מפגיעת מטאור להצלחה מטאורית

פרק 1: היום הראשון בחיי

קיץ 2005, ערב ההתנתקות מרצועת עזה ואני בקצה השני של גבולות ארצנו הקטנה. באזור יהודה ושומרון, ביישוב קטנטן של כעשרים משפחות. היו שם כמה קרוואנים ואיזה מבנה לבנים יחיד שאפשר היה לראות שנבנה ממש לפני שהגענו. היישוב היה כל כך קטן, שיכולתי להקיף אותו בתוך עשרים דקות בהליכה קלה עם אפוד, שכפ"ץ ונשק הסליחות. ה"יישוב" הזה ישב על גבעה שוממת מוקף בעוד הרבה גבעות שוממות וניתן היה ממש להסתכל אל האין־סוף ולשמוע עמוק־עמוק את השקט. אבל לי היה כזה רעש חזק בראש שאפילו לא יכולתי לשמוע את עצמי חושב. בדיוק סיימתי איתה עוד שיחת טלפון על הנושא ההוא שכבר כמה חודשים גרם לי לרצות למות. רק שבאותו הרגע, בתום השיחה, היא לא הייתה לידי ואף אחד שם לא ידע. אז עכשיו לא היה מי שייקח לי את הנשק מהידיים.

התהלכתי במהירות סביב היישוב והתרחקתי מעט, כמה צעדים ואני באין־סוף. הרוח מרחה חזק את הדמעות שלי ובפנים היו כל מיני גיהינום ששולטין בי. הייתי כל כך כעוס, פגוע, מושפל ואבוד כך שמוות באמת נתפס בעיניי באותו הזמן כמו הקלה גדולה ומיידית. כן, כן, שמענו עליך, הנוכל הפנימי אמר לי. כבר יותר מעשר פעמים הייתה לך ההזדמנות, אין פה כוונה אמיתית, כמו תמיד אתה רק מאיים. היא לא פה עכשיו, אתה יכול להפסיק עם ההצגות. קול הנוכל הפנימי שלי עשה לי פסיכולוגיה הפוכה, ואפילו ששמתי לב לזה מצאתי את עצמי עדיין מקשיב לו ומגיב לו. נכון, עניתי לו, לא באמת התכוונתי למות. אבל יש לך משהו אחר להציע? מה עדיף, להישאר בגיהינום הזה כל החיים? חשבתי לי שזה בטוח שלא.

זהו, הייתי מספיק רחוק מהיישוב, רק אני ואין־סוף השממה שמולי.

הסתכלתי מרחוק על היישוב הדתי־פנטי הזה וכל מה שעלה בי היה גיחוך מהול ברגשי זלזול. אנשים קטנים ומטופשים כל הדוסים ביישוב הזה, הם והאמונה המפגרת שלהם במושג הזה שהמציאו לעצמם, "אלוהים". הפסקתי את זרם המחשבות הזה, לא כי לא רציתי לזלזל, אלא כי באותו הרגע הייתי מסור לכאב ולדרמה, וכיוון המחשבות שהלך לכיוון גיחוך לא בא לי טוב אפילו שידעתי שאני מה זה צודק. טיפשים, חסרי דעת, זהו, סגרתי את הנושא וחזרתי לענות לנוכל הפנימי שבי. עכשיו אין לך מה להציע במקום למות, אה? הנוכל לא ענה, רק שתק כבהסכמה.

הנוכל הפנימי הוא גאון רשע שקיים בנו בני האנוש, והוא משחק בנו כאילו היינו בובה על חוטים. הנה הוא משחק אותה שפתאום נגמר לו מה להגיד, פתאום הוא לא מתריס יותר. כן, המוות הוא הפתרון, הוא לא אומר בעצמו, הוא רק מסכים איתי. הוא עשה שימוש קלאסי בשיטתם עתיקת היומין של כל הנוכלים, הם אלו שמובילים אותך לחשוב או לעשות משהו וגורמים לך לחשוב כאילו זה בכלל היה הרעיון שלך. אנחנו לא שמים לב שזה חלק מהתוכנית שלהם. אחרי מספר רב של ניסיונות לצאת מהחיים רוויי הכאב שנקלעתי אליהם בתשעת החודשים האחרונים שבהם נעצרתי על ידה, עכשיו זו הייתה ההזדמנות שלי. אני כאן לבד, אין מי שיעצור אותי והפקודה הייתה להסתובב ביישוב הזה עם המחסנית בהכנס. איזה תירוץ יש לי עכשיו? אז הולכים על זה? אני שואל אותי ועובר על הצ’ק ליסט, מוודא שזה יהיה מהסיבות הנכונות, לא שמתי לב שכל כך חשוב לי להיות צודק. הבטתי אל השקט המחריד והמפחיד שבגבעות השוממות של יהודה ושומרון והתחלתי לשכנע את עצמי שאני הולך לעשות את זה מהסיבות הנכונות, כלומר לא כדי להעניש אותה, על זה אני ועצמי כבר התגברנו וסיכמנו שזה מטופש, חוץ מזה היא לא פה עכשיו. אם כך, אני הולך לעשות זאת כי זאת פשוט הברירה השפויה. לחיות את כל החיים בכאב הפנומנלי הזה פשוט לא בא בחשבון. נכון, זה יכאיב להרבה אנשים אחרים, אבל מה אני אעשה, אני לא מסוגל יותר.

פתאום על מסך התודעה שלי הופיעה בבואתו של אבא שלי. הוא בכה כמו שאף פעם לא ראיתי אותו, וניסה לשכנע אותי תוך כדי בכי שלא כדאי לי לעשות את זה בגלל ש"אין שם כלום... אין שם כלום, אתה הולך לכלום," כאילו שזה מה שישכנע אותי. כלום נשמע כל כך טוב עכשיו, עניתי לאבא שלי בשקט בתוך הראש. "אם משהו יעצור אותי יותר, אלו הדמעות שלך, אבל גם אתה לא כאן עכשיו", וכרגע זה רק ביני לבין אלוהים שאותו ביטלתי כבר מזמן על ידי שימוש ברצף טיעוני היגיון צרוף עוד בהיותי נער. מצחיק שבכלל עלה לי לראש האלוהים הזה, אולי זה בגלל החבד"ניק הזה שחפר לי עליו בשמירות המשותפות שלנו בלילות האחרונים. אותי אגב הוא לא שכנע, את התאוריות שלי הוא לא הפיל, אני חכם ממנו בכמה רמות.

טוב, אז למה אתה מחכה, פתאום הוא התעורר, הנוכל הקטן בפנים. בן זונה! איך הוא יודע בדיוק מה להגיד ומתי. תכלס צודק, אין לי מה לענות לו. נותר רק לפעול, אז התחלתי בתרגולת, קת שקועה בכתף, חמש אצבעות יד ימין על ידית האחיזה, מסובב את הנשק אליי בתשעים מעלות סביב הציר הנורמלי, כך שידית הדריכה פונה לכיוון יד שמאל, שם שתי אצבעות של יד שמאל על ידית הדריכה, ורגע לפני משיכת הידית מחשבה נוספת על אלוהים עלתה לי, איזה כיף לטיפשים האלה שמאמינים בך, לפחות להם יש את מי להאשים. איך הייתי מת שיהיה לי אותך להאמין בו ולו רק כדי שאוכל להגיד הנה אני מעניש אותך עכשיו, לא רוצה את החיים האלה שלך, גם כן "מתנה". השיחה מיותרת כי אין, פשוט אין אלוהים. זה אני, הנשק והבחירה שלי, לא אלוהים, לא מלאך שומר, לא הכוונה ולא השגחה. עכשיו כל הסיפור הזה נגמר. משב של הקלה כבר החל לזרום בגופי, זהו, נגמר הסיפור הזה, סוף־סוף אוכל להפסיק לבכות כל יום כמו ילד קטן, סוף־סוף אנקה את רצף המחשבות הבלתי ניתנות להכלה האלה ואיפטר מהכעס העצום הזה שמכלה אותי בעודי חי. זהו, אני עושה את זה.

משכתי את ידית הדריכה בחוזקה, שמעתי את חריקת המכלול מעל הכדור הראשון וגריפתו, שחררתי את ידית הדריכה וציפיתי לקול המוכר של חזרת המכלול וכניסת הכדור לבית הבליעה. הרצף הרצחני הזה נעצר כשקלטתי שפאק, יש מעצור, הכדור לא נדרך. איזה שטויות, חשבתי לי, כאילו זה מה שיעצור אותי. מה, באתם לשחק איתי? אני רציני בעניין הזה! זוזו, מחשבות חלשות. הוצאתי את המחסנית, שחררתי את המכלול לחזור קדימה, ביצעתי בדיקה משולשת, דפקתי פעמיים על המחסנית לראות אם היא חזקה ואם הכדורים עפים ממנה החוצה ותפעלתי את המעצור כמו ג’ובניק טוב. שוב הכנסתי את המחסנית והפעם משכתי את ידית הדריכה בעצבים ובמהירות כדי שלא אתן לפחד לגרום לי להתחרט. שחררתי אותה ושוב מעצור, פאק, מה לא בסדר פה? אין לי זמן לזה, מה קשור עכשיו מעצור בפעם השנייה. שלפתי את המחסנית, העפתי אותה לצד ותפעלתי את המעצור שוב. ממש הפחדתם אותי, אמרתי לעצמי בראש, קול מליץ הציע שם, רגע, מי זה אתם בדיוק? אתה פה לבד. שוב גיחוך קל החל את דרכו ממרכז הבטן אל ראש המודעות שלי, אבל עצרתי אותו שם.

בכל אחד מאיתנו בני האדם קיים קול רך ועדין שלעד מכווין אותנו בדרך ועוזר לנו. הקול הרך הזה מדבר בעדינות, בביטחון ובמעין קלילות ובדיחות הדעת, גם כשאנחנו בסערה רצינית בחיינו, ולכן רובנו לא שומעים אותו. לאותו הקול קראתי מחשבות חלשות וכָאלו לא התאימו לדרמה שחיפשתי. היו לי חמש מחסניות באפוד אז צעקתי לקול הרך שבתוכי: מה תעשה, תתקע את כל המחסניות? לא תצליח לעצור אותי. הכנסתי את המחסנית השנייה, וחזרתי לתרגולת שהטמיעו בי היטב עוד בטירונות, קת בשקע הכתף, חמש אצבעות יד ימין בידית האחיזה, סיבוב של תשעים מעלות ימינה ומשיכת ידית הדריכה. זהו, עכשיו התקדמנו, לפחות שהנשק יהיה דרוך, זו כבר תהיה עליית מדרגה. מפה רק צריך לכוון ולשחרר נקירה ואת זה כבר תרגלתי הרבה פעמים על יבש. שחררתי את ידית הדריכה ובפעם השלישית – מעצור. מה נסגר עם המחסניות האלה. שוב תפעלתי את המעצור, הכנסתי את המחסנית, דרכתי וכלום, הנשק הזה פשוט לא נדרך. יש כאלה שבשלב זה או אפילו לפניו כבר היו אומרים, הנה זה הסימן שאולי לא צריך לעשות את זה. אבל אני הייתי נחוש ומלא ברעש אדיר. מחסנית שלישית ושוב אותו התרגיל... לא נדרך. מה אתה צוחק עליי? כעסתי על הקול הרך, ושוב בבדיחות הדעת שלו הוא שאל בגיחוך: אתה, מי זה אתה? עם מי אתה מדבר? שתוק כבר, לא מצחיק! צעקתי אליו בתוך הראש. זאת כנראה תקלה בנשק. בדקתי פעמיים גם את שתי המחסניות הנוספות וכלום. עשרה ניסיונות כושלים לדרוך פאקינג כדור, פשוט לא ייאמן. נכון, אני ג’ובניק, אבל לא נראה לי שזאת הייתה הסיבה, אפילו אני שהייתי גאה בהיותי ג’ובניק, נתתי לי קרדיט גדול מזה. אחרי כל הניסיונות האלה מצאתי אותי מתעסק בתקלה עצמה, מה שהוריד לי מעט את רמות הרעש בראש ואיכשהו ההיגיון התחיל לבצבץ מתוך ים הרעש הנורא. בכל זאת תקלה – הנדסה – היגיון זה חלק גדול ממי שאני כשאני לא בתוך ה"זה". פתאום נעשיתי מודאג, ומה אם הייתה עכשיו היתקלות עם מחבלים והנשק הדפוק הזה לא היה עובד? אחי, ניסית להוריד לעצמך ת’ראש עכשיו ואתה דואג ממחבלים, שוב הליץ הקול המתבדח בראש בניסיון נוסף להקליל ולרכך אותי, ולמרות שכבר התקררתי מעט, עדיין מצאתי לנכון לענות לו במהרה: נו תסתום ת’פה כבר! אין לי מצב רוח עכשיו, אבל כבר התחלתי לחשוב על חזרה לקרוואן, לקבוצה של החבר’ה שבאו איתי מהבסיס. הבטתי שוב בנוף האין־סופי כאילו הוא היה השתקפות של עומק הכאב שבתוכי, ומתוך זהות עם קול הנוכל שבי מלמלתי לעבר ההרים, זה לא נגמר בינינו, אני לא סיימתי איתך ואני עוד אחזור. כך איימתי על עצמי, כרוצח הנחוש בדעתו להרוג את קורבנו.

בדרך לקרוואן פתאום חזרתי לעשתונותיי ונהייתי מעשי כמו שאני גאה ויודע. התחלתי לתהות מה עושים עם הנשק הדפוק הזה, והבנתי שאין ברירה, צריך לדווח. ניגשתי למפקד הכוח שגם היה המפקד הישיר שלי בבסיס, ככה שדי התקמבנתי באבט"ש הזה, ואמרתי לו: "נראה לי שהנשק שלי דפוק."

"בוא נבדוק את העניין," הוא ענה ושנינו התרחקנו לשטח סטרילי לבצע בדיקה.

בשטח חזרתי על הניסיונות לטעון את הנשק, רק בלי כל השיחות הפנימיות. הראיתי לו, "הנה, אתה רואה? לא דורך!" הוא הציע שאני אקח את הנשק שלו ואדרוך. תוך כדי שאחזתי בנשק שלו לצורך הבדיקה, השתקתי את הנוכל הפנימי הנחש הזה, לא! אני לא אשתמש בנשק שלו, לא מגיע לו הבלגן הזה. הכנסתי את המחסנית שלי לנשק המקוצר והמדוגם שלו, ובתרגולת הרגילה ועם כל כללי הבטיחות, משכתי את ידית הדריכה ושחררתי. הלם, אותו מעצור.

"תביא נראה," הוא אמר לי, תפעל את המעצור, הכניס שוב את המחסנית, דרך בעצמו ואמר, "מממ... נראה לי שהנשק שלך בסדר, אולי המחסניות שלך דפוקות." אחרי שבדק עוד אחת משלי שלף מחסנית שלו מהאפוד ובדק בנשק שלו, שוב לא נדרך. "וואו, בעיה!" הצהיר ופקח את עיניו הכחולות והגדולות, ולרגע הרגשתי ביטחון, אני לא יודע למה אבל באותו הרגע הוא הרגיש לי כמו איזה אבא. "תקפיץ את כל הכוח לכאן עכשיו," הוא פקד ואני רצתי לקרוואן וקראתי לכל מי שבאותו הרגע לא היה בשמירה, לחבור אליי עם הנשקים וכל המחסניות. "כל המחסניות?" הם שאלו. "כן, כל המחסניות איתכם, זריז, המפקד מחכה לנו ויש בעיה רצינית." כולם קמו והתחילו ללכת אחריי ובתוך דקותיים חברנו למפקד. למישהו הנשק או המחסנית אמורים לעבוד, עבר לי בראש. בדקנו את כל הנשקים של כולם עם כל המחסניות כולל הצלבות, זה לקח זמן, אבל לפחות זה הפיג את השיעמום הנורא שבגבעות שם. התוצאה שהתבהרה מרגע לרגע הייתה לא רגילה בכלל. בכל היישוב הזה לא נמצא נשק אחד שגורף כדור. "זה חמור משחשבתי," אמר המפקד, "אנחנו פה כמו ברווזים במטווח!" חזרנו לקרוואן והמפקד עלה באלחוט מול המקביל שלו ביישוב הסמוך, הם עברו לערוץ מוצפן והוא דיווח לו על המקרה. מכאן כבר המפקד תפעל את העניין ואני חזרתי לענייניי קצת בשוק מזה שאין פה נשק אחד שעובד. השיח הפנימי שלי הלך ונחלש, מה שאומר שעברנו את התקף הזעם הזה, שהיה החמור ביותר בחודשים האחרונים מאז אותו יום שחור.

אחרי קרוב לשעתיים וחמישים ושתיים שיחות שלא נענו, מצאתי לנכון לענות לה. "מההה? מה את רוצה?" ההתבכיינות הרגילה שלה בצד השני, זאת שבמשך שנים הייתה הדבר היחיד שהחזיר אותי מהכעס והגיהינום ששלטו בי לרגיל ואוהב. הבכי המתנצל שלה, אחח... להיות צודק זה מה שחשוב! העניין הוא שכבר כמה חודשים שכל זה לא עזר וזה בכלל היה אבדון עבורי, כי אם לא הבכי המתחנף שלה אז מה? פתאום אני קולט רעש של נסיעה. "איפה את?" אני שואל אותה, היא לא עונה. "איפה את? אני שומע שאת בדרך, לאן את נוסעת?"

"אליך," היא ענתה.

"את מטורפת? אליי, לשטחים, בגפך?" שוב פעם הפינוק והקורבנות שלי עמדו לגבות מחיר יקר.

"אני ממש קרובה, אני במרחק של חצי שעה, אולי שעה ממך לפי המפה, כן, מפה, הנייר הזה עם הציורים שהיינו משתמשים בו לפני הוויז."

"את לא נורמלית, תחזרי הביתה, משוגעת." מצחיק שקראתי לה משוגעת, אם מישהו היה שומע את השיחה שהתנהלה בצעקות ביני לבין כל אחד מהקולות הפנימיים שלי שעתיים לפני כן הוא היה מאשפז אותי בכפייה.

"אבל אתה..." שנינו הבנו מה ההמשך של המשפט הזה.

"אני לא אעשה את זה," נרגעתי, "את יכולה לחזור הביתה, כן, נרגעתי, תחזרי."

בערב המפקד קרא לי לחדרו. "תגיע אליי בגפך," הוא ביקש. נכנסתי והוא עדכן, "אז ככה, זה המצב: בכל הכוח שיצא מהבסיס אין נשק אחד שגורף כדור. מבדיקה שבוצעה מול המפקדים של היישובים שבהם הכוח פוזר, התברר שישנה בעיה במחסניות שלקחנו מהבסיס." תוך כדי שהוא דיבר הייתי שקט ועסוק בעניין הנשק והמחסניות, ופתאום התחוור לי, אין שום נשק ברדיוס של עשרות קילומטרים שבו אוכל "לסיים את מלאכת הרצח העצמי" כמו שהבטחתי. נחוש או לא נחוש, שמו לי מכה שלא הצלחתי לקום ממנה. כאילו באו להגיד לי, איש אחד קטן וזועם, מי שואל אותך בכלל? זאת לא החלטה שלך, אתה רק תמשיך לפעול ולהיות בתוך הנסיבות של חייך, קשות ככל שיהיו, ואם לא טוב לך ובא לך שמישהו יעצור את העולם כי אתה רוצה לרדת, זאת בעיה שלך. אף אחד לא שאל אותך אם אתה רוצה לעלות לסיבוב בעולם הזה ולא שואלים אותך אם בא לך לרדת. תתמודד! "יש לי רק שאלה קטנה אבל חשובה לשאול אותך," שמעתי את קולו של המפקד מהדהד מהעולם החיצוני לתוך השיח הפנימי הסוער שלי, ופתאום כמו בסרטים השיח דעך והתפוגג ואני חזרתי לסרט שהתנגן לנגד עיניי.

"מה, המפקד?" שאלתי בעיניים מזוגגות והוא ענה, "אני מכין תחקיר לגבי המחדל הזה ועולה השאלה, איך גילית שהמחסנית לא עובדת? רוצים לוודא שלא היה משחק בנשק. אני סומך עליך ולא באמת מעניין אותי מה קרה, אבל אני צריך לרשום משהו בתחקיר."

שיט, עבר לי בראש, מה אני עונה לזה? הבטתי לו לרגע אחד בעיניים, רגע שבמציאות תפס אולי שתיים או שלוש שניות אבל בתוך הראש שלי אני ראיתי סרט שלם קדימה. זאת הייתה הזדמנות מצוינת לספר לו הכול, איפה זה התחיל ומה עובר עליי בחודשים האחרונים. מגניב, יהיה לי עוד מישהו לבכות לו, עוד מישהו שיצדיק אותי, שירחם עליי, שיכעס ויתעצב יחד איתי. קורבנוּת בשלב הזה בחיי הפכה לסם מאוד מסוכן וממכר. מצד שני הוא חייב לדווח, כן, הוא מפקד מפרגן והכול, אבל לא בדיוק זה שישים את הראש שלו על השולחן כדי להגן עליי. ידעתי שאם אני אמצא שקר בינוני הוא ידע להפוך אותו לשקר טוב, אבל את האמת הוא לא יוכל לעקם. הדרך מהאמת לקצין הפסיכולוגיה, היא הדרך הקצרה ביותר לזרוק את כל חמש השנים שהשקעתי כדי להגיע למצוינות בצבא ולסיים כמודח מהצבא על רקע נפשי. האופציה הזאת נשמעה לי ממש גרועה ולא שווה את הגחמה המטורפת שלי שכללה כאמור לבכות ולספר לו הכול. שקר בינוני זה בדיוק מה שיתפוס כאן. האינטואיציה שלי רמזה שהוא לא הולך להיכנס איתי לפינה. כי בתכלס לא כל כך חשוב איך גיליתי, העיקר שגיליתי דבר שהיה כל כך חשוב לכל הכוח שיצא מהבסיס.

"אתמול בלילה," התחלתי לספר לו, "כששמרתי בשער הכניסה ליישוב הייתי לגמרי לבד ושמעתי רחשים מהשיחים. פתחתי בנוהל מעצר חשוד, קראתי ‘מי שם’ והרעש המשיך, אז קראתי ‘עצור, עצור והזדהה.’ אבל הרעש לא הפסיק אז אני המשכתי, ‘עצור או שאני יורה.’ הרעש רק התגבר. פה ממש נבהלתי אז דרכתי את הנשק ורעש השקשוק בידית הדריכה הבריח את החתול מהשיחים. כשהוא ברח ראיתי שהמכלול תקוע. תפעלתי ובדקתי את המחסנית וכך גיליתי את התקלה."

המפקד שלי, שהיה ידוע כאיש השיווק הכי חרטטן מהקצינים בחיל, הביט בי במבט של "בסדר... בסדר..." יכולתי לשמוע את המחשבות שלו כאילו אומרות – באמת? זה הסיפור הכי טוב שיכולת להמציא למשחק בנשק? איזה ילד... "טוב, אני אכניס את זה לדו"ח התחקיר." זו הייתה צורתו המנומסת להגיד, "אני אשפר את השקר שלך לרמות אמינות."

"זהו, חופשי," הוא פקד והמילה חופשי נשארה מהדהדת בשכלי, מדגישה שחופשי זה הדבר האחרון שאני.

השעה כבר הייתה שמונה בערב, ואני ידעתי שיש לי שש שעות עד שאני צריך לקום לשמירה. התעוררתי באמצע הלילה שעבורי היה הבוקר. כבכל שנת לילה המוח שלי עבר תהליך קונסולידציה שזה בעצם עדכון גרסת החומרה שמתבצע במוח האנושי בלילה. כל הרעיונות שאנחנו נפגשים איתם במהלך היום יושבים אצלנו במוח בצורה נוזלית. כשאנחנו הולכים לישון המוח פנוי מההפגזה הבלתי פוסקת מחמשת ערוצי הכניסה שאנחנו קוראים להם חושים. במצב כזה הוא לוקח את הרעיונות שיושבים במצב נוזלי ומעביר אותם תהליך של התגבשות, כלומר הופך אותם למוצק, למשהו שניתן באמת לזכור אותו ולחשוב עליו. אולי לזה מתכוונים אלו שאומרים, "תן לי לישון על זה."

פתאום בבוקר הלילי שלי זה הכה בי. הכול התחבר לי לספר שקראתי שנה לפני כן בערך, "האלכימאי". שם בפעם הראשונה נחשפתי לרעיונות רוחניים לא דתיים. הספר דיבר על שפת היקום, על כך שהכול זה בעצם אחד, על זה שיש סימנים בסביבה שלנו כל הזמן ועוד המון רעיונות שהפכו לי את הראש, למרות שרובם עברו לידי ולא ממש זכרתי אותם. אבל התת־מודע שלנו אוסף הכול וברגע שאנו צריכים הוא יודע לשלוף לנו משפט שאמרה המורה בכיתה ב’ שאין לנו מודעות לכך שאפילו הקשבנו לו, קל וחומר משפט מספר שהתלהבתי ממנו לפני שנה. "היקום מדבר אלינו בסימנים, אל לנו להתעלם מהם", היה המשפט שקפץ. קול הנוכל שבי רץ לשלול את הרעיון ולהציע, כן, בטח, כי כל מה שיש ליקום לעשות זה לדבר איתנו בשפת הסימנים? מה, הוא אילם? ומה לו ולך שידבר איתך? אבל זה כבר היה מאוחר מדי, הקונסולידציה כבר בוצעה. אתמול הגיע אליי מסר חשוב ולראשונה הייתי כל כך נחוש וקרוב להמשיך עם זה עד הסוף, והיא לא הייתה שם כדי לעצור אותי אבל משהו כן עצר כי בפועל מה שקרה היה שלא היה נשק פעיל למימוש ברדיוס של עשרות קילומטרים. וואו, זה מסר חזק ומאוד בלתי רגיל, חשבתי לי. בניסיון עלוב נוסף התחיל הקול הנוכל למלמל שם: אם ממש היית רוצה ישנן עוד הרבה דרכים, ואני עניתי לו, זריז ומדויק, נכון, אבל סגרנו כבר על הדרך הזו. סגרנו על קליבר 5.56 במהירות 1,000 מטר לשנייה ברוטציה מטורפת היישר לגזע המוח. בלי משחקים, בלי עדינות, מיידי, קטלני ועם כל הדרמה שאנחנו מתים עליה. אחרי שסתמתי לו את הפה חזרתי להרהר אם בכל זאת אירועי אתמול היו סימן. אולי זה מה שכל הדתיים רפי השכל האלו קוראים לו השגחה עליונה? אני לא יודע מה זה היה, אבל רדיוס נטרול הנשקים היה גדול מדי אפילו עבורי מכדי לבטל זאת על ידי רצף טיעוני היגיון צרוף. לא שנסגרתי על הסבר מסוים, להפך, נמלאתי פליאה וסימני שאלה. משהו קרה לי ברמה התודעתית, חזרתי בשאלה או אם תרצו, יותר נכון, חזרתי במלא שאלות. אבל ההחלטה הנחרצת שנתקבלה באותו השחר שאליו התעוררתי הייתה לא עוד. אתמול הייתה הפעם האחרונה שהרוצח שבתוכי הרים את קולו.