בית סלאו 4 - רחוב המרגלים

1

אז כך נראה האביב בלונדון: הנשים בשמלות באורך הברך עם פסי רוחב בכחול־לבן, הגברים בז'קטים כהים מעל סוודרים בגוני פסטל. שני המינים נשאו תיקי כתף עם יותר תאים וסוגרים מהנחוץ, של הנקבות באדום או שחור, הזכרים בגוון מדברי בריא וגברי, וגם כובעים הרשימו מדי פעם, לצד קשתות שיער — בל נשכח את קשתות השיער. קשתות, בפסים בגוני הקשת, שיוו לנשים מראה מתלהב, כאילו סירבו להרפות מאופנת ילדותן, אף שגם ילדות ממש התפארו באותו אביזר בלא חשש ניכר. כפות רגליים עטו סנדלים או כפכפים, פרצופים עטו שביעות רצון משתאה, ושפת גוף הייתה אילמת אך מרובת הבעה, לוכדת רגע יחיד של רווחה ומקרינה אותו סביב. הם נראו מרוממים ומרודדים כאחד, אותם בלייני אביב מפלסטיק, ופסנתר המתיק נעימת רקע סתמית להנאתם, ומפל מים מיניאטורי תופף מקצב קבוע, וסמיר סידיקי צפה בכל זה בצמצום עיניים, פניו הצנומות דרוכות וחשדניות.

בחוץ, יום העבודה הראשון של השנה נסחב לו באומללות, גורר את משקלו הנפוח מהנגאובר לעבר אחר הצהריים המוקדמים, אבל בתוך וֶסטאייקרז — היכל מסחר ותענוגות רחב ידיים בפאתיה המערביים של לונדון — התֶמה הייתה של בוא האביב, אם כי עד שאכן יגיע כבר ידיפו חלונות הראווה ניחוחות בילויי קיץ עצלים במקום. באלמנך הדימויים של המקום, שכבר עבר לדף הבא, יוצגה השנה החדשה על ידי מזחלות וצעיפים וציפורי אדום חזה ידידותיות, אך המציאות סירבה להתפשר, והחיים מעברם הנגדי של חלונות הראווה לא דמו לאלו שמהם נהנו בובות התצוגה. כאן, קונים למודי סבל נדדו מחנות אחת למשניה במסע שרצפה חלקלקה מרטיבות הפכה למסוכן. כאן עצרו מותשים לנוח על אדן הבטון מסביב למזרקה, שכוס קלקר צפה במימיה וקצף עכור הצטבר בשוליה. המזרקה שכנה בנקודת מפגש שבה הצטלבו מסדרונות מכל כנפות שמיים, וכל מי שביקר בווסטאייקרס חלף על פניה במוקדם או במאוחר. מטבע הדברים כאן בעיקר השתהה סמיר, כדי לבחון לעומק את הלקוחות.

שלהם לא רחש חיבה יתרה. אם וסטאייקרז היה מקדש, כפי ששמע אנשים מתארים אותו, החסידים שלו לא היו אדוקים באמונתם. אף מאמין אמיתי לא היה זורק פסולת מזון מהיר בחזית הקתדרלה שלו, ומי שמבקש לקיים בכנות את מצוות אמונתו, לא צורך שישיית בירה לפני תשע וחצי בבוקר ואז מקיא על רצפת הכנסייה שלו. כמוסלמי אדוק, סלד סמיר מהמנהגים שהיה עֵד להם על בסיס יומיומי, אבל כמי שנמנה עם צוות קציני ההכוונה הקהילתיים המסור של וסטאייקרז — או המאבטחים, כפי שכינו את עצמם — הוא נמנע מלקרוא לאל לשלח נקמתו בכופרים, והסתפק בהנפקת אזהרות תקיפות למשליכי הפסולת ובהרחקת השתויים מתוך המתחם. בשאר הזמן הוא סיפק הוראות הכוונה, עזר לאתר פעוטות תועים, ופעם — הוא עדיין נזכר בכך תכופות — רדף אחרי גנב ותפס אותו.

אחר הצהריים האלה לא צפנו התרגשות דומה. האווירה הייתה לחה ואומללה, עקצוץ בעומק גרונו של סמיר רימז להצטננות קרבה, והוא תהה מניין יוכל לשנורר לו כוס תה כשהם הופיעו: שלושה צעירים התקרבו במסדרון המזרחי, אחד נושא תיק ספורט שחור גדול. סמיר שכח מהגרון שלו. אחד הפרדוקסים הגדולים בחוויית מרכזי הקניות הוא הרצון למשוך לשם צעירים, החיוניים לרווחיותם ולשגשוגם של מרכזים כאלה, אך בה בעת, משיקולי שקט ושלווה, ממש לא רצוי שיסתובבו במקום יותר מדי. השאיפה היא שהם יופיעו, ימסרו את כספם ויתחפפו. ולכן שכשצעירים מגיעים בשלשות, נושאים תיק ספורט שחור, מן התבונה לפקפק במניעיהם. או לכל הפחות להיות ערוך למעשי קונדס.

ולכן סמיר ערך סקירה של שלוש מאות שישים מעלות, וגילה שתי חבורות נוספות מתקרבות בשדרה הצפונית, אחת של צעירות שנראה שסברו שהעולם הוא מקור לשעשוע בלתי נדלה, האחרת חבורה מעורבת, כולה בג'ינס נפולי מפשעה ובנעלי ספורט פרומות שרוכים, מפיצה את העגה הג'מייקנית הרגילה של מתבגרים ילידי לונדון. ומערבה משם הסיפור היה דומה, בני נוער קרבים, במספרים משתנים, ופתאום החבורות כבר לא נראו נפרדות אלא מגוּדדות להמון, הנשלט על ידי תבונה יחידה. וכן, עדיין היה חופש, וצריך לצפות לנוכחות כבדה של נוער, אבל... במקרה של ספק, תדווח, אמרו לסמיר. וזה היה מקרה של ספק: לא רק הילדים, הכמות שלהם — והגיעו עוד כל הזמן — אלא איך שהם התקדמו לעברו, כאילו עמד סמיר סידיקי לחזות בפריחתה הראשונית של תנועה חדשה. הפיכה, אולי, כנגד מקדש כביר זה שעל שמירתו הופקד.

עמיתיו החלו להגיע, נסחפים בזרם. סמיר נופף בבהילות ושלף את מכשיר הקשר שלו בדיוק כשהשלשה המקורית נעצרה במרכז הזירה והניחה את תיקה על הרצפה. בזמן שלחץ על כפתור הדיבור הם פתחו את רוכסן התיק וחשפו את תכולתו. ובזמן שדיבר, זה התחיל: בבת אחת הקהל כולו, עשרות על גבי עשרות של ילדים נאספו סביב המזרקה — חסמו את הכניסה לחנויות — וטיפסו על שוליה. כולם עד אחד, כך נראה, פשטו את מעיליהם וחשפו חולצות ססגוניות מתחת, בגוני יסוד עליזים ובמערבולות של צבע, ואז הנערים לחצו על כפתורי טייפ ענקי בסגנון רטרו שפרקו מהתיק, ומרכז הקניות כולו נשטף רעש קולני מאוד ומקצב בס עמוק.

חיים בשביל השמש, וו־הו

וכולם רקדו, כולם עד אחד, בזרועות מונפות מעל ראשים, רגליים בועטות אל־על, אגנים מתנועעים וכפות רגליים נשלחות לכל עבר — אף אחד שם לא לקח שיעורי ריקוד, זה בטוח, אבל הילדים האלה ידעו לעשות חיים, וחיים הם אכן עשו.

חיים בשביל הקיץ

וכמה שזה טוב. פְלאש־מוֹבּ, הבין סמיר, ריקוד המוני. להיט גדול לפני שמונה או עשר שנים, שהתגלה על ידי דור חדש. סמיר כבר נתקל בזה פעם, ברחוב ליברפול: הוא עמד מהצד, משתוקק להצטרף, אבל משהו — משהו? מבוכת נעורים — עצר בעדו, והוא רק צפה בקהל, שהתפרץ בספונטניות עליזה ומתוכננת. הפעם, כמובן, הדבר קרה במשמרת שלו, ולכן יש לעצרו, אבל כרגע לא היה באפשרותו לעשות דבר — רק כלבים ומגפונים יוכלו לעצור את זה עכשיו. ואפילו מבוגרים שחררו עניבה ותופפו ברגלם למקצב הקיצי. אחד מהם, ממש באמצע, פתח את כפתורי מעיל הגשם שלו. ולרגע עיוור אחד גם סמיר נסחף לו באושרם הגואה של החיים, למרות הקור, למרות הרטיבות, והוא גילה ששפתיו מבקשות לנוע — אם כדי לחייך ואם כדי להצטרף בשירת הפזמון, חיים בשביל השמש, וו־הו, אפילו סמיר עצמו לא ידע — והוא נאלץ לכסות את פיו בכף ידו כדי להסתיר את תגובתו. התנועה סייעה לסוכך על שיניו, שבעזרתן הוא זוהה אחר כך.

משום שהפיצוץ, כשהגיע, לא הותיר דבר על כנו. הוא ריסק עצמות וכתש בני תמותה, והותיר מכל צורות החיים שסביבו רק שרידים חרוכים. חלונות הפכו לרסיסים, והמזרקה רחשה תחת מטר בוער של גושי אבן, לבנים, פלסטיק ובשר שנשרו לתוכה. כדור אש זועם בלע את המוזיקה ואת הרקדנים כאחד, ושילח גל הדף של חום ורוח לכל ארבע השדרות, בזמן שבובות הראווה האביביות בבגדיהן החדשים התפוצצו מאחורי זגוגיות שהיו ואינן. זה נמשך שניות, אך לא פסק לעד, ואלו שנותרו מאחור — הורים ומשפחות, אהובים וחברים — לנצח יציינו את התאריך כמועד של שיחות שלא נענו ושל רכבים שלא נאספו, יום שבו משהו כמו השמש זרח בכל המקומות הלא נכונים, וצרב לצמיתות את דמותו בחייהם של כל מי שנקרו בדרכו.

חלק ראשון

משהו כמו השמש

2

חום עולה, כידוע, אך לא תמיד בלא מאמץ. בבית סלאו לוּותה נסיקתו בסדרת חבטות וחרחורים, תיעוד קולי של מעבר מאולץ וכאוב מבעד לצינורות נרגנים, ואם היה ניתן לשלוף בדרך קסם את הצנרת מתוך מבנה ולִצפות בה כשלד חיצוני עצמאי, הרי שזו הייתה כולה דליפות ונזילות: דינוזאור שגרוני, שמפרקיו מעוותים בעקמומיות במקומות שבהם סדקים מחלימים הותירו צלקות כעורות, איבריו מגובבים ולא תואמים, קצותיו מוכתמים ומחלידים, והוא מפיח חמימות רפה בלבד. והדוּד, ליבה של החיה, לא ממש פועם, אלא יותר מגמגם במקצב טריפ־הופ, בפרצי התלהבות אקראיים שמפיקים שיהוקי חום במקומות לא סבירים, ופרפורים לא סדירים שמניבים כיסי אוויר המשתוקקים להיפלט החוצה. גם במרחק כמה בתים משם עוד ניתן לשמוע את נקישותיה של מערכת החימום הנושנה, שנשמעת כמו מפתח צינורות הדופק על מעקה מתכת, כמו מסר מוצפן המשוגר מתא כלא אחד למשנהו.

מדובר בגרוטאה בזבזנית ובקושי מתפקדת, אבל בניין משרדים מרופט זה — בקרבת תחנת הרכבת התחתית ברביקן, ברחוב אלדרסגייט, ברובע פינסבורי — לא בדיוק נודע ביעילותו, לא מבחינת ציוד ולא מבחינת כוח אדם. ואכן, דייריו היו יכולים באותה מידה לדפוק בעצמם על צינורות עם מפתחות ברגים, ככל שהדבר נוגע לכישורי התקשורת שלהם, אם כי בבוקר ינואר קריר זה, יומיים אחרי שהאסון הנורא במרכז הקניות וסטאייקרז קיפח את חייהם של יותר מארבעים נפשות, קולות אחרים נשמעים בבית סלאו. לא בחדרו של ג'קסון לאמב, לשם שינוי: מכל דיירי הבניין, נדמה שהוא אמור להיות מתואם במיוחד עם הצנרת הרעועה, מאחר שהוא עצמו אינו זר לבעבוע פנימי ולגיהוקי פתע חמימים, אך כרגע משרדו עומד ריק, והרדיאטור שבו הוא מקור ההמולה היחיד. בחדר ממול, לעומת זאת — עד לפני כמה חודשים, חדרה של קתרין סטנדיש, וכעת של מוירה טרֶגוריאן — לפחות מתנהלת שיחה כלשהי, גם אם בעלת אופי חד־צדדי בהכרח, מאחר שמוירה טרגוריאן נמצאת בחדר לבדה: המונולוג שלה מורכב מהברות יחידות תקיפות — פה צַק, שם אוּך — המשולבות במשפט שלם פה ושם — לא חלמתי שיגיע יום ו־מה זה בכלל, בשם אלוהים? מאזין צעיר יחסית היה יוצא מתוך הנחה שמוירה הוגה את חלקי הדיבר הללו לטלפון, אך למעשה הם מופנים אל המסמכים שעל שולחנה, ניירת שהצטברה בהיעדרה של קתרין סטנדיש, ועשתה זאת באופן שלא הושפע מעקרונות ארגוניים, בין שכרונולוגיים או אלף־ביתיים ובין שהגיוניים, מאחר שהונחו שם על ידי לאמב, שלשיגעון שלו לסדר יש עוד דרך ארוכה לעבור עד שיהיה ניתן לסווג אותו כנוירוטי, או אפילו כניכר לעין. יש שם גיליונות נייר רבים, וכל אחד מהם צריך להיות במקום מסוים, ולגלות באיזה מקום בדיוק מדובר מתוך שלל האפשרויות, הוא תפקידה של מוירה היום, כפי שהיה גם אתמול, וכפי שיהיה גם מחר. גם אם היה עושה זאת במזיד, לא היה לאמב מצליח לחשוב על התוודעות הולמת יותר לחיים בפיקודו, כאן בצינוק הבירוקרטי הזה של השירות החשאי, אך האמת היא שלאמב לא העביר את המסמכים לטיפולה של מוירה, אלא יותר סילק אותם מטיפולו שלו, בגישת רחוק מהעין — רחוק מהלב, המאפיינת את יחסו לניירת לא רצויה. מוירה, שזהו לה יומה השני בבית סלאו, ושטרם פגשה את ג'קסון לאמב, כבר החליטה שתיאלץ להחליף עימו כמה מילים תקיפות כשיגיע אותו רגע. ובעודה מהנהנת לעצמה בתקיפות בתגובה למחשבה זו, הרדיאטור נוהם כמו חתול טרוף דעת ומבהיל אותה במידה כזאת שהיא מפילה את הניירות שבידיה, וצריכה למהר לאסוף אותם בטרם יתבלגנו שוב.

בינתיים, מגרם המדרגות בקומה שמתחת, קולות אחרים צפים מעלה: מלמולים מהמטבח, שבו קומקום רתח לא מכבר, ומקרר שנפתח זה מקרוב מזמזם לו. במטבח נמצאים ריבר קרטרייט ולואיזה גאי, שניהם אוחזים בידיהם ספלים חמימים, ולואיזה שוטחת פרשנות כמעט רציפה על התלאות והייסורים הנלווים לרכישת דירתה החדשה. הדירה שוכנת במרחק ניכר מהעיר, כפי שדירות לונדוניות צריכות להיות כדי שניתן יהיה להרשות אותן לעצמך, אך התמונה שהיא מתארת לגבי ממדיה, הנוחיות שהיא מספקת והמרחב הפנוי שבה, מעידים על שביעות רצון חדשה שריבר היה שמח בכנות לראות, אלמלא היה שקוע במחשבות נוגות על נושא אחר. וכל אותו זמן, מאחוריו, הדלת למשרדו שלו חורקת על צירים צווחניים, לא משום שמישהו משתמש בה כרגע, אלא במחאה כללית על רוח הפרצים הרודפת את בית סלאו, ובטרוניה ספציפית יותר המופנית כלפי ההמולה העולה מהקומה שמתחת.

אך בעוד דלתו נותרת סגורה, משרדו של ריבר אינו ריק, משום ששותפו החדש — סוס איטי זה קרוב לחודשיים — יושב בו, שמוט בכיסאו, ברדס הקפוצ'ון שלו משוך על ראשו. מלבד אצבעותיו הוא דומם לגמרי, אך אלו נעות ללא הרף, המקלדת הוסטה הצידה כדי לפנות להן מקום, ואף שמתבונן מהצד היה מבחין בתנועות תזזית של אי־שקט ותו לא, מה שג'יי־קיי קואו מתווה על פניו החבוטות של שולחנו הוא ביצוע דומם של מה שמתנגן בראשו דרך האייפוד שלו: רסיטל הפסנתר המאולתר של קית' ג'ארט באוסקה, מ־8 בנובמבר 1976, אחד הקונצרטים מאלבום "סאן בֶּר". אצבעותיו של קואו מתוות את הנעימות שגילה ג'ארט באותו ערב, ממרחק כל אותם קילומטרים וכל אותן שנים. מדובר בהדהוד אילם לגאונותו של אחר, שמשרת מטרה כפולה: הרגעת מחשבותיו של קואו, הקודרות למדי, והחרשת הקולות שאחרת היו מתרוצצים בראשו: קול של בשר לח הנופל לרצפה, למשל, או זמזומה של סכין חיתוך חשמלית המונפת ביד פולש עירום. אך את כל אלו הוא שומר לעצמו, וככל שהדבר נוגע לריבר ולשאר שוכני בית סלאו, ג'יי־קיי קואו הוא חידה עטופה במסתורין בתוך תעלומה, וכל החבילה הזאת מעוצבת בדמות פּוֹץ חמוץ ולא תקשורתי.

אף שגם אם היה פוצח ביודל, עדיין לא היה נשמע מבעד להמולה שבקומה שמתחת. השאון הזה אינו בוקע מחדרו של רודריק הוֹ, או לפחות לא במידה החורגת מהרגיל (המיית מחשבים, טינטוּנו הטיניטוּסי של האייפוד הפרטי של הו, הטעון במוזיקה אגרסיבית בהרבה מזו של קואו, שריקתו החוטמנית, שאליה איננו מודע, חריקת הגומי שפולט הכיסא המסתובב שלו כשהוא מניע עליו את ישבנו); לא, מה שמפתיע באווירה בחדרו של הו — או שהיה מפתיע את מי שהיה בוחר לשרוץ שם, דבר שאיש אינו בוחר, משום שזהו חדרו של הו — הוא היותה מרוממת. עליזה, אפילו. כאילו משהו שאינו תחושת העליונות הרגילה שלו מחמם את ליבו של רודי הו בימינו, דבר שהיה יכול להביא תועלת, בהתחשב בחוסר יכולתו של הרדיאטור שלו לחמם כל דבר שהוא, לב או אחר: המכשיר מכחכח כעת, ויורק בועות משסתומו, מתיז מים על השטיח. הו אינו מבחין בזה, וגם אינו קולט את הגרגור המתלווה לכך מעומק צינורות המערכת — רעש שהיה מחריד משלוותה כל חיה כבירה: סוסים, אריות, נמרים — אך לא בזכות קור רוחו הטבעי של הו, ולא משנה מה דעתו שלו בעניין, אלא משום שהוא פשוט אינו שומע אותו. והסיבה לכך היא שחרחוריו וגרגוריו של מעי הרדיאטור, דפיקות ונקישות הצינורות, ושקשוקיו הניתזים של השלד החיצוני של המערכת, טובעים כולם ברעש הבוקע מהדלת הסמוכה, שם חוקר מרקוס לונגרידג' בעינויים את שירלי דאנדר.

"בלועעע — בלעעע — אוף — חוף — בלעח!"

"כן, לא הבנתי אף מילה."

"בלעעעער!"

"סליחה, זה אומר —"

"בלעעעע!"

"—דוֹד?"

הכיסא שאליו נקשרה שירלי בחגורות ובצעיפים הושען בזווית אל שולחנה, וכמעט התרסק לרצפה כשקימרה את גבה. קול נפץ רם רימז על נזק מבני, בדיוק בזמן שהמטלית שכיסתה את פניה נחבטה בשטיח כמו פגר חיה תת־ימית הפוגע בסלע. שירלי עצמה השמיעה קולות דומים זה זמן־מה. מי שהיה מתבקש לנחש, אולי היה מעלה אפשרות שמישהו מנסה להפוך את עצמו מבפנים החוצה, בלי להיעזר בכלים.

מרקוס, שורק לעצמו חרש, הניח חזרה את הקנקן על ארון התיוק. כמה טיפות מים ניתזו על הסוודר שלו, מצמר מרינו תכול עם צווארון וי, והוא ניסה למחות אותן בהצלחה האופיינית לניסיונות ממין זה. אחר כך התיישב ובהה בצג המחשב שלו, שעבר זה זמן להציג את שומר המסך: רקע שחור שבו ניתר כדור כתום, מתנגש בגבולות שוב ושוב ולא מתקדם לשום מקום. כן: מרקוס הכיר את התחושה.

אחרי כמה דקות הפסיקה שירלי להשתעל.

אחרי כמה דקות נוספות היא אמרה, "זה לא היה נורא כמו שאמרת."

"החזקת פחות משבע שניות."

"מה פתאום. זה היה בערך חצי שעה, ו—"

"שבע שניות, מהטיפות הראשונות למה שזה לא יהיה שאמרת. בלועעע? בלעעע?" הוא דפק בידו על המקלדת ושומר המסך נגוז. "לא מילת הביטחון שעליה סיכמנו, דרך אגב."

"אבל הפסקת בכל זאת."

"מה אגיד לך? אני מתרכך."

גיליון נתונים נגלה לעין. ברגע הראשון מרקוס התקשה לזכור מה הוא מייצג. לא התבצעה הרבה עבודה במשרד הזה לאחרונה.

שירלי חילצה את עצמה מהצעיפים ומהחגורות. "לא מדדת כמו שצריך."

"מדדתי בצורה מושלמת," אמר, מושך את המילה: מוש־ל־מת. "כמו שאמרתי, אף אחד לא יכול לעמוד בחרא הזה. בגלל זה הוא כל כך פופולרי אצל הערפדים."

הערפדים היו אלו שמתפקידם להקיז דם מאבנים.

שירלי זרקה עליו את המטלית הרטובה. בלי להתיק עיניים מהמסך הוא תפס אותה ביד אחת, ועיקם פנים כשמים ניתזו לכל עבר: "תודה באמת."

"בבקשה." היא ניגבה את ראשה: קרצוף של כחמש שניות. "עכשיו תיתן לי לעשות את זה לך?"

"היית. מתה."

היא חרצה לשון. ואז אמרה, "אז. היית מוכן לעשות כזה דבר?"

"כרגע עשיתי, לא?"

"על אמת, התכוונתי. ולהמשיך עם זה."

מרקוס נשא מבט. "אם זה היה מונע עוד וסטאייקרז, ועוד איך. הייתי ממשיך עד שהבן זונה היה מגלה לי הכול. ואם הוא היה טובע תוך כדי, לא היה מזיז לי."

"זה נחשב רצח."

"לפוצץ ארבעים ושניים ילדים במרכז קניות זה רצח. לענות חשוד בטרור עד מוות, זה תחזוקה שוטפת."

"הפילוסופיה של מרקוס לונגרידג', כרך ראשון."

"זה די מסכם הכול. מישהו צריך לעשות את החרא הזה. או שאת מעדיפה לתת לטרוריסט להסתובב חופשי, העיקר לא לפגוע בזכויות האדם שלו?"

"לפני רגע הוא היה רק חשוד."

"ושנינו יודעים מה זה אומר להיות חשוד."

"עדיין יש לו זכויות."

"כמו שהיו לילדים ההם? תגידי את זה להורים שלהם."

הוא הגביר את קולו, דבר ששניהם התרגלו לא לדאוג לגביו, בשל היעדרו של לאמב לאחרונה. זה לא אומר שהוא לא עלול לצוץ בכל רגע, כמובן — גופו המגודל חרישי להחריד במדרגות, כך שהרמז הראשון לנוכחותו הוא הבל פיו הניקוטיני וגישתו המסריחה: עושים חיים, אני רואה? — אבל עד שזה יקרה, שירלי נקטה בגישה של לָמה לא להמשיך לחפף.

היא אמרה: "אולי. אני פשוט לא חושבת שזה כזה פשוט."

"כן, דברים נעשים פשוטים מהר מאוד ברגע האמת. חשבתי שכבר הספקת להבין את זה. בכל מקרה," הוא הצביע על הכיסא שעליו ישבה, "כדאי שתעבירי את זה למשרד של הו."

"למה?"

"הוא שבור."

"אה. כן. חושב שהוא ילשין?"

"לא אם פלומת הישבן הזאת שהוא קורא לה זקן יקרה לליבו," אמר מרקוס, וליטף לרגע את שלו. "אם הוא ילשין עלינו ללאמב, אני תולש לו אותו מהסנטר."

בטח רק צורת ביטוי, חשבה שירלי, אך ייתכן שגם בידור עתידי.

עם מרקוס אי אפשר לדעת.

אם היה מודע להיותו מושא לפנטזיות אלימות מצד עמיתיו לעבודה, היה רודריק הו תולה זאת בקנאה מצידם.

הוא נראה פנטסטי, וזאת עובדה.

ולא צריך להסתפק במילה שלו בעניין.

כרגיל, הוא הגיע במצב רוח מעולה: טופף לו פנימה בז'קט חדש־דנדש (עור שחור עד המותן — לא להתבייש במה שיש!), פתח פחית רד בול והוריד אותה בשלוק בזמן שהציוד התחמם. ברצינות, ברצינות, זה התחיל להוריד לו את ההיי: המחשב שלו בבית היה חזק יותר ממה שסיפק לו השירות, אבל מה אפשר לעשות — להסביר לג'קסון לאמב שיש צורך בתקציב רציני אם רוצים לגרור את בית סלאו משנות התשעים לימינו?... הוא עצר לרגע, לאפשר לתסריט להתגבש: "ג'קסון, ג'קסון, תאמין לי — החליפות, גבר, הם חייבים לפתור את זה. לבקש ממני לעבוד עם החרא הזה זה כמו, טוב, נאמר זאת כך. היית מבקש מפול פּוֹגְבָּה לבעוט בפחית?" ולאמב יגחך וירים ידיים במחווה של כניעה: "ניצחת, ניצחת. אדאג שהחננות בפארק יפתחו את הארנק..."

זה הכיוון הנכון, החליט.

אם לאמב יופיע אי־פעם, זאת בהחלט הדרך לפעול.

בינתיים הוא פוקק את מפרקי האצבעות שלו, נכנס לאמזון, כתב ביקורת של כוכב אחד על ספר רנדומלי, ובחן את הזקן שלו במראה שהצמיד למנורת השולחן. סטייליסטי ברמות. פה ושם קווצה מג'ונג'נת בתוך השחור, אבל לא משהו שקצת עבודת פינצטה לא תסדר, וגם אם זה לא סימטרי לחלוטין, חמש דקות עם מספרי המטבח הוותיקים ישיבו את העסק למסלול במהרה. צריך לעבוד כדי להיראות טוב. זאת לא פיזיקה גרעינית, אבל כמה מרפי השכל בסביבה עוד לא הצליחו לפצח את הסוד — בלי לנקוב בשמו של ריבר קרטרייט, כמובן.

חה חה חה.

קרטרייט היה למעלה במטבח וקשקש עם לואיזה. הייתה תקופה, לא מזמן, שבה נאלץ רודי לשחק אותה קול עם לואיזה. היה ברור שהיא נדלקה עליו: מביך, אבל זה המצב — ולא שהיא סחבה בלה לגמרי, בתאורה נכונה היא דווקא הטילה צללית נאה, אבל היא זקנה, שלושים פלוס, וכשנשים מגיעות לגיל כזה, נדבק להן סירחון קל של ייאוש. רגע של חוסר תשומת לב, והן יבחרו לך וילונות ויציעו ערב שקט בבית. לא ככה רודריק הו משחק אותה: אז סָיונרה, בובה. בהיותו בחור בעל טקט, הוא הצליח להעביר לה, בלי שייאלץ לנקוט במילים מפורשות, שהרוד מחוץ לתחום — שהעתיד לא צופן לה את הדיק של הריק — ולזכותה ייאמר שהיא קיבלה את זה בלי יותר מדי עניינים, חוץ ממבט עורג מזדמן של מה־היה־יכול־להיות. בנסיבות אחרות, חשב, אולי היה אפשר לעשות לה טובה — לזרוק עצם לאישה בודדה כמחווה של חסד — אבל לדהור על הרוד דרך קבע לא עתיד לקרות, ויהיה אכזרי מצידו לפתח אצלה תקוות.

חוץ מזה, אם הגברת הייתה תופסת אותו מנחם אישה אחרת, הוא היה מסתבך בצרות צרורות.

קלטו את לשון היחיד.

גברת, לא "גברות".

רודי הו השיג לעצמו חברה.

עדיין מזמזם, עדיין במצב רוח מעולה, ועדיין נראה פנטסטי, חזר הו למסך שלו, הפשיל שרוולים מטפוריים, וצלל ראש לתוך הרשת האפלה, חירש לחרחוריו הנמשכים של הרדיאטור שלו ולשכשוך בצינורות שחיברו את החדר שלו אל שאר החדרים.

*המשך הפרק בספר המלא*