האני העתידי

פרולוג

זכור לי במיוחד היום שלמחרת מסיבת בר המצווה שלי. היום שבו תודעתי התעוררה ונעה במעלה תלול וארוך לעבר שלב קטן נוסף בדרך החתחתים האינסופית אל ההתוודעות לקיומו של האני הייחודי שלי. משפט קצר של נערה צעירה שהופנה אלי, כמעט בהיסח הדעת, הכה אותי בסנוורים והעיר את תודעת עצמיותי הבוסרית משלב ילדותה. את מראה פני שנשקפו אלי מהמראה באותו היום קשה לתאר במילים, אך את התחושה שנצרבה בי אני נושא בזיכרוני בבהירות. מאות האורחים שהתקבצו ערב קודם לכן לחגוג עמי את הצטרפותי לקהילת הבוגרים לא הצליחו להשאיר בזיכרוני חותם. לולא התמונות שצולמו באותו הערב בוודאי לא היו נרשמים כלל בזיכרון תודעתי החגיגה וכל שהתלווה לה. אך משפט אחד קצר ולקוני מקרובת משפחה בת גילי חדר את אפלת תודעתי והחל להקיצה.

בקהילה שגדלתי בה נהגו באותם ימים בני המשפחה - אלה שהיו קרובים באופן מיוחד - לשהות בבית חתן השמחה כמה ימים כדי להאריך את אווירת החגיגה, שלא תיגדע אחרי ערב אחד בלבד. אנחנו, הנערים והנערות, בני ובנות המצווה ושושביניהם, אהבנו מאוד את המשתים הללו בצהריים ובערב, שהתקיימו במשך כמה ימים. זאת היתה הזדמנות מצוינת להתרועע עם בני ובנות הדודים ולחזק את הקשרים עם בני גילנו, שהם חשובים ורצויים כל כך בגיל הזה. והנה באותו היום, בשעה שהדודים הסבו לארוחת הצהריים ואנו הנערים והנערות השתובבנו בגינה, פנתה אלי אחת מבנות דודי ואמרה כי היא מייחלת לעצמה לחיות עם אדם שיש לו עיניים בהירות כשלי.

באותו הרגע לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה. זאת היתה אמורה להיות מחמאה על עיני הבהירות, שצבען התחלף מירוק לאפור. אבל המילים טלטלו אותי, אולי משום שלראשונה העיר מישהו את תשומת לבי לצבע עיני. כאבה לי התחושה שעד לאותו הרגע לא הייתי מודע כלל לצבען. גם כשנעמדתי בהמשך היום מול המראה לא הצלחתי לזהות את הגוון הבהיר שייחסה להן. אמנם המילים היו מחמיאות, אך התחושה היתה מחניקה כי עד לאותו הרגע לא קישרתי בין האני שלי למראה שלי. לפתע קלטתי את הפן הפיזיולוגי של האני הפנימי. באותם רגעים דימיתי לי בצער־מה עלולה להיות חווייתו של ילד כהה עור בסביבה של בהירי עור, כאשר מישהו מעיר לו לראשונה על צבע עורו, ולבי נצבט. זאת היתה אחת מחוויות העֵרוּת לאני שלי, שהשפיעו על זהותי ועל תודעתי הצעירה.

מאז אותו היום נקרו בדרכי חוויות דומות ומטלטלות לא פחות. כל חוויה הוסיפה לתפיסת האני העצמי המייחדת אותי. פעם אחר פעם גיליתי כיצד אני נראה בעיני אחרים או נתפס אצל קרובים ורחוקים - לחסד או לשבט. הדימויים הללו על האני העצמי הם אשר באופן תדיר מרחיבים או מצמצמים את חוויית האני שנמצאת אי־שם בערות שלי.

▪ ▪ ▪

על התודעה של האני ברוחו של העצמי נשפכים נהרות של דיו זה עידן ועידנים, בתקווה להגדירה ולאתר את מקום מושבה. היה שלב שבו סברו רוב ההוגים שהיא שוכנת בלב, בשלב אחר חשבו שהיא בכליות או בקרביים, ועתה מקובל לומר שייתכן, רק ייתכן, שהיא בקודקוד. אך אולי היא שוכנת בנוספרה (noosphere)‏1 - הילת התודעה שזורחת על פני כדור הארץ² - ואולי בנשמה שעוטפת את מכלול הגוף המחזיק אותה או מפעמת בו. עדיין אין איש יודע להשיב בבירור על השאלות האלה עד עצם היום הזה. לכן, פעם אחר פעם ובגלים מעוררי עניין כשלעצמם, הוגים מחדשים את העיסוק בחידה זו ובסוגיות הקיומיות הנגזרות ממנה.

עד כה נערכו הדיון והמחקר בעזרת כלים אנליטיים מופשטים, שהוסיפו על הערפל יותר משהבהירו את נתיבות הסוגיה. אך משום מה נראה שכעת, בתחילת המאה ה־21, שוב מתעוררים רבים לעסוק בנושא ביתר שאת. במשך אלפי שנים היתה הסוגיה נחלתם של פילוסופים, אנשי דת או פסיכולוגים, ואילו בתחילת המאה ה־21 הצטרפו לעיסוק בה גם פיזיקאים, כימאים, ביולוגים ואנשי טכנולוגיה. נראה כי משהו מתרחש במוחו הקודח של האדם, וממנו עומדת להפציע הרחבה נוספת של חוויית התודעה, שתוכל להאיר את הערפל הכבד של המציאות המורכבת שנגלית לעינֵי האני ולהמשיך לקדם את המין האנושי אל שלב נוסף באבולוציה שלו ובמסעו ביקום.

בספר זה אני מבקש לחדד את ההבדל בין התודעה של האני כשלעצמה לבין הדרך שבה האדם חווה אותה. ברצוני לנסות להבין אילו תמורות עברה חוויית התודעה עם השנים וכיצד, וכן להעריך את הכיוון שבו תמשיך להתפתח במאה הנוכחית.

חשוב לזכור שהדיון על התודעה הוא בעל ממדים שונים. יש הדנים בהגדרת מאפייניה או בדרכים שבהן היא רואה את עצמה ואחרים רואים אותה. יש הדנים בדרכים שבהן היא חווה את העולם הסובב אותה, ויש הדנים, כפי שארחיב בהמשך, בחוויה של האני החווה את עוררות תודעתו - מה שמכונה "קווליה" (qualia) של התודעה. המונח מצביע על התחושות הסובייקטיביות במצבי תודעה שונים, למשל בעת שחשים כאב ראש, בעת שטועמים יין, בעת שעומדים על קו החוף ונפעמים מצבע הטורקיז של מי הים, או ברגעי הרווחה הנפשית המתלווה להרחת פרח מרהיב. המונח "קווליה" מצביע על האיכות של חוויית המציאות של האני, וזאת בניגוד לתיאור המציאות כ"הווייתה" או לתיאור ה"אמונה" מהי המציאות. הוא מצביע על תיאור חוויות המציאות בשעה שהאני מודע לעצמו.

בטרם אפרוס את הדרך שבה נחוותה חוויית התודעה לאורך השנים, המשל דלהלן עשוי להבהיר את רוחב היריעה של ממדי התודעה וחווייתה ואת האתגר העומד בפני האדם בהמשך הבהרתם.

משל הנסיכה במגדל
אפשר להמשיל את תודעת האני לנסיכה זוהרת, יפה להפליא, טהורה, זכה ומיוחדת שנגזר עליה לחיות לעולמים בצריח אפל (הקודקוד הלח והחשוך), בראש מגדל גבוה (הגולגולת הצמודה לגוף בראשו), השוכן בינות ליערות־עד עבותים ומעוררי בלהות, שבהם חיות טרף משוטטות לרוב (סביבת חיים מורכבת ועמוסת סכנות). נסיכה זו אינה זוכרת את לידתה או את מי שהניח אותה באפלה, מאחורי סורג ובריח, בראש הצריח. היא בקושי זוכרת הבזקים קצרים מימי ילדותה שבהם הצטיירה בעיני רוחה כמתכנסת בתוך עצמה בלי שום הבנה שמאן דהוא דן אותה, מקדמת דנא, למאסר עולם.

אך ככל שהימים נוקפים, היא מתחילה לזהות בצריח שהיא אסורה בו חריצים מסוגים שונים, ודרכם היא יכולה להציץ ולהבין את המתרחש בחוץ. היא מתחילה לזהות ג'ונגל עבות למרגלותיה ורואה כי ביער רוחשים חיים - יצורים דומים לה וגם שונים מאוד ממנה. במרחקים היא מזהה מגדלים אחרים וצריחים בצבעים משונים, אשר גם בהם שוכנות דמויות מעורפלות. היא רואה אנשים המתהלכים הלוך ושוב בין היער למגדל שבראשו שוכן הצריח שלה. בתחילה היא אינה מבינה במה בדיוק הם עסוקים. אט־אט מתחוורים לה חלק מהתפקידים שהם ממלאים. היא מזהה שיש אנשים העמלים בעבורה ויש החורשים את רעתה. כך היא בטוחה שהיא מרכז היקום וכי הכול נוצר רק למענה, ומתקשה לקבל שהעולם שייך גם לאחרים.

תוך כדי שהיא מתבגרת היא לומדת לזהות את הכללים המפעילים את האנשים שם בחוץ כדי שימשיכו לספק לה את צורכי קיומה, ובעיקר כדי שיאהבו ויעריכו אותה. היא מנסה בכל מאודה להתנהג בהתאם. שנים רבות חולפות עד שהיא מבינה כי היא כלואה בתוך מגדל צריח גבוה, המרוחק מדברים רבים המתרחשים מחוצה לו. תוך כדי התהליך שבו מתחוורת לה האמת הכואבת הזאת היא מנסה לצבור רמזים שיעזרו לה לגלות מאין היא באה ומדוע היא כלואה ללא יכולת להשתחרר.

בשלב מסוים היא לומדת שאת החריצים שדרכם היא מנסה להבין את המתרחש מחוץ למגדל ניתן להרחיב ולהפוך לחלונות בגדלים שונים ובזוויות מעניינות. זאת בעזרת סימנים המכונים אותיות ומספרים, המסוגלים לספק לה הצצה טובה יותר על המתרחש סָביב או לפחות להתוודע למה שראו אחרים דרך החריצים של הצריחים שבהם שכנו בעבר.

היא מוצאת דרכים שיאפשרו למגדל שלה לנוע מעט במרחב שנגלה לעיניה. התנועה בתחילה נעשית בדחילו ורחימו כי סכנות רבות אורבות למגדל בכל אשר היא פונה. היא מתוודעת באקראי לתגלית החשובה ביותר במסלול התבגרותה, כאשר מגדלים אחרים סביבה מתחילים להצביע לה על המגדל שהיא שוכנת בו ולתאר את אורכו, את צבע אריחיו ואת צורת מבנהו.

היא מתחילה להבין שמעל לצריח שלה ומתחתיו שוכן עולם גדול ומורכב הרבה יותר ממה שיכלה לדַמות בצעירותה. ככל שהיא מתבגרת ומעלה השערות מהיכן באה ומה צופן לה העתיד, היא מבינה שהחלונות של הצריח שהיא שוכנת בו קטנים מדי ואינם מספקים את סקרנותה. היא מאמינה שאם תמצא דרכים חדשות להרחיק ראות מעבר לצריח, תוכל לתת מענה טוב יותר לשאלות בדבר מקורה וייעודה. בעזרת חומרים שונים בקרבתה היא מפתחת כלים בתקווה שיוכלו לקרוע את המסכים מעל הצריח ובסביבתו. היא מפתחת משקפיים שמגדילים דברים רחוקים וקרובים. היא מפתחת סרגלים המודדים תופעות לא ברורות ומקווה שהנתונים והמודלים המתמטיים ישפכו אור על מהות התופעות שהיא רואה. היא מבינה שהכלים הללו מכתיבים לה את הבנת המציאות שלמרגלותיה וחולמת על יום שבו תוכל לשבור את המנעולים המקיפים את הצריח, לצאת לחופשי ולראות לאשורם וכהווייתם את הדברים שבחוץ.

בשלב מתקדם בחייה היא מתחילה להבין שכדי להשתחרר מכלאה ולהרחיק ראות עליה לראות את עצמה ולא רק לעסוק בשאלות אבסטרקטיות בדבר זהותה ומקורה. היא מתחילה לחשוד כי הכלי האולטימטיבי שבעזרתו תוכל להבין את העולם העוטף אותה הוא גופה. לכן, בצעדים מהוססים ובשיטות שונות, היא שואלת על צורתו, על אופיו ועל דרכי התפתחותו. היא גם אוזרת עוז להעצים את היכולות הפיזיות והקוגניטיביות של גופה ותוך כדי כך מגלה סביבה עולמות מדהימים.

אין לטעות. אף שנסיכה זאת הצליחה בתחילת המאה ה־20 לפרוץ את המגדל שעל פני האדמה והחלה לנוע מעליה במטוסים ובחלליות, היא רק המירה את כלאה שבצריח בקפסולה הנעה בחלל או בעולם התת־אטומי והקוונטי. אמנם כיום היא מדענית ואסטרונאוטית ויש בידיה כלים רבי־עוצמה שבעזרתם היא מרחיקה נדוד ברִיק של החלל החיצון ושופכת אור על גלקסיות נידחות, אך היא עדיין אסירה השואפת לקרוע את המסכים העוטפים את קירות הקפסולה שבתוכה היא משוטטת כדי לקלוט את ההוויה העוטפת אותה.

לאחרונה היא החלה לפתח כלים חדשים ובעזרתם היא מצליחה להפנות את הזרקורים גם אל תוך הקפסולה שבה היא שוכנת ממש. בדרך זו היא מקווה להבין טוב יותר מי היא, מה מקורה, כיצד היא שורדת בקפסולה האפלה שהיא אסורה בה, ובעיקר כיצד ניתן לצאת ממנה. היא מאמינה שככל שתרחיב את ידיעותיה על עצמה, כך תבין טוב יותר את הקונטקסט הפיזי והטמפורלי (הזמני) שלה ביקום שנִגלה לה.

זה השלב שבו היא נמצאת כיום והוא עומד להאיר לה פנים. היא תבין דבר חדש על מהותה, ודבר זה יעזור לשפוך אור חדש על בית האסורים שלה ולהתקדם בדרך החתחתים שהיא עוברת כדי להגדיל את המרחב שהיא נתונה בו ולהשתחרר מכלאה. ולא רק זאת, אלא שהיא גם - ובעיקר - עומדת לחוות את קיומה בדרך שונה, שתעזור לה לרתום לתועלתה את סביבתה בדרך חדשה למסעה המפרך בזמן ובמרחב. ושוב אין לטעות - השלב הבא הזה אינו השלב שבו הבינה המלאכותית תנהל את תודעת האני של האדם, כפי שמתנבאים לעתים - בין שלחיוב ובין שלשלילה. 

▪ ▪ ▪ 

כי זאת יש לזכור, במהלך אלפי השנים שבהן התוודעה תודעת האני לעצמה, היא עברה שלבים שבהם היא רק פרצה את גבולות האילוצים שהכתיבו תנאיו הפיזיולוגיים של האני. תודעת האני מעולם לא קיבלה כנתון את אילוצי המגדל שהיא שוכנת בו, אלא שאפה תמיד להרחיב את מגבלות קיומה המוחשי.

בתחילה, לאורך עידנים, פעל האדם במרחב שלמרגלות מגדל האני שלו כדי לספק לו ולקרוביו את צורכי קיומם הגשמיים. הוא כיתת את רגליו קילומטרים רבים כדי ללקט צמחים ולרדוף אחר בעלי חיים שישביעו את רעבונו ויספקו לו דלק להמשך קיומו הפיזי. הוא הבין את מגבלות רגליו, והיה זה אך עניין של זמן עד שגילה שניתן להאיץ את תנועתו במרחב בעזרת אבן עגולה, שתתגלגל ותוביל אותו ממקום למקום במהירות גדולה יותר מכפי שאפשרו לו רגליו.

ההארה הראשונית הזאת בוודאי לוּותה בחששות כבדים בשל הסכנות המלוות תנועה מהירה במרחב. ניתן רק לשער שכבר בתחילת השימוש בגלגל נפלו אנשים (ולא מעטים) ושברו את המפרקת או את הרגל בניסיונם לשפר את מבנהו, את מהירותו ואת בטיחותו. כך זה בכל שלב בהתפתחות יכולותיו הפיזיות והקוגניטיביות של האדם.

מרגע שהבין שביכולתו להרחיב את תנאי קיומו, אצה הדרך לאדם להעצים כל דבר שעיכב בעדו. הוא החל לתור אחר דרכים נוספות לפרוץ את גבולות תנאיו הפיזיולוגיים. בתחילה ביית בעלי חיים חזקים ממנו שיוכלו להרחיב את כושר סחיבת החפצים שלו. אחר כך ביית בעלי חיים שיובילו אותו במהירות רבה יותר מהגלגל הראשוני ההוא. לא חלף זמן רב, והוא הצליח גם לפתח לעצמו כנפיים מלאכותיות שבעזרתן חצה אוקיינוסים גבוה מעל העננים. בתוך עשרות שנים בלבד מאז למד לעוף הוא גם חצה בעזרת רקטות את גבולות האטמוספרה והרחיק עד לירח ממש. מאז, כליו כבר עושים עבורו עבודה רבה על פני האדמה, מתחת לאוקיינוסים האדירים ובפאתי מערכת השמש, בלי שגופו יהיה צמוד אליהם, יוביל אותם או יוּבל על ידם.

החל מהמאה ה־19 ביקש האדם לפתח כלים המחקים את חושיו. ב־1826 המציא ז'וזף ניספור נייפס (Niépce) הצרפתי את המצלמה הראשונה. ב־1877 פיתח תומאס אדיסון את הרשמקול הראשון, שאף ניגן את אשר קלט. נוסף על כך, במאה ה־20 השכיל האדם להבין שבידיו להרחיב את מגבלות יכולותיו הקוגניטיביות. ב־1945, על סמך רעיונותיו של צ'רלס בבג' (Babbage)100 שנים קודם לכן, הושק המחשב הראשון (ENIAC). מאז הלכו המחשבים והשתכללו, ובעזרתם החל האדם לחקות את כישוריו לזכור, לעבד, לנתח, לארגן, לשדר ולהציג כמויות בלתי נדלות של טקסטים, קולות, תמונות וקטעי וידיאו ואף להעצים אותם. ליכולת לחקות ולהעצים את כישוריו אלה קרא "בינה מלאכותית". ואכן, לאחר מאמצים של עשרות שנים, בסוף 2022 נרשמה לבסוף הצלחה: לשימוש ההמונים יצאו כלים ראשוניים (כמו ChatGPT), שידעו לחולל טקסטים לפי בקשות מורכבות ולשרבט איורים, תמונות ואף קטעי וידיאו לפי בקשות מילוליות מפורטות.

נכון, עולמו של האדם הוא מאז כמרקחה. יש שמבקשים להפסיק את פיתוחם של הכלים הללו, יש שנבהלו וסתמו את הגולל על הציוויליזציה האנושית, יש שמתלהבים מעוצמת הכלים שמחוללים באופן מלאכותי בינה אנושית מאורגנת ומפורטת, אף אם לא תמיד מדויקת. אין זה המקום להרחיב בצדדים השונים של הכלים הללו וכיצד ביכולתם לשנות את ההיסטוריה של האדם - לטובה או לרעה. אך זאת יש לזכור, כל אשר עשה האדם בעזרת כליו לאורך אלפי שנים אינו אלא לחקות ולהעצים את יכולותיו הפיזיות והקוגניטיביות.

אף שאין הדבר פעוט כלל וכלל, אין אלה הדברים המייחדים אותו מבעלי חיים אחרים. סביבו תמיד נמצאו בעלי חיים חזקים, מהירים ואף אינטליגנטיים ממנו. ככל הידוע לנו, מותר האדם מכל אשר חי סביבו הוא תכונתו לדעת שהוא יודע כאשר הוא יודע. מותר האני המודע לעצמו הוא לדעת למדוד את מהימנות ידיעותיו ולזהות את חוסר ידיעותיו. במילים אחרות, האדם הוא כנראה בעל החיים היחיד עלי אדמות שמודע לקיום האני שלו. ליתר דיוק, הוא היחיד שתודעת קיומו הולכת ומתפתחת ככל שהוא גדל. זהו ייחודו העיקרי.

השלב האולטימטיבי בהתפתחותו של האדם אינו יכולתו לשחזר, לחקות או לפתח בינה מהירה, איכותית ורחבה יותר מיכולותיו האינטלקטואליות. אם יש שלב אולטימטיבי בהתפתחותו, אזי הוא רק מתחיל להתפנות לעיסוק בו. השלב האולטימטיבי הוא הרחבה והעצמה של תודעת האני שלו, שהתעוררה מקדמת דנא אך היתה משנית לצרכיו הדחופים יותר. עתה, משהשיג רמה נאותה של כלים המחקים את פעילותו הגופנית והקוגניטיבית ואף מעצימים צדדים רבים שלה, ככל הנראה יתפנה לעסוק בדבר שבאמת ובתמים מייחד אותו. תודעתו היא אניגמה גדולה, שהוגים רבים התחבטו בה לאורך אלפי שנים, אך נדחקה לשוליים מפני עיסוקים דחופים יותר. עתה היא עומדת בשורה הראשונה של עיסוקיו של האדם, והתובנות שיצאו מהעיסוק בה יזעזעו את קיומו עשרת מונים יותר מהבינה המלאכותית. לאחר מאמצים של דורות רבים מתקרבת תודעת האני לשלב שבו יהיה אפשר לעסוק בה, לנתח ולחקות אותה ואף להעצימה. מדרגה זו בהתפתחות תודעת האני היא נושא הספר הזה.

▪ ▪ ▪

כדי לנסות להבין את המדרגה הקרובה שעומדת תודעת האדם לטפס בה במעלה ההר התלול של התפתחות החוויה של קיומה, דרוש לנו סיכום ביניים בדבר מה שהצליחו אחרים להבין, במאמץ של דורות רבים מאוד, על מהות קיומה וכיצד עזר לה ידע זה להבין טוב יותר את תנאי מחייתה עד כה. בכך ובהרחבה של חוויית התודעה מבקש הספר הזה לעסוק.

דוד פסיג

אפריל 2024

לעולם מוח האדם לא ישוב לממדיו הראשונים לאחר שנמתח והתרחב על ידי רעיון.

אוליבר ונדל הולמס

הקדמה

לאורך תקופות ושנים, הוגים וחוקרים רבים ניסו להציע הסבר או הגדרה קולעת לתופעה המכונה "תודעת האדם", אך נתקלו בבעיה: הדבר הזה, שהוא כל כך ברור לכל אחד מאיתנו בחוויה סובייקטיבית בהירה, נהפך לדבר חמקמק כשאנו מנסים להסביר אותו לעצמנו או לאחרים. יתרה מזאת, הם מצאו שהריחות, הטעמים או הכאב שאנו חווים ומודעים להם הם מובנים לנו מאליהם, עד לרגע שבו אנו מנסים להסביר לעצמנו כיצד הם נהירים לנו. נראה כי גם אחרי אלפי שנות תהייה, מחקר והגות, שאלות נוקבות רבות מעין אלה נותרו ללא הסבר מקובל ומניח את הדעת. עדיין לא ברור מה תוכנה של המילה "תודעה" (consciousness) ובמה היא שונה מהכרה (awareness). עדיין לא ברור אם בכלל יש תודעה. אולי היא בסך הכול אשליה של התהליכים האלקטרוכימיים המתרחשים בעת שאנו חשים (sentient) משהו? כיצד היא מתפתחת? היכן היא שוכנת? האם היא שוכנת במוח או בכל הגוף, ואולי מחוץ לו? האם ניתן להתקיים בלעדיה? אם נשלול מהיצור האנושי את התודעה, האם יישארו לו התחושות והחוויות שיוצרות את האני שלו? מה הן סובייקטיביוּת ואובייקטיביוּת? האם מכונות מעשה ידי אדם יכולות לפתח תודעה? מה הם יחסי הגומלין בין תודעה וקוגניציה? מה הם קשרי הגומלין בין תודעת האדם לעולם שעוטף אותה? מה הקשר בין תודעה להתפתחות השפה? והשאלות עוד רבות מכדי שנשאל כאן את כולן.

תשובות לחלק מהשאלות הללו, גם אם לא במלואן, עוד ייכתבו ויכריעו את מסלול התפתחותו של האדם. כפי שבעבר הכתיבו תשובותיהן של כיתות, דתות ודיסציפלינות שונות לשאלות האלה יתרונות תרבותיים, כלכליים וטכנולוגיים, כמו גם עימותים ומלחמות, כך הן יוסיפו להכתיב את גורלו של האדם בעתיד. לכן, תמהתי אם יש דפוס מובלע שבו עָרך האדם את השיח בשאלות אלה לאורך עידנים רבים. שיערתי שאם אצליח לזהות סולם שלבים או תסוויג (טקסונומיה), שבהם ערכה התודעה את הבירור על מקורה, על אופייה ועל ישותה, אולי אוכל לחייץ (extrapolate) את השלב הבא בהתפתחותה. הנחתי שאם אשכיל להאיר מעט את הדרך שעברנו בהבנתה, אוכל אולי לציין כיצד יש לרתום את המשך הדרך לתועלת גדולה יותר עבור המין האנושי.

משום כך, בחלקו הראשון של ספר זה אציג סיווג שיטתי של התיאוריות השונות בחקר התודעה כפי שהתפתחו בדיסציפלינות שונות ולאורך תקופות שונות, מאז החל האדם לכתוב את הגיגיו בסוגיה. מטרתי בסקירה זו משולשת. אחת, לשטוח לפני הקוראים, שהסוגיה אולי אינה נהירה להם, את עיקרי התיאוריות שהתפתחו עליה, כדי שיתוודעו למורכבותה ולהשלכותיה על חייהם הפרטיים והקולקטיביים. שתיים, לגזור מהתיאוריות הללו את חוויית התודעה כפי שחוו אותה בכל תקופה. ושלוש, לטעון כי בתוך הסיווג טמון דפוס, שבו התפתחה והשתכללה ההגות על התודעה לאורך השנים, וכי האדם הגיע לשלב שבו הגדרת תודעה חדשה וחווייתה עומדות להפציע ברוחו.

בחלק הראשון של ספר זה אסביר מהי חוויית התודעה הנגזרת מהתודעה עצמה ואבהיר באיזה מין מצאצאיו של ההומו ספיינס עסקינן. אחר כך אצא מנקודת ההנחה שההוגים אשר עסקו בסוגיה וכתבו את תפיסת עולמם על התודעה במהלך 6,000 השנים האחרונות, מאז החל האדם לתעד את הגיגיו, מייצגים את חוויית התודעה שאפיינה את תקופתם. על סמך הנחה זו אתייחס להגות בסוגיית התודעה בתקופות שונות, מהפרהיסטוריה ועד ימינו, כאל מדגם המייצג את שלבי התפתחותה של חוויית התודעה, אף שברור שההוגים בכל תקופה היו מורמים מעם ולא בהכרח שיקפו את חוויות ההמונים. אחרי סקירה זו אנסח כמיטב הבנתי את אופי חוויית התודעה המשתמעת ממנה - המכונה כיום "הקווליה של התודעה".

בחלקו השני של הספר אציג את הכלים החדשים המתפתחים בתחילת המאה ה־21, שמטרתם למדוד ולאמוד את קיומה של התודעה ואת רמת עוררותה. בחלק השלישי אסקור את התיאוריות שמציעות הסברים שונים למסלול התפתחותה של התודעה לאורך השנים. בחלק הרביעי אציע סולם שבו טיפסה התודעה האנושית והלכה והשתכללה, תוך שהכתיבה לאדם אמות מידה חברתיות, כלכליות, טכנולוגיות וגיאופוליטיות. אציע גם ציר זמן, החל מקדמת דנא, שבו הלכה התודעה והתרחבה עד שהגיעה אל סף השלב הבא בעֵרותה. מטרתי בחלק זה להניח את התשתית המתודית שעליה אני מבקש להציב את שלב ההתפתחות הבא של חוויית התודעה.

בחלק החמישי אפרוס בפני הקוראים את תובנותי בדבר אופייה המשתנה של חוויית התודעה לאורך 6,000 שנה ואחר כך אנסה להעריך את אופייה בשלב ההתפתחות הבא במסעה ביקום. אציג את התזה האומרת כי דפוס השלבים שבהם התפתחה חוויית התודעה עד כה מצביע על השלב הבא, שבו היא תתעורר ותחוש התמזגות עם החפצים ועם הכלים שתודעתה השכילה לייצר במו ידיה. לראשונה בשלבי התפתחותה תפרוץ הקווליה את הקפסולה האפלה שהיתה כלואה בה ותתחיל לחוות דילוגים בין החפצים למרגלות המגדל שהיא שוכנת בו. לראשונה תצליח לראות את עצמה בתוך הצריח מפרספקטיבת הכלים המונחים סביבו. בדרך זו תהפוך גם את הכלים שלה לממלכה חדשה בעלת תודעה, שתלך ותתפתח עד שתתמזג עם אמהּ יולדתה.

בחלק השישי אביא דוגמה לפריצת דרך מדעית שחוויית התודעה החדשה תבסס ותרחיב. אחר כך אדגים כיצד היא תוביל לפריצות דרך טכנולוגיות, שיש המפקפקים בהיתכנותן בתחילת המאה ה־21. לבסוף, בחלק השביעי של ספר זה, אציע דרך חדשה לחולל חדשנות טכנולוגית הנגזרת מהשלב הבא בעוררותה של התודעה ובחווייתה. אטען כי חוויית התודעה החדשה תוכל להתייחס לכלים שתפתח כאל ציוויליזציה העומדת בפני עצמה ותתחיל לשאוף לסימביוזה עמה. תוך כדי כך היא תוכל להמשיך לפתח את הציוויליזציה האורבנית המייחדת אותה ותשנה את ערכיה החברתיים, הכלכליים והפוליטיים במטרה לגבור על האתגרים שהתודעה הנוכחית מעבירה לטיפולה.