נפילת סוכר

א. גן העדן

בשעה שנעלה את דלת הדירה בפעם האחרונה, היא נזכרה במאהב ההוא של אנטואנט, ואיך שתיהן שיקרו לו ואמרו שדר היא מדענית מוח שחוקרת את תופעת הדֶזָ'ה ווּ. במדרגות נשמעו כבר קולותיהם של הפועלים. הבניין נידון להריסה, ורק משום כך קיבלה מבעל הבית אישור להישאר שם עשרה ימים אחרי תום החוזה, בזמן שהפועלים רוקנו את הדירות האחרות מכל מה שאפשר היה להוציא, בעיקר מקררים ותנורים.

באפריל, לאחר שנענתה להצעת העבודה בקולג' "הר המוריה", אמרה אנטואנט לדר, "תיזהרי, אני עוד אברח מהמשוגעים האלה ואופיע אצלך על המפתן בתל אביב."

במאי קיבלה דר הודעה בדואר על התוכנית להרוס את הבניין הישן והמתרוקן ולהקים במקומו קומפלקס דירות חדש ויוקרתי.

"אני בכל מקרה צריכה לעזוב," אמרה לאנטואנט.

ביוני אמרה אנטואנט, "אולי תבואי איתי ואחביא אותך אצלי עד שתסתדרי עם הוויזה."

"איך אסתדר עם הוויזה?"

"אולי נתחתן״.

"לא בארקנסו," צחקה דר.

"לואיזיאנה," תיקנה אנטואנט, "על גבול ארקנסו. אלוהים שיעזור."

אנטואנט הרימה את כוסית היין ולגמה בחגיגיות.

"בסופו של דבר," אמרה, "הם יהיו חייבים להבין שם שאנחנו צריכות להיות ביחד, ואז הם יהיו חייבים לחתן אותנו. אפילו בארקנסו, או איפה שזה לא יהיה, החור הזה."

"לחיי בית המשפט העליון," אמרה דר ולגמה גם היא מהיין.

צחוק שיכורות, סיגריות, סידורים אחרונים, אריזת ספרים, אבק, נחיריים אדומים ושיעול, סגירת חשבונות, חתימת חוזים, אריזת כלי מטבח, תרומות לחנויות צדקה, עוד אבק, מתנות, חיבוק ונשיקות, ורוורס, ומפתח הדירה שנותר בידיה של דר, שתחזיר למשרד של חברת הניהול כדי לחסוך לאנטואנט את הטרחה לעבור במשרד.

ביולי קנתה דר כרטיס טיסה לארץ ל־31 באוגוסט. התאריך שבו תמה תקופת החסד המותרת בוויזה. למה ברגע האחרון? דווקא. "תצטרכו לסבול אותי עד הרגע האחרון," אמרה לאנטואנט בטלפון בנימת התרסה, כאילו הייתה הוויזה שפג תוקפה ביטוי של רצון קולקטיבי בלתי מוצדק להגלות אותה משם. באותה שעה העתיקה אנטואנט קבצים מן המחשב הנייד שלה למחשב השולחני במשרדה החדש.

"אולי תבואי לכאן ואני אחביא אותך אצלי?"

דר צחקה. "נתחתן?"

ואנטואנט אמרה, "אז מה? את יודעת שאני לא יכולה בלעדייך."

דר ידעה שזה לא נכון, אבל ככה זה התחיל, כבדיחה, עם ה"אני אחביא אותך" וה"אולי נתחתן" הזה של אנטואנט, וככה מצאה את עצמה ב־31 באוגוסט באוטובוס שיצא מן התחנה המוזנחת שתמיד נראתה זרה בנוף הצעצועי של העיירה. הייתה לה חיבה מוזרה לאוטובוסים. בזה הייתה הפוכה מאנטואנט, שאהבה לנהוג ולטוס ולא יכלה לשאת את הנסיעה ברכב שמישהו אחר נוהג בו. זה עשה לה בחילה. אצל דר היה ההפך. היא שנאה לנהוג, בעיקר על הכבישים המהירים, והייתה לה חרדת טיסה, שגם כל השנים האלה, כל הטיסות הטרנס־אטלנטיות, לא הצליחו לשכך, אולי להפך, הן רק הגבירו את החרדה. למעשה, אלמלא חרדת הטיסה של דר אולי כל זה לא היה קורה. כלומר, אילולא רדפה אותה תחושת אסון ודאי כמו כוח הכבידה של מטוס צולל מטה אל החושך, אל תוך הקרע העצום והעמוק בין היבשות, קרוב לוודאי שהייתה מתייצבת בשדה התעופה עם שתי מזוודות, גדולה וקטנה, וחוזרת כפי שבאה, שבע שנים קודם לכן, בטיסת לילה, שלאחריה מצאה את עצמה במוטל 6, בחדר גדול מדי, אפלולי, לקול רעש מזגן אימתני, מכווצת במיטה אחת מתוך שתי מיטות זוגיות בגודל queen שהיו בחדר, הווילונות הכבדים מאובקים ומוגפים, ובחוץ נפרשו מגרשי חניה שעמד בהם חום לא מוכר, לא יבש ולא לח, לא שרב ולא חמסין, לא כמו בתל אביב ולא כמו במדבר, חום דומם בריח ירוק־דשא, אטום כמו הווילונות הכהים שהחשיכו את החדר, רק שלפעמים כאילו נבקע ובקע מתוכו זמזום שהתגבר ונחלש כמו צפירת יום זיכרון, שלא ידעה מאין בא, לכן נדמה היה לה שבא מן החום עצמו, מן האוויר שהתחשמל וחִשמל משהו אחר. אחר כך מישהו אמר לה שהייתה זאת ציפור או אולי חרק, מעין צרצר רועש עם שם בלטינית. על כל פנים, אז על המיטה במוטל הרגישה שנקלעה אל קרביה של מכונת תפלצת עצומה ומזמזמת. שלושה ימים ישנה ביום, החליפה תחנות בטלוויזיה בלילה, הצליחה להתחבר לאינטרנט של המלון, אבל הוא היה רעוע ומקוטע, טלפון לא היה לה עדיין, סקייפ, הלו? הלו? אימא? הלו? אבא? אתם שומעים אותי? קרייגליסט, חיפושי דירה, לדבר מטלפון ציבורי באנגלית ולשאול שוב ושוב, מה? מה? מה שם הרחוב? מה מספר הבית? מה? מה? מה? מי? מת העולם. רק היא לבדה נשארה מתחת למזגן, שמש אחרת וזמזום של מפלצת.

בהתחלה באה לבקר בארץ מדי שנה, נעתרה להוריה, אבל תמיד, גם בהלוך וגם בחזור, אפפה אותה תחושת אסון, שלא תגיע, שלא תחזור, שלא תצליח לצאת או שלא ירשו לה להיכנס, שמשהו ישתבש וכל מה שהצליחה אחרי הכול לחבר לעצמה ייפרם ויקרוס. גם טיסות פנימיות לא אהבה. העדיפה לנסוע באוטובוס ככל האפשר. אם אפשר היה, תמיד בחרה לשהות, אפילו יומיים, אפילו שלושה, מנוענעת ברחמם של אוטובוסים אפלוליים ומרוטים, על פני האימה שעוררו בה גלאי המתכות והטלטלה של התנתקות הגלגלים מן האדמה.

היא הניחה בתא המטען את המזוודה האחת שבה קיבצה את כל מה שנותר מכל מה שצברה בשנים האלו. את מה שלא יכלה למסור או למכור מהספרים, התמונות והבגדים, השאירה בדירה שעמדה להיהרס בכל מקרה. גם תיק הגב שלה היה עמוס עד אפס מקום. היו בו המחשב הנייד, כמה ספרים שחשבה שתצליח לעיין בהם תוך כדי המסע, בגדים להחלפה, תיק רחצה. כיוון שהאוטובוס לא היה מלא ואיש לא התיישב לידה, היא הניחה את התיק על המושב שלצידה על מנת שתוכל למתוח קצת את הרגליים. הדרך מעיר האוניברסיטה לעיר הסמוכה, שממנה אמורה הייתה לקחת את האוטובוס לשיקגו, הייתה קצרה למדי, אבל האוטובוס היטלטל באיטיות מתחנה לתחנה, ומכיוון שלא הצליחה להירדם כל הלילה בדירה הריקה, השרתה עליה הנסיעה נמנום, מצח דבוק לחלון, כמו בילדותה, בדרך לגליל.

את המסלול תכננה לפי האתר של גרייהאונד, דרך שיקגו אל עיר שנקראה אלדוראדו, ארקנסו. משם אנטואנט תוכל לבוא לאסוף אותה במכונית אל עיירת הקולג' הזעירה על גבול ארקנסו־לואיזיאנה, שבה התגוררה זה חודשיים ושבה עמדה להתחיל שנת הלימודים. ככל ששנאה לטוס, כך אהבה לנסוע על האדמה ולהביט בנוף המתחלף, ככה מאז שהייתה ילדה קטנה, כשנסיעה ארוכה משמעה היה בדרך כלל נסיעה לקיבוץ בגליל העליון, מקום הולדתה, רחוק. את הנסיעה אהבה יותר מאשר להגיע לשם, אל הבית־לא־בית, מקום שבו נולדה אך לא גדלה בו, שהוריה עזבו אותו במחאה על משהו שטיבו היה מעורפל. בקיבוץ עצמו חזרו החברים ואמרו כמה היא דומה לאימה כשהייתה בגילה, "קוֹפּי עדינה." ככל ששמחה לנסוע צפונה, תמיד הרגישה שהשהייה שם ארוכה מדי. אולי הזרות במקום הולדתה הייתה בלתי נסבלת יותר מבכל מקום אחר. זיכרונותיה מימי הינקות היו קלושים והתערבבו עם התמונות הרבות שנשמרו מן הזמן הזה, שבהן נראו אימה ואביה קורנים מאושר בצל עצי האיקליפטוס. קשה היה לשער כי עמדו לעקור משם. היא עצמה הפעוטה נראתה כמעט תמיד מבוהלת מעט בתמונות האלה, מנותקת מחדוות החיים של הזוג הצעיר, דומה בתווי פניה לאימה היפהפייה, חוץ מכתם הפּוֹרְט־וַיין האדום שכיסה כמעט מחצית מפניה.

היא התעוררה רק כאשר נפסקה התנועה. האוטובוס האט ועצר. לפניו נפרש טור מכוניות, "עבודות בכביש, ככל הנראה," אמרה האישה הצעירה שישבה לצידה. היא הייתה הלבנה היחידה מלבדה באוטובוס שהתמלא, ולבשה שמלת קיץ צהובה בגזרת נסיכה שצרמה על רקע האוטובוס הבלוי. "איפה התיק שלי?" נחרדה דר. האישה חייכה אליה, "סליחה, לא רציתי להעיר אותך. שמתי אותו למעלה." האישה הורתה באצבעה לכיוון התא הקטן שמעל המושבים, "את רוצה אותו? שאוריד לך?" "לא, לא, זה בסדר," אמרה דר. האישה נראתה עדינה וקטנה מכדי לטלטל את התיק הכבד. העובדה שנגעה ברכוש לא שלה ללא רשות הייתה מוזרה, אבל מדי פעם אמריקה הפתיעה את דר בעניינים מעין אלה, שלכאורה היו חריגים, אבל נצבעו איכשהו בחיוך אדיב בגון המובן מאליו. היא הדביקה שוב את מצחה אל החלון. האוטובוס עקף את האי החפור שחסם את אחד הנתיבים והנסיעה הייתה חופשית ומהירה. היא חשבה מתוך רווחה על כך שאמורה הייתה להיות עכשיו בשדה התעופה, על סף העלייה למטוס. המחשבה על שלושת ימי הנסיעה שציפו לה דווקא עוררה בה ציפייה שלווה, ימים של תנועה ונענוע, של לא לכאן ולא לכאן, של מחשבות רצות בלי הפרעה ובלי התחייבות. עיניה נעצמו. היא תהיה בסדר. בסוף תגיע. אנטואנט תחכה לה שם. אולי הן באמת יתחתנו.

היא הייתה רעבה, וניסתה לשער מה תקנה לעצמה לאכול בתחנה, היא ידעה שלא תמצא שם אוכל חם. זה הפתיע אותה רק בפעם הראשונה שעצרה שם בדרך לאיזה כנס, שהתקיים משום מה באוניברסיטה שהייתה תקועה בעיר תעשייתית מתמוטטת ונידחת ששיעור העוני בה דורג במקום השני במדינה. אז דמיינה לעצמה סוג של קניון דוגמת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, עם מזללות קטנות שמוכרות נקניקיות, המבורגרים וטוסט גבינה שמנוני, אבל התחנה הייתה חלל שומם של ספסלי ברזל וניאון ומכונות שתייה וחטיפים ריקות למחצה. גם עכשיו היא הייתה רעבה. ככל שהתרחקו מעיירת האוניברסיטה, התגבר הרעב שלה והיא הצטערה שלא אכלה משהו לפני שיצאה. בחודש האחרון הסתפקה בעיקר בפיצות קפואות שקנתה במרכולית האורגנית במבצע, כשכבר לא יכלה להרשות לעצמה אפילו להזמין פיצה. המלגה החודשית הופסקה כמובן כבר באפריל, בדיוק כשהייתה בעיצומו של החרם על הוריה, אחרי הריב הגדול, וגם ככה הייתה חייבת לאנטואנט כסף, אף על פי שאנטואנט כבר כמעט שלא הזכירה את החוב ההוא, וגם בפעם ההיא כשהזכירה אותו, הייתה זאת בעצם תגובה כעוסה לדבר אחר. על כל פנים, ביממה האחרונה — שהתמלאה בהתעסקויות, כמו מכירת שארית הריהוט לתלמידי דוקטורט שזה עתה הגיעו לעיר וחיפשו שולחן כתיבה בעשרים דולר, כיסא מסתובב בחמישים, ספת איקאה שנפתחת למיטה זוגית במאה — כמעט שלא אכלה. היא שילמה חמישים דולר לשני הפועלים שהורידו במדרגות את המזרן המוכתם ביין ובקפה והשעינו אותו על הסבכה הקטנה שהפרידה בין המדרכה לבין פחי הזבל והמחזור. אחרי שעתיים ראתה שנעלם. הפועלים פינו עוד קודם לכן את המקרר והתנור וממילא לא היה לה רגע ביממה האחרונה לאכול. מותשת, קנתה בערב בתחנת הדלק מול הבית חבילות צ'יפס בטעמים שונים, ברביקיו, גואקמולי וסלסה, בצל ושמנת, חלפיניו וצ'דר, ועשתה "סלט צ'יפס", מנה שאנטואנט המציאה, שהלכה מצוין עם בקבוק יין אדום בשלושה דולר, שאפשר היה למצוא בחנות האלכוהול והסיגריות בסוף הבלוק, שבה שרה ניחוח טחוב של בושה, והלקוחות נמנעו מלהביט זה בזה. בבוקר התעוררה עם בחילה. היא אספה את שאריות הצ'יפסים העבשים בשקית והשאירה אותה בדירה הריקה. ממילא הכול שם היה מיועד להריסה.

* * *

התא היה ריק.

בחוסר אמון בדקה את התאים הסמוכים והתכופפה מתחת למושבים. תיק הגב נעלם. היא קמה ונדחקה החוצה דרך הדלת האחורית. מסביב לתא המטען של האוטובוס התאספו אנשים כדי לקחת את המזוודות שלהם. האישה בשמלה הצהובה לא נראתה בשום מקום. כנראה ירדה מהאוטובוס לפני התחנה הסופית. בחוץ התגודדו האנשים סביב תא המטען התחתון. המזוודה שלה הייתה שם. במזוודה היו בגדים ונעליים בעיקר, אבל בתיק הגב היו המחשב הנייד, הארנק עם כל הכסף שמשכה מן החשבון שסגרה בבנק המקומי, שבע מאות שלושים ושבעה דולר, הדרכון עם הוויזה שפקעה, כרטיס הטיסה המיותר ניו יורק־תל אביב, הטלפון המיושן שלה ובו כל מספרי הטלפון.

"ישו!" אמר הנהג, גבר שחור מבוגר שקמטי הדאגה במצחו וסביב עיניו העמיקו עוד ועוד כשדיבר, "מה לעזאזל...? גנבים בגרייהאונד, באוטובוס שלי?"

הוא המשיך למלמל בזעף כל הדרך בשעה שנשרכה אחריו אל משרד התחנה. "ארל!" קרא הנהג משנכנסו למשרד שנראה ריק לחלוטין, "ארל!"

"ארל," אמר הנהג לאיש הצעיר ממנו, אפרו־אמריקאי גם הוא, מעונב, בחולצת כפתורים בצבע בורדו, נשי מעט, שהגיח מחדרון פנימי בירכתי המשרד, אצבעותיו אוחזות בעדינות רבה בשולי כוס פלסטיק מהבילה, "ארל, מה לכל הרוחות קורה כאן, איזה תחת מזדיין גנב לגברת הזאת את התיק באוטובוס שלי."

בניגוד לנהג, הפקיד הצעיר נראה נינוח. הוא התקדם לעברם והתיישב אל השולחן עמוס הניירות.

"אני מצטער לשמוע," אמר בנימה רשמית, ומבלי להוסיף דבר הרים את שפופרת הטלפון.

"כאן ארל מתחנת הגרייהאונד, אני צריך שמישהו יבוא לכאן לרשום תלונה. גנבה, באוטובוס, מה? לא, לא חושב."

הוא הרים את מבטו וסקר אותה, "את בדרך לקזינו?" דר הנידה את ראשה לשלילה. "מי לעזאזל נוסע לקזינו בגרייהאונד?! אידיוטים!" סינן ארל לעבר הנהג.

הוא הניח את השפופרת והודיע, "הם יבואו!"

"מי?" שאלה דר.

"המשטרה," אמר ארל.

"בני זונות," אמר הנהג, ולא היה ברור אל מי התכוון.

ארל התיישב והעמיק מבט אל מסך המחשב שעל שולחנו. דר והנהג נותרו עומדים מולו חסרי מעש. נדמה היה כי סיים לטפל בעניינם ופנה לעניינים אחרים.

"סליחה," אמרה דר, "מה אני אמורה לעשות עכשיו?"

ארל הרים אליה מבט מוטרד. "אני מצטער," אמר, "שכחתי."

הוא נסע על הכיסא המשרדי בעל הגלגלים שעליו ישב אל עבר ארון מסמכים גדול, פתח מגירת ברזל ושלף מתוכה טופס ורוד.

"לאן את נוסעת?" שאל.

לאן היא נוסעת? איך תמשיך עכשיו? נסיעה בת שלושה ימים, בלי כסף, אוכל או טלפון.

"שיקגו," אמרה, "ומשם דרומה, אינדיאנפוליס, קנזס סיטי, ליטל רוק, אלדוראדו, ארקנסו."

היא החמיצה את האוטובוס לשיקגו שאמורה הייתה לעלות אליו ב־12:00 בצהריים.

"האוטובוס הבא לשיקגו," אמר ארל, "יצא בחצות, את רוצה שובר נסיעה?" היא הנהנה, אף שהמחשבה על יותר מעשר שעות של המתנה, מורעבת ומותשת, בתחנה העלובה גרמה לה לרצות לבכות. היא התאמצה להתאפק. במשיכות עט קלות מילא ארל את שובר הנסיעה והגיש לה במחווה עדינה את הנייר הוורוד שעליו כתוב היה תאריך היום הבא והשעה 12:01 AM.

הוא הבחין בדמעות שהחלו לנזול לה על הלחי, מעצבנות, מבישות, והתרכך, בעוד היא התמלאה חימה על עצמה שלא הצליחה להתאפק מלבכות. כל הנשים במשפחתה מצד אימה היו דומעות בקלות. הן היו שושלת של נשים רגישות ובכייניות, שהצער היה הכוח היוצר בתוכן, סוג של כישרון שהתביישו בו והשתמשו בו חליפות. מספרים על סבתה שנשלחה פעם לעיר הסמוכה על מנת לקנות שק קמח בשביל הקיבוץ, אבל בחנות הסתבר שלא היה בידה מספיק כסף. עמדה ובכתה, ובסוף ריחמו עליה ונתנו לה את הקמח.

"את רוצה להתקשר למישהו?" שאל, ואפילו הרים את השפופרת והגיש לה כאילו על מנת להדגים באופן מיותר את מציאותו של הטלפון במשרד. בלי הטלפון הנייד, לא זכרה את מספר הטלפון החדש של אנטואנט. המספרים היחידים שידעה בעל פה היו מספרי הטלפונים הניידים של הוריה, שלא השתנו מאז שנרכשה התוכנית המשפחתית לפני כעשרים שנה, אלא שעם הוריה לא דיברה כבר חודשים מאז אותו ריב פוליטי גדול, אחרי שהכריזה על תמיכתה בחרם על המדינה. "מטומטמת, כפוית טובה," קרא לה אז אביה, ואימה אמרה לה, "כשתחזרי לגור פה תדברי אחרת." והיא אמרה משהו כמו, "לא חוזרת, בחיים לא חוזרת." לפניה עוד עמד אז עדיין הביקור הגדול, ראיון העבודה המבטיח באוניברסיטת מחקר בינונית שאת שמה לא שמעה קודם, שהוצעה בה משרת פרופסור עוזר לפילוסופיה של הדת במסלול קביעות.

ולא היה טעם לחזור אל עיירת האוניברסיטה. הכוורת האנושית הקטנה שהקיפה אותן בשבע השנים האחרונות התרוקנה. מעט אחרי שאנטואנט עזבה, עזב גם טוביאס, שזכה במלגת פוסט־דוקטורט יוקרתית בניו יורק. הם התחבקו על סף הדלת שלה כשבא להחזיר לה ספר ששאל ממנה, "הומניזם של האדם האחר" של לוינס. מעולם לא היו קרובים באמת, ועם זאת הייתה איזו גורליות ברגע הפרדה. במשך שבע שנים נכחו באופן דחוס ויומיומי זה בחייו של זה, חלקו חללים מגוונים, כגון חדרי סמינר קטנטנים ומחניקים, תאי ישיבה בבר המקומי, ספות זולות וצפופות מוכתמות ביין בסלונים מהוהים. הוא נראה לה אחר עכשיו כשאמר, "ובכן, אנחנו ניפגש שוב בוודאי." היא הרגישה צורך לנער מעצמה את המועקה חסרת השם שאפפה אותה כשסגרה את הדלת מאחוריו.

עם קאויטה, שנאלצה לחזור לבית הוריה בבנגלור שבהודו, לא היו יחסיה במהלך שנות הלימודים קרובים יותר מאשר עם טוביאס. כמו כל שאר הקשרים שרקמה עם בני כיתתה, הידידות ביניהן תווכה על ידי אנטואנט, ונדמה היה שרק בנוכחותה הצליחו שתי הנשים המסוגרות לדבר זו עם זו בחופשיות ובחום. בכל זאת, מאז שאנטואנט עזבה, מצאו עצמן יושבות זו מול זו מדי פעם בבית הקפה השקט מול הקמפוס, חולקות גורל של כישלון, עקירה עתידית, חזרה בידיים ריקות לארץ המוצא, לבית ההורים, שקאויטה תיארה כבית נוח, אך תובעני. הוריה היו מתכנתי מחשבים. אימה הייתה בכירה יותר מאביה והרוויחה יותר, סיפרה לדר, אולם היו לה ציפיות מסורתיות מהבת, חתונה עם גבר מסודר, רצוי ממוצא הודי ובן הדת ההינדית, ילדים, נוסף על קריירה מצליחה. במקור, הם עודדו אותה להירשם לפקולטה להנדסה, אבל הבינו מהר מאוד שזה לא בשבילה, ואפשרו לה לרדוף אחרי חלומותיה האינטלקטואליים בתנאי שתצטיין מאוד, וגם תתחתן, או לפחות אחד מאלה. הן ריכלו על אנטואנט וטוביאס בני המזל, ועל ג'רמי שזכה — איש לא ידע איך ומדוע — במשרת ההוראה הזמנית שהוצעה במחלקה. שתיהן חשדו שהופלו לרעה, בגלל ההשקעה הכלכלית הכרוכה בהסדרת אשרת עבודה למענן. כשנפרדו, נמהל אֵבֶל הכישלון בצער הפרדה, ודמעות אמת עמדו בעיני שתיהן. הן לא ניסו להעמיד פנים כי יש סיכוי רב שיתראו שוב, אולם אף אחת מהן לא שיערה כי האחווה שידעו בקרב הכיתה הקטנטנה שהתפוררה עתה, תחסר להן כל כך בשנים הבאות.

הטלפון של ארל השמיע קול צפצוף צורם, והוא הניח את השפופרת בחזרה על כנה.

"הנה," אמר, "תמלאי גם את זה ומישהו מהמשרד האזורי הראשי ייצור איתך קשר תוך שלושים יום בקשר לפיצוי."

"פיצוי?"

"פיצוי," אמר ארל, "אולי תקבלי משהו בחזרה אם תמלאי את הטופס."

"אה," אמרה דר, "ועכשיו?"

ארל בהה בה בתימהון, "עכשיו? אה, כן, ובכן יבואו השוטרים, זה יכול לקחת להם זמן, אבל הם יבואו לפני חצות. האוטובוס שלך יוצא בחצות."

"אבל מה אני אמורה לעשות בינתיים?" אמרה דר, וכבר הרגישה את הבכי שוב מטפס בגרון.

היא לא הופתעה כאשר נימת קולו של ארל התקשחה שוב, "תראי, מיס, אני לא יודע מה את אמורה לעשות, את רואה איך אנחנו נראים פה, אנחנו לא ביזנס קלאס, אנחנו לא לימוזין סרוויס, אנחנו אוטובוסים. יש לנו לוח זמנים, יש לנו כל מיני אנשים שנוסעים אצלנו וכל אחד שומר על הדברים שלו, את מבינה? אין לנו אחריות על זה. אנחנו אוטובוסים. את יכולה לחכות כאן במשרד עד חמש, בחמש אני סוגר את המשרד, או שאת יכולה לחכות בחוץ."

בחוץ, האוטובוסים נראו לה כמו כתמים גדולים. הדמעות המטומטמות שלה החלו מרטיבות את הטופס, "דיווח על גנבת פריטים מאוטובוס גרייהאונד". היא ישבה על ספסל ברזל קשה וקר ולצידה המזוודה, הגדולה מבין השתיים שאיתן הגיעה שבע שנים קודם לכן.

המשך העלילה בספר המלא