כך הנהגנו - מנהיגות יהודית בימי קדם

מבוא

ספר זה נולד מתוך העניין שיש לי במנהיגים, במנהיגות, באנשים שבוחרים ללכת אחרי מנהיגים, ובאלה שבוחרים ללכת בדיוק בכיוון ההפוך.

לאחר יותר מ־3,000 שנות היסטוריה יהודית, לא היה לי קשה למצוא דוגמאות למנהיגים ולמנהיגות מסוגים ומסגנונות שונים בקרב העם היהודי. בכל אחד מהם מצאתי — למרבה ההפתעה — מוטיבים שקיימים במנהיגים של היום, מה שאומר שאנחנו לא שונים בהרבה מהמקור הקדום שלנו, כל כמה שאנחנו חושבים שאנחנו מתקדמים ממנו.

ספר אחד, מנהיגים שונים, אבל הבסיס משותף — ישראל בעת הקדומה.

כדי לספר את הסיפור של כל אחד מהם, נעזרתי בתחומים שונים של מדעי הניהול. כדי לפשט, היה לי חשוב לכתוב את הדברים בשפה פשוטה וברורה, ובעיקר — לאתר נקודות שטרם נתנו להן ביטוי מספק עד היום.

בפרק הראשון בחרתי להתמקד בדוד המלך, ובעיקר במעשהו המפורסם בבת שבע. אם עליי לבחור תכונה אחת מתוך סט התכונות של הדמות המרתקת הזו, זו תהיה הכריזמה. דוד הכריזמטי סולל את דרכו לאט ובהתמדה, מהרגע שבו עלה על הבמה ועד שנמשח למלך על ישראל ויהודה. הכריזמה שלו משתלבת היטב במעשהו בבת שבע, וברזולוציה מאובחנת ומדוקדקת אנחנו מבינים עד כמה התכונה שהפכה אותו למנהיג נערץ, היא התכונה שגם הכשילה אותו.

הפרק השני עוסק בשלוש נשים שגילו והפעילו את מנהיגותן, בעידן שבו האישה נדחקה בדרך כלל לחלקה האחורי של הבמה:

מרים, הקודקוד הנשי במשולש ההנהגה של העם בנדודיו במדבר, לצד אחיה משה ואהרן.

דבורה, השופטת והמנהיגה הבולטת של מספר שבטים מישראל, שהובילה לניצחון גדול על סיסרא וצבאו.

אסתר, שעקב נסיבות קשות נתגלה בה לפתע כישרון למנהיגות (שהיה כנראה טמון בה קודם), ולאחר מכן אף ידעה להנציח את הסיפור המהפכני שבו כיכבה, בכך שהתעקשה שמגילתה תוכנס אל התנ״ך.

הפרק השלישי עוסק בחשמונאים המקימים ממלכה. סיפור הקמתה של “ממלכת ישראל השנייה״ ממחיש יפה סגנון מנהיגות שמתנער מהכיבוש היווני, ומקים במקומו ישות עצמאית שמאפשרת חיים דתיים חופשיים לעם היושב בציון. החשמונאים הרחיבו את גבולות הממלכה ופיתחו מאוד את כלכלתה. אולם בהמשך הדרך החזון התעמעם, הדרך אבדה ואליה חדרו כוחות זרים אך צפויים כמו התנשאות, פירוד וחוסר שוויון, ולנוכח אלה הסוף ידוע.

הפרק הרביעי של הספר עוסק בשמעון בר כוכבא, ובוחן את מנהיגותו ואת הדרכים שבהן ניהל את המרד הקרוי על שמו. בדומה לחשמונאים הציב בר כוכבא חזון לסילוק הכובש הזר (הרומאים בתקופתו), ולהקמתה של ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל. הוא הכין היטב את המרד שזכה להצלחה מסחררת בתחילת הדרך, עד הדיכוי האכזרי כשלוש שנים לאחר מכן. כאן התמקדתי בסגנון המנהיגות והניהול האזרחי של שמעון בר כוכבא, בעיקר בממצאים הרבים שמספרים לנו כיצד ניהלו היהודים חיים בשטחים המשוחררים, ובהם מטבעות עצמאיים, תעודות, כתוֹבוֹת ועוד.

הפרק החמישי עוסק במנהיגותם של חז״ל במאה הראשונה לספירה, כשניסו לייסד מחדש את היהדות לאחר החורבן. הפולחן במקדש והעלייה לרגל אליו, שהיו הביטוי העיקרי לחיים הדתיים, פסקו וצריך היה למצוא להם חלופות. מטבע הדברים, התעוררו ביניהם מחלוקות מעוררות מחשבה ואתגר, אך בסופו של דבר הם קבעו מדיניות הלכתית אחידה שהייתה מקובלת על כולם. נבחן זאת תוך התמקדות בסוגיה ידועה ופופולרית — “תנורו של עכנאי״, שזכתה לאינספור שעות של פלפול, דרשות, שיעורים והרצאות במוסדות דתיים, מכינות קדם צבאיות (גם חילוניות) וישיבות. במקרה הזה נגלה כיצד ההכרעה שהתקבלה וההלכה שנקבעה, גרמה לקרע בין החכמים והמחלוקת מצטיירת ככישלון מנהיגותי.

הפרק השישי והאחרון של הספר בוחן את מנהיגותם של חז״ל על פי התייחסותם לתופעה ייחודית לעת העתיקה: השימוש במטבעות כאמצעי להנצחת המעמד העליון, באמצעות טביעת דיוקנם של שליטים לצד עיטורים וסמלים שונים. תוך שהם רומזים על דעתם להנצחה המעמדית, עושים חז״ל שימוש במטבעות כדימוי שנועד לבטא בבירור מסרים והלכות אותם ביקשו להטמיע בחיי היום יום של החברה היהודית.

אני מקווה שתיהנו מקריאת הספר, כמו שנהניתי אני לכתוב אותו. אני מקווה גם שנלמד מהתכונות החיוביות של המנהיגים שלנו מהעבר הרחוק ושלא נחזור על שגיאותיהם, ובעיקר — שנמשיך לבנות עוד ועוד קומות יציבות וחזקות בבניין הנצחי שלנו, כאן בארץ ישראל.

פרק ראשון

מנהיגותו של דוד המלך לאור מעשהו בבת שבע — הכריזמה כמכשול?¹

מי לא שמע על דוד המלך? היש אדם הנושא את השם דוד, שאינו יודע מי היא הדמות הקדומה על שמה הוא קרוי?

דוד המלך מוזכר בתנ״ך לא פחות מתשע מאות ושתים עשרה פעמים, אפילו יותר ממשה רבנו. המקרא, שיודע לשמור על שפה לקונית לרוב, ממש יוצא מגדרו לתאר את האיש: “יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר ואלוהים עמו״ (שמ״א, טז יח).

גיבור — אבל גם רגיש. רגיש במערכת היחסים המיוחדת כל כך עם יהונתן; רגיש ביחס שלו לבנו אבשלום על אף שזה מרד בו; רגיש באופן בו הוא משורר, מלחין ומנסח — על פי המסורת — את אחת המסות המשפיעות ביותר בעולם היהודי — ספר תהילים.²

לצד זאת היה דוד איש נחוש, בהיותו גיבור חיל ואיש מלחמה. אך, מעל הכול מדגיש מחבר ספר שמואל, שדוד הולך בדרכי האלוהים ואלוהים היה עמו.

דוד, אשר דמותו ואישיותו חשובים בשלוש הדתות — היהדות, הנצרות והאסלאם — התמודד עם הצלחות כמו גם עם כישלונות, מהפכות ואף קנוניות שבאו עליו — כמה כואב — על ידי בשר מבשרו.

דוד הוא שהביא לראשונה את ירושלים לקדמת הבמה היהודית, ובנה בה את עיר דוד: “ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה... וילכוד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד... וישב דוד במצודה ויקרא לה עיר דוד ויבן דוד מן המילוא וביתה״ (שמ״ב, ה ה-ט). דוד כבש את המצודה מידי היבוסי ובנה סביבה חומה נמוכה הנקראת מילוא. וכן, אין מנוס מלהזכיר — בירושלים ביצע דוד מעשה חריג, לא מוסרי ובעייתי במיוחד: חמד את בת שבע, אף שהייתה אשת איש הנשואה לאחד מאנשי צבאו הבכירים.

רבות נכתב על דוד המלך ומעשהו בבת שבע. כמעט אין חוקר תנ״ך ראוי שלא העמיק בתיאור הדמות והסיפור לאור המשמעות הדתית, המוסרית והספרותית הגלומה במעשה זה. האם יש קשר בין האישיות של דוד, על תכונות המנהיג שבו, לבין הדחף שהביא אותו לחמוד אשת איש (ואף להביא למותו של בעלה בשדה הקרב)?

נכון. לא נעים להודות בכישלונות של דמויות ראויות ומשמעותיות בעם ישראל. לא נעים לחטט בתכונות שהביאו אותן לחטוא, או לפעול בפזיזות. ובכל זאת, היהדות אינה מסתתרת, אינה מתנחמדת ואינה מטייחת את האמת. דווקא מפני שחז״ל ופרשני התנ״ך התפתלו קשות על מנת למצוא למעשהו בבת שבע צידוק כלשהוא, כדאי וחשוב לבחון את המעשה, בהקשר של סגנון המנהיגות של המלך דוד.

אז בואו נגלה עוד על דוד, על הסיפור המיוחד של הנער הצעיר שהפך למנהיג דגול, על סגנון המנהיגות שלו. וכן, גם על מעשהו בבת שבע.

מי אתה, דוד?

מהיום שבו הופיע הצעיר אדום השיער על הבמה הציבורית, הוא מיקד אליו את תשומת הלב באמצעות אמונתו באל, דבקותו במטרה וכריזמה מתפרצת.

והכריזמה הזו, בסופו של דבר, היא גם זו שהכשילה אותו.

לפני שניכנס לעומקם של דברים חשוב להגדיר מהי כריזמה ומה המשמעות שלה כפי שהיא באה לידי ביטוי במנהיגות של דוד.

מקורה של המילה כריזמה היא מיוונית ופירושה הוא “מתת אל״. הסוציולוג הגרמני הנודע מקס ובר, מגדיר את הסמכות הכריזמטית ככזו “הנשענת על סגולות של אישיות המגלמת אמת, הרואיות ותכונות מסוימות הנראות לפעמים כעל טבעיות ועל אנושיות״. ובר ממשיך ואומר שהתכונות הללו סוחפות אנשים, והודות להן הוא מובדל מבני תמותה רגילים.³

אז, איך יודעים אם מנהיג הוא כריזמטי?

למנהיג כריזמטי יש חזון. יש לו גם ביטחון ביכולת להגשים אותו, והוא יודע לשדר זאת לאנשיו. הוא מפגין החלטיות רבה ושאיפה להשגת כוח ושליטה. הדרך הטובה ביותר לדעת אם מנהיג הוא כריזמטי, היא איך נתפסת דמותו בעיני המונהגים שלו.⁴ אם הם רואים אותו כמנהיג כריזמטי, החזון שלו יהיה גם החזון שלהם, האמת שלו תהיה גם שלהם, וביחד הם ינועו לעבר המטרה אותה הוא הגדיר בחזונו בנחישות רבה.

דוד עלה לכס המלוכה במאה העשירית לפני הספירה. התנ״ך בספר שמואל א (טו) מספר לנו שאלוהים מאס בשאול כמלך על ישראל, משום שהשאיר בחיים את אגג מלך עמלק, למרות הציווי האלוהי להורגו. במטרה להמליך מלך חדש מורה אלוהים לשמואל הנביא למלא את קרנו בשמן, וללכת אל ישי בית הלחמי: “כי ראיתי בבניו לי מלך״ (טז א).

כבר בימי נעוריו בבית הוריו לא שבע דוד נחת. יחסיו עם אֶֶחיו היו מתוחים עד בלתי תקינים, ונראה כי גם יחסו של ישי אביו כלפיו היה מסויג.⁵ דוד הורחק על ידי אביו מביתו, והוא נשלח לרעות את הצאן. בעת הגיעוֹ של שמואל לבית לחם, דוד כלל איננו מצוי בה. אף ששמואל מבקש באמצעות זקני העיר לזמן אליו את ישי ובניו: “ויקדש את ישי ואת בניו ויקרא להם לזבח״ (טז ה), אביו כלל לא טורח להביאו.

שמואל מבקש לראות את מי מהבנים יורה לו האלוהים למשוח למלך במקום שאול. לאחר שהוצגו בפניו כל שבעת הבנים שלא נבחרים, שמואל שומע שיש עוד בן קטן שלא זומן למעמד, והוא דורש במפגיע מישי להביאו: “שלחה וקחנו כי לא נסוב עד בואו פה״.

איך אומרים? הגלגל מסתובב. ברגע אחד הופך האנדרדוג המשפחתי לדמות הנבחרת, לעיניהם המשתאות של אחיו. הם נוכחים לדעת כי דווקא דוד הוא זה שנמשח למלך:

“ויאמר ה׳. קום משחהו כי זה הוא. וייקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו. ותצלח רוח ה׳ אל דוד מהיום ההוא ומעלה״ (טז יב-יג).

עוד טרם הוכתר למלך פרץ דוד לתודעה הציבורית כמנהיג טבעי, תוך שהוא מקבע את דמותו ככריזמטית. עלייתו לראשונה לקדמת הבמה לעיני שאול ו״איש ישראל״ שנאספו בעמק האלה מול הפלשתים (יז ב), הייתה על רקע אירוע התמודדותו עם גוליית, הענק הפלשתי, והריגתו בשדה הקרב.⁶

דוד מגיע לשדה המערכה בעמק האלה,⁷ בשליחות אביו כדי להביא הספקה לשלושת אחיו. כאשר רואה דוד את גוליית עולה לקראת ישראל, הוא מתנדב לצאת ולהילחם בו חרף גערותיו של אליאב אחיו הבכור. הדבר מובא לידיעתו של שאול והוא מלביש את דוד במדי הקרב שלו ובשריונו, חובש לראשו קסדת נחושת ונותן בידיו חרב.

עמק האלה (צילום עצמי)

אולם, דוד איננו חייל מקצועי ואין הוא מורגל במדי הקרב ובשריון. לכן, הוא מסיר אותם מעליו ולאחר שהצטייד בחמישה חלוקי אבנים, הוא יוצא לקראת גוליית כשהוא חמוש בקלע הרועים שלו.

הופעתו של גוליית בשדה המערכה, ענק עצום חמוש מכף רגל ועד ראש, הנה מאיימת עד מאוד. גוליית מציב בפני שאול וצבא ישראל אתגר נורא: “ברו לכם איש וירד אלי. אם יוכל להילחם אתי והיכני והיינו לכם לעבדים. ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו״ (יז ח-ט). דבריו אלו העמידו איום משמעותי על קיומם העצמאי של ישראל בארצם שלהם, אליו אין מי מלוחמי צבא ישראל שייענה.

אין זה פלא שאף לא אחד מישראל התנדב להילחם בגוליית. תיאוריו של המספר המקראי מעידים על מידת גדולה של לחץ, מצוקה ופחד בקרב שאול ואנשיו: “וישמע שאול וכל ישראל את דברי הפלשתי האלה ויחתו ויראו מאד״ (יז יא). למראה גוליית המופיע ומקלל את אלוהי מערכות ישראל השכם והערב לאורך ארבעים יום (יז טז), נסים ישראל על נפשם: “וכל איש ישראל בראותם את האיש וינוסו מפניו ויראו מאד״ (יז כד).

אך דוד התנדב ואת הקרב הוא הכריע חיש מהר. גוליית החמוש מכף רגל ועד ראש הוכה למוות בידי דוד הקולע ומטביע אבן במצחו, תוך שהוא מכריז בקול גדול שבא בשם ה׳ צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר גוליית חירף וגידף.⁸

מהיכן שאב דוד את האומץ?

נראה כי משׁיחתו על ידי שמואל נסכה בו תחושת שליחות. הוא שליחו של האלוהים אשר נותן בידיו את הכוח, להסיר את האיום של גוליית והפלישתים על ישראל. תיאור הקרב והאופן המפתיע בו הוכרע גוליית משפיעים עמוקות על הפלישתים הנסים משדה הקרב, וכמובן על העם — אנשי ישראל ויהודה — היוצאים לרדוף אחריהם. אירוע זה יהווה את תחילת דרכו של דוד לביסוס מעמדו, כדמות כה משמעותית בתולדות העם.

ועם הביטוי ההרואי של דוד בשדה הקרב, קשה שלא לשים לב לקונטקסט.

לרוב, נייחס תכונות כריזמטיות למי שמפגין יכולת להוביל ולהנהיג, דווקא בשעת מצוקה וחוסר ודאות.⁹ ככל שהמצב קשה יותר, קיצוני ובעל פוטנציאל של איום קיומי על הציבור, אנשים יחפשו אחר דמות שתיתן מענה למצוקה ולחוסר היציבות. בדרך כלל, מנהיגות כריזמטית תעלה ותפרח במצבי משבר כמו לחצים פיזיים, כלכליים, דתיים, מלחמתיים או פוליטיים. מצד שני, מנהיג כריזמטי יכול להישכח ולהיעלם בזמן שהמצב נרגע, ואין זה משנה כמה טוב הוא תפקד במצב המשברי.¹⁰

שמואל א, יז א-ב: “וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה, וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים. וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים״. בתמונה: תל עזקה בעמק האלה (צילום עצמי)

וד נקלע לתוך סיטואציה בה מנהיגותו של שאול כמלך, וכמי שעומד בראש הצבא, קרסה למעשה. תוך שהוא משכנע את שאול לשלוח אותו לקרב מול גוליית, הוא מספר כי הכריע במו ידיו ארי ודוב — מעשה שהוא מעל לכוחותיו של אדם רגיל. לכך הוסיף דוד שהליכתו מול גוליית לקרב היא בעזרת אלוהים: “ה׳ אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב, הוא יצילני מיד הפלשתי הזה״ (יז לד-לז).

התנדבותו של דוד הצעיר לצאת לקרב וניצחונו המהיר והמזהיר על גוליית כנגד כל הסיכויים, העמידו אותו בעיני צבא ישראל כדמות שניחנה בתכונות על אנושיות המבדילות אותו מבני אנוש. כלומר — דמות כריזמטית.

עד כאן, סיפור יפה. הגיבור בעל כורחו, נאלץ להכריע את המצב — ועושה זאת, כנגד כל הסיכויים.

אבל, האם ייתכן שגוליית נהרג בידי מישהו אחר?

כולנו יודעים שדוד פגע לגוליית “בול בפוני״, כפי ששרה לנו להקת כוורת. אבל התנ״ך מספר לנו סיפור נוסף: “ויך אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי את גוליית הגתי ועץ חניתו כמנור אורגים״ (שמ״ב, כא יט).

נראה לכאורה כי ייחוס הניצחון לדוד, הוא גלגול מאוחר של מסורת על פיה אלחנן הוא שלחם וניצח את גוליית הפלישתי.¹¹ היכן הבעיה? אין כל תיעוד מסודר לאירוע. אין ברשותנו תיארוך מדויק וברור למקורות אודות דוד, ובנוסף, גם המספר המקראי נשאר אנונימי. לכן, אין יכולת לשחזר את העובדות ההיסטוריות, ואתם יודעים מה? אין צורך.

הסיפור המקראי איננו ספר היסטוריה. הוא נועד כדי לשקף אירועים חשובים, ולתת לנו, הקוראים, מרחב לפרשנות. מספרי הסיפורים המקראיים נהגו כבני חורין לעשות את הדמויות והמאורעות, ככלי לביטוי אמונותיהם ודעותיהם.¹² דווקא השתלשלות המסורות המתארות את התפתחות דמותו ומנהיגותו של דוד לאחר ניצחונו על גוליית, מבססות את ההנחה המקובלת שדוד הוא הדמות שהיכתה למוות את גוליית.

ראשית הופעתו של דוד על הבמה הציבורית, איננה מונעת כלל מרצונו להיות מנהיג. אפילו לחימתו ההרואית בקרב מול גוליית, לא נועדה כדי להעלות אותו על במת המנהיגות ולהשיג כתר מלוכה על ישראל. כוונתו המקורית של דוד הייתה לשרת את העם, אותו הוא רואה במצוקתו הקשה:

“ויאמר דוד אל שאול. אל ייפול לב אדם עליו. עבדך ילך ונלחם עם הפלישתי הזה״ (שמ״א, יז לב).

אם דוד לא רצה להיות מנהיג — כיצד הפך למנהיג?

מבלי לדעת, דוד הפגין סוג של מנהיגות, שנקראת “מנהיגות משרתת״. בסגנון של “פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא חייב לעשות משהו, אחרת תהיה פה בעיה״. התזמון הנכון, והשילוב בין התכונות הכריזמטיות של דוד, יחד עם ההתייצבות לדגל ביום פקודה, הולידו מנהיג דגול, וזה הביא לתוצאות חיוביות ביותר. עבורו ועבור עמו. ¹³

מהי מנהיגות משרתת?
תיאוריית המנהיגות המשרתת פותחה על ידי חוקר אמריקאי בשם רוברט גרינליף,¹⁴ ובבסיסה עומד מנהיג הרואה עצמו כשליח המבקש לשרת את הציבור. למנהיג כזה יש יכולת שכנוע ומודעות לצורכי המונהגים, כשהוא מעורר בהם אמון, בהקשבה ואמפטיה.¹⁵

דוד רואה את הפחד הנורא בצבא ישראל ובשאול מלכו ואת השיתוק האוחז בהם. דוד מוכן להקריב את עצמו לטובת הכלל. לכאורה, תמורת תגמול המובטח על ידי המלך: “והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו ייתן לו״ (יז כה).¹⁶

אבל, אין ספק: לא זה מה שעמד לנגד עיניו. אחרי הכול, כל בר דעת יכול לראות מיד — מדובר במעשה התאבדות. מי שמבטא זאת יפה הוא יהונתן, שמנסה לשכנע את אביו, שאול, לא להרוג את דוד: “אל יחטא המלך בעבדו בדוד כי לא חטא לך... וישם את נפשו בכפו ויך את הפלשתי״ (יט ה).

אז — מעשה התאבדות? כלומר, דוד פחד מגוליית?

פחד הוא תכונה טבעית. ודאי, במצב של חוסר ודאות קיצוני כמו יציאה לקרב, וַַדאי וּּודאי כאשר צופות בך אינספור זוגות עיניים, גם בקהל ישראל וגם בקהל הפלישתים. ברור שהתייצבותו של דוד לעימות הגורלי הייתה מלווה בתחושות של פחד, חרדה וחששות כבדים. הרי, רק מלחשוב על קולות המלחמה, צניפות הסוסים, המתכת המתחככת זו בזו וצחצוח החרבות, אפשר היה להיכנס לחרדה איומה.

מי לא היה פוחד במצב כזה? וכי יכול היה דוד לצפות לניצחון מובטח?

כאשר ברקע עומדת משיחתו של דוד על ידי שמואל, הרי שבהיבט הפסיכולוגי היה קיים בדוד דחף וצורך להוכיח את עצמו. גם לאחר שנמשח ואפילו שכבר ניגן בכינור לפני שאול, אחיו המשיכו לדחותו והוא נשלח שוב לרעות את הצאן בשדות בית לחם (יז טו). כשדוד הגיע לשדה הקרב, אחיו אליאב מטיח בו באופן בוטה: “למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן הָהֵנָּה במדבר, אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך״ (יז כח).¹⁷

אבל גוליית מציב אתגר. אתגר שאין אדם אחד שיכול לענות לו. במצב הזה, סביר להניח שהתעורר בדוד דחף לא מודע לנסות ולהסיר את האיום. אבל, דוד לא דואג להתחמש. מולו ניצב לוחם המהווה מעין מכונת מלחמה משוכללת (יז ד-ח), והוא יוצא לקרב, כאשר הוא מצויד בקלע ובחלוקי אבן.

איפה ההיגיון?

אדם היוצא לקרב בידיעה שהוא מעמיד את חייו בסכנה, מונע על ידי דבר אחד: אמונה המפעמת בקרבו.¹⁸ מניעיו של דוד לצאת כך לקרב מול גוליית היא האמונה שהאלוהים יהיה בעזרו: “אנכי בא אליך בשם ה׳ צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת״ (יז מה).

האמונה באלוהים מוציאה מדוד כוחות שאין הוא מודע להם. כוחות בלתי רציונליים שמניעים אותו להצטייד בנשק הכפרי שהוא מכיר היטב — קלע ואבן. ולא זו בלבד, אלא ממש לחוש לקראת גוליית: “וימהר דוד וירוץ המערכה לקראת הפלשתי״ (יז מח).

דוד פועל עם האמונה הנזכרת במקרא: “כי תצא למלחמה על אויביך... לא תירא מהם כי ה׳ אלהיך עמך״, וברוח דברי הכהן המכין את העם לקרב: “שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה׳ אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם״ (דברים, כ ג-ד).

התייצבותו של דוד מול גוליית נעשית, כאשר הוא כלל איננו חושב על הסכנה בפניה הוא מעמיד את עצמו. מעבר לדחף הבלתי מודע, לא עולה כל מניע נסתר או נעלם למעשה ההקרבה שלו. המוטיבציה שמניעה אותו נובעת ממניעים אלטרואיסטיים — להושיע את העם, להסיר את האיום.

וכמו שכולנו יודעים, זה עבד.

ניצחונו הגדול של דוד על גוליית מבהיר לפלישתים כי הם אינם בלתי מנוצחים: “ויראו הפלשתים כי מת גיבורם וינוסו״ (יז נא). ניצחון דוד מהווה דחיפה מורלית חשובה לצבא ישראל המעצימה את יכולות הלחימה שלו: “ויקומו אנשי ישראל ויהודה וירעו וירדפו את הפלשתים עד בואך גיא ועד שערי עקרון, ויפלו חללי פלשתים בדרך שערים ועד גת ועד עקרון״ (יז נב).

דוד כלל לא היה מוכר בקרב צבא ישראל העומד בעמק האלה. גם שאול לא זיהה אותו כלוחם היוצא אל הקרב: “וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער״ (יז נה). התייצבותו לקרב וניצחונו ההרואי על גוליית, כמו גם התנופה שהעניק לצבא ישראל שהעז לרדוף אחר הפלישתים, הטמיעה את דמותו ככריזמטית והיא באה לידי ביטוי בשינוי מעמדו של דוד.

מרגע זה ואילך, דוד אינו אותו דוד. הוא איננו חוזר לעיסוקו כרועה צאן, ואפילו לא שב לבית אביו.

דוד מצטרף לבית שאול.

שאול מאציל סמכויות על דוד: “ויצא דוד בכל אשר ישלחנו שאול״, וממנה אותו למנהיג ולמפקד הצבא: “וישמהו שאול על אנשי המלחמה״. העם והממלכה מקבלים אותו בזרועות פתוחות: “וייטב בעיני כל העם וגם בעיני עבדי שאול״ (יח ה).

בבית שאול מכיר דוד את יהונתן, והשניים הופכים לחברים בלב ונפש. באקט של אמון ומסירות, יהונתן מוסר את מדיו ובגדיו המלכותיים לדוד: “ויתפשט יהונתן את המעיל אשר עליו ויתנהו לדוד ומדיו ועד חרבו ועד קשתו ועד חגורו״ (יח, ד). יהונתן אף רואה בו את המלך העתידי, ומוכן להיות לו למשנה (כג יז).

התקבלותו בידי נשות העיר מעצימה עוד יותר את דמותו: “ותאמרנה הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו״ (יח ז). התבטאות זו, המעידה על הכוח המיוחס לדוד לעומת שאול, מביאה לידי ביטוי את המהפך שחל בגישת העם — קם מנהיג חדש. העצמה זו של דמותו היא הוכחה למערכת היחסים שאותה הצליח דוד לייסד עִם העַם, שיהפוך בהמשך למונהג על ידיו.

שאול מבין היטב כי דוד התקבל בעיני העם כמועמד ראוי להחליפו: “ויאמר, לדוד נתנו רבבות, ולי נתנו האלפים. ועוד לו אך המלוכה״ (יח ח). וכדברי הפרשנים רש״י (ר׳ שלמה יצחקי, 1105-1040) ורד״ק (ר׳ דוד בן יוסף קמחי, 1235-1160) עולה המחשבה אצל שאול: וכי מה עוד ייתן העם לדוד? ברור, את המלוכה! מאורעות אלו יצרו את הקרע הסופי ביחסו של שאול לדוד: “ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה״ (יח ט).

תיאורי המספר המקראי הולכים ומעמיקים את תפיסת דמותו של דוד ככריזמטית. שאול שבתחילת מלכותו נתפס כמי שנועד להושיע את העם מפני הפלישתים,¹⁹ ממנה את דוד להיות שר האלף. כלומר, מפקד צבאי בדרגה בכירה או שר בכיר בהיררכיה המנהלית של הממלכה:

“ויסירהו שאול מעמו וישימהו לו לשר אלף ויצא ויבוא לפני העם; ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה׳ עמו; וירא שאול אשר הוא משכיל מאד וירא מפניו; וכל ישראל ויהודה אוהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם״ (יח יג-טז).²⁰

עלייתו המטאורית במדרג ההיררכי בממלכה מצביעה על כיוון ברור — יש כאן מי שראוי להנהגה. העם משקף זאת, יהונתן משקף זאת, הנשים משקפות זאת ואפילו הנהגת הממלכה. שאול מבין זאת היטב ורואה בדוד אויב, המהווה איום עליו ועל המשך שושלתו במלוכה.

שאול איננו יכול סתם כך להיפטר מדוד, ומוצא כיוון אחר. הוא מבקש להשיא את בתו מיכל לדוד: “ותאהב מיכל את דוד ויגידו לשאול ויישר הדבר בעיניו״ (יח כ).²¹ אך שאול מתחכם לדוד ושולח את עבדיו עם מסר — נישואין תמורת “מוהר״: “כי במאה ערלות פלישתים להינקם באויבי המלך״ (יח כה).

שאול המבקש את נפשו של דוד, מקווה לנפילתו בקרב מול הפלישתים ולהיעלמותו. אולם, הוא מופתע לגלות כי דוד לא רק שרד את הקרב, אלא הוא ואנשיו חוזרים עם מספר כפול של עורלות: “ויך בפלשתים מאתיים איש ויבא דוד את ערלותיהם״ (יח כז).

סביר להניח כי דוד הבין היטב את כוונותיו של שאול. הרי שאול היה ברור כשמש, כאשר הטיל את החנית לעברו כשדוד ניגן לו בכינור (יח יא). ההצלחה הכפולה הזו (לא רק שלא חוסל, אלא הצליח מעבר למצופה), מחזקת את התחושה שלנו: אכן מדובר כאן בדמות יוצאת דופן.

תדמיתו הכריזמטית המשיכה והתחזקה עם הימשכות המלחמה עם הפלישתים. אולי, כתגובה לחיסול מאתיים הפלישתים והסרת עורלותיהם, מעשה שנחשב בזוי ביותר: "ותוסף המלחמה להיות ויצא דוד וילחם בפלשתים ויך בהם מכה גדולה וינסו מפניו" (יט ח).

אולי כאן מבין שאול, שלפניו יריב ראוי וקשוח. אש הקנאה ניצתת, והפעם במלוא העצמה, מתודלקת על ידי פחד וחרדה. שאול רודף את דוד באובססיביות. דוד נמלט, ומבקש מקלט אצל אכיש מלך גת (כא יא). אך, בכירי הממלכה מזהים את המנהיג המפורסם, ודוד ואנשים בורחים למערת עדולם (כב א).

שאול רודף אחרי דוד באובססיביות, גם לאחר שהבטיח כי יפסיק לרודפו (כד טז-כב). דוד המקבל ידיעה מודיעינית מתגנב אל מקום חנייתו של שאול וצבאו. אולם, אין הוא מאפשר לאבישי בן צרויה המתלווה אליו לחסלו. הוא לוקח את חניתו של שאול ואת צפחת המים המונחים למראשותיו, והולך משם אל ראש ההר מן העבר השני (כו א-יג).

אף שהוא יודע כי שאול לא יעצור, אין הוא מנצל את ההזדמנות לחיסולו הכל כך מתבקש בבחינת "הבא להורגך השכם להורגו". דוד שולט ברגשותיו ומשים ללעג את שר צבאו של שאול אבנר בן נר: "למה לא שמרת אל אדוניך המלך כי בא אחד העם להשחית את המלך אדוניך" (כו טו), ומביא את שאול להבטיחו כי לא יפגע בו שוב: "חטאתי שוב בני דוד לא ארע לך עוד" (כו כא).

הרושם המתקבל הוא שיש לפנינו אדם חזק, שיודע לגייס כוחות אדירים במצבי לחץ, לצד יכולתו להביע איפוק ושליטה עצמית. בפועלו כך, הפגין דוד אינטליגנציה רגשית הטמונה בו. אדם המוגדר כבעל אינטליגנציה רגשית²² יודע לשלוט ברגשותיו ולעשות בהם שימוש בצורה מושכלת, ובכך להופכם לכלי ניהולי ומנהיגותי.

בתפיסת המחקר העכשווית, תפקידו הקמאי, הראשוני, של המנהיג הוא רגשי. תחושות ורגשות טובים משפיעים רבות על המונהגים, ומסייעים בכך למימוש החזון והמטרות של המנהיג.²³ מחקרים עדכניים במדעי הניהול מעלים כי אינטליגנציה רגשית היא מרכיב חשוב ואפקטיבי לשיפור ביצועיהם של מנהיגים.²⁴

מהי אם כן אינטליגנציה רגשית־חברתית?

אינטליגנציה רגשית־חברתית משלבת אמפטיה ורגישות חברתית, שליטה בדחפים, מוטיבציה ודבקות במשימה, הסתגלות מהירה למציאות תוך גילוי גמישות, יכולת לפתרון בעיות, ויכולת ניהולית תוך עמידה בלחצים.

דוד כאמור שולט ברגשותיו ומנהל את האירוע באופן מושכל וגם מסביר את מניעיו:

"וה' ישיב לאיש את צדקתו ואת אמונתו, אשר נתנך ה' היום ביד ולא אביתי לשלוח ידי במשיח ה'; והנה כאשר גדלה נפשך היום הזה בעינָי, כן תגדל נפשי בעיני ה' ויצילני מכל צרה" (כו כג-כד).

אולם, אין הוא נותן יותר אמון בשאול ובהבטחותיו שלא לרודפו: "ויאמר דוד אל לבו עתה אֶסָּפֶה יום אחד ביד שאול", והוא נמלט ומוצא שוב מחסה אצל אכיש מלך גת (כז א-ו).²⁵

אכיש מאפשר לדוד ולאנשיו לשבת בעיר צקלג, שהיא אחת מערי השדה בארץ הפלישתים, שממנה פושטים אנשי דוד על הנגב לסילוק שבטי הגשורי והגרזי והעמלקי. אולם, דוד נותן לאכיש להבין כי הם לוחמים בשבטי ישראל (כז ח-יא).

הפעם נוהג אכיש בדוד כווסל שלו (שליט משנה הכפוף לו): "ויאמן אכיש בדוד לאמר הבאש הבאיש בעמו ישראל והיה לי לעבד עולם" (כז יב). על כן, כאשר צבא הפלישתים מתקבץ שוב להילחם עם ישראל, יש ציפייה ברורה שדוד יתגייס גם הוא לקרב, שכם אל שכם עם אכיש (כח א). דוד משיב לאכיש במענה מעורפל אשר איננו מבהיר את כוונתו — "לכן אתה תדע את אשר יעשה עבדך" (כח ב).

הערות

1 תודת המחבר נתונה לד"ר שני אומיאל פלדמן על קריאת פרק זה ועל הערותיה המועילות.

2 סימון, תשמ״ב, 12-9.

3 ובר, תש״מ, פרק המבוא, יב Weber, 1947, 328-329, 359, idem, 1958, 1-11, idem, 1978, 1112 ;

4 351-354, Bass, 1985, Howell, 1988, 213-236, Shamir, House & Arthur, 1993, 25-42, Weber, 1978, Yukl, 1994, 317-324, Milosevic & Bass, 2014, 226

5 על האיבה לדוד ומניעיה ראה גרוסמן, תשנ״ה, 32-17.

6 שמ״א, יז כ-נא. על עלייתם של הפלשתים והיאחזותם בארץ ישראל ראה מזר, תשכ״ד, 131-124.

7 באזור חירבת קיאפה בין שוכה ועזקה. ראה גרפינקל, גנור והיזל, 2012, 58-52.

8 שמ״א, יז מה-מט; Czövek, 2002, 183-184

9 Conger & Kanungo, 1987, 637-642

10 Weber, 1978, Milosevic and Bass, 2014

11 זקוביץ ושנאן, 2004, 194.

12 זקוביץ, תשנ״ו, 12-9.

13 Serrano, 2014, 38

14 Greenleaf, 2004

15 לוי, 2013; Spears, 2010, 25-40

16 די אם נזכיר כי הבטחה זו לא קוימה, ראה שם, יח כה ודיון בהמשך.

17 ראה זקוביץ, תשנ״ו, 33-31.

18 תודתי נתונה לסרן (מיל׳) אלון אמיתי על עזרתו בליטוש ההיבטים הפסיכולוגיים והסמי־צבאיים בסיפור הקרב בין דוד לגוליית.

19 169-181 2002 Czövek

20 ראה פירושו של י׳ קיל, שמ״א, יח ג, הוצאת מוסד הרב קוק, קצ-קצא לסיבות סילוקו של דוד מעל פני שאול.

21 אהבת מיכל לדוד היא האהבה היחידה של אישה לגבר המוזכרת בתנ״ך. בדרך כלל מוזכרת רק אהבתו של הגבר לאישה — “ויאהב יעקב את רחל״ (בראשית, כט יח) וכד׳.

22 לספרות ראה גולמן, בויאציס ומק׳קי, 2008, גולמן, 2009; Bar-on, 2000, 363-387, idem, 2006, 13-25, Mayer, Salovey & Caruso, 2000, 92-117, George, 2000, 1027-1055, Caruso, Mayer & Salovey, 2002, 55-74, Goleman et al., 2002, Humphrey, 2002, 493-504, Walter, Humphrey & Cole, 2012, 212-219, Balzac, 2014, 63-82

23 גולמן, בויאציס ומק׳קי, שם, 17.

24 להרחבה ראה גולמן, 2009.

25 אין ודאות שמדובר באותו אכיש המוזכר בבריחה הקודמת לגת (כא יא).

המשך הפרק בספר המלא