נתקפה רגשי חרטה.

"כלום?" הפטירה לידיה בנחת. "כאילו שאת לא יודעת שמירה אוהבת את ויקטור!" לא היה לי ספק שהיא ממש מתענגת על ייסורי.

"זאת לא בושה!" אמרה נדיה ששברה אותי כליל בניסיונה זה להגן עלי.

ויקטור המשיך לחייך, ולראשונה בחיי נראה לי חיוכו מיותר לחלוטין. הסתכלתי אל הנהר כשאני מתפללת שמימיו, הגם שלא היו צלולים במיוחד, יעניקו לי את חסותם הדוממת לעולם ועד. (משפט כזה בדיוק הופיע ברומן צרפתי שקראתי לפני שבוע.)

"העניין הוא שמירה לעולם לא תוכל להתחתן עם ויקטור," אמרה נדיה בנעימה מהורהרת. "הוא רוסי, והיא יהודייה." ברגע שמשהו נתקע במוחה של נדיה, אין היא מסוגלת להניח לו.

"מי מדבר על חתונה!" אמרה לידיה.

זה באמת היה יותר מדי.

"לא אסלח לשתיכן בחיים שלי," מלמלתי בקול רועד.

"אנחנו לא אשמות שאת יהודייה," העירה לידיה בשלווה.

עצרתי בבת־אחת, כך שויקטור כמעט התנגש בי, וחיוכו נעשה נבוך עוד יותר.

"לכו קדימה!" אמרתי. "אני נשארת כאן. לבד."

"מירה, אל תכעסי..." אמרה נדיה בדאגה. נראה שמצפונה החל לייסר אותה. לידיה משכה בכתפיה והמשיכה ללכת. נדיה הציצה בי בחוסר ישע ונגררה בעקבותיה. ויקטור מיהר להשיגן. ואז "צנחתי על ברכי בתוך קני־הסוף וייחלתי למוות שיבוא ויקחני. שוב לא רציתי לחיות בעולם אכזר כל־כך..." גם את הביטויים הללו מצאתי בספר כלשהו, ובשעתו הם נראו לי מוגזמים במקצת. אבל עכשיו הייתי מוכנה להאמין בהם בלב שלם. העולם באמת היה אכזר, ואחת־עשרה שנות חיים בו היו מספיקות בהחלט. כמעט שתים־עשרה, ליתר דיוק...

דבר לא קרה, כמובן. הנהר המשיך לזרום הלאה בעליצות. הסוף רשרש בנחת, כאילו לא היה כרגע עד לנוראה שבבגידות. על מדי בית־הספר שלי ניכרו עתה היטב סימני האדמה הבוצית הכהה. קמתי וטיפסתי על תלולית קטנה המכוסה דשא עסיסי ורך. התיישבתי. ידי אחזו בברכי, ומבטי הפליג למרחקים עם מי הנהר. ובתנוחה לא נוחה זו נרדמתי... כנראה... אחרת אין לי כל הסבר למה שקרה אחר־כך...

כשהרמתי סוף־סוף את ראשי – התארכו צלליות העצים שמעבר לנהר, והשעה כבר לא היתה שעת צהריים. שכבתי על הדשא, ילקוטי מוטל לצדי, ורגבי האדמה עדיין דבוקים לבגדי. ממש מתחת לאפי הנעוץ באדמה נח לו חפץ צהבהב וזעיר. הושטתי את ידי ונגעתי בו בזהירות. לא טעיתי. זו היתה טבעת. טבעת ישנה בצבע צהוב מלוכלך, ששום אבן חן לא קישטה אותה. זמן מה הבטתי בה מהורהרת. אחר־כך התיישבתי בזהירות והנחתי אותה בכף ידי. למען האמת, זו היתה מציאה מאכזבת. הטבעת, שעל־פי כל הכללים שבסיפורי אגדות היתה אמורה להבריק ולהפיץ נוגה זוהר, לא היתה אלא פיסת מתכת צהובה. ובכל זאת זה היה תכשיט, אולי אפילו תכשיט זהב. מדדתי את הטבעת, ושמחתי לגלות שהיא מחליקה בנוחות על הקמיצה של ידי השמאלית. בבית אצחצח אותה בחומץ, החלטתי. אולי זה יעזור...

קמתי בחיפזון, אספתי את ילקוטי ואת הסרט החום שנשר מצמתי ופניתי בריצה הביתה. טבעתי החדשה נחה על אצבעי, ומדי פעם השתהיתי כדי להציץ בה בחטף. בכל פעם קיוויתי לגלות שהיא קצת יותר מבריקה וזוהרת מכפי שהיתה במציאות, ובכל פעם התאכזבתי במקצת.