שש דרכים לקפוץ מגשר

תבינו את בְּלוּ פוֹלְס, המפלים הכחולים, כיצד קבלו את שמם, איך בסתיו בשנות בצורת, המים מחליקים על שפת הסלע השטוחה, זורמים ביריעה אנכית, רחבה, מושלמת, שיום בהיר משתקף בה – כחול כמו גליל סאטן נפרש. אבל רוב השנים אינן שנות בצורת ורוב הימים אינם כחולים לגמרי. בטח לא הבוקר, כשפארקר צ'וּנג נשען על מעקה המרפסת האחורית בביתו, משם הוא רואה את המפלים ואת גשר התצפית שחוצה את קו המים. יום ערפילי היום והמפלים רועמים, מלאים במים לאחר שלושה ימים של גשם. ויש אנשים על הגשר. פארקר סופר ארבעה, אחת מהם היא השריף, קייטי בַּאקְל. עוד אחד קפץ משם, הוא אומר לעצמו. הוא לוגם לגימה אחרונה מהתה וחוזר פנימה, נד בראשו.

פארקר סוקר את הסלון החשוך, חוברות "נשיונל ג'אוגרפיק" ו"רידר'ס דייג'סט" נערמות בכל מקום, ספלים גדולים ובהם תה ירוק ברמות שונות של התאדות. המזכירה האלקטרונית מהבהבת מהפינה, הודעה חדשה אחת. יכול להיות שזאת הבת שלו, סוזן, אבל הוא חושש שלבסוף יתברר שזאת לא היא, ולכן הניח לעניין וניסה לא לחשוב על כך במשך כל הבוקר. פארקר מביט החוצה אל הגשר, מחפש שוב את השריף. בקרוב היא תבוא לשאול מה הוא יודע. בהתחלה הוא לא רואה אותה, אבל אז היא עולה שוב על הגשר, עבת בשר בחוּם וחאקי, בהליכה כבדה. אולי עוד יש לי זמן, הוא חושב, פונה לסדר את החדר; עוד לא התרגל לעשות זאת, אף שכבר עברו שנתיים מאז מתה אשתו. זה היה התפקיד שלה בנישואים, לנהל את הבית, לגדל את הבת שלהם. הוא טיפל במשק הביצים, ביצי צ'וּנג, "כולם מקרקרים סביבן!" אבל עכשיו אשתו איננה והוא סגר את העסק, והוא לא דיבר עם הבת שלו כבר תשע שנים. ובכל זאת במזכירה יש הודעה שמישהו השאיר בזמן שהתקלח ויכול להיות שזו סוזן. יכול להיות שהיא זוכרת שהיום אמא שלה היתה חוגגת את יום הולדתה השישים.

פארקר מתחיל מהספלים המלוכלכים, אוסף אותם לכיור המלא. הוא פותח ברז ומים חמים פורצים החוצה. במטבח עומד ריח דגים חזק מהרגיל, והוא נזכר בארוחה שאכל אתמול בערב. הוא מרים את מכסה הסיר הכבד, ראש דג לוטיאן אדום קטן בוהה בו בעין חלבית, מאחוריו נמתח כסילופון של עצמות. הוא משליך את הדג מחלון המטבח ומביט רגע בשלושת החתולים שהוא מתעקש שאינם שייכים לו, נלחמים על האידרה. מאחוריהם נראה הגשר מזווית שונה מעט. כולם עזבו מלבד השריף. היא עומדת בגבה אליו, פניה אל המפלים, שתי ידיה נחות על המעקה. זה לא הצד שממנו קופצים אנשים בדרך כלל, חושב פארקר. הצד הזה קרוב מדי למפלים. המים שם לא רדודים מספיק למוות, ואף אחד לא קופץ מגשר בְּלוּ פוֹלס רק כדי להיפצע קשה.

הראשון שקפץ היה ג'ייסון גלאס. הוא היה בן שש-עשרה. פארקר גם ראה איך. זה קרה בערב, הוא נזכר, אחרי הארוחה. הם אכלו דמפלינג עם סלמון ובּוֹק צ'וֹי. הוא התמלא, לכן טייל על המרפסת בעוד אשתו ובתו מפנות את השולחן. הלילה היה קריר והעובדה שירד גשם למחרת ולא פסק במשך שלושה ימים נראית לו פרט חשוב עכשיו. בדמדומי הערב נראה הגשר כמו תחריט, סדרה של קווים שחורים ועבים. הוא ראה מישהו פוסע, למעשה, לא מישהו, אלא צללית שנעה הלוך ושוב. לבסוף הדמות נעצרה, וקול התנפץ באוויר הדמדומים. היא חצתה את הגשר כחץ שלוח, רצה וצעקה, "אני סופרמן" ואז נעלמה מעבר למעקה.

פארקר סוגר את הברז עד שנותר רק קילוח דק בשביל השטיפה. הוא מתחיל מהסכו"ם כי כך עשתה אשתו תמיד. המים החמימים והרטיבות גורמים לכפות ידיו להיראות צעירות כמעט. ושוב הוא חושב על גלאס הצעיר. מעולם לא שכח את קול פגיעתו של ג'ייסון בסלעים, את החבטה היחידה, כמעט ללא קול. עכשיו, כשהוא נזכר, העיקר בעיניו אינה העובדה שרץ פנימה והבהיל את אנני וסוזן, שבקושי הצליח להוציא מילה, וגם לא שטלפן איכשהו לשריף. אלא קול גופו של ג'ייסון נחבט בקרקע, כיצד הסתיימו חייו כמו לחישה בתחתית ערוץ, כמשב של אבק, כאילו לעולם כלל לא אכפת אם זהו נער או שק קמח. כתב של "הנורת'-ווסט טריידר" ביקש ממנו לתאר כיצד הרגיש כשראה איש צעיר מסיים את חייו. פארקר הביט בידו של הכתב משרבטת הערות בפנקס קטן. כיצד יוכל לתאר חיים של אדם מתפוגגים באוויר הערב, ואת היעדרה המזעזע של כל תהודה? הוא השתתק לרגע, והכתב הפסיק לכתוב, מחזיק את עפרונו מילימטרים ספורים מהנייר. לבסוף פארקר דיבר. "זה כמו לקרוא משפט עד פסיק, שאין אחריו שום דבר."