מולדת יקרה - מלחמת 1948: המכתבים הגנוזים

הקדמה למהדורה העברית

זו היתה עוד אחת מכתבות הצבע התפלות שכל מי שצפה אי פעם בחדשות הטלוויזיה מכיר בוודאי. ב־11 בספטמבר 2005 עורך המהדורה המרכזית ביקש ממני, אז כתב לענייני צבא בערוץ 10 (היום רשת 13), שאצטרף עם צוות צילום לנגמ"ש האחרון שיצא מעזה וסגר את שעריה (ונדמה לי שכל אחד מהכתבים הצבאיים קיבל מין "נגמ"ש אחרון" שכזה). תאורטית, זה היה אמור להיות אקט סמלי של סיום הכיבוש הישראלי בעזה, בדיוק עם כניסתו לשנה השלושים ותשע. בפועל, היה זה האות להפיכתה של רצועת עזה לכלא עצום ממדים, וגם לכתישה של תושביה, לצד לוחמי החמאס והג'האד האסלאמי, פעם בכמה שנים. ההנחה שאת עזה אילפנו, ואת המאבק המזוין הפלסטיני ריסקנו, התנפצה לאלפי רסיסים בשבעה באוקטובר 2023. עם כתיבת שורות אלה, האפוקליפסה עדיין בשיאה, רוב החטופים הישראלים עוד לא שבו לביתם, ו"נַכְּבָּת עזה 2023"¹ נמשכת במלוא עוזה.

בחזרה לנגמ"ש של 2005. איני זוכר עוד מי היה המפקד הבכיר שהתלוויתי אליו, מג"ד, או מח"ט. למרבה המזל, אלו היו הימים שלפני יוטיוב, והכתבות שעשיתי — כמה מהן אינן מקור לגאווה גדולה — אינן זמינות עוד לצפייה. במשך כמה שעות הסתובבנו בהריסות ההתנחלויות של גוש קטיף. מראה הבתים ההרוסים שכעת עמדו נטושים דמה קצת לחזון תנ"כי אפוקליפטי. כלי רכב צבאיים עוד הסיעו ציוד אל מחוץ לרצועה, ומישהו שאל אם אנחנו רוצים מזכרת. אני לקחתי עט של המועצה האזורית חוף עזה, והצלם שהיה עמי לקח מחברת עם יומן אירועים של חמ"ל צבאי שפורק, ובה איורים ששרבטו חיילים משועממים. אחר כך העביר אלי את המחברת ואמר "קח, נראה לי שזה יעניין אותך יותר ממני".

המחברת לא היתה כלל יומן אירועים. היא היתה מחברת של קצין תורן מיחידה 8200 שהוצב באחד החמ"לים ברצועה. על דפיה נרשמו מספרי טלפון ניידים, מהם עם קידומת פלסטינית (059) ואחרים עם קידומות ישראליות. בעמודים הופיעו פרפרזות קצרות על שיחות טלפון שיירטו אלחוטנים מיחידת 8200. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, כמה מהטקסטים היו קשורים לפעילים צבאיים בחמאס, ועסקו בכוונותיהם לפגוע בחיילי צה"ל ובמתנחלים, וטקסטים אחרים — בעניינים אישיים, ובעיקר סקס ורכילות. הקצין המשועמם גם הוסיף את מחשבותיו לגבי מקצת הדיווחים.

ככתב לענייני צבא (וקודם לכן "כתב בשטחים"), התגלגלו לידי אי אלו מסמכים מסווגים לאורך השנים, והיה לי ברור שגם את המסמך הזה לא תאפשר הצנזורה הצבאית לחשוף, מה גם שבמבט ראשון — לא היה בו "סקופ" של ממש. אבל בחודשים שאחרי כן, מצאתי את עצמי חוזר לעיין במחברת הבלויה ותוהה לגבי מספרי הטלפונים הניידים הישראליים שהופיעו בה: העובדה שישראל מאזינה לכל פלסטיני באשר הוא היתה ידועה ברבים ולא העלתה אצלי אז תהיות מיוחדות (לימים סיפרו סרבנים מיחידה 8200 כיצד השתמש השב"כ בהאזנות לשם סחיטה של הומוסקסואלים שיחסיהם התגלו בשיחות ובהודעות טקסט).² אבל מה לגבי המספרים הישראליים? האם ייתכן שישראל מאזינה גם לאזרחים ישראלים "ככה סתם"?

בחודשים שאחר כך, בראשית 2006, התחלתי לחפש מקורות ב־8200 שיספרו לי על מערך הסִיגִינְט הישראלי. להפתעתי, כמה מהם היו מוכנים לדבר. הם סיפרו סיפור פנטסטי על מערכי האזנות וניטור אימיילים המצויים בידי 8200 והשב"כ וכוללים מעקב נרחב אחרי יהודים ופלסטינים, עם מעט מאוד מגבלות או פיקוח. במיוחד היה הדבר נכון לדואר האלקטרוני של אזרחים מן השורה, שהעתקים ממנו יורטו ואוחסנו באופן קבוע, על פי מילות מפתח ומאפיינים אחרים. כמה מאלו ששוחחו איתי, תהו בינם לבין עצמם אם יש בעיה חוקית או מוסרית במעשיהם. כמעט כל המרואיינים חזרו על אותו סיפור בדבר הקלטה של שיחת סקס בין סלבריטאים שיורטה ב־8200 ונשמרה ביחידה כחלק מ"מורשת הקרב". והיו עוד אינספור פרפראות מחייהם הפרטיים של אנשים רגילים, ומהם עלתה תמונה מטרידה במיוחד: בלחיצת כפתור ביחידה 8200 יכולים לקרוא כל התכתבות או להאזין לכל תשדורת אלקטרונית פרטית בישראל ובעולם, ובמקרים רבים הדבר אף נעשה.

בעידן שאחרי גילוייו של אדוארד סנודן בשנת 2013, אין בפרטים הללו לגרום אפילו לניד עפעף. אך בימים ההם של 2006 הייתי בטוח שבידי "סקופ" של ממש. התמזל מזלי, ונפלה לידי גם הקלטה של הרצאה פומבית של בכיר בתעשיות הביטחוניות הישראליות, שסיפר על היכולות של ישראל בתחום ההאזנות, וכיצד מתבצע "ציתות פיזי של שדרת הרשת הסלולרית ועוד". חמוש בהקלטה של הבכיר ובעדויות שאספתי, הגשתי לצנזורה הצבאית את הכתבה, והיא הוחזרה אלי כעבור ימים מספר עם שלל מחיקות, פסולה כמעט לחלוטין. בין לבין שמע רביב דרוקר, שהיה (ונותר) עיתונאי בכיר בערוץ, על התחקיר שלי והסכים לפרוש עליו את חסותו.

בינתיים התחיל מסע לחצים. מפקד 8200 דאז, תא"ל דני הררי, זימן את כל בכירי ערוץ 10 לפגישה, בלעדי, כדי לשכנע אותם לסגת מהתחקיר. איש בערוץ לא פצה פה, חוץ מדרוקר שדרש לבטל את הפגישה אם מפקד 8200 לא יסכים לנוכחותי. הדרישה התקבלה והורשיתי להצטרף אל בכירי הערוץ כדי להגן על התחקיר שלי. תא"ל הררי הכחיש את ממצאי התחקיר, בלי לפרט דבר, אך הסביר שהנזק לביטחון המדינה בפרסום שכזה יהיה אדיר. גם אחרים בערוץ 10 העדיפו לקבור את התחקיר, אבל דרוקר התעקש שיש כאן סיפור חשוב, ובעקבות לחץ מסיבי שהפעיל, החליט ערוץ 10 לערער על החלטת הצנזורה ל"וועדת השלושה", גוף חשאי שחברים בו נציג הרמטכ"ל, נציג ועדת העורכים ונציג ציבור. השלושה רשאים, בנסיבות חריגות ומיוחדות, להפוך החלטות של הצנזורה הצבאית. במסמך שהגשנו לוועדה, הסברנו ש"ממצאי התחקיר מעידים על פגיעה בפרטיותם של אזרחים ישראלים, פגיעה המצדיקה פרסום של החומר, הגם שהוא עוסק ביכולות של קהילת המודיעין. אנו סבורים שפסילות הצנזורה, גם אם נראה לכאורה שנעשו בפינצטה, מעקרות למעשה את התחקיר מכל תוכן ולא יאפשרו המחשה לציבור כי מתבצע אחריהם מעקב במדיום הרלוונטי לחייהם של רובם, היינו רשת האינטרנט".

הוועדה לא השתכנעה. לדידם, חשיפת יכולות 8200 בתחום האינטרנט תהווה סכנה לביטחון המדינה. הם גם כעסו על הדוגמאות שהבאנו ממכתבים ומשיחות פרטיות שנשמרו בבסיסי היחידה. בינתיים פרצה מלחמת לבנון השנייה, ובערוץ 10 שמחו לקבור את התחקיר. גם אני כבר המשכתי הלאה. המלחמה בלבנון ועליית חמאס לשלטון בעזה, שכנעו אותי סופית שאיני מכיר באמת את המקום שבו חייתי כל חיי, ובפרט לא את אלה שחולקים עמנו את המרחב. במקום להעמיד פנים שיש לי מושג, כי זה מה שעושים בטלוויזיה, החלטתי שכדאי לפתח מומחיות אמיתית. נרשמתי ללימודי תואר שני ודוקטורט בלימודי המזרח התיכון בארצות הברית, ולשמחתי התקבלתי. אבל עדיין היתה לי כמעט שנה לעבוד בערוץ 10, ואת התשובות לשאלות שהיו לי יצאתי לחפש בארכיון.

ארכיון צה"ל הוא מתקן צבאי אפרורי ומאובטח לעילא בתל השומר, ועיתונאים בדרך כלל אינם פוקדים אותו. באותן שנים חל איסור להכניס טלפונים ניידים ומכשירי זימונית לחדר העיון. בשמחה הפקדתי את אלו בעמדת השמירה — שם הוסיפו לצפצף עד בוש — והתמסרתי לחיפוש מסמכים בתקווה שאוכל להפוך אותם לכתבות טלוויזיה וגם לעבודות סמינר. כשמחפשים בלי מטרה, מסתבר, מוצאים המון. לקחתי לידי את רשימת "היום לפני" והתחלתי לבדוק תאריך־תאריך: חמישים שנה קודם לכן, בשנת 1956, הסתבר, מכרה ישראל נשק לגרמניה המערבית בפעם הראשונה. עסקת הנשק עם גרמניה נשמרה בחשאיות רבה בישראל, אך עם גילויה כעבור כמה שנים, הוציאה אלפים לרחובות: "מכירת הנשק היהודי הטהור מכתימה את זכר מיליוני חללינו שבצעדם אלי קבר שמענו קריאתם האחרונה: נקמה!" זעק אחד המפגינים.³ גם בתוך צה"ל סערו הרוחות, והמחאה הדאיגה את ראשיו. במזכר פנימי לרמטכ"ל דיווח ראש אגף המודיעין אל"מ חיים הרצוג, שהוא הטיל על הצנזור הראשי "לבדוק את הנושא הנ"ל על־ידי בדיקת מכתבי החיילים". ממצאי הבדיקה, הסביר, פורסמו זה מכבר בדוח מיוחד, עסקת הנשק עם גרמניה — דעתו של החייל. הדוח לא צורף למזכר, אך לפי מסקנותיו "שבעים וחמישה אחוז מתוך החיילים המתבטאים במכתבים, מצדדים בעסקה, ואילו כעשרים וחמישה אחוז מביעים את התנגדותם".⁴

בעודי קורא את המזכר בחדר העיון בארכיון צה"ל, הבנתי מיד שזה הגלגול המוקדם של מנגנון השליטה והפיקוח של 8200 שאת סיפורו כה רציתי לספר בערוץ 10. היתה זו כמובן עדות להפרה נרחבת של פרטיות החיילים (ובדיעבד התברר — גם של אזרחים), ולצד זאת, אוצר בלום שאין כמותו עבור ההיסטוריון. עם המזכר ביד, יצאתי למסע חיפושים. מה הוא אותו דוח דעתו של החייל ומי כתב אותו? כעיתונאי הכרתי הרבה "לשעברים" בקהילת המודיעין, ועד מהרה סיפר לי אחד מהם שבמשך חמישים שנה, משנת 1948 ועד 1998, פרסמה יחידה צה"לית קטנה ומסווגת בשם "הצנזורה לדואר חיילים" את דוח דעתו של החייל, שכלל העתקים של מכתבים פרטיים ששלחו חיילים למשפחותיהם ושעניינו את מפקדי הצבא ואת הדרג הפוליטי (עוד על כך במבוא). בראשית דרכה, לא עסקה היחידה רק בדואר חיילים, אלא פרסמה דוחות גם על הדואר האזרחי, ובכלל זה מכתביהם האישיים של מתנגדי מפא"י, פלסטינים, עולים ובני קבוצות אחרות שהתכתבויותיהם עניינו את ההנהגה הישראלית. בשנת 1951 הופרדה הצנזורה האזרחית (שכונתה מעתה "הצנזורה לדואר ותברוקה") מהצנזורה לדואר חיילים, והועברה מצה"ל אל מטה משרד הביטחון. היא המשיכה את פעילותה במעקב חשאי ובפרסום של דואר אזרחים עד שנת 2004.

כשחזרתי לארכיון צה"ל בשלהי 2007, ידעתי בדיוק מה לבקש, ולהפתעתי, כמה חודשים אחר כך חיכו לי בחדר העיון דוחות דעתו של החייל עד שנת 1956. הספיק לי עיון חטוף במכתבי חיילים מהשנים הראשונות שאחרי הקמת המדינה כדי להבין שמלחמת העצמאות, הנַכְּבָּה, הסכסוך הישראלי־פלסטיני, יחסי אשכנזים־מזרחים ועוד נושאים רבים הצטיירו במכתבים באופן אחר לחלוטין מזה שהכרתי משתים־עשרה שנים במערכת החינוך הממלכתית ועוד שלוש שנים באוניברסיטה, ואפילו מספרי ההיסטוריה. הכנות שאפיינה את כותבי המכתבים היתה כל כך שונה מהנרטיבים המצוחצחים של הגנרלים והפוליטיקאים שנכתבו עבור ההיסטוריונים עצמם. למרות שכל מכתב ומכתב נאסף "למטרות של פיקוח, ענישה ושליטה, והדובר עצמו... אינו מדבר איתנו או מבקש להיות מונצח. ובכל זאת הוא שם — ומספק לנו הצצה לאירוע שלא נועד לעינינו".⁵ באותו רגע ידעתי שאת לימודי האקדמיים אקדיש למכתבים הללו. ביולי 2008 יצאתי לארצות הברית כשהעתקי המכתבים במזוודה שלי. לימים, חברתי לבמאי אסף בנית ליצירת הסרט הדוקומנטרי "דעתו של החייל" על יחידת הצנזורה לדואר חיילים, שסיפורה מדהים כמעט כמו המכתבים עצמם. הסרט שודר בהוט 8 בשנת 2022, וזכה בפרס מטעם האגודה ההיסטורית האמריקאית (American Historical Association).

אגב עיון בשלל האדיר שהיה עכשיו ברשותי, התחוור לי שארכיון צה"ל החליט על דעת עצמו להסיר קטעים נרחבים מהדוחות בטענה שהם יפגעו בביטחון המדינה. גם את מכתבי הפלסטינים שיירטה ישראל ושבהם ביקשתי לעיין — לא הסכימו להעביר לרשותי. סירבתי לקבל את הטענה שמכתבים שיש בהם תובנות אישיות של חיילים או פלסטינים הם סודיים ואי אפשר לפרסמם שישים שנה אחרי שנכתבו, אבל צוות החשיפה בארכיון עמד על דעתו. כך למדתי שכמו הצנזורה הצבאית, גם הארכיון משמש לפעמים שומר סף של הנרטיב הרשמי בישראל. באופן אירוני, עובדיו אינם מבקשים להסתיר את המידע מאיזה אויב חמקמק, אלא מאזרחי ישראל היהודים עצמם. אבל הפעם זכרתי את לקחי הערעור ל"וועדת השלושה", והחלטתי שלא לוותר. בד בבד עם לימודי בארצות הברית, פתחתי במאבק משפטי כדי לקבל את המסמכים שהארכיון סירב לחשוף.

אבל היה לי עוד טריק, שלמדתי מהיסטוריונים ותיקים ממני: בכל פעם שסגרו בפני מסמך בארכיון צה"ל, הלכתי לארכיון אחר, בדרך כלל של התנועה הקיבוצית, לחפש אותו שם. התכסיס הזה עבד לא פעם ולא פעמיים. עד שיום אחד, בארכיון יד טבנקין, ראיתי פתאום את מ', איש הצנזורה הצבאית ששימש במשך שנים כנציג הצנזורה באולפני ערוץ 10, והיה אחראי על צפייה בכתבות שהכנתי לפני עלייתן לשידור, לשם אישורן. קברתי את פני בתיק הארכיון שהיה מונח לפניי כדי שלא יזהה אותי, ואגב כך האזנתי לשיחותיו עם הארכיונאי. הוא דרש לעיין בכל מיני תיקים, וכמה מהם ביקש שלא ייחשפו עוד לעיני המבקרים בארכיון. עם עזיבתו את המקום, ניגשתי לשוחח עם הארכיונאי. ממנו למדתי שמ' עובד כעת בשביל המלמ"ב (הממונה על הביטחון במשרד הביטחון) ותפקידו החדש הוא הסרה של מסמכים שהוגדרו "רגישים" מארכיונים ציבוריים, בעיקר מסמכים שעוסקים בתוכנית הגרעין הישראלית, אבל גם במלחמת 1948 — פרקטיקה בלתי חוקית בעליל. דיווחתי על מה שראיתי לארגון עקבות שלקחו את קצה החוט והצליחו לגלות עד כמה רחב־היקף היה פרויקט הצנזור החשאי.6

ובכל זאת, עשור של ביקורים בארכיון, ערעורים על הסתרת מסמכים ועתירה אחת לבית המשפט העליון (בג"צ 15/19: ד"ר חזקני נ' ראש שירות הביטחון הכללי) השאירו אותי עם לא מעט: לא זכיתי לעיין בכל מה שביקשתי, אבל אלפי המסמכים שכן עמדו לרשותי, פתחו לפניי צוהר להיסטוריה חדשה של האירוע המכונן של הקמת מדינת ישראל ומחיקתה של פלסטין הערבית. בשנת 2021 פורסם בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד האמריקאית ספרי המבוסס על אותם מקורות, בשם Dear Palestine: A Social History of the 1948 War, ועורר עניין רב בקרב אקדמאים, יהודים־אמריקאים, פלסטינים, קוראים ממדינות ערב ומתעניינים אחרים. אני אסיר תודה על הקבלה החמה שהספר זכה לה, והתרגשתי מאוד לשמוע מקוראיו מה עניין או הכעיס אותם, ולאן הובילה אותם הקריאה בו מבחינה אידאולוגית.

ייתכן שתגובתם של קוראי הספר בעברית תהיה אחרת; על רקע האינדוקטרינציה הרווחת במערכת החינוך הישראלית, ובפרט בכל הקשור ל־1948 ("מעטים מול רבים", עזיבת הפלסטינים בשל קריאות מנהיגיהם, התוכנית "לזרוק את היהודים לים" וכיוצא בזה), קריאת המכתבים אולי תיראה לקוראים יהודים בישראל אקט חתרני או אפילו פסול. כך לפחות חשתי אני עת נחו עיני בפעם הראשונה על המקורות שנהפכו לספר הזה. אבל כאשר נתתי לקולות המושתקים לשקוע, חשתי דווקא תחושת שחרור והקלה — שגם מה שהונחל במאמץ רב של הממסד, אפשר ללמוד מחדש.

אבל האם אפשר ללמוד משהו מחדש בעיצומה של אפוקליפסה, כשמוות וחורבן — בעיקר ברצועת עזה, אך גם בישראל עצמה — עדיין נמשכים? זו משימה קשה, ללא ספק, אבל חישוב מחדש של מסלול, ואחריו התחלה של משהו אחר, ואלים פחות, בחבל ארץ זה, לא יהיו אפשריים בלי הלמידה הזאת. היא מתחילה בסיפור שונה על אודות 1948, ואותו יוכלו למצוא הקוראים בעמודים הבאים.

שי חזקני

יולי 2024

תעתיקים, ציטוטים ושמות

ככלל, ביקשתי לשמור על חוקי התעתיק המדעי מהשפה הערבית (כולל ״אל״ היידוע לפני שמות). בכמה מקרים שהשתרשה בהם צורת כתיבה פונֵטית בעברית, או שהתעתיק המדויק היה מקשה על קריאה קולחת, העדפתי איות אחר (והמדקדקים יוכלו למצוא תעתיקים מדויקים במראי המקום). מקצת המקורות הערביים שהספר משתמש בהם נשתמרו בידינו רק בתרגום לעברית. בציטוט מאלו שימרתי את האיות ואת הניסוח המקוריים, למעט במקרים שהם לא אפשרו את הבנת הכתוב.

רוב שמות כותבי המכתבים הכלולים בספר זה, יהודים כפלסטינים, הם בדויים. דוחות הצנזורה הצבאית מהשנים 1949-1948 אינם כוללים את שמות הכותבים. בנוגע לחיילים ישראלים, כאשר צוין שהמכתב המקורי נכתב בשפה שאינה עברית או שנשלח לבני משפחה במדינות המוצא, השתמשתי בשמות (בדויים) נפוצים אצל עולים ממדינות אלו, כפי שתועדו ברישומי הרשויות הישראליות. את רוב מכתבי המתנדבים בצבא ההצלה תרגמתי מכתבי היד המקוריים בשפה הערבית. אם צוין במכתב שם, השתמשתי בו בדרך כלל כפי שהופיע במקור.

מבוא

יהודים וערבים שריריים

ינואר 1948. ההתרגשות בעולם הערבי בשיאה. עשרות אלפים באו לרשום שמותיהם כמתנדבים בצבא ההצלה הערבי (ג'יש אל־אנקאד' אל־ערבי), צבא מאולתר במימון הליגה הערבית, שהוקם במטרה להילחם לצד הפלסטינים ולמנוע את הקמתה של מדינה יהודית. עיתון אחד תיאר זאת כך:

תמצא ביניהם סעודים אשר קופצים גדרות כנמרים, ותימנים אשר יתחרו בריצתם עם הג'זאלים [צבאים] ועיראקים חזקים ובעלי החלטה ואמיצים. כמו כן תמצא סורים, לבנונים, מצרים, כוויתים, עבר־ירדנים ונערים בני 14 אשר עזבו את ספסלי בית הספר בדמשק ובגדד והתנדבו לצבא ההצלה.⁷

אחד העיראקים החסונים הללו היה עבדאללה דאוד, יהודי שנולד בעיר עַאנָה על גדת הפרת, ושירת בגדוד העיראקי של צבא ההצלה. למעשה, דאוד לחם נגד היהודים במתקפה של צבא ההצלה על קיבוץ משמר העמק, מדרום לנצרת, ב־4 באפריל 1948. בשנת 1950 היגר דאוד מעיראק לישראל בגל העלייה הגדול ששם סוף לאלפיים שנות ציוויליזציה יהודית במסופוטמיה. במשך עשרות שנים שמר דאוד בסוד את עברו בצבא ההצלה, אך זמן קצר לפני מותו, בשנת 1990, החליט שהגיע הזמן להתוודות. העיתונאית שרה ליבוביץ־דר, שחיפשה סיפור עסיסי ערב מבצע ״סופה במדבר״ לשחרור כווית מכיבוש עיראקי, שמעה על קורותיו של דאוד והצליחה לאתר אותו.⁸

תחילה התעקש דאוד שאולץ להתגייס, מפחד לחייו. אך ככל שהריאיון התמשך, התברר שהוא דווקא גאה בשירותו בצבא ההצלה, ובמיוחד בכישוריו כצלף. ״הייתי חייל כל כך טוב״, הוא התפאר, ״שהקצין שלי, חוסיין, שהיה ממזר גדול, אמר לי: עבדאללה, חבל שאתה יהודי.״ ליבוביץ־דר לא מצאה את דבריו משעשעים. היא התקשתה להבין מדוע דאוד היהודי הסכים להילחם ביהודים. ״לא חשבת לברוח לקיבוץ ולהצטרף ללוחמים שם?״ היא לחצה. דאוד הסביר שזאת לא היתה אפשרות. "יריתי לאן שצריך לירות. אני מספר את האמת, לא מסתיר כלום. ידעתי שאני יורה על יהודים כמוני, אבל מה יכולתי לעשות, אם הייתי הולך עקום [כלומר, פועל בניגוד לפקודות] היו הורגים אותי״. ליבוביץ־דר לא השתכנעה. לדידה, "דאוד לא התחבט אז וגם לא היום בייסורי נפש. כך קרה, שיהודי נלחם ביהודים — והוא קיבל עליו את המציאות באדישות כמעט מוחלטת".⁹ ליבוביץ־דר כעסה למשמע סיפורו של דאוד, כי הבינה שהוא חותר תחת הנרטיב המקובל של "מלחמת העצמאות", נרטיב שבמרכזו יריבות יהודית־ערבית, עם גבולות מאבק ברורים ובעיה שאינה ניתנת לפתרון, לא בהווה ולא בעתיד.

סיפורו של עבדאללה דאוד הוא מן הסתם חריג — מעין ״אדם נשך כלב״ — אבל כמו הסיפורים האחרים המובאים בספר שלפניכם, הוא מייצג תמונה מורכבת של המלחמה, ומתאר גבולות מאבק אחרים מאלו שהורגלנו בהם.

אמת, בשנת 1948 נלחמו זה בזה יהודים וערבים. אך תיאור זה מכסה יותר ממה שהוא מגלה. בתוך כל אחת משתי הקטגוריות, היהודים והערבים, נכללו גם קבוצות אתניות ומעמדיות שנאבקו זו בזו: אשכנזים ראו במזרחים נחותים מהם, מה שגרם למזרחים לשקול מחדש את מחויבותם לציונות; יהודים אמריקאים ראו את הצברים שנולדו בארץ ישראל כלאומנים אלימים, ואילו הצברים ראו את היהודים האמריקאים כמוגי־לב; פלסטינים דרשו שמנהיגי ערב יקיימו את הבטחתם להציל את פלסטין, ואולם למנהיגי ערב היה בעיקר אכפת שהפלסטינים לא יימלטו מכפריהם גם אם חייהם בסכנה; מתנדבים ממדינות ערב זעמו על מנהיגי ארצותיהם, כשגילו עד כמה לא יעיל היה צבא המתנדבים של הליגה הערבית, ואילו המנהיגים חששו שהמתנדבים הממורמרים ינסו להדיחם מכס השלטון.

חייל מחטיבת אלכסנדרוני כותב מכתב במהלך המלחמה.
באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

אם כך, גם בקרב היהודים וגם בקרב הערבים, המציאות מנקודת מבטן של האליטות נראתה אחרת בתכלית מכפי שראה אותה הציבור הרחב. מסתבר שבקרב ההמונים, ערבים כיהודים, שנת 1948 הביאה עמה חוויות דומות למדי: יהודים וערבים צעירים ממעמד הביניים נמשכו למיליטריזם; פלסטינים ומזרחים יהודים ביקשו לחזור אל מולדתם הקודמת: פלסטינים לפלסטין ויהודים מרוקאים למרוקו. אבל 1948 לא הביאה רק ליחסי אויבוּת או קרבה בין קבוצות שהיו קיימות מאז ומתמיד ומצאו דרכן לפלסטין/ארץ ישראל. המלחמה במקרים רבים היא שיצקה תוכן בקטגוריות אלו, כשהמשתתפים בה למדו בפעם הראשונה בחייהם את משמעות צמצום הזהות שלהם לכדי ״יהודי״ או ״ערבי״.

במחקר ההיסטורי של העשורים האחרונים המחלוקות, המאבקים הפנימיים, והבריתות הסוריאליסטיות הוצנעו במכוון כדי לקדם את הנרטיב המכונן של מאבק אתנו־לאומי בין יהודים לערבים. הספר שבידכם מבקש לשפוך אור דווקא על האינטראקציות הללו, באמצעות בחינת מכתביהם האישיים של מי שלחמו בשורות צה״ל או בצבא ההצלה הערבי. מהמכתבים עולה שסיפורים שאנשים רגילים סיפרו על המלחמה היו מגוונים ומורכבים בהרבה מההתלהבות הלאומית ומהנאמנות לדרך שלרוב מיוחסות להם.

הניסיון להבין את צפונות לבם של כותבי המכתבים אינו אפשרי בלי שיובאו בחשבון המאמצים של אליטות להשפיע על ההמונים שיאמצו את ראיית העולם שלהן. על מנת לבחון את האידאולוגיות הללו, אספתי מארכיונים, ספריות ואוספים ברחבי העולם חומרי תעמולה שנועדו לגיוס גברים ונשים ולאינדוקטרינציה שלהם בתוך הצבאות שאליהם התגייסו. קריאת חומרי התעמולה לצד מכתבי החיילים חושפת שעם כל חשיבותם של ה"בן־גוריונים", והמוּפתים למיניהם, זהות לאומית ציונית, פלסטינית, סורית או פאן־ערבית נראתה אחרת מאוד מנקודת מבטם של המוכפפים (subaltern), במיוחד ברגעי המלחמה.¹⁰ הפיקוד הצה״לי, למשל, ניסה לשכנע את המגויסים היהודים מרחבי העולם ששימוש באלימות כקולקטיב אינו סותר את עקרונות היהדות, והתאמץ לשכנע חיילים מזרחים שלהרוג באויב הערבי יהיה נקמה על הסבל שסבלו הוריהם תחת שלטון מוסלמי בגולה. אבל חיילים יהודים לא שוכנעו בקלות שאלימות היא יסוד הכרחי בדת היהודית, וחיילים מזרחים לא בהכרח ראו בערבים אויב. המתח בין הנרטיב הרשמי לניסיון החיים בלט גם בצבא ההצלה הערבי. תועמלניו ניסו להגביל את הלהט המהפכני של המתנדבים למלחמה ביהודים באמצעות טיפוח הרעיון שהיהודים חרגו מן הגבולות שהותרו להם מתוקף מעמדם המסורתי כבני חסות (ד'ימה) בארצות האסלאם. אולם התועמלנים ומנהיגי ערב גילו שהמתנדבים ובני משפחותיהם לא היו מוכנים להסתפק במאבק בפלסטין ולהתעלם מממשלותיהם המושחתות מבית.

כל הדרכים מובילות לפלסטין

‏‏ההיסטוריה של הארץ הזאת מסוף המאה התשע־עשרה עד 1948 טומנת בחובה יותר מסיפור הגירתם של יהודי אירופה, השתלטותם על פלסטין, והתנגדות ילידי הארץ הערבים להשתלטות זו. ההיסטוריה מראה איך הדורות הצעירים בקרב יהודי אירופה והערבים שהגיעו לבחרותם ‏בשלהי ‏ימיה של האימפריה העות'מאנית, הפנימו את נקודת המבט הגזענית שהפנתה אליהם אירופה, סיגלו לעצמם פתרונות דומים כדי להילחם בה. השיח האנטישמי על "ניוונו" של היהודי גרם לחלקים מסוימים מיהדות אירופה לאמץ תרבות גברית מיליטריסטית בתקווה לחדש את "הגזע היהודי". באותו זמן, הקולוניאליזם האירופי במזרח התיכון, והסטריאוטיפיזציה האוריינטליסטית שנלוותה אליו,^*11 יצרו משיכה למיליטריזם גם בקרב חלקים בחברה הערבית. אימוץ התרבות המיליטריסטית בשני הצדדים מסביר מדוע אלפי יהודים וערבים התייצבו להילחם בפלסטין/א"י ב־1948. מההשוואה בין המיליטריזם בחברה היהודית לזה שבחברה הערבית, לא משתמע בהכרח שיש איזון בכוחות שעיצבו את ההיסטוריה של הסכסוך, או ששני הצדדים נושאים באחריות דומה לנכבה, ואפילו לא שמיליטריזם הוא סיבה עיקרית להתלקחות המלחמה. מאידך, אני מבקש לשזור את ההיסטוריה היהודית המודרנית בהיסטוריה של המזרח התיכון המודרני כדי להצביע על הדמיון בתגובות של הקהילות היהודית והערבית לסטריאוטיפיזציה האירופית, וכן כדי להראות כיצד התפתחה חשיבה זו עד המלחמה בשנת 1948 ובמהלכה.

הציונות הופיעה על בימת ההיסטוריה בסוף המאה התשע־עשרה כשהיא מצהירה שהיהודים זכאים לחיות כעם "נורמלי", עם שלטון עצמי. עליית קרנה של התנועה קשורה להופעתה של תנועת סולידריות יהודית בינלאומית כמה עשרות שנים קודם לכן. כמו תנועות סולידריות דתיות אחרות בתקופה המודרנית, תנועת הסולידריות היהודית התאפיינה בהשתתפותם של יהודים במרחב ציבורי חדש, שנוצר בעיקר באמצעות העיתונות היהודית.¹² תומכיה הראשונים של הציונות, כיהודים שאינם שומרי מצוות, היו בשוליה של תנועת הסולידריות הזאת.¹³ הם הושפעו מתנועת ההשכלה היהודית, שהחלישה את ההנהגה הרבנית המסורתית באירופה. במסגרת התחייה התרבותית של היהודים, רעיונות כמו לאומיות נעשו פופולריים בקרב יהודים באירופה, כפי שהיו בקרב לא־יהודים. כאשר התברר שמדינות לאום רבות באירופה אינן מעוניינות לשלב את היהודים על בסיס שוויוני, והאנטישמיות נותרה כשהיתה ואף גברה, מיעוט בקרב היהודים פנה, כפתרון, לציונות. פלגים בציונות שקלו תחילה מקומות שאינם ארץ ישראל לביסוס ריבונות יהודית, אבל רעיונות אלו נזנחו בשנת 1905, וארץ ישראל היתה ליעד יחיד להגירה בתנועה הציונית. הבחירה בארץ ישראל אפשרה גם לקבוצה קטנה של יהודים אורתודוכסים להצטרף לתנועה הציונית ולראות בהגירה ל״ארץ הקודש״ חלק מתהליך הגאולה המשיחי (ברבות הימים הם יזכו לשם "ציונים דתיים"). לעומתם, רובם הגדול של היהודים שומרי המצוות באירופה התייחסו לציונות כאל "משיח שקר" והתנגדו לה. בקרב יהודי ארצות ערב לא נרשמה התנגדות דומה. הציונות שם לא נתפסה כסותרת את עקרונות ההלכה, אך גם לא עוררה עניין רב, עד שנות הארבעים של המאה העשרים.¹⁴

עבור הציונים הראשונים, ובהם האב המייסד של הציונות הפוליטית, תאודור הרצל, קולוניאליזם התיישבותי (settler colonialism),¹⁵ ובמיוחד זה של גרמניה שלפני מלחמת העולם הראשונה, היה מודל לחיקוי. במקרה הגרמני, הוועדה לקולוניזציה (Ansiedlungskommission) שהקים ב־1886 הקנצלר הגרמני הראשון אוטו פון ביסמרק, עסקה בהעברת אדמות מבעלות פולנית לידיים גרמניות, בפּוֹזְנַן ובמערב פרוסיה (היום חלק מפולין), כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי שם ולהפוך את האוכלוסייה הסלאבית למיעוט כנוע ונטול שאיפות פוליטיות. הוועדה לקולוניזציה רכשה מפולנים חלקות אדמה גדולות, חילקה אותן למגרשים קטנים ויישבה עליהן חקלאים גרמנים. ארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי של התנועה הציונית, נולד בפוזנן וביקש להעתיק את המודל הגרמני לארץ ישראל ולשנות בה את המאזן הדמוגרפי לטובת היהודים. כדי לייעל את רכישת הקרקעות ולמנוע מכירת אדמות בבעלות יהודית לערבים, הוקמה בשנת 1901 הקרן הקיימת לישראל (קק"ל). ב־1907 סייע רופין בהקמת הכשרת הישוב, על בסיס מודל ועדת הקולוניזציה הגרמנית ואפילו העסיק, כיועץ מיוחד, את אחד הפקידים הבכירים בוועדה הגרמנית. הכשרת הישוב ביקשה ליצור קבוצות הומוגניות של חקלאים יהודים ולתמוך בהקמת יישובים חקלאיים חדשים. רבים מהחקלאים הפוטנציאליים היו ממזרח אירופה, שם האלימות נגד יהודים החמירה מאוד בסוף המאה התשע־עשרה.¹⁶

השפעת הקולוניאליזם האירופי היתה דרמטית הרבה יותר באזורים הערביים של האימפריה העות'מאנית. צרפת היתה אחראית למתן אוטונומיה (חלקית) לנוצרים בהר הלבנון בשנת 1861, אלג'יריה ותוניסיה נכבשו בידי צרפת בשנים 1830 ו־1881 בהתאמה, ומרוקו בשנת 1912. לוב נכבשה בידי איטליה בשנת 1911. אולם המהלומה הקשה ביותר בעיני ערבים רבים, היתה כיבוש מצרים בידי הבריטים בשנת 1882. משברים אלו גרמו לאינטלקטואלים ערבים, אנשי דת ואחרים, לתהות מהי הדרך הטובה ביותר לעצור את מה שראו כ"שקיעה" ארוכה של הציוויליזציה הערבית, שאפשרה את הכיבוש האירופי. רוב התגובות לשקיעה לא היו כלל מהתחום הפוליטי. למעשה, כמו תנועת ההשכלה היהודית, גם התחייה התרבותית הערבית, הידועה כנַהָדה (בתעתיק מדויק: נהצ'ה), היתה בראש ובראשונה תנועה אינטלקטואלית. כמו במקומות אחרים בעולם הלא־מערבי, הפתרונות הפוליטיים שהוצעו למשבר כללו התמערבות; פיתוח זהויות לאומיות חדשות; רפורמות דתיות; ואידאולוגיות כמו סוציאליזם, קומוניזם, ופשיזם — שבכל אחת מהן היתה דרגה שונה של אנטי־קולוניאליזם. התומכים באידאולוגיות אלו השתייכו למעמדות הביניים, שהתפתחו במהלך כמה עשורים של רפורמות באימפריה העות'מאנית. חלק הגיעו ממשפחות עירוניות ותיקות והאחרים היו הראשונים להיוולד בערים גדולות שהוריהם היגרו אליהן מן הכפר בשל סיבות כלכליות. רבים התחנכו במוסדות עות'מאניים או בבתי ספר של המיסיון הנוצרי, והמשיכו את לימודיהם בבתי ספר של השלטון הקולוניאלי.¹⁷

בעיני כמה מהציונים הראשונים, הבלטת תדמית של כוח היתה מושכת מאוד, כפי שנהיתה כמה עשורים אחר כך בעיני פעילים לאומיים ערבים. הציונים הפנימו כמה מהסטראוטיפים השליליים שיחסה האנטישמיות האירופית לאוסטיודן (Ostjuden), היהודי המזרח אירופי, בהם הגבריות הפגומה, הניוון, החולניות והצייתנות.¹⁸ שלא כמו אנטישמים אירופים, דמויות מרכזיות בקרב הציונים מסוף המאה התשע־עשרה חשבו שאפשר לעצב מחדש את הגזע היהודי ולשחזר את ימי התהילה התנ"כיים, ובמיוחד את המשיכה לחיי צבא.¹⁹

המשך הפרק בספר המלא