אהבה בתאוריה

פרולוג

חוויתי חרטה בחיי, מבוכה, אולי אפילו מעט ייסורים. אבל שום דבר, ממש כלום שבכלום, ש־ו־ם ד־ב־ר בעולם, לא הכין אותי לרגע בו מצאתי את עצמי מושפלת בתוך תא שירותים, צמודה אל אחיו הגדול והשחצן של הבחור איתו יצאתי, לכאורה, כלומר, בכאילו, בששת החודשים האחרונים.

זוהי נקודת שפל ראויה לפרסים, תחתית התחתית של החבית. בייחוד כשהיא מלווה בהבנה שג'ק סמית' מציל לי את התחת. כשהוא מרים אותי במותניי כדי לתמרן אותי בחלל הקטן, חזק עד כדי אִתגור כוח המשיכה, אני לא יודעת מה גרוע יותר: העובדה שידיו הן הדבר היחיד שמונע ממני להתקפל לתוך עצמי כמו גומייה לשיער, או הכרת התודה המביכה בעוצמתה, שאני מרגישה כלפיו.

"תירגעי, אלסי," הוא אומר לתוך עור לחיי, קצר ותמציתי כמו תמיד, אבל גם מנחם בצורה לא הולמת בכלל. הוא קרוב — קרוב מדי. אני קרובה — קרובה מדי. לא באמת קרובה מספיק? השכחה המתוקה שבמוות. "ותפסיקי לזוז."

"אני לא זזה, ג'ק," אני אומרת תוך כדי תזוזה.

אבל כעבור שנייה אני פשוט נכנעת. אני עוצמת את עיניי. מרפה את עצמי בחזה שלו. חשה בנחיריי את ריחו, המייצב אותי בחזרה לשפיות. ואני תוהה איזו, מבין מיליוני הבחירות המטופשות שעשיתי בחיים, הובילה אותי אל הרגע הזה.

1.
גלים וחלקיקים

עשרים וארבע שעות קודם לכן

במשך כל חטיבת הביניים, התחפושת שלי בהלואין הייתה הדואליות של האור.

ציירתי במרקר אוסף של מעגלים וזיגזגים על פני כל הגופייה הלבנה של אבא שלי, שהצלתי מפח האשפה. בדיעבד, ערך הייצור היה כל כך נמוך, שאפילו המורה לפיזיקה לא הצליח לנחש מה זה. אבל זה אף פעם לא הזיז לי. צעדתי במסדרונות, שומעת את קולו של ביל ניי בראשי, את ההסבר היפהפה שלו על איך שהאור יכול להיות שני דברים שונים בבת אחת — תלוי במה שאנשים רצו לראות: גלים וגם חלקיקים.

זה נדמה היה כמו רעיון מנצח. ותהיתי אם גם אני יכולה להכיל שתי אֶלסיות — לא, לא שתי, אלסיות כפולות ומכופלות. המון. כל אחת מהן תהיה מעוצבת, תפורה לפי מידה, אסופה בקפידה במחשבה על מישהי אחרת. אתן לכולם את האני שהם רוצים, צריכים, משתוקקים לו, ובתמורה, יהיה להם אכפת ממני.

קלי קלות, נדחוס פוטונים ביעילות.

מצחיק, הקריירה שלי בפיזיקה והקריירה שלי בלרַצות בני אדם התחילו בערך באותו הזמן. אני יכולה למתוח קו ישר מהצעדים ראשונים במכינקת הקוונטים לתינוק, ועד לעבודה הנוכחית שלי. למעשה, לשתי העבודות הנוכחיות שלי. העבודה היומית, בה אני מרוויחה כמעט כלום מלרקום תיאוריות פיזיקליות, המסבירות למה מולקולות קטנות מתקבצות יחד כמו קליקות של נערות מרושעות בזמן ארוחת הצוהריים. והעבודה השנייה, שבה...

טוב, נו. העבודה השנייה שלי, בה אני מעמידה פנים שאני מישהי אחרת, לפחות משתלמת מאוד.

"דוד פול ינסה שוב לשכנע אותנו לעשות שלישייה," אומר לי גרג, עם התנצלות בעיניו החומות מלאות הנשמה, ואני לא מהססת. אני לא מגלה עצבנות. אני לא מתחלחלת בגועל מהמחשבה על ריח הביוב שבוקע מפיו של דוד פול, או על השיער המשומן שהוא מסרק מעל הקרחת שלו, ומזכיר שער ערווה.

אוקיי, אולי אני כן מתחלחלת קצת. אבל אני מסתירה את זה בחיוך, ובמקצועיות רבה אני עונה, ״הבנתי.״

"וגם," הוא ממשיך, כשהוא מעביר אצבעות בין תלתליו הפרועים, "אבא פיתח לאחרונה רגישות רצינית ללקטוז, אבל הוא מסרב להפחית את צריכת מוצרי החלב. עלולים להיות..."

"אירועים גסטרולוגיים." ברור. גם אני לא הייתי מסכימה לוותר על גבינה.

"ובת דודתי איזי — היא התפרסמה בזכות נטייתה לפתח תגובות אלימות כשאנשים לא מסכימים איתה על הערך הספרותי של טרילוגיית דמדומים."

אני מתעוררת לחיים. "היא בעד או נגד?"

"נגד," אומר גרג בקול קודר.

אני אוהבת את דמדומים אפילו יותר משאני אוהבת גבינה, אבל אני יכולה לבלוע את הנאום שלי על למה אליס ובלה היו צריכות להשאיר מאחוריהן את כל האידיוטים האלה ולרכוב יחד לעבר השקיעה.

אליס ובלה לנצח.

"מובן."

"אלסי, אני מצטער. זה יום הולדת תשעים של סבתא. כל המשפחה תהיה שם." הוא נאנח, הבל פיו לבן כעשן באוויר הלילה הבוסטוני הקפוא של ינואר. "אימא תהיה במצב הכי גרוע שלה."

"אל תדאג." אני מצלצלת בפעמון הבית של סבתא של גרג ושולחת אליו את החיוך המרגיע ביותר שלי. הוא משלם לי כדי להיות החברה המזויפת שלו, והוא יקבל את האלסי שהוא רוצה: מרגיעה, כן, אבל גם שתלטנית באופן עדין. מלכת סאדו שלא אוהבת להשתמש בשוט — אבל יכולה לעשות זאת, אם צריך. "זוכר את אסטרטגיית היציאה שלנו?"

"לצבוט פעמיים את המרפק."

"אני אגיד שאני מרגישה לא טוב, ואנחנו נתחמק. וכשתגיע ההצעה לשלישייה, תשלח רמז עבה שיש לי זיבה."

"זה לא ירתיע את דוד פול."

"יבלות בנרתיק?"

"הממ. אולי?" הוא מעסה את רקתו. "הדבר הטוב היחיד זה שאח שלי יבוא."

אני נדרכת. "ג'ק?"

"כן."

שאלה טיפשית. לגרג יש רק אח אחד. "חשבתי שאמרת שהוא לא יהיה?"

"ארוחת הערב העסקית שלו בוטלה."

אני גונחת בלב.

"מה?"

שיט, גנחתי בקול. "שום דבר." אני מחייכת ולוחצת את זרועו דרך המעיל שלו. גרג סמית' הוא הלקוח המועדף עליי, ואני אדאג שיעבור את האירוע הזה ללא פגע. "תן לי לטפל במשפחה שלך, בסדר? אחרי הכול, בשביל זה אתה משלם לי."

זה נכון. ואני אסירת תודה בכל יום ויום על שמעולם לא הייתי צריכה להזכיר לו. רבים מהלקוחות שלי תוהים פחות או יותר בגלוי אילו עוד שירותים אני מוכנה להציע, אף שתנאי השירות באפליקציית פואו¹ די מפורשים. הם מכחכחים בגרונם, מלטפים את סנטרם ושואלים, "מה בדיוק כלול ב... תעריף בת הזוג המזויפת?" לעיתים קרובות אני מתפתה לגלגל את עיניי ולתקוע להם ברך בביצים, אבל אני משתדלת לא להיעלב, מחייכת באדיבות ואומרת "לא כלול סקס."

אני גם — במענה על השאלות השגרתיות שמגיעות לאחר מכן — לא מתנשקת, לא מזדיינת על יבש, לא מדברת ׳מלוכלך׳, לא מתפשטת, לא עושה אנאלי, לא עושה אוראלי, לא עושה ביד, לא עושה בציצי, או כל סוג אחר של עשייה שאולי קיים ואני לא מודעת אליו עדיין. אני לא נותנת להם להשתין עליי או ללטף לי את כפות הרגליים, וכמו כן אני לא מסייעת ו/או מרשה להגיע לאורגזמות בסביבתי הקרובה.

לא שיהיה בזה משהו רע: עבודת מין היא עבודה, ואנשים עושים מה שהם צריכים לעשות במצב הכלכלי הנוכחי. לא לכולנו יש את האפשרות להיות הבלרינות, הכבאים ובתולות הים הקטנות עליהם חלמנו בתור ילדים — או אפילו בתור אנשים בוגרים לגמרי בני עשרים ושש. לפני עשרה חודשים, כשסיימתי את הדוקטורט שלי בפיזיקה תיאורטית באוניברסיטת נורת'איסטרן, שיערתי שבשלב הזה כבר תהיה לי משרה אקדמית משתלמת למדי. לא תיארתי לעצמי שחשבון המים שלי ישולם מכספי גברים בוגרים שמשחקים בכאילו יש להם חיים רומנטיים. ובכל זאת, הינה אני כאן, מזייפת קשרים רומנטיים כל הדרך אל פירעון ההלוואות הסטודנטיאליות שלי.

לא שאני רוצה להרוס את הכיף, אבל אני מתחילה לחשוד שהחיים אולי לא תמיד מסתדרים כמו שרוצים. איבדתי את האמונה באושר, אובדן שאפשר היה להימנע ממנו, בהתחשב בכך שיש מספר מוגבל של פעמים בהן את יכולה לקחת כסף כדי לשדר את המסר שלקוח הוא מקסים, מותאם היטב לסביבתו, ושהוא בן אנוש עם פניוּת רגשית המסוגל לתחזק מערכת יחסים לטווח בינוני עם אדם בוגר באותה רמה של תפקוד גבוה כמו שלו, וזאת במטרה ל... טוב, זה משתנה. אף פעם לא שאלתי את גרג למה לקרוליין סמית' יש אובססיה כזו עם הרעיון שלבנה בן השלושים תהיה זוגיות. בהתבסס על קטעי שיחות ששמעתי במקרה ביקום הסינמטי של משפחת סמית', אני חושדת שיש לזה קשר לעיזבון העצום שייכנס לתוקף ברגע שזקנת השבט תמות, מתוך אמונה שאם הוא יספק את הנין הראשון, יש לו יותר סיכוי לרשת... צינור השקיה משובץ יהלומים, אני משערת?

אנשים עשירים. הם בדיוק כמונו.

אבל האימא החטטנית של גרג עדיין טובה בהרבה מהאח שלו, שהוא רע מאוד בגלל הרבה מאוד סיבות שאני לא יכולה לסבול את המחשבה עליהן. למען האמת, עדיף לי שהיא המטרה שלי. מכאן שכאשר דלת הכניסה לאחוזת סמית' נפתחת, אני יכולה להתרכז אך ורק בה: האישה המנוכרת בעלת לב הפלסטיק, שמצליחה להעניק לנו נשיקות אוויר, להתעסק עם השיער של גרג ולתקוע שתי כוסות יין לידינו, בו־זמנית.

"איך החיים בעולם הפיננסי, גרגורי?" שואלת קרוליין את בנה. הוא מחסל חצי מהמשקה שלו בלגימה אחת — נראה לי שזה מפני ששמעתי אותו מסביר לפחות ארבע פעמים שהוא, למעשה, לא עובד בניהול פיננסי. "ואת, אלסי?" היא ממשיכה בלי לחכות לתשובה. "מה נשמע בספרייה?"

מתוך ציות לכללי אפליקציית פואו, אני לא מגלה ללקוחות שלי שום דבר על עצמי — לא את שמי המלא, לא במה אני עובדת, לא מה דעתי האמיתית על כוסברה (נפלא, אם אתם נהנים לאכול סבון). וזה, על קצה המזלג, המהות של המושג 'בת זוג מזויפת'. בהתחלה זה נראה לא סביר שאנשים ישלמו על דייט מזויף בעידן הטינדר והרשתות הפורנוגרפיות, ושהם ישלמו לי — אלסי האנאוויי, נטולת הייחוד, שהכול בה בינוני לחלוטין. גובה בינוני. עיניים חומות בינוניות ושיער חום בינוני. אף, ישבן, רגליים, כפות רגליים, שדיים — בינוניים. יפָה, כן, ברור, אבל יופי בינוני, שאינו ראוי לציון. ועדיין, הבינוניות הבינונית שלי היא לוח חלק מושלם לכתיבה. קנבס ריק שמחכה להתמלא. מַרְאָה, המשקפת רק את מה שאחרים רוצים להראות. יריעת אריג שאפשר לתפור לפי מידתו של — טוב, אני בטוחה שכולם הבינו את המטפורה.

האלסי שקרוליין סמית' רוצה, היא מישהי שיכולה להתאים לאנשים שמשתמשים במילה 'קיץ' כפועַל, לא זוהרת מספיק כדי למשוך מציאה טובה יותר מגרג, ועם אינסטינקטים טיפוליים כדי שתטפל בבן שהיא־עצמה אולי אוהבת, אבל לא טרחה ללמוד להכיר. ספרנית בספרייה לילדים נראה כמו יופי של מקצוע מזויף. היה כיף לשוטט בפורומים ברשת, בחיפוש אחר אנקדוטות מקסימות.

"היום מצאתי שלושה קרקרים בצורת דגי זהב בעותק הכי טוב שלנו של מטילדה," אני אומרת בחיוך. או לפחות, משתמש ברשת בשם אניאוהבספריםגדולים מצא.

"זה מצחיק ממש," אומרת קרוליין בלי לצחוק, לחייך, או להפגין איזשהו סוג של שעשוע. ואז היא רוכנת קרוב יותר אליי ולוחשת כאילו שהבן שלה, שנמצא במרחק שלושים סנטימטר ממני, לא יכול לשמוע אותנו. "אנחנו כל כך שמחים שאת כאן, אלסי." 'אנחנו', נראה לי, כולל את אבא של גרג, שעומד בדממה לצידה ומקפיץ שלוש קוביות של גבינה קשה לפיו, בחיוך ריק של מישהו שמנותק מהסביבה מאז 1999. "היינו כל כך מודאגים מגרגורי. אבל עכשיו הוא איתך, והוא מעולם לא היה מאושר יותר." האומנם? "גרגורי, תדאג לבלות הרבה זמן עם סבתא שלך הערב. איזי מצלמת תמונות בפולרואיד שלה כדי לתת אותן לסבתא בסוף הערב — תוודא שאתה נמצא בכולן."

"אני אדאג לזה, גברת סמית'," אני מבטיחה ומשלבת את ידי בידו של גרג. אני מפירה את ההבטחה הזאת כעבור חמש־עשרה שניות, בקצה המסדרון המבהיק. הוא מחסל את מה שנשאר מהיין שלו, גונב שתי לגימות גדולות משלי, ואז לוחש, "נתראה בעוד עשר דקות" ונועל את עצמו בחדר האמבטיה.

אני צוחקת ומניחה לו. אני חשה צורך להגן עליו — צורך חזק דיו כדי להפר את הנהלים הרגילים של פואו ולהסכים לחזור על דייטים מזויפים, צורך חזק מספיק כדי לרצות להגן עליו משודדים ומפיראטים וממשפחתו המורחבת. אולי כי המשפט הראשון שאמר לי, מבועת כולו, היה "אימא שלי לא מפסיקה לשאול למה אני לא יוצא לדייטים," ואחריו בא הסבר מהוסס ומעורפל על למה זה לא יקרה בקרוב — הסבר שהזכיר לי יותר מדי את עצמי. אולי כי הוא תמיד נראה כמו שאני מרגישה: תשוש והמום. בעולם מקביל, יכולנו להיות חברים טובים, מחוברים בזכות האולקוסים הבלתי נמנעים, שבקרוב יתקפו אותנו מרוב סטרס ויהרסו את דופנות הקיבה שלנו.

אני מוצאת את המטבח הריק, חומקת פנימה, ומתבוננת במערבולת האדומה בפתח הניקוז כשאני שופכת את מה שנשאר בכוס שלי לתוך הכיור. בזבוז. הייתי צריכה פשוט לסרב, אבל זה היה מוביל לשאלות, ואני לא רוצה להסביר שאלכוהול הוא מחבל גליקמי מסוכן, ושהלבלב הנאבק שלי לא מתמודד טוב עם —

"לא לטעמך?"

אני קופצת. פולטת יללה. וכמעט שומטת את הכוס, שכנראה עלתה יותר מלימודי התואר השני שלי.

חשבתי שאני לבד כאן. אני לא לבד? הייתי לבד. אבל אחיו הגדול של גרג נמצא בחדר, נשען על דלפק השיש, זרועותיו שלובות על חזהו. אותן עיניים ייחודיות, מרובות הצבעים שלו, מביטות בי בהבעתן המסתורית הרגילה. אני עומדת בינו ובין הכניסה היחידה — או שפספסתי אותו, או שהוא עיקם את רצף המרחב־זמן.

או שהתבלבלתי בינו ובין המקרר. אחרי הכול, הם באותו הגודל.

"את בסדר?" הוא שואל.

"אני — כן. כן, מצטערת. אני רק..." אני מאלצת את עצמי לחייך. "היי, ג'ק."

"היי, אלסי." הוא אומר את השם שלי כאילו הוא מכיר אותו. כאילו זו המילה הראשונה שהוא למד אי פעם. כאילו זה טבע שני, ולא סתם אוסף של תנועות ועיצורים שבקושי הייתה לו סיבה להשתמש בהם בעבר.

הוא לא מחייך, כמובן. טוב, הוא כן מחייך, אבל אף פעם לא אליי. בכל פעם כשאנחנו באותו החדר, הוא מהווה נוכחות מרשימה, נוקשה, מגרדת שחקים, ונדמה שהתחביב העיקרי שלו הוא לשפוט אותי בתור מישהי שלא ראויה לגרג.

"את לא אוהבת את היין?"

"זה לא העניין." אני ממצמצת, מבולבלת. על אמת ידו יש קעקוע, שבדיוק מציץ מהשרוול המופשל של חולצתו. כי ברור שהוא לובש ג'ינס וחולצה משובצת, אף שההזמנה במייל ציינה בפירוש לבוש חצי־רשמי.

אבל הוא ג'ק סמית'. הוא יכול לעשות כל מה שבא לו. בטח יש לו היתר שחרוט על שרירי הזרוע המגוחכים האלה שלו, שמוטבע על הרבע הכחול בעינו הימנית, זה שבולט כמו אגודל כואב בתוך צבע הערמונים בקשתית שלו.

"היין נהדר," אני אומרת, כשאני אוספת את עצמי. "אבל היה בו זבוב."

"באמת?"

הוא לא מאמין לי. אני לא יודעת איך אני יודעת, אבל אני יודעת. והוא יודע שאני יודעת. אני רואה את זה, לא — אני מרגישה את זה. בבסיס עמוד השדרה שלי יש עקצוץ, חי, חמים ונוזלי. זהירות, אלסי, אומר העקצוץ. יעצרו אותך על פשעים נגד ענבים בגללו. תבלי את שארית חייך בכלא פדרלי. הוא יבקר פעם בשבוע כדי לנעוץ בך מבט דרך הזכוכית המחוסמת, כדי שתרגישי לא בנוח.

"איזי בטח מחפשת אותך," אני אומרת, בתקווה להיפטר ממנו. "היא בקומה למעלה."

"אני יודע," הוא עונה, ולא פונה לכיוון המדרגות. הוא פשוט בוחן אותי — קשוב, רגוע, כאילו הוא יודע איזה סוד שקשור אליי. שאני משתמשת בחוט דנטלי מקסימום פעם בשבוע. שאני לא מצליחה להבין מה זה דאו ג'ונס, אפילו אחרי שקראתי את הערך שלו בוויקיפדיה. או דברים אחרים, מבהילים, אפלים יותר.

"החברה שלך כאן?" אני שואלת כדי לקטוע את השקט. פעם הוא הביא מישהי לאירוע משפחתי. גיאולוגית. האישה הכי יפה שראיתי מימיי. נחמדה. וגם מצחיקה. הלוואי שיכולתי להגיד שהיא לא בליגה שלו.

"לא."

דממה, שוב. עוד נעיצת עיניים. אני מחייכת כדי להסתיר את העובדה שאני חורקת את שיניי באגרסיביות. "מזמן לא נפגשנו."

"מאז חג הפועלים."

"אה, נכון. שכחתי."

לא שכחתי. לפני הערב, פגשתי את ג'ק פעמיים, כלומר שתי פעמים, פעם אחת ואז עוד פעם, ושתיהן נתקעו בעקשנות במוחי, נעימות כמו עלי תרד שנתקעים בין השיניים הטוחנות.

הפעם הראשונה הייתה ארוחת הערב לכבוד יום ההולדת של גרג, בה ג'ק ואני לחצנו ידיים והוא הנהן לעברי בנוקשות, בה כל הערב הוא שלח בי מבטים ארוכים ובוחנים. ארוחת הערב בה שמעתי אותו במקרה שואל את גרג, "איפה פגשת אותה?" ו"כמה זמן זה נמשך?" ו"עד כמה זה רציני?" בקול סקרן, רגוע עד מחשיד, שהעביר צמרמורת מוזרה במורד עמוד השדרה שלי.

אז ג'ק סמית' לא היה מעריץ שלי. אוקיי. בסדר גמור. לא משנה.

ואז הייתה הפעם השנייה. בסוף הקיץ, במסיבת הבריכה של הסמית'ים לכבוד חג הפועלים, כשלא שחיתי. כי אין דרך להסתיר את צ'יפ הסכרת שלי בביקיני.

אני לא מתביישת שיש לי סוכרת. לקח לי שני עשורים כדי להשלים עם מערכת החיסון הפעילה־מדי שלי, שנהנית יתר על המידה מהריסת תאים נחוצים. אבל משום מה, התגובות להבנה שאני צריכה להזרים אינסולין לגופי דרך קבע, יכולות להיות בלתי צפויות. כשאובחנתי (בגיל עשר, אחרי התקף באולם ההתעמלות של בית הספר שזיכה אותי בכינוי האכזרי־אך־לא־שקרי 'אלסי הרועדת'), שמעתי את הוריי משוחחים בלחישות מאחורי וילונות ההפרדה של חדר בית החולים.

"לא, עכשיו גם זה." אימא נשמעה מותשת.

"אני יודע." כך גם אבא נשמע. "זה חייב ליפול עלינו. לאנס על סף נשירה מהתיכון. את לוקאס יעצרו בקרוב בגלל קרב אגרופים בחניה של וולמארט. ברור שנגלה שלילדה השקטה היחידה שלנו יש משהו."

"זו לא אשמתה."

"לא."

"אבל זה יהיה יקר."

"כן."

אני לא מאשימה את הוריי: אחי לאנס בסופו של דבר נשר מהתיכון (ועכשיו מתפרנס נפלא בתור חשמלאי), בדיוק כפי שלוקאס לבסוף נעצר (אם כי מאחורי סניף של רשת מסעדות מזון מהיר, ובגלל אחזקת סמים, שעכשיו הם חוקיים). אימא ואבא היו עייפים, מותשים. קצת עניים. הם קיוו להפוגה, משהו קל לשם שינוי, ובאמת הצטערתי שאני לא הדבר הקל הזה. כדי לפצות אותם, ניסיתי להפוך את עניין הבריאות שלי — ואת כל העניינים האחרים שבאו בעקבותיו — למשהו זניח ככל האפשר.

אני מוצאת שאנשים מחבבים אותי יותר, אם הם לא נאלצים לבזבז עליי אנרגיה רגשית.

לכן לא נכנסתי לבריכה במסיבת חג הפועלים של הסמית'ים, העדפתי לשבת על שמיכה ולאכול פרוסת עוגה, כשעל פניי חיוך שעוצב במיומנות. ולכן טעיתי בחישוב הפחמימות שאכלתי והאינסולין שאזדקק לו. לכן חציתי ברגליים כושלות את המדשאה בבית הנופש של הסמית'ים אשר במנצ'סטר־על־הים, כשהגלוקוז שלי גבוה, ראייתי מעורפלת, ראשי פועם, ואני מנסה לזכור איפה שמתי את הטלפון שלי כדי שאוכל להתאים את המינון, ו —

צעדתי ישר לתוך ג'ק.

ממש ככה. לא ראיתי אותו והתנגשתי בחזהו כאילו היה חור שחור סופר־מסיבי. מה שהוא לא. כלומר, חור שחור. סופר־מסיבי, הרבה סופר־מסיבי, אבל.

"אלסי?" אוף. הקול שלו. "את בסדר?"

"כן. כן, אני..." עומדת להקיא.

הוא חפן את לחיי וסרק את פניי. "שאקרא לגרג?"

"לא צרי —״ הכאב חתך בראשי כמו סכין.

"אני קורא לגרג."

"לא — בבקשה, אל תקרא לגרג."

פניו הזדעפו. "למה?"

"מפני ש —״ מפני שחברות מזויפות טובות דורשות מעט מאוד תחזוקה. הן מחייכות, אין להן דעות מוצקות על כוסברה, והן אף פעם, אף פעם לא שולפות אותך ממסיבת בריכה. "אתה יכול — אני צריכה ללכת לשירותים ו — הטלפון שלי —"

דקה לאחר מכן הייתי בתוך חדר האמבטיה, שנראה כמו ספא מפואר, הארנק שלי מונח בחיקי. והייתי שמחה להגיד שאני לא זוכרת איך הגעתי לשם, אבל איזשהו זיכרון שצף במוחי, זיכרון שבו זרועות חזקות מרימות אותי; שבו אני נישאת, קלה כמו ציפור; של הבל פה חם על רקתי, לוחש מילים שאני לא מצליחה לזכור.

ובזה, למרבה הצער, זה נגמר. האם ג'ק היה אדיב ומסייע? כן. האם הוא האמין לסיפור שהמצאתי מאוחר יותר, על כך שלא רציתי להטריד את גרג עם המיגרנות שלי? אני בספק, בהתחשב במבט המפקפק, הקר והעיקש שלו. אולי הוא חושד שאני על סמים. אולי הוא חושש שאכתים את שושלת סמית' עם הגנים החלושים של כאב הראש שלי. הוא בטוח חושב שאחיו יכול היה למצוא משהו טוב יותר.

אבל זה לא משנה. ג'ק הוא לא המטרה שלי — אימא שלו היא המטרה. שזה טוב, כי אין לי מושג קלוש מיהי האלסי שג'ק רוצה.

זה חסר תקדים. אני מקצוענית בלקלוט רמזים, אבל ג'ק — הוא לא נותן לי כלום. אני לא יודעת מה להגביר, מה להנמיך, מה להסתיר ומה לזייף, איזו אישיות להקריב על המזבח שלו. זה כאילו הוא מנסה להבין אותי בלי לשנות אותי — וזה בלתי אפשרי. אנשים לא מתנהגים ככה, לא איתי.

אז כשהוא שואל, "מה שלומך, אלסי?" בקול שנשמע רק טיפ־טיפה סקרני מדי, אני מחייכת חיוך ניטרלי ככל האפשר.

"כרגיל. נפלא." לא עומדת להתמוטט עליך, לשם שינוי. "ואתה? איך העניינים בעבודה?"

גרג אמר שהוא איזשהו סוג של מורה למשהו פיזי, חינוך גופני. לא מפתיע, כי הוא בנוי כמו מישהו שיש לו מדבקה של קרוספיט על המכונית ושותה שייק חלבון בזמן שהוא קורא טור על הרמת משקולות במגזין ספורט לגברים. הסמית'ים האחרים הם דקים, גמישים, כהי שיער. ולעומתם יש את מגדל הלבנים הזה עם שיער בצבע חול, המתנשא שלושים סנטימטר מעל קרוב המשפחה הגבוה ביותר שלו, כולו תווי גוף שריריים וקול חד ועמוק. התיאוריה שלי: אחות מותשת מרוב עבודה החליפה בין העריסות בבית החולים. "יש לך סמסטר מוצלח?"

הוא נוהם בדרך לא מחייבת. "לא רצחתי אף אחד מהתלמידים שלי. עדיין."

רגש מעורר הזדהות באופן מפתיע. "נשמע כמו הצלחה."

"לא מבחינתי."

לעזאזל. הוא מעלה בי חיוך. "למה אתה רוצה לרצוח אותם?"

"הם מתלוננים. הם לא קוראים את תוכנית הלימודים." תוכניות לימודים לחינוך גופני? מערך השיעורים המלא של המורה להתעמלות שלי כלל, בסך הכול, שיימינג שלנו כי לא הצלחנו לטפס על חבל. החינוך צועד קדימה. "הם משקרים."

אני בולעת רוק. "משקרים בקשר למה?"

"בקשר לכמה דברים." עיניו נוצצות, ושפתיו מתעוותות, וכתפיו מתכווצות מתחת לחולצתו, ו —

פעם חשבתי — לא, פעם ידעתי שבחורים עם שיער בהיר הם לא אטרקטיביים. בחטיבת הביניים? כולן אהבו את לגולאס, אבל אני הייתי ילדת אראגורן. דראקו מאלפוי? צריך לסובב לו את הפטמות, ולא בקטע הטוב. חידון BuzzFeed — לאיזה בית במשחקי הכס אתה שייך? אף פעם לא טארגאריין. אני שונאת את זה שאני מסתכלת על ג'ק סמית', עם הלסת החזקה וגומות החן החזקות והידיים החזקות, וחושבת שהוא נאה.

אולי אני פשוט לא אסתכל. כן, תוכנית מצוינת.

"סליחה רגע," אני אומרת בנימוס. "גרג בטח מחפש אותי." אני מסתובבת לפני שהוא מספיק לענות, ומייד מרגישה כאילו הצלחתי לשחרר את עצמי מסינגולריות ייחודית.²

פּיו.

הסלון, שנמצא כמה פיתולים ופניות ממני, גדול אבל צפוף, יפה על אף ריהוט העור האגרסיבי ועודף ציורי הים. במשך כמה דקות אני מבטיחה לדודתו של גרג שנתייעץ איתה לפני שנזמין קייטרינג לחתונה, מעמידה פנים שאני לא רואה את דוד פול מלקק את שפתיו מולי, משוחחת בנעימות עם מבחר של בני דודים ובנות דודות על מזג האוויר, התנועה, הצילומים הגרועים בדמדומים. ילדת יום ההולדת פותחת מתנות ליד האח ואומרת לאחת הכלות שלה, "קופון לאמבטיית בוץ? נפלא. זה יהיה כמו אימונים לקראת הרגע שבו יורידו אותי לתוך הקבר וכולכם תריבו על הכסף שלי."

זה חלק מהמיתוג: בפעם הראשונה שפגשתי את מיליסנט סמית', היא הניחה את שתי ידיה על כתפיי ואמרה: "הטעות הכי קשה בחיים שלי הייתה ללדת ילדים." בנה הבכור עמד ממש לידה. עוד לא ברור לי אם מיליסנט סמית' היא מכשפה שוחרת רוע, או סתם אכזרית בלי להתכוון. בכל מקרה, היא הסמית'ית החביבה עליי מכולם.

אני נודדת משם בחיוך ומוצאת את עצמי בפינת החדר, מול לוח גו שהמשחק שעליו הופסק באמצע. הוא נמצא כאן מאז הביקור הראשון שלי, ריבועי העץ ואבני החרסינה נראים לא מתאימים בין צילומי החוף. גרג משוחח עם אבא שלו, ואני תוהה אם נלך בקרוב. יש לי שלושים ושלושה חיבורים על תנודות, גלים ואופטיקה שאני צריכה לתת להם ציונים, מה שללא ספק יביא אותי לייחל לעצמי מוות אלים. מבחן רב־ברירתי בהנדסת חומרים שאני צריכה לכתוב. וגם, כמובן, להכין פרזנטציה למשרה האקדמית שאני רוצה להתקבל אליה. אני רוצה — לא, אני חייבת להשיג אותה. אין כאן שום מקום לטעות, כי זוהי הדרך היחידה שלי להשתחרר מלילות הדייטים המזויפים, ומימי האימיילים עם sexxxy.chad.420@hotmail.com ששואל אם האלרגיה לגלוטן של הצ'ינצ'ילה שלו אמורה לפטור אותו ממבחן אמצע הסמסטר בקורס המבוא לפיזיקה. אצטרך להתאמן על זה לפחות אחת־עשרה פעמים — כלומר, מספר הממדים לפי תאוריית M, שהיא תיאוריית העל־מיתרים האהובה עליי —

"את משחקת?"

אני קופצת בבהלה. שוב. ג'ק עומד מצידו האחר של הלוח, עיניו הכהות בוחנות אותי. כל הקרובים שלו כאן — למה הוא מבזבז זמן משפחתי יקר כדי להציק לחברה המזויפת של אחיו?

"אלסי?" השם שלי, שוב. נאמר כאילו היקום יצר את המילה הזו בשבילו בלבד. "שאלתי אם את משחקת?" הוא נשמע משועשע. אני שונאת אותו.

"אה. אממ, קצת." זו לשון המעטה. גוֹ³ הוא משחק מפוצץ מוח ומסובך עד כדי עינוי — ועל כן, הוא בילוי הפנאי המועדף על פיזיקאים רבים. "ואתה?"

ג'ק לא עונה. במקום זה, הוא מוסיף כמה אבנים לבנות.

"לא, לא." אני מנידה בראשי. "זה משחק של מישהו אחר. אנחנו לא יכולים —"

"שחור זה בסדר?"

לא ממש. אבל אני בולעת רוק, לוקחת בהיסוס את האבנים וממקמת אותן. הגאווה שלי משחקת משיכה בחבל עם יצר ההישרדות שלי: אין לי שום כוונה להסתיר את כישורי ה־גוֹ שלי ולתת לג'ק לנצח, אבל ככל הידוע לי, הפסד עלול להפוך אותו לביזון יורק אש, שישרוף עד עפר איזשהו קיר תומך. אני לא רוצה למות בהתמוטטות של המבנה, לצד ג'ק סמית' ודודו חובב השלישיות.

"איך גרג?" הוא שואל.

"הוא שם, עם בת הדודה שלכם," אני אומרת בהיסח הדעת ומביטה בו כשהוא ממקם עוד אבנים. כפות ידיו גדולות עדי כדי גיחוך. אבל גם מלאות חן, וזה לא הגיוני בכלל. עוד משהו לא הגיוני? יש שני כיסאות, אבל אנחנו לא יושבים.

"אבל איך הוא?"

מנסיוני הצנוע, אחים סובלים זה את זה במקרה הטוב, ובמקרה הרע, יורקים מסטיקים זה לשערו של זה (שלי. השיער שלי). ג'ק וגרג, עם זאת, קרובים — מסיבות שקשה להגדיר, בהתחשב בכך שגרג הוא אסון אנושי חביב, מלא סער ופרץ, בעוד ג'ק... אני לא יודעת מה הסיפור של ג'ק. יש שם קורטוב של ילד רע, רמז למסתורין, מנה נכבדה של חלקלקות. ועם זאת, מגע של רעב, באווירה של חומר גולמי, לא מלוטש. בעיקר, הוא נראה מגניב. מגניב מכדי להיות מגניב, בכלל. כאילו בתיכון הוא ויתר על הנשף כדי ללכת לתערוכת אומנות של חבר שלו בגוגנהיים, ועדיין הצליח איכשהו להיבחר למלך הנשף.

ג'ק נראה מרוחק. לא מעוניין. בטוח בעצמו באפס מאמץ. כריזמטי בקטע לא ברור, לא נגיש ומסקרן.

אבל אכפת לו מגרג. ולגרג אכפת ממנו. במו אוזניי שמעתי אותו אומר שג'ק הוא "החבר הכי טוב שלו", מישהו שהוא יכול 'לסמוך עליו'. הקשבתי לו, ולא הערתי לו על העובדה שהוא לא באמת יכול לסמוך עד כדי כך על החבר הכי טוב שלו ג'ק, אחרת הוא היה כן איתו בנוגע לדייטים המזויפים — כי אני חברה מזויפת תומכת.

"גרג בסדר גמור. למה אתה שואל?"

"כשדיברנו לפני כמה ימים הוא נשמע לחוץ בגלל ווּדקֵר."

בגלל... מה? זה משהו שחברה של גרג אמורה לדעת עליו? "אה, כן," אני משקרת, "קצת."

"קצת?"

אני מתעסקת עם האבנים, לא מצליחה לנצח בקלות הצפויה. "זה משתפר." הכול משתפר עם הזמן, לא?

"באמת?"

"מאוד." אני מהנהנת בהתלהבות.

גם הוא מהנהן. בפחות התלהבות. "באמת?"

למעשה, ג'ק הוא לא רע בגוֹ. איך זה שעוד לא ניגבתי איתו את הרצפה? "באמת."

"חשבתי שווּדקֵר זה עוד כמה ימים. תיארתי לעצמי שגרג יהיה מבואס."

אני נדרכת. אולי הייתי צריכה לבקש מגרג כמה נקודות לשיחה. "אה, כן, נכון. עכשיו כשאתה אומר את זה —"

"תזכירי לי, אלסי." הוא פוסע צעד אחד קטנטן לעבר הלוח, ומיתמר מעליי כמו עץ תמר תמיר. אבל אני לא נמוכה. אני מסרבת להרגיש נמוכה. "שוב, מה זה ווּדקֵר?"

שיט. "זה —" אני מנסה להעלות הבעה מבודחת — "ווּדקֵר, כמובן."

ג'ק תוקע בי מבט של אל תשחקי איתי. "זאת לא תשובה, נכון?"

"זה..." אני מכחכחת בגרוני. "משהו שגרג עובד עליו." היקף המידע שקיבלתי על העבודה של גרג? שהוא מדען נתונים. "אני לא יודעת את הפרטים. אלה עניינים מדעיים מסובכים." אני מחייכת בקלילות, כאילו אני לא מבלה את ימיי בבניית מודלים מתמטיים מורכבים כדי לחשוף את המקור של היקום. כואב לי הלב.

"עניינים מדעיים מסובכים." ג'ק בוחן אותי, כאילו מקלף את עורי ומצפה למצוא מתחתיו בננה נרקבת.

"כן. אנשים כמוך וכמוני לא יבינו את זה."

הוא מזעיף את פניו. "אנשים כמוך וכמוני."

"כן. זאת אומרת." אני משיבה למבטו ומניחה אבן נוספת במקומה. "מה הם בכלל מספרים —"

אני סוגרת את פי באחת. כנראה ניסינו להגיע לאותה משבצת. האצבעות שלי מתחככות באצבעותיו של ג'ק ומשהו חשמלי בלתי מזוהה מלקק לי את הזרוע. אני מחכה שהוא יזיז את היד שלו, אבל הוא לא עושה זאת. אפילו שזה היה תורי. זה לא היה התור שלי? אני די בטוחה —

"נו אם זה לא תיקו, אז מה זה?"

אני מזיזה את ידי. מיליסנט נמצאת לידי, מביטה בלוח. אני עוקבת אחר מבטה וכמעט משתנקת, כי... היא צודקת.

לא הבסתי הרגע את ג'ק סמית' המזורגג בגוֹ.

"עבר הרבה זמן מאז שג'ק לא ניצח במשחק," אומרת מיליסנט בחיוך של סיפוק.

עבר הרבה זמן מאז שאני לא ניצחתי במשחק. מה לעזאזל? אני מרימה את עיניי אל ג'ק — עדיין מביט בי, עדיין מזעיף את גבותיו, עדיין שופט אותי בשתיקה. המוח שלי מתרוקן. אני נלחצת ופולטת את הדבר הראשון שקופץ לי לראש. "יש יותר מצבים חוקיים על הלוח של גוֹ מאשר סוגי אטומים הידועים לנו."

נחירת לעג. "מישהו אומר לי את זה כל הזמן, בערך מאז שהוא נגמל מחיתולים." מיליסנט שולחת מבט שנון אל ג'ק, שעדיין. מביט. בי. "אתה ואלסי יכולים להיות זוג מצוין. אבל ג'ק, יקירי, היא עדיין צריכה לחתום על הסכם ממון."

אני לא מבינה מייד מה היא אומרת. ואז אני מבינה, והופכת אדומה כולי. "אה, לא. גברת סמית', אני — אני יוצאת עם גרג. הנכד השני שלך."

"את בטוחה?"

מה? "אני — כן. בטח."

"לא נראה ככה." היא מושכת בכתפיה. "אבל מה אני יודעת? אני עטלפה בת תשעים שמשחקת לה בבוץ." אני צופה בה כשהיא מדשדשת לעבר שולחן המתאבנים. ואז אני מסתובבת בצחוק עצבני אל ג'ק.

"וואו. זה היה —"

הוא עדיין מביט. בי. פני אבן. קשוב. הטרוכרומי־סקטוריאלי.⁴ כאילו אני מעניינת, מאוד מעניינת, מאוד מאוד מעניינת. אני פותחת את פי לשאול אותו מה קורה. לדרוש משחק חוזר עד המוות. להתחנן בפניו שיפסיק לספור את הנקבוביות על האף שלי. ובדיוק אז —

"חייכו, חברים!"

אני מסובבת את ראשי, והבזק מצלמת הפולרואיד של איזי מייד מעוור אותי.

"יום הנישואים של הוריי, בחודש הבא, אמור להיות הפעם האחרונה שאצטרך להביא אותך איתי." גרג מאותת ימינה ונכנס לתוך החניה של הבניין שלי. "אחרי כן אגיד לאימא שנפרדת ממני. התחננתי בפנייך שלא תעשי את זה. שרתי לך סרנדות. קניתי לך בובות פרווה במשקל גופי — הכול לשווא."

אני מהנהנת באהדה. "אתה שבור לב. ממאן כל כך להתנחם, שאתה לא יכול לצאת עם אף אחת אחרת."

"ייתכן שאיאלץ למצוא נחמה בפלייליסט של ספוטיפיי."

"או לעשות תספורת קוצים."

הוא מעווה את פניו. אני צוחקת, וברגע שהמכונית נעצרת אני נשענת על דלת הנוסע ובוחנת את הפרופיל הנאה שלו באור הצהוב. "תגיד לה שבגדתי בך עם השליח של הפיצה. זה יקנה לך זכות לדיכאון ארוך יותר."

"מבריק."

אנחנו שותקים. אני חושבת על מצבו של גרג. על הסיבה שהוא בכלל צריך חברה מזויפת. על מה שהוא הרגיש נוח להגיד לי, אישה זרה, ולא למשפחתו. כמה שאנחנו דומים. "אחרי שזה ייגמר, אם תצטרך — אם תרצה מישהו לדבר איתו. חבר. אני אשמח ל..."

החיוך שלו אמיתי. "תודה, אלסי."

אני בקושי יוצאת מהמכונית. הקרח חורק מתחת לעקבי המגפיים שלי כשאני מסתובבת. "אה, גרג?"

"כן?"

"מה זה ווּדקֵר?"

הוא גונח. צווארו נשמט לאחור, על משענת הראש. "זה ריטריט של מדיטציה בשתיקה שהבוס שלנו מכריח אותנו לצאת אליו. אנחנו עוזבים מחר — ארבעה ימים בלי שום קשר עם העולם החיצון. לא אימייל, לא טוויטר. הוא קיבל את הרעיון מאיזה מגזין רוחני ברשת."

אוי. "אז אין לזה שום קשר ל... עניינים מדעיים מסובכים?"

הוא נועץ בי מבט מיואש. "להפך. למה?"

"אה..." אני עוצמת את עיניי, ומניחה להשפלה לנעוץ את ניביה החדים במוחי. "שום סיבה. לילה טוב, גרג."

אני סוגרת את דלת הנוסע, מנופפת לו בחצי חיבה, ומניחה לאוויר הקפוא לחדור לריאותיי. כוכב הצפון מנצנץ לעומתי מהשמיים, אני נזכרת בראיון העבודה מחר.

זה לא משנה אם הערב עשיתי מעצמי צחוק עם אחיו הדורש־אגרוף של גרג. כי עם רק רסיס של מזל, ייתכן שלעולם לא אצטרך לראות שוב את ג'ק סמית'.

הערות

1 פירוש המילה פואו (Faux) באנגלית — מזויף.

2 סינגולריות ייחודית היא תופעה אסטרונומית — נקודה במרחב בה צפיפות החומר אין־סופית, כך שכח המשיכה שלה עלולה להוביל לקריסה של מרחב הזמן. כמו במפץ הגדול.

3 GO — משחק אסטרטגיה מופשט, נחשב למשחק העתיק ביותר בעולם שמשחקים בו עד היום. בדומה לשחמט, הניצחון בו הוא אתגר מוחי גדול ואינו מבוסס כלל על מזל.

4 הטרוכרומיה סקטוריאלית — מצב שבו באותה קשתית עין יש צבעים שונים (כל הערות השוליים הן של המתרגמת)