שיחות עם וולט ויטמן

שיחות עם וולט ויטמן

בימיי כסטודנט בפילדלפיה מצאתי בסלון ביתם של קרוביי - דודי ודודתי הזקנים, ההמוניים והנבערים מדעת; ינוחו בשלום על משכבם! - ספר שירה, היחיד, כמדומני, בבית כולו, ואין זה פלא, מוטל בודד כאבן שאין לה הופכין. הספר ניתן להם במתנה מידי בתם שהשתדכה שידוך הגון לחרש עץ, והשתבחה, בעיני הוריה, בכל המעלות הראויות לעלמה אמריקאית מודרנית. הספר הוערך כיאה לו; מעת לעת הייתה יד האם מחליקה בליטוף על פני אותיות הזהב הבולטות מן הכריכה, אך מעולם לא קראו בו. זו הייתה מהדורה של שירי סטודרד.‏^[2] קראתי בהם בעיון, עמדתי על ערכם, והנחתי אותם בצד לעולמים. לא ידעתי שבאמצעותם, בעקיפין, אזכה להכיר את המשכיל האמריקאי המקורי ביותר שקם בארצנו עד כה. וכך קרה המקרה.

באותה תקופה בחיי, כמו אולריך פון הוטן,‏^[3] דאגתי לשלמות רוחי הרבה יותר מאשר לכלכלת גופי, ודרדרתי את מצבי הגופני לשפל המדרגה. זנחתי כל מעשה לטובת הלימודים. כיצד התקיימתי אז, או בתקופות רבות אחרות, באמת לא אדע לומר. זכיתי לקצבה מבדחת של שלושה דולר בשבוע, שאותה השקעתי, רובה ככולה, ברכישת ספרים משומשים. בתורי אחר אלה נברתי במשך שעות ארוכות בכל מיני חנויות, וגם רחוב תשע, כמובן, נמנה עם שטחי הציד החביבים עליי.

והנה באחד מאותם מסעות ציד נכנסתי אצל חנות קטנה שעד כה חמקה מפלישותיי. היא נראתה כאילו מעולם לא טואטאה, דוק אבק סמיך נח על המדפים. בעל הבית, מאובק כספריו, שכבת קשקשים עשירה עוטרת את גבו וכתפיו, מעילו וחזית חולצתו מנוקדים שיירי ארוחות, ישב על ארגז, סיגר לעוס בפיו, וקרא בקדחתנות. הוא היה גבר בגיל העמידה, גדל גוף ומושך עין, וכפי שגיליתי מיד, שונה משאר מוכרי ספרים - גם על סחורתו הקפיד לעילא - בהיותו מחברם של כמה וכמה שירים מצוינים.

בתוך זמן קצר נעשיתי מבקר קבוע במקום, ושם, בין השאר, התוודעתי לקווייקר זקן ואמיד - לבוש היה חליפה מיושנת ובלויה, רחבת שוליים, וצווארו עוטר בסרט כמורה, בדיוק כשם שהתהלכו ידידינו בהיכל העצמאות‏^[4] מאה שנים קודם לכן - שגילם תפקיד משמעותי בדרמה של חיי, מאחר שהציג אותי לחוג חברתי משכיל מאלה שאל פתחיהם גלגל אותי גורלי המצער עד אותה עת.

וכל זה קרה מפני שדרך מקרה הזכרתי את מחבר ספר השירה שנח כאבן שאין לה הופכין בסלון ביתם של קרוביי. מוכר הספרים המאובק נמלא תדהמה על כך שאני (מהדורה מאוחרת כל כך בהצטברות האנושית שמכונה אמריקאים) מכיר את שירי סטודרד. מכאן התפתחה שיחה על ספרות אמריקאית, והוא הציג אותי בפני מכריו.

בחנות ההיא ערכנו מפגשים קבועים ומצומצמים לשיחות על אודות נושאים ספרותיים כאלה ואחרים, ובאחד מהם הציע לי מוכר הספרים המאובק לגשת לבקר את וולט ויטמן. "הוא גר ממש מעבר לנהר, בקמדן, הוא אוהב לפגוש כל מיני אנשים". הקווייקר טען שתמיד התכוון לסור אליו לביקור, אלא שמשום מה מעולם לא התפנה לכך, ומכיוון שזה מכבר הזדקן, הרי עליי ללכת לשם במקומו. עורך דין יהודי צעיר שנכח במקום העיר בחיוך מנצח שפעם ישב בהפלגת מעבורת במושב הסמוך לזה של וולט ויטמן!

אז החלטתי ללכת.

הערות

[2] ריצ'רד סטודרד (Sttodard, 1825-1903), משורר ומבקר אמריקאי. [חזרה]
[3] אולריך פון הוטן (Von Hutten, 1488-1523), אביר, סאטיריקן, משכיל ומשורר גרמני, חסיד של מרטין לותר. [חזרה]
[4] בהיכל העצמאות שבפילדלפיה התגבשה ואומצה הכרזת העצמאות. [חזרה]

ביקורי הראשון

בנובמבר 1884 ביקרתי לראשונה את וולט ויטמן. לאחר חציית הדלאוור - בהתרגשותי להגיע לשם עליתי על המעבורת הלא נכונה, שמורידה את נוסעיה במרחק שכונות אחדות במעלה הנהר - שאלתי שוטר אם ידוע לו היכן מתגורר וולט ויטמן. "ודאי שידוע לי" - הוא הנחה אותי - "ואז תראה בית קטן ואפור בן שתי קומות, זה המקום".

הגעתי לרחוב מיקל, אחד השקטים והדלים שבקמדן הקרתנית, מצאתי בקלות את בית מספר 328 וצלצלתי בפעמון. היה זה יום סגרירי, שלג נח על האדמה, ואף שהחל מפשיר, אצה רצה רוח קרה ברחובות ורשרשה בתריסים המוגפים.

גבר זקן שזקנו האפור הארוך יורד פלגים־פלגים על חזית חולצתו הפתוחה - הפרט הראשון שראיתי מוויטמן היה בעצם חזהו החשוף - פתח את הדלת למחצה ובחן אותי.

סאדאקיצ'י: "באתי אל וולט ויטמן".

ויטמן: "זה שמי. ואתה בחור יפני, לא?" (באותן שנים, להוציא פעוטות, הוא היה היחיד שהצביע על מוצאי במבט ראשון).

סאדאקיצ'י: "אבי גרמני, אבל אמי הייתה יפנית, ואני נולדתי ביפן".

ויטמן: "הממ - היכנס".

הוא הוביל אותי אל סלון קטן וצנוע, חלונותיו שניים וחללו קריר, באח לא דלקה אש והכול היה נתון במהומה רבה. במבט ראשון ניכר פנים הבית בצבע דלות אפור. הוא ישב לצד החלון הימני, שם שהה על פי רוב, והסב את פניו אל הרחוב. מבקרים התיישבו מנגד לו. בין המארח לאורח ניצב שולחן מכוסה כל כולו ספרים, כתבי עת, גזרי עיתונים, מכתבים, כתבי יד. בקבוק עב כרס שנראה חשוד מאוד בעיניי, עד שעמדתי על טבעו, זכה למקום מרכזי בשולחן, ובמשך חודשי הקיץ, כוס עם פרחים שהביאה ידידה נמצאה תמיד בהישג יד. שאר החדר דמה מאוד לשולחן: ים ססגוני של עיתונים, ספרים, כתבי עת, שנתונים, כתבי יד דחויים וכיוצא באלה כיסה את הרצפה בבוקה ומבולקה, ורק פה ושם, כסלעים מבעד לערפל, הגיחו רהיטים משונים, מזוודה וערמה גדולה של פרסומיו. על כרכוב האח עמד שעון ישן מוקף תמונות של אנשי שם וידידים. בביקורי הראשון נראו עליו גם תפוחים ובצלים אחדים. מצדה האחד של האח נתלה דיוקן אביו, מצדה האחר דיוקן אמו; לשניהם תווי פנים חזקים, מעניינים מאוד. יום אחד, בשעה שבחנתי אותם, הוא העיר: "לעולם איני שוכח שאבותיי היו הולנדים". בפניו של ויטמן עצמו לא היה דבר יוצא דופן, אך הם מיד התחבבו עליי בגבריותם הבריאה. הם נדמו לי כצלם עמקותו הרוחנית של אמריקאי בן זמננו: אידיאל של פועל, כי האמריקאים הם למעשה אומת פועלים. אך מעל לכול נמשכתי אל שפיעתם החופשית של שערו וזקנו האפורים, ואל גון עורו האדמדם, כזה של קצב, אלא שתווי פניו התברכו ביתר און ונחישות. הודות למרחק הרב בין גבותיו הכבדות ועיניו הכחולות־אפורות (שלוות וקרות כהבעת פניו) הביע קלסתרו כנות, עזות, גאות לב, וריתק את סקרנותי במיוחד בכל היבט פיזיוגנומי. מצחו היה רחב וגדול, לא חרוש מהרהורים קאנטיאניים, כי אם קמור מנבואות פתאום (נבואה במובן שמייחס ויטמן לקרלייל).‏^[5] אפו העבה ונחיריו הרחבים לימדו על העונג הרב ששאב מנשימת החיים.

הוא היה לבוש, כהרגלו, בחליפה אפורה ובחולצת קטיפה בעלת צווארון זקור ורחב. נשביתי מיד בעוצמתה השקטה של אישיותו, והייתי שקוע בלמידת חזותו וסביבת מגוריו מכדי שאוכל לזכור את מרבית פרטיה של אותה שיחה ראשונה.

באותה עת הייתי אחוז קדחת במה, ומובן שציינתי שבכוונתי להקדיש את עצמי לאמנות התיאטרון; ליהגתי על אודות המחקר המיוחד שערכתי על דמויות השוטים של שייקספיר (למעשה אני גבוה מכדי לשחק אותן, את אלה אמור לגלם מרשל ויילדר).^‏[6]

ויטמן (נד בראשו): "חוששני שזה לא יסתייע. יש כל כך הרבה תכונות, מאפיינים, אמריקניזמים, שנולדים בקרבנו, ולעולם לא תוכל להגיע אליהם. אפשר לעודד עד מחר, אבל, בסופו של דבר, עץ אפרסקים לא יצמיח שושנים".

דיברתי על יפן, על יופיו של מפרץ נגסאקי, למרות שלא זכרתי ממנו הרבה.

ויטמן: "כן, זה בטח מקום יפהפה".

כשעזבתי העניק לי עותק מתוקן של "אחרי הכול, לא לברוא בלבד",^‏[7] ואמר בנימה אבהית: "קרא את השיר שש או שמונה פעמים ותוכל להבין אותו".

"תחזור לבקר, תחזור לבקר!" קרא אחריי.

הערות

[5] ויטמן העריך מאוד את כתביו של איש הספר וההגות האנגלי תומס קרלייל (Carlyle, 1795-1881), ונהג לכתוב עליהם רשימות ביקורת בעיתונות הניו־יורקית. [חזרה]
[6] מרשל ויילדר (Wilder, 1859-1915), שחקן ובדרן אמריקאי ננס. [חזרה]
[7] פואמה שוויטמן כתב לכבוד יריד התעשייה האמריקאית ה־40 שנערך בניו יורק בשנת 1871. [חזרה]