עד מתי רק עד 120?

פתח דבר

מאז ומתמיד העסיקה אותי שאלת גבולותיה של מעטפת היכולות של האדם, גוף ונפש כאחד. עד כמה נוכל למתוח את הביצועים שלנו? היכן עובר הגבול בין בריא לבין מזיק? עד כמה אפשר לשפר את הכושר הגופני? כיצד אפשר לשרוד בתנאים שונים, ובאיזו מידה? עד כמה אפשר "להגמיש" את מוחנו גם בגיל המבוגר? עד כמה אפשר להאריך את החיים? ועוד ועוד, ובעיקר, כיצד פועלת כל המערכת המורכבת הזו, שהיא גופנו, על מיליארדי המולקולות והתהליכים המרכיבים אותה?

זה שלושים שנים אני עוסק במחקר אינטגרטיבי רחב ומעמיק ומחפש תשובות לשאלות אלו ואחרות. ניסיוני רב השנים כמדען וכפיזיולוג לימד אותי, בין השאר, שהפלסטיות של גופנו, על כלל מערכותיו, מאפשרת לו להסתגל ולהשתנות באופן מרשים עקב חשיפה לגירויים חוזרים, לטוב אך גם לרע. בספרי הראשון, "בריאות מחוץ לאזור הנוחות - מדע ההורמזיס", עסקתי לעומק בסוגיה זו שאותה כיניתי "הסטרס הבריא". חלק מתאוריה זו מיושם גם בספר זה בהקשר של הארכת תוחלת החיים.

הידע הרב שרכשתי, מתוך מחקר אקדמי, למידה אין־סופית והוראה בארץ ובעולם, לצד הרצון לשתף את הציבור בידע מקדם בריאות ומאריך חיים, לעיתים "מחוץ לקופסה", הוליד את הספר שבידיכם. זהו, למיטב ידיעתי, הספר המקיף ביותר כיום בשפה העברית (כשפת מקור) שעוסק לעומק במדעי ההזדקנות, באפשרות להאריך את חיינו, במידת השפעתם של פיתוחים מדעיים ושל אורחות החיים ואפילו באפשרות לחיי נצח. מכאן, שקריאה בו מתאימה למבוגרים ולצעירים כאחד.

הוריי היקרים חצו זה מכבר את גיל השמונים, גיל גבורות, ולכן אני עד באופן אישי לרבים מהנושאים שעליהם אני כותב בספר זה וכמובן מעודד אותם לפעול "על פי הספר" וגאה בהם על כך. הם באמת דוגמה ומופת. בה בעת אני פוגש את גיל הזהב במסגרת מחקר, ייעוץ והרצאות רבות, ובכל פעם מחדש חש הערכה, כבוד וענווה כאשר אני מרצה מול מאות בני הגיל השלישי וגם בני הגיל המכונה לעיתים "הגיל הרביעי". לניסיון ולחוכמת החיים של אוכלוסייה יקרה זו אין תחליף, ולא פעם אני מוצא את עצמי לומד לא פחות מאשר מלמד.

אני מקווה ומאמין שקריאת הספר ועיונים חוזרים בו ישרתו את הקוראים, בין שמדובר באנשי מקצוע בתחום ובין שמדובר באנשים המבקשים לשפר את בריאותם ואת איכות חייהם. אני רואה בספר תרומה ישירה ומועילה לבריאות הציבור, להזדקנות מוצלחת וגם לפיתוח שיטות שיאפשרו לנו, בני האדם, בעתיד הלא רחוק להוסיף שנים לחיים, ולא פחות חשוב מכך - חיים לשנים.

אני מאחל לכם, קוראים יקרים, קריאה מהנה ומועילה, לחוסן, לבריאות ולאריכות ימים.

שלכם,

פרופ' יובל חלד

מבוא

התפיסה המקובלת כיום היא שהזדקנות היא תופעה טבעית המשותפת לכל בעלי החיים, אולם היא עדיין אינה מובנת במלואה. ההזדקנות מתאפיינת בשינויים גופניים, קוגניטיביים ונפשיים, המתקיימים בכל אחד במידה שונה ובקצב אחר, משפיעים על התפקוד היום־יומי ומגבירים את הסיכון לתחלואה ולמוות ככל שהגיל מתקדם. מעצם הקשר הברור של ההזדקנות לפגיעה בתפקוד הכללי ובוודאי לסופיות החיים, הרי שהניסיונות שלנו, בני האדם, לעכב אותה, לעוצרה ואולי אף להביא להיפוכה - מתבקשים. ואכן, יש הטוענים שבעשורים הקרובים יוצגו וייושמו ממצאים מבטיחים בנושא הארכה משמעותית של תוחלת החיים, אך בינתיים, עד שיימצא או יומצא "מעיין הנעורים" המיוחל - באמצעות תרופה, מניפולציות גנטיות או שימוש בטכנולוגיה עתידנית אחרת כלשהי - נראה שהדרך העיקרית להשפיע על אופי ההזדקנות ועל תוחלת החיים היא אימוץ של הרגלי חיים בריאים. הרגלים אלה יאפשרו לנו לחיות יותר ואולי אף להספיק ליהנות מהפלא הזה שמחכה לנו מעבר לפינה, שיאריך את חיינו עוד הרבה יותר.

מטרתו של ספר זה היא להציג, בשפה קלה ובהירה, את הידע העדכני ביותר בנושא הזדקנות, את הגורמים לה, את התהליכים הקשורים בה ואת האפשרויות הידועות והמתוכננות לשפר את בריאותנו ולהאריך את תוחלת חיינו. הספר עוסק במגוון נושאים, לרבות הגדרות הגיל המבוגר ומאפייניו, תאוריות הקשורות לגורמים להזדקנות, השפעת ההזדקנות על מערכות גוף שונות ותרומתו של אורח חיינו לקצב ההזדקנות ולאופייה. הספר מבוסס הן על מחקרים מדעיים ורפואיים עדכניים והן על כיווני מחקר, גישות ורעיונות עתידיים. בספר גם יובאו המלצות ו"מרשמים" יישומיים, הן לציבור הרחב, החפץ בהבנה מעמיקה יותר של גופו ובחיפוש דרכים לשיפור בריאותו, והן לעוסקים במקצועות הרפואה, השיקום, האימון הגופני וקידום הבריאות, החפצים בהעשרת ארגז הכלים הטיפולי שלהם.

"כל אדם רוצה להאריך ימים,
אך איש אינו רוצה להיות זקן"

ג'ונתן סוויפט

פרק ראשון:

מדוע איננו נשארים צעירים?

החיפוש אחר "מעיין הנעורים"

האגדה מספרת על מגלה ארצות ספרדי ושמו חואן פונסה דה לאון, שהפליג בשנת 1513 לאזור מרכז אמריקה למצוא את "מעיין הנעורים" (Fountain of Youth), אשר טבילה בו, כפי שהאמינו הילידים באזור, מרפאת מחלות ואף הופכת אנשים זקנים לצעירים שוב. המעיין, שהיה בעצם נביעה של מים חמים ממעמקי כדור הארץ, אומנם נמצא, אך לצערו של דה לאון ואולי לצער כולנו, הוא לא סיפק את הסחורה. עובדה זאת לא מנעה מרבים להמשיך לפקוד את המקום, וברבות השנים הוא הפך לאתר תיירות, נופש ומרפא הקיים גם בימינו. אחרי הכול, לא מזיק לנסות.

זהו אינו הסיפור היחיד על חיפוש אחר מקור טבעי לריפוי מחלות ולשימור הנעורים, ועדויות רבות לו נמצאו לאורך ההיסטוריה, בין השאר באומנות של ימי הביניים, כגון ציורים ופסלים. העניין של בני האדם בהזדקנות מתועד זה אלפי שנים. במקורות היהודיים למשל, בספר בראשית פרק ג' פסוק כ"ב, כתוב: "פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם", מה שנראה כהבטחה לחיי נצח. אפלטון, הפילוסוף היווני שחי במאה הרביעית לפני הספירה, הקדים להתייחס כבר אז להזדקנות ולמחלות ההזדקנות כשתי תופעות נפרדות. אריסטו, תלמידו, ראה בהזדקנות עצמה מחלה המתפתחת באופן טבעי לאורך החיים. המקורות מעידים על כך שהעניין בהזדקנות היה בעיקר נחלתם של הוגים ופילוסופים, בעוד שהקהילה המדעית לא התעניינה בה לעומק, בעיקר משום שראתה בה הליך ביולוגי טבעי הכפוף לעקרונות ולדפוסים מסוימים. אלה האחרונים הוגדרו מאוחר יותר על ידי צ'ארלס דרווין, אבי תורת האבולוציה, כתהליך אבולוציוני המבוסס על עקרון "הברירה הטבעית". יותר מכך, בראייה היסטורית, רבים מבעלי החיים, לרבות בני אדם, מתו בגיל צעיר כתוצאה מטרף, מחלות, תאונות, מזג אוויר ומחסור במזון, כך שלא היה צורך בעיסוק מעמיק מדי בנושא ההזדקנות.

התפתחות מעמיקה יותר בעניין ובעיסוק בתופעת ההזדקנות התקיימה בשלוש תקופות עיקריות:

בתקופת הרנסנס, במהלך המאה השש־עשרה, התחזקה האמונה שהאדם יוכל לשלוט במשך קיומו עלי אדמות ובאיכות חייו. כבר אז היו שהאמינו שהאדם יכול לחיות יותר משישים או שבעים שנה, גיל שנחשב אז למופלג, כל עוד יהיו בידיו משאבים מספקים וכל עוד יקבל טיפול מסור. אחד ממובילי הדעה המפורסמים בתחום היה לואיג'י קורנרו, אציל איטלקי שבשנת 1550 פרסם ספר בשם "אומנות החיים הארוכים" (The Art of Living Long). קורנרו יישם את הגישה שהציג בספרו והצליח לחיות עד גיל תשעים ושמונה בבריאות טובה יחסית. טענתו העיקרית הייתה שהזדקנות נובעת מירידה מתמשכת במה שכינה "אנרגיה חיונית"; זו המאפשרת את הגדילה ואת ההתפתחות בגיל הילדות ואת היציבות בגיל הבוגר. לתפיסתו של קורנרו, ככל שאנו מזדקנים האנרגיה החיונית הולכת ואוזלת, ובעקבות זאת אנו חווים חולשה ונטייה מוגברת למחלות. אלה המשמרים את האנרגיה החיונית במהלך חייהם באמצעות אימוץ של הרגלי חיים בריאים, וגם אלה שהם פשוט בני מזל, הם אלה שיצליחו להימנע ממחלות או להתגבר עליהן ולחיות שנים ארוכות ובבריאות טובה. קורנרו וממשיכי דרכו לא ראו בתהליך ההזדקנות עצמו אויב שאותו יש להביס, אלא שלב טבעי בחיים. הם אף מצאו בהזדקנות איכויות ייחודיות הקשורות בניסיון חיים עשיר ובחוכמה מצטברת. אומנם הגוף מאבד מכוחו, אך היכולת המנטלית נשמרת ואף משתפרת. לתפיסתם, הזדקנות בריאה מאפשרת "לקצור את פירות החיים", לסייע לקהילה, להזדקן באושר יחסי ולסיים את החיים בתחושת סיפוק ומשמעות.

גישתם זו של קורנרו וממשיכי דרכו, שעל פיה ההזדקנות היא הליך טבעי שיש להשלים עימו אגב ניסיון לשמר חיוניות, החלה להשתנות במהלך המאה התשע־עשרה - התקופה המשמעותית השנייה שבה התפתח העיסוק בהזדקנות. בתקופה זו החלו מדענים לטעון שלאור הקשר הישיר והברור בין הזדקנות לתחלואה ולמוות, יש להתייחס לתהליך ההזדקנות עצמו כאל מחלה. מחקרים החלו להתמקד, לפיכך, במנגנון ההזדקנות, שהוא הליך ניווני שהולך ומחמיר ככל שהגיל מתקדם. ניוון זה אינו פוסח על שום תא או מערכת בגוף, ובעקבותיו מתפתחות מחלות המכונות "מחלות תלויות הזדקנות". על פי תפיסה זו, הזדקנות כשלעצמה היא הגורם המשמעותי ביותר לתחלואה ולמוות. ואכן, מחקרים אפידמיולוגיים לימדו אותנו שהסיכון הסטטיסטי לתמותה בגיל הבגרות מוכפל בכל שש–שבע שנים. לצורך המחשה, אדם בן שישים נמצא בסיכון לתמותה גבוה פי שישה ביחס לאדם בן שלושים. האפשרות להתייחס להזדקנות כמחלה היוותה עבור יותר ויותר חוקרים ורופאים סוג של "קריאת השכמה".

על בסיס תפיסה זו התחולל, בתחילת המאה העשרים, השינוי המשמעותי השלישי בגישה להזדקנות, שעל פיו יש לפעול באופן ישיר נגד מנגנוני ההזדקנות ואולי אפילו להתחסן מפניהם. שינוי זה צבר תאוצה על רקע התפתחות טכנולוגית ורפואית מואצת, ובכלל זה פיתוח שיטות התערבות, אגרסיביות לעיתים, לצורך עיכוב ההזדקנות. בתקופה זו פורסמו מספר ממצאים מדעיים והשערות שעל פיהם נטען כי אפשר לעכב את ההזדקנות, להאריך את תוחלת החיים באופן משמעותי ואולי אפילו ליצור תהליך הפוך להזדקנות ובכך, בעצם, להתערב באבולוציה. אחד המהלכים המסקרנים ביותר שננקטו היה ניסיון להתערב באופן ישיר במערכת ההורמונלית, בעיקר בבלוטות המין (אשכים בזכרים ושחלות בנקבות), שזוהתה כמערכת שבה מתחוללים השינויים המשמעותיים ביותר בתהליך ההזדקנות. במרוצת השנים ערכו חוקרים ניסויים בבעלי חיים ובבני אדם שכללו הזרקות של הורמוני מין, שייצורם נפגע ככל שמתבגרים, מתוך מטרה "להצעיר" את מערכות הגוף. היו שהגדילו לעשות והשתילו בקשישים ובקשישות אשכים ושחלות של צעירים וצעירות, בהתאמה, שנפטרו זה לא כבר, מתוך אמונה כי "סביבה הורמונלית" צעירה תעכב את הזדקנותם. מחקרים אלה, על האופן שבו בוצעו, ההיבטים האתיים הכרוכים בהם, הסיכונים שטמנו בחובם ובעיקר תוצאותיהם, היו מורכבים ושנויים במחלוקת. בשורה התחתונה לא תועדה בעקבותיהם פריצת דרך בהארכה של תוחלת החיים. בשנת 1993 הוקם ארגון שנקרא "האקדמיה האמריקאית לרפואה מונעת הזדקנות" בארצות הברית, שזכתה לכינוי "A4M". ארגון זה, שקיים עד היום, שם לו למטרה "לטפל" בהזדקנות כבמחלה ובכך למנוע אותה. נציגי הארגון טוענים ששילוב של טיפול הורמונלי מתאים, ניתוחים פלסטיים ותוספי מזון עשוי להביא ל"סוף ההזדקנות" ("End of aging"). הם רואים בהזדקנות "מערך של תסמינים ניווניים רב־מערכתיים המובילים בסופו של דבר לנכות, לסבל ולמוות" ומאמינים שמעיין הנעורים נמצא בתוך תאי הגוף ועל כן כל הדרוש הוא "לעורר אותו". רופאים ואנשי מחקר רבים ביקרו, ועדיין מבקרים גישה זו, הדוגלת בשימוש האגרסיבי בהורמונים שונים, לרבות הורמון גדילה והורמוני מין, בהתערבות כירורגית ובשימוש בתוספי תזונה, ומטילים ספק ביעילותה ובבטיחותה. עם זאת, הגישה עצמה מהווה, ללא ספק, אבן דרך משמעותית בניסיונות לפצח את סוגיית אריכות הימים.

כיום, בעקבות התפתחות משמעותית בתחומי הביולוגיה והטכנולוגיה שחלה בעשורים האחרונים, גישה זו שעל פיה תהליך ההזדקנות הוא גורם סיכון ישיר לתחלואה ולמוות, ממשיכה לצבור תאוצה. כיווני המחקר הקיימים והעתידיים בנושא הארכת תוחלת החיים מתייחסים לשילוב בין התאמות באורח החיים (תזונה, פעילות גופנית, שינה וכיו"ב) ובין התערבות תרופתית, טכנולוגית, גנטית ועוד. על כך נעמוד בפרקים הבאים.

המשך הפרק בספר המלא