בשדרות אורלי קסטל-בלום

ביום ראשון בבוקר אין לך הרבה מה לעשות, או שאת הולכת ליוגה או שאת הולכת לבית קפה, או שניהם אחד אחרי השני. בשולחן לידי יושבים איזה שניים, שיואו, ההוא ככה והשני יותר גרוע. אני לא רוצה להקשיב, אני לא רוצה לשמוע אבל זה מגיע אליי בכל זאת, ״תראה, אין מה לעשות, להיות סופר טוב זאת חתיכת דרך ארוכה.״ אני מניחה את ספל הקפה שלי ברעם, הסויה זולגת, הצלחת רועדת. אני זורקת כמה שקלים על השולחן ועפה משם, דרך ארוכה, דרך ארוכה, גם כן.