רוני ותום - החקירה השישית

הקדמה

כשנפגשתי עם רוני ותום בפעם האחרונה, אי שם באמצע החופש הגדול, קבענו לשוב ולהיפגש ב־1 בספטמבר, ממש אחרי תחילת הלימודים. ידעתי ששני הבלשים המהוללים עומדים לעלות לכיתה ז', ורציתי לשמוע מהם איך עבר עליהם היום הראשון בחטיבה.

כשהגיע אותו יום, ישבתי בבית הקפה השכונתי, בשולחן הקבוע של שלושתנו, קצת אחרי סוף יום הלימודים, והמתנתי לשני חברי הצעירים. אף אחד מהם לא הגיע לפגישה.

חיכיתי להם עוד קצת, ועוד קצת. הדקות חלפו, התלבטתי אם להזכיר להם, ואז החלטתי לוותר.

בערב שלחתי להם הודעה קצרה, אבל לא קיבלתי שום תשובה.

גם בימים שלאחר מכן לא שמעתי מהם דבר וחצי דבר.

בהתחלה, אני מודה, קצת נעלבתי.

ואז, כשכבר התחלתי טיפה לדאוג, קיבלתי מרוני את ההודעה הבאה.

מצטער שהברזנו, היו לנו סיבות טובות. אתה לא תאמין למה שאנחנו הולכים לספר לך.

כעבור שעה, הצמד כבר ישב מולי. אפשר היה לראות שמשהו לא פשוט עבר על שניהם.

מה שהם סיפרו לי הותיר אותי המום.

והנה הסיפור כולו.

פרק 1

המשאית

דלת המשאית נטרקה, ורוני ותום מצאו את עצמם בבת אחת בעלטה מוחלטת. עיניהם התאמצו להסתגל לחשכה, כשסיבוב מפתיע הטיל את שני הבלשים אל הקיר הצונן של תא המטען. הם ניסו להיאחז במשהו, אבל המשאית פנתה שוב, והשניים עפו לצד השני ונחתו זה על זה בפינת התא.

"אני לא מאמינה שעשית את זה!" אמרה תום בכעס.

"מה יכולנו לעשות? לתת להם לברוח?" ענה רוני מיד.

המשאית התייצבה, והשניים התיישבו בזהירות, כשגבם נשען על קיר המתכת.

תום ניסתה להשיב את נשימתה. היא עדיין הרגישה את הדופק המהיר בחזה.

"אז מה התוכנית, רוני?" שאלה, עדיין מתנשפת, "אין לנו מושג אפילו לאן הם נוסעים!"

רוני לא ענה, רק הוציא את הנייד והתחיל לסמס.

"אני שולח לפיני את המיקום שלנו. כל עוד הניידים שלנו פועלים הוא ימצא אותנו."

"וואלה." תום חשה הקלה, ותהתה איך לא חשבה בעצמה לשלוח את המיקום למפקד מחוז תל אביב במשטרה.

"העיקר שאנחנו פה ולא ניתן להם להתחמק," פסק רוני בנחרצות.

המשאית קיפצה על מהמורה בכביש, ושני הנערים הרגישו את המכה בישבנם.

"איי!" נאנקה תום, "זה פשוט סיוט!"

"טוב, אנחנו כבר פה, נכון?" רוני ענה בקוצר רוח, "מה יעזור להתלונן?"

תום כבר עמדה להשיב משהו, אבל החליטה לוותר.

המשאית האטומה המשיכה לדהור. עיניה של תום בהו בתא המטען הגדול והאפל. עכשיו, כשהתאוששה קצת, הבחינה בריח מוזר ולא נעים.

"נשאר אצלך אולי עוד פנקייק?" רוני שאל פתאום.

"מה פנקייק עכשיו? אתה לא מריח את הריח הזה?"

"ברור. כל הרכב מסריח. תחשבי מה הם הסיעו פה."

"וואלה."

רוני התקרב אל תום וידו ליטפה בעדינות את שערה. "היי, יצאנו מדברים טיפה יותר מסובכים, נכון?" הזכיר לה.

תום נאנחה והנהנה. היא נהנתה מהליטוף והרגישה איך דפיקות הלב שלה הולכות ונרגעות.

"אין לנו מה לעשות כרגע חוץ מלשבת יחד ולחכות. זה לא כזה נורא, נכון?" שאל רוני.

תום משכה בכתפיה, ושמחה שרוני לא יכול לראות בחושך את הסומק בלחייה.

ממעמקי התא עלה פתאום רחש מוזר ומתכתי.

"שמעת את זה?" הזדקפה תום.

"זה כלום," אמר רוני, "זה בטח הציוד שלהם."

תום נשמה עמוק, מנסה להרגיע את עצמה.

אבל היא לא הצליחה להירגע.

"אני חייבת להבין מה זה," מלמלה. היא הושיטה את ידה אל הכיס האחורי וניסתה לשלוף את הנייד שלה כדי להדליק את הפנס, אבל באותו הרגע המשאית בלמה פתאום ושניהם עפו קדימה. הנייד של תום עף מידה ונעלם באפלה.

"נו, מה יהיה?!" תום קראה בתסכול.

"ששש! אסור להם לדעת שאנחנו פה!"

המשאית חזרה לנסוע.

"תביא רגע את הנייד שלך, הטלפון שלי עף פה איפשהו."

רוני נאנח והוציא מכיסו את הנייד, כששוב נשמע השקשוק המתכתי, אבל הפעם התלווה אליו רעש נוסף, עמוק ונמוך.

"מה זה?"

תום התכווצה במקומה ורוני נצמד אליה. "שמעת את זה, נכון?" הוא לחש כמעט בלי קול.

"אמאל'ה..."

"יכול להיות שאנחנו לא לבד פה," קולו של רוני רעד.

"אין מצב. יכול להיות שזה בא מבחוץ?" שאלה תום בתקווה.

אבל רוני לא הספיק לענות לה. הרעש נשמע שוב, והפעם הוא היה הרבה יותר חזק וברור. והרבה יותר קרוב.

זו היתה נהמה.

אצבעותיה של תום רעדו, היא עמדה ללחוץ על כפתור הפנס, אבל לא באמת רצתה לראות את מה שידעה שתראה.

"אני מתה מפחד," לחשה.

היא הרגישה את רוני מחבק אותה. "אני פה איתך."

על החיים ועל המוות, חשבה תום ולחצה על הפנס.

הדבר הראשון שהם ראו היה זוג עיניים צהובות, שנעצו בהם מבט שהקפיא את דמם.

ואז הם הבחינו ברעמה הזהובה שהקיפה אותן.

שני הבלשים קפאו במקומם, משותקים מאימה.

הם לא העזו אפילו לנשום.

אריה עצום עמד בתא המטען, שנראה פתאום קטנטן. חיית הטרף התבוננה בשני האורחים המוזרים ובפנס המרצד במבט שנראה כמו פליאה. ואז, בלי שום הכנה מוקדמת, ניער האריה את רעמתו ופער את פיו הענק לשאגה מחרידה.

גררררררררררר!

פרק 2

שוקולד אפריקאי

כמה שבועות קודם לכן.

רוני הנרגש צעד במרץ בכביש הלוהט בין המוסכים, בדרך אל הפרדס הישן שהוביל אל האוטובוס של תום. הוא לא היה יכול לחכות לספר לחברתו את הבשורה, וכבר דמיין את הניצוץ בעיניה בשנייה שתשמע מה שיש לו להגיד.

חמישה ימים בלבד עברו מאז ההרפתקה האחרונה של הצמד, שבה הצליחו להציל את מגילת העצמאות המקורית מידיו של נוכל בינלאומי בשם ליאו רוט, שהשתמש בתום כפיתיון כדי להרחיק את המשטרה מזירת הפשע. כלי התקשורת המשיכו לסקר מדי ערב את מה שהם כינו "סיפור המגילה החדש", אבל רוני ותום היו עסוקים באותו שבוע מכדי להציץ במסכים. לפניהם עמדה בחינת כניסה חשובה לבית ספר חדש לילדים מחוננים, ומדי יום הם נפגשו בזולה הנעימה שליד האוטובוס הצהוב כדי לחזור על החומר.

הבחינה הזאת בכלל לא היתה אמורה להתקיים. תום פספסה את התאריך המקורי של המבחן, ורוני נכשל בו בכוונה כדי ששניהם יוכלו להמשיך ללמוד יחד. אבל אחרי ששמע את עלילותיהם המופלאות של שני הבלשים הצעירים הסכים מנהל בית הספר החדש ששניהם ייגשו שוב לבחינה. תוכנית הלימודים של רוני לאותו יום היתה לסיים את כל החומר בתנ"ך, אבל כשצעד בין העצים בדרך אל תום הוא חשב רק על החדשות המפתיעות והמשמחות שהוא עומד לספר לה.

רוני התקרב אל הזולה, וראה כבר את פּוּגי, כלבת הזאב הנאמנה של תום, רצה לעברו בשמחה כמו בכל פעם שנפגשו. הוא הבחין שהשולחן הגדול שבחזית האוטובוס, ששימש אותם בעיקר ללימודים, היה ערוך לארוחה לשניים. אולי גם תום הכינה לו הפתעה משלה, חשב.

"מה קורה, חתיך!"

קולו הרועם של צ'רלי, אביה של תום, בקע מתוך האוטובוס.

לרוני לא היה מושג שצ'רלי יהיה שם. ברוב ימות השנה הוא הסתובב בעולם, במקומות נידחים ולרוב גם מסוכנים. כשכבר קפץ לביקור, זה תמיד היה במפתיע.

צ'רלי יצא אל רוני, לבוש באחת מחולצותיו הצבעוניות, ונראה שזוף אפילו יותר מהרגיל.

"איזה כיף לראות אותך!" צהל צ'רלי והסתובב אל תום שהיתה בתוך האוטובוס, "תומאס, תוסיפי שתי ביצים לשקשוקה!"

"מה קורה, צ'רלי?" שאל רוני בחיוך, "מתי חזרת?"

"לא מזמן," ענה צ'רלי ומיד שינה את הנושא, "אז מה יהיה עם כל הדרמות שלכם, תגיד לי, אי אפשר לעזוב אתכם לבד לשנייה?"

רוני הבין שתום סיפרה לו מה עבר עליהם כשהוא היה בחו"ל. בדיוק אז שמע את קולה.

"רונצ'ו!"

היא ירדה במדרגות האוטובוס כשסינר גדול למותניה ומיהרה לתת לרוני חיבוק חזק וארוך.

"הלו, שניכם! להרגיע ומיד!" נזף צ'רלי במבט חמור, אבל רוני כבר הכיר את ההומור המשונה שלו.

רוני ותום פרצו בצחוק.

צ'רלי פנה לתום, "את נזהרת עם העגבניות? שלא יישרפו לך כמו בפעם הקודמת."

"הכול בשליטה, אבא," הרגיעה תום.

צ'רלי הנהן. "אז שמעתי מהבת שלי שנפגשתם עם חלי."

"כן. האמת שבזכות חלי תפסנו את הגנב," ענה רוני, "תום בטח סיפרה לך. והאמת שגם לי יש משהו לספר..."

"איזה טיפוס, אה?" צ'רלי קטע אותו, "החלי הזאת תמכור גם את האמא שלה בשביל כמה גרושים."

"בקשר לזה..." ניסה רוני שוב, אבל הפעם היתה זו תום שהפסיקה אותו.

"טוב, אני עולה לשים את הביצים. זה הולך להיות חריף, אני מזהירה."

היא חזרה לאוטובוס, וצ'רלי נכנס אחריה וכעבור רגע צץ והושיט לרוני צלחת נקייה וסכו"ם.

רוני נאנח, הוא ייאלץ לחכות עם הבשורה. הוא ערך לעצמו מקום בשולחן, התיישב להמתין עד שהאוכל יהיה מוכן, וליטף את פרוותה השחורה של פּוּגי שבאה לארח לו לחברה.

כעבור כמה דקות תום הופיעה שוב בדלת, נושאת בידיה מחבת גדולה ומבעבעת. "זהירות, זה חם!" היא הניחה אותה במרכז השולחן, וצ'רלי מיהר אחריה כשבידו האחת בקבוק בירה קרה ובשנייה סלסלה ובה לחם לבן טרי.

"קדימה," האיץ, "שקשוקה אוכלים כשהיא חמה."

השניים התיישבו לשולחן, וצ'רלי לקח מיד פרוסת לחם עבה וטבל אותה ברוטב העגבניות שבמחבת.

"בואי נראה אם למדת משהו מאבא שלך."

"אבא שלי בטוח שהוא היחיד בעולם שיודע לעשות שקשוקה," לחשה תום לרוני.

צ'רלי טעם מהרוטב, מצמץ בשפתיו והכריז, "אוקיי, הבת שלי כבר בלשית יותר טובה ממני, ועכשיו גם יודעת לעשות שקשוקה כמו שצריך. זהו, אני פרשתי."

רוני הבחין שתום מסמיקה. הוא נעץ מזלג במחבת וטעם.

"נו?" תום הביטה בו בציפייה.

"מעולה," רוני ענה בקושי בפה מלא שקשוקה לוהטת, "וחריף אש!"

"כמו שצריך!" שאג צ'רלי ולגם מהבקבוק שלידו.

הדיבורים פסקו, והשלושה אכלו בשקיקה, כשתום משליכה מדי פעם חתיכת לחם לעבר פּוּגי, כדי שתרגיש שגם היא חלק מהארוחה העליזה.

* * *

צ'רלי סיים לאכול ראשון.

"לקינוח, שימו לב, יש שוקולד קוקוס שהבאתי מאפריקה," הוא הודיע.

"טעמתי מזה," אמרה תום ביובש, "זה אחד הדברים הדוחים."

צ'רלי מחה בתוקף. "זה לא דוחה, זה טעם נרכש. שם זה נחשב מעדן. רק העשירים אוכלים שם שוקולד."

"אני אשמח לטעום," רוני נעתר בהיסוס, וצ'רלי לא בזבז שנייה, ניתר ממקומו ומיהר לאוטובוס.

"תיזהר, זה איום ונורא," לחשה תום.

"שמעתי אותך, מכשפה!" צעק צ'רלי מתוך האוטובוס, "תני לילד להחליט לבד!"

רוני צחק. תום וצ'רלי נראו לו לפעמים כמו שני שותפים לדירה, ולא כמו אבא וילדה.

צ'רלי חזר ובידו טבלת שוקולד, שהציצה מתוך עטיפה חומה משונה. "בבקשה, תן ביס ותגיד לי שזה לא השוקולד הכי טוב שטעמת." תום גלגלה עיניים, ורוני שבר לעצמו קובייה קטנה והכניס אותה לפיו.

זה לא היה דומה לשום שוקולד שהוא טעם קודם, וגם לא לשום דבר אחר. זה היה גוש חום ובוצי, מתוק מדי, עם טעם לוואי מוזר של תבלין חריף ומשונה. תום צדקה. הדבר הזה היה בלתי ניתן לאכילה.

"מתרגלים לזה, נכון?" צ'רלי חייך אל רוני, שלא היה מסוגל להוציא מילה. הגוש היה תקוע בין שיניו, והוא התקשה להחליט אם לבלוע אותו או לירוק החוצה.

"הנה, את רואה? הוא מת על זה," אמר צ'רלי לתום.

"הוא עוד שנייה מקיא, אבא."

תום הושיטה לרוני מפית, והוא חטף אותה מיד ופלט לתוכה את כל מה שהיה בפיו. תום התפקעה מצחוק. רוני מיהר לשתות כוס מים בניסיון למחוק את הטעם הנורא.

צ'רלי הביט בהם באכזבה. "שני מפונקים. שעה לא הייתם שורדים שם."

"לפחות הם שילמו לך טוב?" שאלה תום.

"איזה שילמו. הבחור שהיה אמור לשלם לי נעלם. בסוף אני זה ששילמתי להם כדי שיחזירו לי את הדרכון."

"איך אתה תמיד מוצא את הלקוחות האלה?" תום הנידה בראשה בתסכול.

"העיקר שאני פה, נכון? כסף בא וכסף הולך, נמרונת."

תום משכה בכתפיה, ורוני הבין שזה הרגע שחיכה לו. "אתה צודק, צ'רלי. שומעים רגע? יש לי משהו לספר לכם."

לשמחתו, תום וצ'רלי השתתקו ונתנו לו לדבר.

"ליאו רוט, הפושע שגנב את המגילה, יושב עכשיו במעצר," אמר רוני. "המשטרה החרימה את כל מה שהיה עליו ברגע שעצרו אותו. כולל המעטפה שבה היו שמונים אלף שקל במזומן, על העבודה שעשית בשבילו."

"כמה?" עיניו של צ'רלי נפערו.

"ששש!" תום השתיקה אותו ופנתה אל רוני, "תמשיך."

"בקיצור, אמא שלי, בתור עורכת דין, דיברה עם התובעת והסבירה לה שהכסף הזה שלך, ושהוא לקח אותו ממך ברגע האחרון."

רוני השתתק והביט בתום בחיוך.

"נו??" תום האיצה בו.

רוני הרים את תיק הגב שלו ושלף מהכיס החיצוני את המעטפה. "קחי, זה שלך."

"די!"

רוני הושיט לה את המעטפה, והיא פתחה אותה בידיים רועדות. צ'רלי מיהר לקום ממקומו והציץ מעבר לכתפה. המעטפה השמנה היתה מלאה בשטרות כחולים.

"אין עליך, רונצ'ו," תום הביטה ברוני בעיניים נוצצות.

"ספרתי. כל הכסף שם," אמר רוני בגאווה.

"נמרונת! שיחקת אותה!" שאג צ'רלי.

"הכול בזכות רוני. ואמא שלו," אמרה תום. "אני חייבת להגיד לה תודה."

"תגידי לה שזה בא לנו בזמן, הכסף הזה," קרא צ'רלי. "אני סוף־סוף הולך להשמיש את האופנוע־סירה ששוכב פה עשר שנים. זוכרת שהיינו נוסעים בו פעם?"

"הגרוטאה הזאת?" תום התקוממה.

"זאת ענתיקה! היא פשוט צריכה קצת שיפוץ," צ'רלי התיישב שוב במקומו, מנסה לבלוע את העלבון.

רוני פנה אל תום. "האמת שאמא שלי הציעה שתפקידי את הכסף בבנק. ככה הכסף יצבור ריבית ותשתמשי בו רק כשתצטרכי משהו ללימודים או משהו חשוב אחר."

"הבן־עמוסים לא מאמינים בבנקים," צ'רלי השיב במקום בתו. "רק פראיירים שמים שם את הכסף שלהם."

"אני דווקא חושבת שזה רעיון מצוין," אמרה תום, "בטח אחרי מה שקרה עם הניתוח של פּוּגי."

"הווטרינר הזה שלך סתם רודף בצע," רטן צ'רלי, ותום קפצה ממקומה בכעס.

"מאיפה אתה יודע? אתה הרי בכלל לא היית פה!"

"את חושבת שהייתי בחופשה? אפריקה זה מקום איום ונורא. ראיתם איזה שוקולד הם אוכלים."

"מה קשור אפריקה?" קולה של תום רעד, "אתה לא רצית לעזור לי ממילא!"

"נו, והסתדרת יפה מאוד בסוף." צ'רלי משך בכתפיו והצביע על פּוּגי, "ולפרוטוקול, היא בכלל לא נראית לי חולה."

עיניה של תום רשפו מזעם.

"אם זה היה תלוי בך, פּוּגי היתה עכשיו..."

"תום," רוני קטע את דבריה ולקח את ידה בידו.

היא הביטה בו ונשמה עמוק. היא הבינה שהוא רוצה לתמוך בה. היא לא סיימה את המשפט, אבל חזרה והתיישבה.

שתיקה מעיקה נפלה בשולחן. רק פוגי הסתובבה ביניהם, מקוששת ליטופים, ובסוף התיישבה לרגלי תום.

הראשון שדיבר היה צ'רלי.

"את יודעת מה, את צודקת," הוא אמר בשקט לבתו. "שימי את הכסף בבנק. זה שלך, את הרווחת אותו."

תום לא ענתה.