שורשים

שערוריה בבית המרחץ

לומדי התורה ובעלי ההשכלה זכו ליחס של כבוד בעיירה שלנו. הם היו אנשים נשואי פנים שזילזלו במעוטי השכלה וחסרי האמצעים, התנשאו מעליהם והשתדלו להרחיק את ילדיהם מחברתם.

בתחתית הסולם החברתי היו סוחרי הסוסים. שפתם היתה שפת השוק הגסה, דיבורם צעקני ותפילתם נחפזת. הם היו הראשונים שסיימו כל תפילה בבית המדרש שלנו, אבל גם הם חיכו מתוך כבוד וסבלנות, יחד עם כל הקהל, עד שהרב יגמור את תפילתו.

הרב גר בסימטת סוחרי הסוסים והעגלונים. העגלונים וסוחרי הסוסים התגאו שזכו לכבוד גדול שכזה.

בייחוד התמהמה הרב בתפילת שמונה־עשרה. בבית־המדרש שרר שקט מוחלט ומתוכו שמעו את לחישת התפילה המתארכת של הרב. כשהרב פסע את שלוש הפסיעות לאחור ואת שלוש הפסיעות לפנים וקד קידה כמקובל - ידעו שבזה נגמרה תפילת־העמידה. לסוחרי הסוסים רווח לאחר שהתאפקו מדיבור של חול במשך כל תפילת הרב. רק התחילו לקרוא בתורה, הם יצאו החוצה והתרכזו בחדר הכניסה לבית־המדרש. הם לא היו להוטים אחרי עליות לתורה, מרצון ויתרו עליהן, כדי שלא להסתבך באמירת הברכות.

בחוץ, החלו מייד לדבר על סוסים, שהיו כל עולמם. סיפרו על חילופי הסוסים שעשו במשך השבוע, על מכירות וקניות, התפארו בכל מיני תרמיות ותחבולות שנקטו בעסקאותיהם. גם בני־אדם הם מדדו כאילו היו סוסים. סיווגו אותם למשתוללים, לשקטים ולנושכים. אלה העובדים כמו סוסים, צוהלים כמו סוסים, כאלה שזקוקים לרסן, לשוט ולמושכות.

העגלונים וסוחרי הסוסים היו תמיד מבודחים ועליזים. תמיד היה ברק של שובבות בעיניים החייכניות שלהם. הם אהבו להתבדח גם עם ילדים, ואנו נמשכנו אחריהם. בשבת, אחרי אכילת החמין, נהגו להוציא את הסוסים מהאורוות ולהשקות אותם. הסוסים הצעירים שיחקו, שעטו, התרוממו בצהלה פראית על רגליהם האחוריות. הסוסים היותר מבוגרים נשכו זה לזה בצלעות והתפלשו בעפר. העגלונים סקרו אותם במבט של מומחים, מנו את מעלותיהם, ציינו חסרונות שיש להעלימם בזמן המכירה.

הרבה נסים ונפלאות הם סיפרו לנו, הילדים, על סוסים ובכלל זה גם סיפורים מצחיקים. היה להם אורח דיבור מיוחד... הם היו מלעיגים על נכבדי העיירה, מחקים את שמואל חיים עם הכרס הגדולה והרגליים הגוצות... איך שהיה רודף אחריהם כשהיו צעירים כשהתגנבו לגן התפוחים שלו. בכוונה היו מריצים אותו, עוללו לו כל מיני תעלולים ואז ברחו במרוצה. הציגו לפנינו איך בריינה אשתו של שמואל חיים היתה מתנדנדת מצד אל צד כמו אווזה על שתי רגליה העקומות. בקריצת עין היו רומזים על "עניינים שבינו־לבינה", וצוחקים במלוא הגרון. לאחר כל ההצגות הללו, היו מחזירים את הסוסים לאורווה.

הם היו מיומנים מאוד ברכיבה. כהכנה להחלפת סוס או למכירתו, היו שמים פלפל חריף מתחת לזנבו, מרביצים לו חזק בצלעות ומצליפים בו בשוט. הסוס המפוחד היה עירני מאוד, כולו תנועה, ואחרי שהוצג לפני הקונה, כדי להפגין את מהירותו, היו קופצים עליו בזריזות, והסוס היה מזנק ורץ כחץ מקשת; וגם כשהקונה התיישב עליו, היה הסוס עדיין מפוחד ודהר בכל כוחותיו.

גם אנו הילדים שיחקנו ברוכב וסוס. התחלקנו לסוסים ורוכבים. סידרנו לנו מושכות מחוטים, שמנו אותן על כתפי החבר למשחק והעברנו את החבל מתחת לזרועותיו. דהרנו בשדות, ואז התחלפנו בתפקידים.

טבקה היה הצעיר מכל אחיו העגלונים. הוא היה מבוגר מאיתנו, אבל היה חבר טוב שלי, של אחי ושל כל הילדים. לאחים של טבקה היו ארבעה סוסים, והם היו מובילים בירה בחביות עץ גדולות מבית־המיבשל שבאחוזת הפריץ, שהיתה מרוחקת חמישה קילומטרים מהעיירה, לעיר הגדולה וילנה. שם מילאו את הבירה בבקבוקים ושיווקו אותה. בשבת, אחרי שהשקה את הסוסים, היה טבקה מכניס אותנו לאורווה, שנעזור לו בהאכלה שלהם ובתמורה היה מושיב אותנו על גבי הסוסים.

החוכר היהודי שהפעיל את בית מיבשל הבירה עדיף עגלונים יהודים והיה מוכן לשלם להם יותר מאשר לעגלונים גויים, שעליהם, לדעתו, אי־אפשר היה לסמוך - זה היה כאילו לתת לחתול לשמור על שמנת; כי בזמן הנסיעה היו העגלונים הגויים קודחים חור דקיק בחבית, נועצים גבעול קש דרך הנקב, לוגמים מהבירה ומשתכרים כלוט, וכך לא הגיעו ליעדם בזמן, לא חזרו בזמן וגרמו נזקים כבדים. העגלונים היהודים לעומתם לא נגעו במשקה, הגיעו בסדר וחזרו בזמן.

לפעמים קרה שהיו צריכים היו להחזיר את החביות הריקות לבית־המיבשל ביום שישי אחרי הצהריים. האחים שהיו עייפים מעבודתם כל השבוע מסרו את הנסיעה הזו לטבקה הצעיר, שלא עבד איתם בקביעות, ואז היה טבקה היה מצרף אותנו לנסיעה. הוא היה נוסע בראש השיירה של ארבע עגלות, ואנחנו הילדים התיישבנו בזוגות בשלוש העגלות האחרות ונסענו אחריו. הסוסים הכירו את הדרך ויכלו להגיע גם בלי שיובילו אותם, אבל האחים רצו שישגיחו עליהם שמא תתרחש איזו תקלה, ולכן מסרו לידינו את המושכות. כשהגענו, הורידו הפועלים את החבילות וכיבדו אותנו בבירה, שהגישו לנו בקנקן גדול מנחושת בעל שתי אוזניות. טעמנו... טעם הבירה היה מר - עיקמנו את האף, ירקנו, ובשום אופן לא רצינו לשתות עוד. הגויים השתוממו: "איזה עם זה היהודים, מפחדים אפילו לנגוע במשקה, איזה מין חיים אלה, בלי לשתות קצת."

ראש וראשון בין העגלונים וסוחרי הסוסים היה נחמיה. איש רזה, קומתו הגבוהה כפופה, פניו אפורות כחושות, לא מגולחות, עיניו עירניות וקמטים שזורים בזוויותיהן ובזוויות שפתיו. צווארו היה ארוך עם פיקה עולה ויורדת. מטפחת היתה תמיד קשורה מתחת לסנטרו וחיוך ערמומי ריחף על שפתיו הדקות. בניגוד לעגלונים אחרים, דיבורו היה שקט, כבורר בזהירות כל מלה ומלה; הוא היה בעל שכל חריף ונהנינו מאמרות פיו. אמרו עליו שאילו היה לומד היה עורך־דין מעולה. מעולם לא הפסיד בענייני סוסים.

פעם, בעת עריכת חופה וקידושין בסמטת סוחרי הסוסים, באמצע קריאת הכתובה, הרגיש הרב הישיש שלנו חולשה, הפסיק את הקריאה ולא יכול היה להמשיך. נחמיה שעמד בקירבתו ולא היה בקיא "באותיות הזעירות" אזר עוז שלא להשבית את השמחה, לקח מידו של הרב את הכתובה והמשיך לקרוא אותה בארמית. אוזניו להטו. על מצחו ביצבצו אגלי זיעה, אך נחמיה המשיך את הקריאה עד הסוף. כשגמר אורו פניו. אנשים התגלגלו מצחוק. אפילו בדחן לא היה מסוגל להצחיק ככה את הקהל כמו נחמיה בקריאתו את הארמית... מחאו לו כף על האומץ שלו. השמחה בחתונה היתה כפולה ומכופלת. הרבה זמן בעיירה חיקו את נחמיה קורא ארמית.

בוקר אחד, שהחל ככל הבקרים, נפל דבר לא צפוי בעיירה. היתה דממה קרירה ורוגעת, הבוקר הרך ליטף את השיבולים, הציפורים פצחו בשיר, רועה העיירה תקע בקרן האיילים הגדולה שלו תקיעה חזקה שהרעידה את כל העיירה, והתחיל לאסוף את העדר למרעה. הבריות יצאו לעבודתם וכך גם העגלונים וסוחרי הסוסים.

אותו יום היה אמור להיות יום של מרחץ בעיירה. לא היה לנו יום קבוע לכך, אך אתמול אחרי־הצהריים עבר בלן העיירה, שהיה גוי, מבית לבית והודיע בקול הבס החזק שלו שתי מילים - מחר בית־מרחץ!....

על שעה מדויקת לא צריך היה להודיע, בדיוק כמו שלא היה צריך, להבדיל, להודיע על שעת תפילה או התחלת הלימודים בחדר. כולם גם ידעו שתחילה מתרחצות הנשים, ואחריהן הגברים.

בית־המרחץ עמד ליד הנהר. הבלן היה מסיק את התנור מבעוד מועד, שואב מים במשאבת־יד מהנהר לדוודים גדולים ומחמם אותם. ומכין חביות עץ גדולות וגיגיות למים החמים. באמצע בית־המרחץ היה המקווה, שכל הזקנים טבלו במימיו הדלוחים והצוננים.

מקלחות לא היו בבתי העיירה שלנו, איש עוד לא חשב על התקנת מערכת צינורות למים זורמים, ואנשים הלכו לבית־המרחץ הציבורי, ששימש בתפקיד חשוב מאוד בחיי העיירה, גם כמקום בילוי ומפגש חברתי. כל הבעיות והעניינים נדונו שם.

באותו יום התפנו העגלונים וסוחרי הסוסים התפנו מוקדם מעבודתם. הם היו תמיד הראשונים שהגיעו לבית־המרחץ ושהו בו יותר מהאחרים. בניגוד למעמדם הנמוך בבית המדרש, בבית־המרחץ הם היו השולטים. הם שהיו שופכים דליי מים קרים על על האבנים הלוהטות ונסוגים בזריזות שלא להיפגע מהאדים הלוהטים שעלו והציפו את חלל בית־המרחץ. ערפל סמיך כיסה על הכול.

העגלונים וסוחרי הסוסים היו מטפסים על הספסלים העליונים של מדור ההזעה, טובלים צרור של זרדים במים רותחים וחובטים בהם את הגוף עד שהעור האדים. הגדיל לעשות מכולם אבא הקצב, יהודי בא בימים, בעל זקן לבן ארוך. הוא טיפס עד לספסל האחרון שמתחת לתקרה, שהיה החם ביותר, חבט בזרדים את גופו ונאנח בקולי־קולות: "יהודים הצילו - אני הולך למות"... אם צעיר בחבורה פנה אליו בגוף שלישי והציע לו "רֶבּ אבא במחילה, אולי הוא יירד למטה... אני אעזור לו" - היה רֶבּ אבא מתרתח וזועק... ״שייגץ, דרך ארץ בפני זקנים!..."

יום אחד, כהרגלם, הקדימו העגלונים וסוחרי הסוסים והתייצבו ראשונים בתור. אותו יום, משום מה, הנשים האריכו בשיחתן, כך שהיו עדיין בפנים וטרם גמרו להתרחץ. אחרי שהקישו בדלת כמה פעמים ולא נענו, היו בטוחים שבית המרחץ ריק, הם התפשטו ונכנסו, עירומים כביום היוולדם. זלמנ'קה הזריז בראש, כמנהגו, שפך דלי מים על האבנים הלוהטות, החדר התמלא תימרות אדים סמיכות, הנשים המופתעות נבהלו וחשבו שאלה הם שדים שפרצו פנימה, השפילו עיניהן בבעתה נוכח הגברים העירומים, וברחו החוצה בצרחות איומות.

הידיעה על העגלונים וסוחרי הסוסים שפרצו עירומים לבית־המרחץ בשעה שהנשים עוד היו בפנים, פשטה בעיירה כדליקה בשדה קוצים. המעשה הזה הדהים והחריד את כולם. אף אחד לא יכול אפילו להעלות על דעתו ששערורייה נוראה כזו עלולה להתרחש אצלנו. האנשים הפסיקו את העבודה, התגודדו בקבוצות ונאנחו - אוי לאוזניים שכך שומעות, אוי לעיניים שכך ראו!... חטא כבד כזה! גילוי עריות בפרהסיה!... לא יאומן שיהודי שפוי בדעתו יעשה מעשה כזה. אולי דיבוק נכנס בהם!... אולי דעתם נטרפה עליהם?!... זקוקים אנו להרבה רחמי שמים שיסולח לנו... אנשים החלו באמירת תהלים.

בין המתרחצות היו גם נשים מיוחסות ומכובדות. למרבה המזל, אמי לא היתה ביניהן, היא כמעט ולא הלכה לבית־המרחץ, כיוון שלדבריה, היא לא סבלה את החום והאדים שם... לרוב היא התרחצה בבית, באמבטיה גדולה מפח, אחרי שחיממה לה מים בכמה סירים גדולים. גם אבי, אני ואחי התרחצנו בבית, אך לפעמים גם היינו הולכים לבית־המרחץ.

כשראשי הקהל שמעו על המעשה המחפיר בעגלונים וסוחרי הסוסים - בערה חמתם להשחית. פושעי ישראל הם... יש להענישם בכל חומר הדין, שיירקבו בבית הכלא... יש להגיש נגדם כתב אשמה לבית־המשפט הממשלתי!...

בעיירה שלנו, כבכל עיירות היהודים, תופעות של בריונות ואלימות בין היהודים היו נדירות ביותר, אם היו בכלל. על כל פנים, גם כשהיתה בעיה, אנשי העיירה לא רצו להישפט בבתי־משפט ממשלתיים ובכלל השתדלו להתרחק מהמשטרה. מריבות וסכסוכים בין יהודים יושבו בדרך של דין־תורה. הלכו להתדיין אצל הרב, וסמכותו היתה מקובלת וקובעת. שערוריית בית המרחץ היתה מקרה ראשון בעיירה שיהודים הלכו למשטרה להגיש תביעה משפטית נגד יהודים.

משטרת העיירה מנתה ארבעה שוטרים ומפקד. היה גם חדר מעצרים מסורג, שבדרך מקרה, פנה לחצר בית־הכנסת. לפעמים, כשעברנו שם, ראינו בפנים עצירים שביקשו סיגריה. שני שוטרים רכובים על סוסים היוו מעין ניידת משטרתית. הם הסתובבו בין הכפרים למסור הודעות של בית־המשפט, לבצע מעצרים, ובעיקר עקבו אחרי איכרים שבישלו במחתרת יי"ש משעורה. ייצור יי"ש ביתי היתה עבירה על החוק, שרבים מהגויים עסקו בה. אמנם הייצור התנהל באיזה בניין נסתר, אך היה קל מאוד לאתר אותם לפי העשן הלבן שהיתמר מהמקום. בעיירה אמרו שהשוטרים האלה עשירים כקורח, מכל תשלומי השוחד שהם מקבלים תמורת העלמת עין מהמזקקות המחתרתיות.

בימי ראשון ובחגי הנוצרים היו כל החנויות בעיירה סגורות לכאורה, שכן החוק אסר לסחור בהם. האיכרים ביקרו בכנסייה, ולאחר התפילה פקדו גם את החנויות. החנוונים היהודים הכניסו אותם בדלת האחורית ומכרו להם סחורה בסתר, והשוטרים כמובן עקבו אחר הנעשה ורשמו קנסות. ראשי־הקהל היו מנהלים משא ומתן עם מפקד המשטרה שיקל על הפיקוח, ובתמורה היו מעניקים לו מתנת שוחד ביד רחבה ״לקראת החגים״.

לאחר האירוע בבית־המרחץ, הגיעו ראשי הקהל למשטרה. היומנאי, לאחר קבלת רשות, הכניס אותם לחדר המפקד.

המפקד הזמין אותם לשבת, ושמע בפליאה את תלונתם. היה זה מקרה ראשון שנתקל בו, שיהודים יגישו תלונה נגד יהודים. ונראה שגם בעבירה עצמה לא ראה חטא גדול. הוא רשם את כל הפרטים, החתים אותם והבטיח שהמשטרה תתחיל לטפל בעניין, תחקור ותאסור את החשודים בבוא העת, שכן היום אין לו מספיק כוח אדם לשם כך.

נחמיה, ראש סוחרי הסוסים והעגלונים, שלא הגיע באותו יום מביש לבית המרחץ, זעם על חבריו כאשר שמע מה עוללו. ממש כמוהם, הוא לא הקפיד על גינוני נימוסים ולשון נקייה. "...הלוואי שמלאך המוות ייקח אתכם אחד אחד..." קרא אז. "מה זה?... הרי אתם יותר גרועים מסוסים משתוללים. רסן צריך לשים לכם בפה, להצליף בכם בשוטים... להלקות אתכם במגלב בתחת שלכם, שלא תוכלו לרכב כל חייכם על גב של סוס... צריכים לשים לכם שק על הראש, לכסות לכם את העיניים ולהוביל אתכם ככה דרך העיירה!... לבית יהודי אסור להכניס אתכם!... מה?!... דעתכם נטרפה עליכם!... עוד יובילו אתכם לבית־משוגעים!... איך עושים דבר כזה?... תסבירו לי..."

הם עמדו אילמים, כבשו פניהם בקרקע מרוב בושה ונראו כמו תרנגולות שמרטו להן את הנוצות. הם נשבעו לפניו אחד־אחד שלא ראו את הנשים במערומיהן, ושזלמנ'קה שפך את דלי המים על האבנים הלוהטות כשגבו מופנה אל הנשים... היה ערפל סמיך כזה שאפילו בעיניים פקוחות אי־אפשר היה להבחין במשהו... הם בכלל הביטו רק על הקירות ועל התקרה, את ערוותם הסתירו בכפות ידיהם, ואם הם מדברים שקר שתיכרת לשונם!... ואם ראו שמץ דבר שיתעוורו בשתי עיניהם!... שביתם יישרף!... ולא יזכו לראות את האשה והילדים!... שימותו פה במקום!...

נחמיה בחן אותם בעיניו החודרות והערמומיות. התעוררה בו הרגשה שהם מדברים אמת ומתחרטים מאוד על מעשם הפזיז.

נחמיה לא הסתפק בכך. כשחזר הביתה שאל את בלומה אשתו מה יש לה להגיד בנדון. היא סיפרה לו שישבה על הספסל ושוחחה עם הנשים כשלפתע נעשה חושך. קמה בהלה גדולה, כולן רצו לכיוון הדלת. בתוך הדוחק הגדול היא פילסה לה דרך בכוחותיה האחרונים לחדר ההלבשה ושם שמעה ששדים פרצו לבית־המרחץ. היא התלבשה מהר ורצה הביתה. כשחקר אותה היא היתה עדיין מפוחדת.

נחמיה לא הסתפק בכך וסר לביתה של חסקה הצעירה, בתו של הרבי שלנו. נחמיה ביקש ממנה בדברי נועם שלטובת הכלל תספר לו מה ראתה בבית־המרחץ. אף היא היתה עדיין המומה. היא אחזה ראשה בשתי ידיה וענתה: דבר כזה שראיתי שם לא ראיתי בחיי! היה דוחק גדול מאוד, צעקות איומות, רעש מחריש אוזניים. נעשה פתאום חושך וערפל בכול...

נחמיה שאל עוד כמה נשים ומכולן קיבל אותה תשובה. נחמיה סוחר הסוסים, האביון ועם־הארץ, היה היחיד בעיירה שהעז לדבר בחופשיות עם בלומה אשתו, עם חסקה ועוד כמה נשים, כדי לרדת לחקר האמת.

באותו לילה נדדה שנתם של היהודים, אך בבוקר הצטננו הרוחות. נחמיה שיכנע אותם שאם התרת אסירים יהודים מצווה גדולה היא, הנה לא יתכן שכאן, בעיירה שלנו, ימסרו יהודים במו־ידיהם את אחיהם למשפט של זרים ואלה יושיבו אותם בבית־כלא, ילעגו ליהדותם ויאכילו אותם טריפה חס־וחלילה... הייתכן דבר כזה?... העיירה שלנו לא תהיה יוצאת־דופן. לא יקום ולא יהיה כדבר הזה!... כלום אין דין תורה בישראל?

גם ראשי־הקהל שכבודם נפגע - כעסם פג, הם נמלכו בדעתם והסכימו ביניהם שאכן עשו צעד פזיז ולא שירתו כהלכה את העדה. כך לא עושים שליחי ציבור יהודים!...

ראשי־הקהל שהגישו תלונתם חזרו למפקד המשטרה. לאחר שידולים רבים הוא ניאות לבטל את התלונה, כמובן לא לפני שזכה למתן נאה... הלב היהודי החם ניצח.

הסערה בעיירה שככה. השקט והשלווה חזרו לחיינו.

אבל הילדים בעיירה, וצעירי העיירה וליצניה, המשיכו עוד הרבה שנים לאחר מעשה לספר על המאורע האיום בבית־המרחץ, תוך שהם מציגים את התפקידים של נחמיה סוחר הסוסים הערמומי וחסקה בת הרב החסודה באותה שיחה גורלית, שבעקבותיה יושבו ההדורים. בעיקר אהבו לשחק את תפקידה של חסקה, לחקות אותה רצה, מבוהלת, ובורחת מפני השדים שפרצו לבית־המרחץ.