יותר מאחד, פחות משניים

פתיחה

ההתאבדות היא חלק מהסיפור האנושי בכל תקופה ובכל מקום. היא לא רק מרכיב ביוגרפי בחייו של האדם, היא גם מניע אמנותי רב־עוצמה. יצירות גדולות חבות את חייהן לגיבוריהן שהתאבדו — חמישים ושניים מגיבוריו של שייקספיר בחרו לסיים את חייהם בדרך זו, כולל רומיאו ויוליה. אחרים, דוגמת המלט, אף שלא התאבדו, התלבטו בשאלה ארוכות. משוררים גדולים שאבו ממנה השראה, התאבדו, ונתנו בכך השראה למשוררים אחרים. ההתאבדות מופיעה בכתבי הקודש, בספרות ובפילוסופיה, ויום אחד בשנות ילדותי, היא גם הופיעה בביתי.

אחותי התאבדה לפני עשרים וחמש שנה. חדרה היה במרחק צעדים בודדים מחדרי, אבל אחרי שזה קרה ידעתי שאת המדבר שבין חדרינו לא אוכל לצלוח. השנים שעברו והשתיקה ששתקנו שנינו — היא לפני ההתאבדות ואני אחריה — החניקו אותי. כשהאוויר בביתנו נהיה דליל מדי יצאתי למסע הזה.

ראשית דבר ביקשתי להרחיק מסיפור משפחתי עד כמה שניתן. חיפשתי מתאבדים מסיפורים אחרים, כאלה שאוכל להתקרב אליהם מבלי להסתכן. שאול המלך, שרה אהרונסון, אורי אילן, מייק בראנט וקורט קוביין הם כמה מהשמות שמילאו את מחשבותי. ככל שחיפשתי גם מצאתי, ההתאבדות זרחה מכל טקסט שקראתי כמו בדילוג אותיות בתנ"ך. חרבות נעמדו, רימונים התפוצצו, חבלים נכרכו, וגיבורים מתו למען אהבה, כבוד, חירות, שלום ומלחמה, אחותי הייתה בחברה טובה.

משמלאה מחברתי במתאבדים רחוקים, יכולתי להפנות את המבט גם למתאבדים קרובים לי יותר. חמש־מאות אנשים מתאבדים בישראל מדי שנה. המספר הזה המם אותי. יותר ממספר ההרוגים במלחמות או בתאונות דרכים. די היה בעובדה זו בכדי לרמוז למסקנה מסעירה אף יותר — רק בשנה שבה התאבדה אחותי, הסתובבו בישראל עוד כאלף אחים כמוני.

במשך השנים האחרונות חיפשתי אחר אותם שותפים לצרה. תחילה עשיתי זאת כחלק ממחקר, תזה, בנושא אחים ואחיות למתאבדים^א, ולאחר מכן כחלק מכתיבת ספר זה. נפגשתי עם עשרות אחים ואחיות למתאבדים. פגשתי אח שקיבל שיחה מאחיו רגע לפני שתלה את עצמו, ואחות שחיכתה חמישים שנה כדי לדבר על מה שקרה לאחיה. אחים שכעסו על ההתאבדות וכאלה שגם יכלו להבין אותה. לרבים זו הייתה הפעם הראשונה שסיפרו את הסיפור במלואו.

לראשונה היה הד לסיפור שלי. בכל דפיקה על הדלת שלהם, שמעתי גם את צלצול הטלפון שלנו; ובכל סדק בקול שלהם, זיהיתי גם את הסדק בקולי. אבל התגלית הגדולה שגיליתי, זו ששכנעה אותי שאפשר להציץ גם לחדרה של אחותי, לא הייתה גוני המוות שמצאתי, אלא דווקא צורות החיים הרבות שהיו שם. מגוון עשיר של דרכים לדבר על אחים ועל התאבדות. יכולת ייחודית להיישיר מבט אל האקדח שהונח על שולחן האוכל המשפחתי, להתבונן בבחירה שנעשתה וגם לבחור אחרת.

המסע הזה מתחיל ומסתיים בבית הורַי. נראה שאת המחוזות הרחוקים שביקרתי בהם, לא הייתי יכול לחסוך באותם עשרה צעדים בין חדרי לחדרה של אחותי. כמו גיבורי ילדותי, החל בפלוטו מקיבוץ מגידו ועד פיליאס פוג ופספרטו, הייתי צריך לצאת למרחבים כדי לחזור אל אותם מרק ועצם ואל אותו שולחן אוכל שממנו יצאתי. הייתי צריך להצמיד את אפי אל עשרות חלונות אחרים כדי שאוכל לפתוח את דלת חדרה של אחותי ולגלות מה ומי נמצאים שם כעת.

1
שנית מצדה לא תיפול

את ההיכרות הראשונה שלי עם מצדה ערכתי עוד בטרם מלאו לי עשר שנים. באותן שנים אבא שלי היה מדריך תיירים בגרמנית, וכל אימת שהורי נתנו את אישורם הצטרפתי לטיולים שהוביל מזרחה. ממשרדי החברה להגנת הטבע בירושלים היינו יוצאים במיניבוס ממוזג, ותוך עשר דקות כבר היינו בלב מדבר יהודה.

בחניון עפר מעל ואדי קלט היה הנהג עוצר, ומפתח הדלת נכנס חום המדבר. בדרך היורדת אל הנחל, בעיקול השלישי, היינו סוטים מהשביל אל משטח סלע גיר. אלה שכבר המשיכו נאלצו לשוב על עקבותיהם ולטפס אלינו חזרה. אבא היה שולף מהסלע אבנים קטנות ומחודדות ומציג לראווה שיניים של כריש.

כילד ירושלמי לא הכרתי בעלי חיים ימיים, בטח ובטח שמימַי לא ראיתי כריש, אבל את המאובנים שזרועים במדבר שמאחורי העיר שלי הכרתי היטב. לצד שיני הכריש זיהיתי על מדף הסלע אֶקסוֹגירוֹת, מִגדָלוֹנים, מיני צדפות ורכיכות אבן אחרות. אבא היה מסביר בשפה שלא הבנתי אף מילה ממנה, ואני הייתי מדמיין את הכריש וכיצד בזִקנתו נעץ את שיניו ברכיכה עם שריון קשה במיוחד והן צנחו כמו מטבעות לקרקעית הים.

מתישהו במהלך ההסבר היה אבא שומט מידו את השיניים, כנראה בהדגשה שמדובר על ערך טבע מוגן. הגרמנים היו עושים כמוהו ומשחררים גם הם את השיניים לחופשי. לעומתם אני הייתי תוחב אחת או שתיים לכיס מבלי שאף אחד ירגיש. זמן קצר לאחר מכן כבר הייתי שוכח מקיומן. יש להניח שכמו שאר החפצים בכיסי הן התערבלו למחרת בכביסה, ואם לא תקעו את גלגלי המכונה, בוודאי זרמו בנחל שורק מערבה והושבו לים. אולי שימשו שיניים תותבות עבור כריש אחר.

כעת, ידעתי, אבא היה עובר להסביר על ים תטיס, שרק המאובנים והוא זוכרים שהיה כאן פעם. גדול הימים על פני כדור הארץ, החל לסגת לפני שישים וחמישה מיליון שנה ולא חדל לרדת גם כשהגיע אל ״גובה פני הים״, כפי שמעיד השלט הסמוך. לבסוף נעלם בעומק השבר הסורי אפריקני. שם, במרכז השבר, יש בור ענקי, כמו חור ניקוז באמבטיה, והוא שאב לתוכו את המים מכל עבר, עד שיום אחד נסתם ונותרה שלולית חמה ושמנונית בעומק ארבע־מאות מטר.

מתוך הסלעים הגבוהים של עין קלט בוקעת אמת מים עתיקה. כאן נהגנו להסביר על קו פרשת המים הגיאולוגי ועל מעין שכבה. אמנם אני לא לקחתי חלק בדברי החוכמה, אבל לקראת סוף ההסבר, כשניתן האות, הייתי הראשון לזנק אל המים. ״צריך להוציא אוויר מהריאות ואז תתאפשר הציפה על הגב.״ אבי היה מסביר ואני הייתי מדגים. יכולתי להפליג על המבטים המעריצים עד ים המלח. אפילו העזים שליחכו עשב בצדן האחד ופלטו גללים היישר למים מצדן האחר, לא הפריעו לי. המצלמות הוסטו ממני לכמה רגעים כשעברנו ליד בתי הבדואים — הילדים שעברו ממול, שערם פרוע וכפות רגליהם קשוחות הרבה יותר משלי, האפילו עלי, אבל רק לכמה רגעים.

לעת ערב היינו מגיעים לאכסניית מצוקי דרגות. עובדי המקום היו מתריעים בפנינו שבאזור חיים נמרים ולכן יש להישמר מללכת לבד בלילה — בעיקר ילדים קטנים. ״כמו זה,״ אמרו והצביעו עלי, מאחר שהייתי הילד היחיד בקבוצה, מעט יותר גבוה מגדי יעלים. התיירים הנהנו בדאגה. אני חושב שכבר אז ידעתי שזהו טריק שיווקי יותר מדאגה לשלומי. סכנת הנמר הטורף חלפה עשרות שנים קודם לכן, או שמעולם לא הייתה קיימת. האזהרה, יותר משנועדה להבטיח את שלמות גופי, נועדה לגרות את החך הקולוניאלי של התיירים, ואגב כך להסתיר את הסכנה האמתית, האינתיפאדה שמשתוללת בערים הפלסטיניות הסמוכות.

לא היו אלה נמרים כי אם נמרה, בשם שלומציון. היא נקראה על שם מלכת החשמונאים הגדולה, וכמוה הייתה שריד כמעט אחרון לשושלת מפוארת. היא שרדה ציידים, כבישים מהירים ודלדול שטחים, וחיה חיים של מנוסה מתמדת. כמו הכריש קפוץ השפתיים מים תטיס, הדוב הסורי האחרון בחרמון או התנין האחרון בנחל התנינים, היא נועדה להשמיע את יללת הנמר האחרונה במדבר יהודה.

שלומציון נולדה בשנה שבה נולדתי אני, בת גילי הייתה. האפשרות שהעלו עובדי האכסניה — לקבל ממנה ביס — לא רק שלא הרתיעה אותי, היא אפילו קסמה לי. באחד הטיולים לבד עם אבא, בצהרי יום, פגשנו איש עם אנטנה גדולה. הוא סימן לנו לשתוק והצביע על מערה בקיר הוואדי כמה מאות מטרים לפנינו. שלומציון נחה שם את מנוחת הצהריים, אסור להפריע לה. בחלוף שנים, כששלומציון ואני היינו בני חמש־עשרה, מצאו את גופתה במערה בנחל משמר. שחוקת שיניים וערירית הייתה במותה, ואני אז כבר למוד ניסיון, יודע שיש מי שמתים בגיל כזה.

ביום השני של הטיול היינו קמים בשלוש לפנות בוקר. כל מטייל קיבל סנדוויצ'ים עם חמאת בוטנים, מלפפון ותפוח, ועלה למיניבוס בדרך למצדה. בחושך של טרם זריחה הובלנו אבא ואני את הגרמנים בשביל הנחש המתפתל אל ההר.

פעם הצטרף למסע תייר קשיש. בחברה להגנת הטבע, שכבר הייתה מרוששת מתביעות מטיילים, חששו שלבו לא יעמוד לו בעלייה. הוא סירב בתוקף לעלות על הרכבל וכדי לוודא שזכויותיו יישמרו הצביע עלי ואמר: ״אם הילד מטפס, אז גם אני.״

כתמיד צעדתי בראש הקבוצה. אור ראשון טרם עלה, ואני כמו גשש מדלג על אבנים ובודק אם השביל בטוח למעבר. הגענו לפסגה מתנשפים ומזיעים, מקדימים את השמש בדקות אחדות. רק אז הבחין אבא שהקשיש לא נמצא בינינו. כבר התארגנה משלחת חילוץ, וראיתי עצמי כמועמד טבעי להוביל אותה, כשלפתע הקשיש והשמש עמדו ביחד בשער ההר. הוא הניף את מקלו אל על, והיא שלחה קרן בין הסדקים בחומה. מבלי להתנשף אמר שהוא בן שמונים ושתיים שנים. מאותו רגע הפכנו לחברים טובים, והלכנו בסוף הקבוצה, מדברים בעזרת סימנים וחולקים בנדיבות את ההערכה והחיוכים של התיירים האחרים.

מאז נהג אבא לספר עליו בכל פעם שנסענו עם תיירים בדרך למצדה. בעזרת הסיפור על הקשיש שאמר ״אם הילד מטפס, אז גם אני״, הוא היה מוודא שאיש לא יעז לבקש לעלות למצדה ברכבל.

כשהיינו מתיישבים בפסגה, היו הטְרִיסְטְרָמִיוֹת, ציפורים שחורות הייחודיות למדבר יהודה, מזהות את הפוטנציאל התיירותי שלנו. מכל פינות ההר הן היו מתקבצות, מקפצות בינינו ומתחננות לפירורים. את הנדבות הראשונות הן קיבלו מידי — פירורי לחם שזרקתי להן קרוב יותר ויותר לרגלי התיירים, ותוך זמן קצר היו הנוכחים כולם פורשים את מרכולתם. הצעות כמו לחם עם קוטג' וגבינה נזנחו לטובת לחם עם ריבה או חמאת בוטנים. הציפורים היו מתרוצצות בינינו, מתקשות לבחור. עננת אבק קטנה מיתמרת מבין רגליהן, והמקורים היו פולטים ציוצים של התרגשות בלתי נשלטת. הרגשתי דומה להן, מין אנדמי של ארץ ישראל.

אהבתי טיולים וטבע, אבל לא פחות אהבתי גם את הטלוויזיה. הורי דאגו שאני לא קורא מספיק ספרים, ובאחד הימים קיבלתי פיתוי ארוז באריזת מתנה. כבר ממגע ראשון היה אפשר להבין במה מדובר — אריזה דקה ומלבנית עם מעטפה מודבקת אליה. גם ההבטחה כי ״יש פתק החלפה״ לא הייתה בה נחמה. קרעתי את העטיפה, מבלי להסתיר את חוסר שביעות רצוני. תמונתה של מצדה נגלתה על כל עמוד השער עם הכותרת: 'אני זוכר את מצדה' מאת גלילה רון־פדר.

שני מקורות יש לסיפור מצדה, נכתב בפתיחה של הספר: ״המקור הראשון הוא כתביו של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, שחי וכתב באותם ימים; המקור השני הוא הממצאים הארכאולוגיים שנמצאו בחפירות שנערכו בימינו [...] על סמך שני המקורות: המקור ההיסטורי והמקור הארכאולוגי, נכתב הספר 'אני זוכר את מצדה'.״¹

את המקור הארכאולוגי כבר הכרתי היטב — הארמון הצפוני ובתי המרחץ, מחסן האוכל ובית הכנסת שנחפרו בשנות החמישים. יכולתי לעצום עיניים ולהתהלך ביניהם, ידעתי אפילו לשרטט את הקו השחור שעובר לאורכם, זה שמפריד בין הקיר המקורי להמשכו המשוחזר. הקו הבדיל בין מי שניחן בדמיון של ארכאולוג לבין מבקרים חסרי מעוף, אלה שנזקקים לשחזור משום שאינם מסוגלים למשוך בדמיונם את הקירות, להרים את העמודים, לכסות את המבנים.

גם את המקור ההיסטורי של סיפור מצדה הכרתי, הספר 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' שאבא היה שולף מתיקו כשהיינו מגיעים לבית הכנסת העתיק. אז הוא היה פונה אלי, כנציג דור הבנים, ומספר את אירועי הימים האחרונים למרד כמספר ביציאת מצרים. בסוף ההסבר הוא היה פותח בעמוד מסומן בפיסת נייר קטנה, ואלעזר בן יאיר, מנהיג המגינים על מצדה, היה מדבר מגרונו בגרמנית. אף פעם לא היה זמן לכל הנאום, תמיד היינו צריכים לעצור באמצע כי בתור לבית הכנסת עמדו אלעזר הספרדי, הצרפתי או זה הרוסי. את הדרך לחדר האוסטרקונים היו מנצלים התיירים כדי לשאול את אבא שאלות, וכשהם לא היו ניגשים, אני הייתי יכול להתעדכן בעוד סיפורים ואנקדוטות למתקדמים.

פעם אבא סיפר לי שהרמטכ״ל יגאל ידין, שחפר את מצדה, נהג לקיים עונות חפירות ראוותניות שבהן היה מזמין בני נוער, חיילים, מתנדבים מחו״ל ואנשי תקשורת לבוא ולחפור ביחד אתו. בכובע בוקרים ובנעליים צבאיות היה חושף בפניהם את תגליותיו ברוב הדר.

באחת ממסיבות העיתונאים על ההר נכח קיבוצניק אחד ושמו שמריה גוטמן. רעמה בן־גוריונית לראשו, ולרגליו סנדלים תנ״כיים. הוא ישב על אבן קטנה והאזין בקשב רב. כשפנה ידין לשאלות הקהל, שאל גוטמן ממקום מושבו אם מוכן ידין להזיז מעט את הסלע הניצב למרגלותיו, ושאם יעשה כן הוא ימצא ממצא היסטורי שטרם נחשף. ידין עשה כן, ורוח קלילה שלפה מתחתיו גזיר עיתון מקופל שהתפתל כמו נחש מופתע. ידין הרים את העיתון וכמה חרצני זיתים נפלו למרגלותיו. העיתון היה בן עשר שנים בקירוב, ובין דפיו ידין עוד היה רמטכ״ל. הממצא הלם בנוכחים; אמנם לא היה זה אוסטרקון ולא רצפת פסיפס, אבל זו הייתה עדות כי הרמטכ״ל ידין, למרות מאמציו להיזכר כמגלה מצדה, לא היה הראשון שחפר בה. קיבוצניק בסנדלים תנ״כיים קרא כאן עיתון, אכל זיתים והפך את האבנים הללו לפניו.

ימי שני חיי

גם לחורבן הבית שלי יש מקורות ארכאולוגיים וכתובים. גם לנו יש מבנה וקירות, שירותים ובית מרחץ. יש לנו גם ספרים, מכתבים ומדפים עם תמונות ששרדו את פגעי הזמן. אבל לכל אחד מאתנו יש מקור נוסף, כזה שלא קיים במצדה. לכל אחד מאתנו יש הזיכרונות שלו, ואת אלה הוא שומר לעצמו.

בשנים האחרונות אני מנסה להלך בין הזיכרונות שלי מהתקופה שקדמה לחורבן. להיות כמו הארכאולוג הראשון על מצדה. לחשוף את הקירות והחדרים שהדחקתי, להזכיר לעצמי את הבית שהיה. אבל בניגוד למצדה, שעמדה כמעט שוממה מאז הסתיים המרד ועד שנחפרה לראשונה, האתר הארכאולוגי המכונה ביתנו נבנה מחדש. קירותיו נצבעו, רצפתו הוחלפה, ובאבנים שנפלו נעשה שימוש משני. במקום הזיכרונות הישנים צמחו חדשים. ככל שאני מתאמץ, אני מבין שאיני יכול כבר למתוח את הקו המפריד את החלק שבו מתחיל השחזור. לעולם לא אוכל באמת להלך בבית הזה כפי שהיה.

כואבת במיוחד המחשבה שאפילו חוויית ההיזכרות עצמה, הנבירה הראשונה בזיכרונות, ייחודית ואין היזכרות אחת דומה לקודמתה. כל שליפה של זיכרון, כל חשיפה של ממצא לאוויר העולם משנה את הרכבו לתמיד. ככל שיתאמץ ידין לא יוכל להיות גוטמן, וככל שאתאמץ לא אוכל להיות הילד שנזכר באירועים האלה בפעם הראשונה.

בתוך תל הזיכרון הזה יש שכבה אחת יוצאת דופן. היא נראית כאילו נותרה בשלמותה, כמו רצפת אבן שמעולם לא נסדקה. כל זיכרון, גם הרגעי ביותר, יכול להיות מתוארך על פיה. השכבה הזו מובחנת במיוחד, וגם נקייה בצורה חשודה — תלי האבק, שחיקת הרוחות וזרמי המים שעברו עלינו לא נגעו בה. גם עשרים וחמש שנה אחרי היא בהירה עד שכמעט ניתן לראות את ההשתקפות שלי בתוכה. אני בטוח שגם היא התעצבה, בוודאי השתנתה, אבל בניגוד לזיכרונות אחרים, כל פעם שהיא עולה בי היא דומה יותר לתמונה מאשר לזיכרון.

המשך בספר המלא