פרק ראשון
"תורת מגילת העצמאות" —
אתוס ישראלי:
"אני מאמין בהומניזם לאומי"!
"מדינת ישראל [...] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל"!

תורה דמוקרטית מיטיבה לנוכח רוע
המתדרדר במצבי פער לדיקטטורה
אני בעד דמוקרטיה יהודית, ה'מערבית' לא מספיקה. היות יהודי אין זו רק עובדה ביולוגית אלא גם מוסרית, אתית. יש לנו תוכן יהודי מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם. ערך החיים וחירות האדם עמוקים אצלנו לפי תורת הנביאים מאשר בדמוקרטיה המערבית ... הייתי רוצה שעתידנו יהיה בנוי על אתיקה נבואית (האדם נוצר בצלם אלוהים, ואהבת לרעך כמוך).
דוד בן גוריון (מיומנו, 1948)
מגילת העצמאות אשר בה הוכרזה מדינת ישראל — היא תורה. תורה במובן של הוראת דרך ראויה למדינה ולאזרחיה. ההכרזה עוצבה בעיקר על ידי מנהיגי הציונות הסוציאליסטית, שלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה והשואה, והיא נחתמה על ידי נציגי כל הזרמים שבעם. הזכות לחירות במדינה לאומית, התביעה לצדק חברתי ולשוויון, קריאות לשיתופי פעולה ולשלום עם הזולת הם האידיאלים בליבת ההכרזה. האידיאלים, אשר פורטו בסעיפיה, מחייבים הן עבור המדינה ואזרחיה הן כלפי ארגון האומות המאוחדות. רוח הומנית־לאומית זאת, שלובה הן מההומניזם אשר במקורותינו הן מהתרבות המערבית, אשר נתנה לגיטימציה במסגרת האו"ם להקמת מדינה דמוקרטית ליהודים.
דיכוטומיה ערכית אשר מקובלת בציבור כיום, בין יהדות מימין לבין דמוקרטיה משמאל, היא שגויה מבחינת ההומניזם שבמסורת, ולכן אינה מחויבת המציאות כלל ועיקר. אדרבה, המחשבה הציונית הציבה כיעד את השותפות המפרה בין כל הזרמים בעם — השקפה מרוממת ומאחדת. תורה — אשר מורה את הדרך לפרט ולכלל, להתפתח למעלות "עם־אדם".
א. "מגילת העצמאות" יועדה למימושו של "הומניזם ציוני" — "אני מאמין לאומי" — אתוס דמוקרטי המכוון להשגת "ריבוי השלום"
בן אדם, אחי אתה!1
אלטנוילנד — בנימין זאב הרצל
שאיפתה המדינית של הציונות הייתה התמרת עם ישראל מתפוצותיו ללאום ריבוני בארץ ישראל. במקביל, שאיפתה הרוחנית של הציונות הייתה להקים בארץ ישראל חברת מופת. על כך שרו אנשי העלייה השנייה: "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". ברם, קבע בצער הסופר אלי עמיר, כי בראייה היסטורית "הצלחנו להקים מדינה אך נכשלנו בבניית חברה מתוקנת". דווקא לאחר הניצחון החשוב במלחמת ששת הימים, החברה הישראלית הלכה והתרחקה מחזונם של דור המייסדים של מדינת ישראל, כפי שגובש במגילת העצמאות.
מדוע לשוב כיום ולפרש בספרים את מגילת העצמאות? האם גלומה בה תשתית להתחדשות ישראלית בימינו? מהי משמעותם של האידיאלים המשוקעים בה? הלוא ישנם הרואים בה קלף שכוח? להפך, הניסיון של מנהיגי הימין למהפכה משטרית, נתנו בה חיים מחודשים! לפתע, ציבור רחב מאוד מבקש לשוב ולהשתית את מדינת ישראל על אדני הכרזת העצמאות.
מגילת העצמאות התוותה את דרכה הערכית של מדינת ישראל. החזון האסטרטגי למען שלומה של המדינה הצעירה מבוסס על חוכמת הציונות המדינית והרוחנית. היא קוראת ליישומם של האידיאלים העליונים שבהכרזה למען עיצוב אופייה ההומני של מדינת ישראל.2 ההכרזה אשר נעטרה בשם "האני מאמין הלאומי" נכתבה ברוח "ההומניזם הציוני". לפיכך, מציעה כותרת הפרק כי המגילה היא התשתית לאתוס לאומי אשר במרכזו השאיפה לחיים נורמטיביים ומיטיבים במציאות המאוד מאתגרת ואף מסוכנת, ולהתמודדות עם הקונפליקטים הקיומיים באמצעות התמדה בריבוי תהליכי שלום. "בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד, טו) — למקומות קשים ומאתגרים.
הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, המכונה ביהודית בשם "מגילת העצמאות",3 נבעה מתוך שלושה מצבים היסטוריים בו־זמניים: התנועה הציונית, הסכסוך היהודי־ערבי באזורנו והמצב הבין־לאומי בעת ההיא.
לגבי התנועה הציונית, מפליא הדבר שהרצל כתב ביומנו בשנת 1897 לאחר שכינס את הקונגרס הציוני הראשון בעיר באזל בשווייץ: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים", והוסיף: "אם אומר זאת בקול היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם". ואכן, בדיוק כעבור חמישים שנים, ב־1947, באמצע להבות הסכסוך האתני והדתי על הריבונות בארץ, עמדה שאלה זאת להצבעה באו"ם.
1. החלטת האו"ם, מכ"ט בנובמבר 1947, כתשתית להצהרת העצמאות4
ואכן, מקורה הרשמי של הכרזת העצמאות הוא בהחלטת ארגון האומות המאוחדות (האו"ם) בכ"ט בנובמבר 1947; עת התכנסה עצרת האו"ם והחליטה על חלוקת ארץ ישראל בין מדינה יהודית ומדינה ערבית ומיצוב ירושלים כעיר בין־לאומית. החלטה זו היא מקור הביטוי שבהכרזה על "מדינה יהודית". משמע, מדינה שאוכלוסייתה ברובה היא יהודית. ההחלטה דרשה כי שתי המדינות תפרסמנה הצהרות עצמאות, אשר תכלולנה שורת הסכמות לנושאים שונים הכלולים בהחלטת האו"ם דנן, כגון: קבלת עקרונות האו"ם, שמירת שוויון זכויות, שיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות העתידות לקום, שמירה הדדית על המקומות הקדושים ועוד. החלטת האו"ם עוררה ביישוב העברי שמחה עצומה, הודות להכרה הבין־לאומית בהקמת מדינה יהודית, ומנגד התפרצות של פעולות איבה פלסטיניות, עקב תחושת קיפוח מההחלטה. "אחרוני החוגגים היהודים פגשו את ראשוני הפורעים הערבים", כך תיאר המשורר חיים גורי. פעולות האיבה היו המשך למאבק הלאומי והדתי ביניהם על הריבונות בארץ.
כמחצית השנה לאחר החלטת האו"ם בדבר חלוקת הארץ, בהתאם לדרישתו, לקראת סיום המנדט הבריטי, התבצע תהליך ניסוח ההכרזה לקראת מועד הקמת המדינה.5 היו אלה ימים קשים לנוכח איום הפלישה של מדינות ערב בתגובה על ההחלטה להקמת המדינה. החשש מתוצאת המלחמה, בעניין המפעל הציוני, התבטא בבקשת יוסף שפרינצק (לימים יו"ר הכנסת הראשונה) לדחות את הקמת המדינה למועד מתאים יותר, לטענתו, "בן גוריון מביא עלינו חורבן בית שלישי". ואכן, בשעות הקטנות של ליל חמישי, בשעה שדוד בן גוריון ליטש את נוסח המגילה שנמסרה לו, לקראת קריאתה למוחרת, הובא לפניו מברק המבשר כי כניעת כפר עציון הביאה להריגת מגיניו. לנוכח שעת האמת הפוליטית הצופנת תקומה או חורבן — עיקר ההכרזה הייתה קריאה לאמונה בצדקתו ובכוחו של המפעל הציוני ובעיצוב האסטרטגיה הלאומית־הומנית של המדינה החדשה.6 המגילה היוותה את הפרי הבשל של רוח היישוב הציוני והנהגתו. כפי שנראה בהמשך, הם מצאו במפעל הציוני כמימוש רוח היהדות וביחד עם התרבות המתקדמת, די כדי לכונן במדינה הצעירה חברה מתקדמת.
ברם, לאחר כשבעים שנים, מאז מלחמת העולם השנייה, בהן זכתה הרוח האנושית־ליברלית בהישגים רבים, החלו נושבות מחדש רוחות ישנות של שמרנות המעורבות בבדלנות, קנאות, וכוחניות אשר מנמיכות את ערך כבוד האדם וזכויותיו. מולן, ראוי להזכיר, כי המסורת היהודית ועימה ההומניזם המודרני, בבחינת ערך כבוד האנוש וזכויותיו, האמנה החברתית, החתירה לחירות, צדק ואחווה — הם מבסיסיה של הדמוקרטיה הליברלית.7
2. האידיאלים אשר מרכיבים את ההומניזם הלאומי במגילת העצמאות
לא קיים ערך מוסרי־אוניברסלי, אפילו חופש הדת, שאי אפשר לחשוף את שורשיו היהודיים. אוניברסליות זו היא ההוכחה שערכים אלה הם אומנם ערכים אנושיים, וכי היהדות היא תרבות אנושית.
השופט, חיים כהן, במאמרו ב"יהדות חופשית" 1985
מדינת ישראל נוסדה כמדינה דמוקרטית של העם היהודי במשפחת העמים. מגילת העצמאות הציבה אסטרטגיה לאומית, אשר האידיאלים שלה שייכים לתרבות המערבית ולמורשת היהודית, בדבר הומניזם לאומי כליבה הערכית של מדינת ישראל.8
הומניזם לאומי זה, לפי כותבי מגילת העצמאות, נבנה משלושה עקרונות יסוד: חירות לאומית, אנושיות צודקת, ואשר פניה לאחווה מרובת שלום. כיצד באים אלה לידי ביטוי במגילה?
חלקה הראשון של הכרזת העצמאות (סעיפים 10-1), אשר פותח בהצהרה "בארץ ישראל קם העם היהודי", מאשש את הזכות לחירות לאומית. הזכות לחירות לאומית נתמכת הן בזכויות ההיסטוריות של עמנו ובהסכמת האומות (הצהרת בלפור והצהרת האו"ם) הן בזכות "הטבעית" בהשקפת הנאורות — להיות "עם ככל עם ועם עומד ברשות עצמו".
במרכז המגילה, בשתי פסקאות חשובות (12-11) — ברגע ההווה הנוכח — מוכרזת הקמת מדינת ישראל. "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". האמירה "לפיכך התכנסנו [...]" — מסכמת כי ההכרזה על הקמת המדינה, נסמכת על זכויות משולשות אלה, ונעשית על ידי "חברי מועצת העם". גוף זה נבחר בבחירות דמוקרטיות בתקופת היישוב העברי בארץ ישראל.9 המונח עברי מבחין בינו לבין המונח "הגלותי" יהודי. מונח זה שימש לציון השפה המתחדשת, האוניברסיטה העברית, הסתדרות הפועלים העבריים, בית המדרש העברי ע"ש דוד ילין ועוד. מייסדי המדינה ראו עצמם כפותחים תקופה חדשה בתולדות העם.
הפסקה הבאה (12) מדגישה את המעבר הרציף הדמוקרטי, לא מהפכני ולא כוחני של מוסדות השלטון. המדינה קמה בצדק לאומי ובין־לאומי. העובדה שהכרזת העצמאות נקבעה למועד סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, לפי החלטת האו"ם, מדגישה את שייכותנו למשפחת העמים. "אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948 — תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת־העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל".10
חלקה השלישי של ההכרזה (פסקאות 17-13), הוקדש לחזון עתידה הערכי של המדינה: אידיאל "ריבוי השלום", מאפיין את דמות המדינה העתידה לקום, במגוון יחסיה. כיוון שתורת מגילת העצמאות נסמכת במיוחד על פסקאות אלה, ארחיב מעט בפירושן.
פסקה 13, היא חשובה ביותר, בקובעה את אופייה של מדינת הלאום כיהודית־דמוקרטית!
במונח "לאום" כוונתי לעם המכונן לעצמו את מסגרתו הריבונית. בנוסח הראשון של המגילה, שנכתב על ידי השופט ברנזון (2001-1907), מופיעה במפורש הקביעה כי מדינת ישראל תהא מדינה יהודית ודמוקרטית.11 מונח זה הושמט בהמשך כדי שמנהיגי הציבור הדתי יחתמו על ההכרזה.12 הסולידריות היהודית הייתה ערך חשוב וריאליסטי בעיני בן גוריון ,במיוחד לנוכח המלחמה הקשה שנפתחה מצד מדינות ערב. עם זאת, הערכים הדמוקרטיים עצמם מרובים ומודגשים מאוד בפסקה זאת, והם ציטוט מדויק של החיובים שדרשה החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, כך שאין ספק לגבי אופייה הדמוקרטי של מדינת הלאום היהודית.13
הבה נבדוק את הקביעות שבפסקה — האם הן מבטאות ערכים לאומיים או דמוקרטיים (אף כי בהמשך אטען לקיומם החיוני של ערכים לאומיים־דמוקרטיים?)14
"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות" — ערכים לאומיים;
"תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה" — ערך דמוקרטי־כלכלי.
בסעיף זה מופיע משפט הליבה האידיאלי של כל ההצהרה: "מדינת ישראל [...] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".15
חשוב להדגיש כי "חזונם של נביאי ישראל", אינו רק תביעות לצדק, לשלום ולאחווה אלא כולל את מאבקם האישי כנגד חטאי העם ומנהיגיו, אף תוך סיכון חייהם. כך לדוגמה: נתן הנביא סיכן את חייו בעומדו מול דוד המלך, ובאמצעות משל כבשת הרש הוכיח את המלך הגדול על חטאו בניאוף ורצח — "אתה האיש!" דוגמאות נוספות: אליהו הנביא התרה באחאב על "העבודה הזרה", על הרג נביאי הבעל ולאחר מכן ברח מזעמו של אחאב, אל מערתו בכרמל; עמוס ניבא פורענות על ישראל בימי ירבעם ואוים: "חוזה לך ברח לארץ יהודה"; ירמיהו ניהל מאבקים קשים כנגד מלכי יהודה והורד פעמיים בידי הכוהנים אל מותו בבור, אך ניצל; והנביא אוריהו בן שמעיהו מקריית יערים, שניבא פורענות ונרצח בידי המלך יהויקים. אמור מעתה, חזון הנביאים אינו רק ערכים נאצלים אלא גם חובת המאבק האישי והציבורי למען קירוב המציאות לחזון המוסרי!16
נשוב ונבחן את המשפטים הבאים בפסקת ליבה זאת: "מדינת ישראל [...] תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"; (השוויון האזרחי הוא עיקרון יסוד דמוקרטי, ברם כבר במקרא נדרש עם ישראל לשוויון אזרחי: "משפט אחד יהיה לכם: כגר [מיעוט לאומי] כאזרח יהיה"! [ויקרא כד, כב]).
"[...] תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות"; (זהו עיקרון מודרני של סובלנות. עיקרון הסובלנות נוצר בעקבות המלחמה הנוראה של שלושים השנה 1648-1616, בין הקתולים לפרוטסטנטים, בליבה של אירופה).
"תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות" — דמוקרטי.
"ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות" — כנ"ל.
כאמור, הכרזת העצמאות קשורה בטבורה להחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר, אשר דרשה משתי המדינות העתידות לקום, להתחייב במפורש על נושאים אלה. חשוב לדעת כי מדינת ישראל, על פי בקשתה ובעקבות הצהרת עצמאות זאת, התקבלה לאו"ם, וקיבלה עליה בפועל את עקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. אין מדינת ישראל בבחינת "עם לבדד ישכון" אלא שייכת למשפחת האומות המאוחדות. מבחינת ה"הומניזם הלאומי" יש לכך חשיבות מרכזית, ולכן בהמשך יוקדש לכך דיון מיוחד (בפרק התשיעי).
פסקה 14: "מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ ישראל בשלמותה".
ההכרזה שבפסקה זו היא בעלת משמעות קיומית, מוסרית ולאומית עליונה עבורנו. כיום הפסקה מודחקת ולכן פחות מוכרת, אך הייתה בהירה מאוד לציבור בעת קום המדינה, כמחצית השנה לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, הנקראת החלטה 181.
פסקה זאת בהכרזה מאשרת לאו"ם כי מדינת ישראל מקבלת את תוכנית החלוקה. מה היא ההחלטה? כותרת החלטת האו"ם היא: "שאלת פלסטינה: תוכנית חלוקת פלסטינה עם איחוד כלכלי". התוכנית קוראת לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, ערבית יהודית [כך במקור], ולהקמת אחדות כלכלית ביניהן. משמע, במגילת העצמאות הוצהר, בשפה דיפלומטית, על קבלת חלוקת ארץ ישראל וזכות קיומה של מדינה ערבית בחלק משטחה של ארץ ישראל. כמו כן, הוצהר על הנכונות לשיתוף פעולה כלכלי עימה, אשר יחבר את השתיים כיחידה כלכלית אחת בארץ ישראל בשלמותה. הפסקה מאשרת את ההחלטה שבה נדרש כי "המועצה הממשלתית הזמנית של כל מדינה תתחייב התחייבות בנידון האיחוד הכלכלי והמעבר [ממדינה למדינה]". בתוכנית נקבע כי דרכי האיחוד הכלכלי בין שני העמים בארצם המשותפת למען רווחתם ההדדית תהיינה בין השאר: מטבע משותף, ברית מכס, תחבורה משותפת, מועצה משותפת ועוד.17
יש אירוניה בכך שהביטוי "ארץ ישראל בשלמותה" מצלצל דומה להשקפה בדבר "ארץ ישראל השלמה", אך דה־יורה הצהיר על "שתי מדינות לשני עמים" בארץ ישראל. בעיניי, בתוכנית מפשרת זאת יש חוכמה והשראה לשני הצדדים, למען השלום. זאת גם בבחינת "שניים אוחזין בטלית [...] זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי [...] יחלוקו".18
בסעיפים הבאים של מגילת העצמאות מופיעה שורה של הצהרות לאחווה ולשלום:
פסקה 15 — קוראת לאו"ם לקבל את ישראל למשפחת העמים.19
פסקה 16 — מציעה שותפות ואזרחות מלאה לערביי ישראל.20
פסקה 17 — קוראת לשלום ולשכנות טובה עם מדינות ערב.21
ופסקה 18 — קוראת לעם היהודי בתפוצות לתמוך במדינה. ברוח השוויון שבהומניזם מובן שיש לכבד את כל הזרמים ביהדות, ולסייע להם באורח שוויוני בפועלם במדינה.
בחמשת הסעיפים דנן (18-13) קובעת מגילת העצמאות את דרך "ריבוי השלום" בכל ממדיה הפוליטיים של המדינה. "שלום שלום לקרוב ולרחוק" (ישעיהו נז, יט): עם ערביי ישראל, עם המדינות השכנות, עם משפחת העמים ועם יהדות התפוצות.
בפסקה האחרונה של המגילה, "מתוך ביטחון בצור ישראל", חותמים לעדות נציגי כל המפלגות. זהו ביטוי של פשרה מאלפת בחשיבותה לאור הוויכוח על נוסח חתימת ההכרזה. אהרון ציזלינג (אחדות העבודה) דרש להשמיט ביטוי זה הרומז על אמונה דתית. לעומתו, משה שפירא (מפד"ל) דרש, כי אדרבה, שתיכתב במפורש האמונה הדתית — "מתוך ביטחון בצור ישראל וגואלו". את הוויכוח הכריע דוד בן גוריון באומרו: "אני איש מסוגו של ציזלינג, אבל אני יכול לחתום על פסוק זה בלב שלם. אני מבין מה זה צור ישראל. הפשרה שנמצאה — היא פשרה יפה של חברות יהודית. בעמדנו על סף העצמאות אנו צריכים להיזהר מאוד מלחדד ויכוחים אלה". משמע, ההידברות מבקשת אחר המכנה הערכי המשותף: החילונים רואים בביטוי "צור ישראל" את עוצמתו ההיסטורית של העם, והדתיים רואים בו את אמונתם באל. כך רב המשותף מן המפריד. דוגמה נוספת לגישה המפשרת היא בפסקה הפותחת — "ספר הספרים הנצחי" (מבחינה דתית ומבחינה היסטורית). כך מחלוקות תאולוגיות נעקפות באמצעות ניסוח דו־משמעי, למען שיתוף פעולה. זוהי גישה לאומית ל"ריבוי השלום" הדוגלת בפלורליזם. מתוקף הפלורליזם נכללים — מגוון המיעוטים והזרמים החברתיים שבמדינה בכבוד הדדי עקרוני ובשוויון זכויות אזרחי.22
על הכרזת העצמאות חתמו נציגי כל המפלגות מקיר לקיר, בכך נוצקה הסכמה עקרונית לגבי חזון הומניסטי זה, והודגשה הסכמה ערכית־מעשית על ערכי היסוד דנן, שהם חיוניים לחברה הישראלית. אומנם, למאמינים במערכת הערכים של הזהות היהודית המסורתית ניתן מקום ראוי, ברם, מדינת ישראל לא הוקמה כמדינה דתית אלא כמדינה חילונית־דמוקרטית (בדומה למדינות לאום אחרות, דוגמת אנגליה), זאת הודות למהפך הציוני שהתחולל בקרב ציבור יהודי רחב. משמע, שלושת המרכיבים האידיאולוגיים המרכזיים שעל גביהם קמה מדינת העם היהודי הם ייחודה ההומני של התרבות המסורתית־לאומית, השקפה לאומית־מודרנית והמפגש עם התרבות המערבית, אשר שיאה האתי בארגון האומות המאוחדות ובבית המשפט הבין־לאומי הגבוה לצדק.
כדי להבין לעומק את הצורך הקיומי־חיוני באידיאלים של מגילת העצמאות מוטב להתבונן במצבנו בהיעדר מדינה יהודית, בתקופה הגלותית על סבלותיה. הגישה העקרונית־בסיסית, אותה נרחיב בפרק הבא, טוענת כי כל ערך מוסרי נוצר לשמש מענה לסבל קיומי מסוים: ערך החירות למען יציאה משעבוד; ערך השוויון כתיקון לסבל האפליה למיניה; ערך השלום כמענה וכתיקון למצבי האלימות והמלחמה. במודל שלהלן מצטרפים ערכי־על אלה למערכת אחת שיטתית, אשר מבוטאת במגילת העצמאות.
בתרשים שלהלן, מוצגים האידיאלים הדמוקרטיים כתיקון לסבלם של היהודים בגלויותיהם, אשר שיאו היה השמדת כשליש מהעם בשואה. כך מהווה אופייה הדמוקרטי של המדינה היהודית מעשה של תיקון קיומי ותשובה ערכית־אידיאלית לניסיון הנאצי ל"השמדת עמנו".

3. על מעמדה המשפטי של מגילת העצמאות23
הכרזת העצמאות עיצבה, אף שלא במפורש, את עיקרון "ריבוי השלום" במסע ל"עם־אדם" כתשתית ערכית־לאומית. ההכרזה הלאומית מורכבת ממגוון של "עשיות שלום": בין המסורת הדתית לתרבות החילונית; בין חילוניים לדתיים; בין המפלגות השונות בעם; בין העם העברי ליהדות התפוצות; בין יהודי מדינת ישראל למיעוט הערבי שבה; בין מדינת ישראל למדינה הפלסטינית הצפויה לקום לצידה, בינה לבין המדינות הערביות השכנות ובינה לבין "האומות המאוחדות", קרי, מדינות העולם. קריאות אלו לשלום ולשיתופי פעולה על הבסיס האנושי נועדו לקרב את המדינה ואזרחיה לקיום מיטבי לעצמם ולזולתם, כלומר לאיכות של "עם־אדם".
בית המשפט העליון הגדיר את הכרזת העצמאות כביטוי ל"חזון העם ולאני מאמין שלו".24 "אני מאמין הלאומי" הוא "הצהרת כוונות" של מייסדי המדינה, באשר לאופייה הראוי. לפיכך, נקבע כי חוקי המדינה צריכים להתפרש לאורה, ומעשי המדינה ורשויותיה חייבים לעלות בקנה אחד עם הרוח המפעמת בה. בכך העניק בית המשפט למגילה מעין מעמד חוקתי.25
בשנת 1992, בתקופת ממשלת האחדות, חוקקה הכנסת שני חוקי יסוד: חוק־יסוד: חירות האדם וכבודו וחוק־יסוד: חופש העיסוק. הסעיפים הפותחים את שניהם זהים וקובעים: "עקרונות יסוד־זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". בכך מגילת העצמאות הפכה לעיקרון יסוד חוקתי מחייב לזכויות אדם. זאת בהתאם לכוונת מייסדי המדינה לכונן חוקה.
"שינוי זה מעיד על המהפך שחל, לא רק בדפוסי המחשבה אלא במבנה המשפט בישראל, שכן זכויות היסוד של האדם ברוח הכרזת מגילת העצמאות הפכו לעיקרון חוקתי מחייב. לפנינו אפוא שינוי מהותי במעמדה המשפטי של הכרזת העצמאות".26
החזון של הומניזם יהודי־דמוקרטי חקוק אפוא על כותל המזרח של המדינה. הזרם הציוני המרכזי, מכונן המדינה, הגדיר את הזהות הישראלית כזהות הומניסטית לאומית מבחינת ערכיה, והנמצאת בזיקה לאמנת האו"ם.
בשונה מתפיסה ליברלית אשר נוטה להעמיד את חירות הפרט במרכז ואת המדינה כמדינת כל אזרחיה, הרי שהשקפת "עם־אדם" (של א"ד גורדון) מעמידה יחד עם זכויות האדם והאזרח גם את דרכי האתוס הלאומי. שאיפות מעין אלה בוטאו לדוגמה, בהצהרת זכויות האדם והאזרח במהפכה הצרפתית, אשר כוללת את הזכויות הקולקטיביות של הלאום, ובהכרזת העצמאות של ארצות הברית. השאיפות הערכיות של הלאום הן המצע החיוני, האורגני המקיים והתומך בשאיפותיו הערכיות של הפרט. התרבות הלאומית — המורכבת מארגוני החברה ומהספרות הלאומית לדורותיהם, מהנורמות הציבוריות, מאירועי הזמן, ממנהגי הציבור, מתכני התקשורת, מאוצר השפה שהיא כללית ואינטימית בו־בזמן, ממועדי הכלל והפרט וכו' — מסייעת או מעכבת את צמיחת הפרט ותקינות חיי החברה.
הזיקה השלובה בין זכויות האדם והאזרח לבין המסורת הדתית עוצבה במדויק בחוק יסודות המשפט, הקובע כי בהתקיים לקונה (חסר בדין), חייב בית המשפט להכריע בשאלה משפטית "לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל"!
הודות לקיומה של מדינת ישראל, עם ישראל שבארצו אחראי למערכות התרבות הלאומית ולריבונות השלטונית. מדינת ישראל, בדומה לתרבויות בעלות תשתית רוחנית, עשויה להתפתח בכיוון רוחני. מדינה רוחנית היא משתפת באופייה ודואגת להבטיח חיים טובים לאזרחיה ולשכניה. מגמת השיתוף רואה ברב־גוניות הקיימת בלאומיות הישראלית מצב מבורך ולא גורם למריבה. המאמץ הרוחני הוא להפוך את הסיוף בין היריבים לפיוס מפרה ביניהם. כי "איזהו גיבור? העושה שונאו לאוהבו".27 לאומיות ישראלית ראויה לשילוב זרועות בין הציבורים השונים מבלי לטשטש את ייחודם. לא כור היתוך אלא שדה עשיר, מגוון, מהנה ומפרה.
ב. "אני מאמין באנושיות" — "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?"
הכרזת העצמאות חותמת את מאבק התנועה הציונית למען מדינה לאומית ופותחת את העידן הלאומי־דמוקרטי. זהו מעבר ערכי חד־משמעי מתנועה של מאבק לאומי — אשר מטבעה היא בעלת נטייה אתנו־צנטרית, לעומתית ומעוטת אמפתיה ליריבתה — למדינה דמוקרטית השייכת למשפחת העמים, והמחויבת "לנורמות מוסר משפחתיות" בין־לאומיות.28
1. דת ודמוקרטיה נוצרו מתוך חוויית הקיום האנושי
אין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי מאותו הלחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותנו — לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו — לא נצחק? אם תרעילו אותנו — לא נמות? ואם תתעללו בנו — האם לא נתנקם?
ויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה, תרגום אברהם עוז, 1972
הציטוט של דברי שייקספיר הוצב כמוטו, כיוון שיש בו ביטוי צלול לטבענו האנושי המשותף. ביטוי משכנע לגבי תודעתנו האנושית והביולוגית, העמוקה יותר מדת או לאום. ניתן להחליף את המילה "יהודי" בשם של כל ציבור אנושי אחר, והאמירות יישארו בתוקפן. כפי שציינתי במבוא, ״סדנא דארעא — חד הוא״. פירוש: גזע (יסוד) הארץ הינו אחד,29 משמע, התנהגות בני האדם דומה בכל מקום. קיומנו האנושי כל כך, המשותף לכולנו, הוא הבסיס למפגש בין הערכים שבני האדם עיצבו בדתות ובדמוקרטיה.
ונחזור לשאלה היסודית שבה עוסק ספר זה: כיצד ניתן להבין, לקיים, לבצע ולממש בימינו את ליבת מגילת העצמאות אשר קובעת־תובעת: "מדינת ישראל [...] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל"?!
חלקו הראשון של המשפט עוסק בערכים דמוקרטיים־אוניברסליים, בעוד שחלקו השני מציב את הייחוד היהודי־אמוני. ברם, כיוון שחזונם של הנביאים מושתת על ערכי מוסר וצדק חברתיים — הקריאה להיות "עם סגולה" ("עם־אדם") והתקווה האוטופית להיעדר אלימות באחרית הימים — הרי שני חלקי המשפט משלימים זה את זה.
ראוי לציין, כי מה שיפה וחשוב עבורנו באידיאלים המערביים, הוא אף תרומתנו להם. המונח אידיאלים מערביים או אוניברסליים מציין שהם שלנו וגם של אחרים. בין הפרטיקולרי לאוניברסלי יש מתח אך אין סתירה, ואף קיימת אפשרות להשלמה הדדית ביניהם — הפרט מצוי בין פרטים וכולם יחד מהווים את הכלל. השונה בדרך כלל אינו סותר אלא משלים. למשל, אישה ואיש, הם דומים, שונים וגם משלימים זה את זה. בראייה ציונית הומנית זאת, הובן המשפט בעת ניסוחו במגילת העצמאות.30 קביעה זו אומרת שערכי המוסר הדמוקרטיים והיהודיים עולים בקנה אחד. משמע, החזון הנביאי דוגל בערכים הומניים בסיסיים, ומוסיף עליהם את התביעה לעם ישראל להיות עם סגולה — "עם־אנושי" שישמש כמודל ליתר העמים, בתהליך הקדמה ההיסטורי אשר במרכזו השאיפה להמעטת האלימות בעולם.31
כפי שריפוי מחלה משמעו השבת האדם אל מצבו הבריא, כך כדי לרפא מחלה מוסרית, עלינו להאיר את דרך הישר והטוב: כי "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".32 וכפי שכתב אהרון דוד גורדון: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".33
ערכי ההומניזם הלאומי הם אידיאלים אנושיים, נאצלים — תרתי משמע. מבחינה אתית אלה הם ערכים נעלים הנדרשים עבור קיום אנושי מיטיב. ה"אדם הסביר" חפץ בחירות קיומית, בחלוקה חברתית צודקת, ביחסי אחווה בינו לבין חבריו, בקשר נעים בקהילות חייו ובהשתייכות לעולמנו הרחב. ואולם המונח "נאצל" כולל בתוכו משמעות נוספת, קבלית. נאצל משמעו "נובע מתוך", כפי שקרני השמש נאצלות מהשמש. במובן זה, אין אלה אידיאלים מופשטים אלא ביטוי של איכויות כוח החיים שבנו. "לא בשמיים היא" (דברים ל, יב). את מיטב איכויות כוח החיים שבנו ממחישה יכולת ההורות הטבועה בנו. הורות מיטיבה דורשת יכולות של חמלה ואהבה מטפחת, של אמפתיה ורגישות, של הכוונה ערכית־נורמטיבית במסגרת החברתית וכן אסרטיביות וביטוי סובייקטיבי של ההורה. אידיאלים אלה נאצלים מתוך עולמה הפנימי של הנפש האנושית במהלך חייה. על כן, מצאו יכולות אלה את ביטוים התמציתי בחוקי מוסר ובאתיקה פוליטית. מבחינה אנושית — המכנה המשותף האנושי עמוק ורחב מנורמות חברתיות ייחודיות, בחברה זו או אחרת, על כן, מופיעים אידיאלים אלה הן במסורת היהודית והן בתרבות הכללית — שהיא מכלול של תרבויות ייחודיות.
כידוע, בשאלת הסמכות הקובעת נורמות מוסריות קיימת סתירה מהותית בין התפיסה התורנית — המיוסדת על אמונה בהתגלות אלוהית — לבין תפיסת ההשכלה החילונית הרואה בערכים ובמוסר — יצירה אנושית נעלה. בהשראת תנועת ההשכלה, אשר כהוראת שמה, דגלה ביכולתו של האדם לפענח את עולמו באמצעות שכלו ולשקוד על תקנתו, תוך שלילת כל טענה לסמכות מטפיזית, עיצבה תנועת ההשכלה היהודית השקפה של "יהדות הומניסטית". הדת נתפסה כיצירה אנושית שאינה מודעת להיותה כזאת, אך באנושיותה (משמע, בשאיפתה להיטיב) חותרת ל"תיקון עולם", ובכך עולה בקנה אחד עם שאיפת הקדמה התרבותית.
התנועה הציונית, אשר נוצרה על ידי ציבור משכיל, הושפעה במיוחד מרעיון הלאומיות ולאחריו מרעיון הסוציאליזם. בתוך מגוון הזרמים שבציונות, המשיכה הציונות הרוחנית את גישת ההשכלה היהודית, אשר ביקשה לעצב מכנה משותף לתרבות הכללית עם המסורת הדתית. כך לדברי אחד העם, המשכיל הציוני, מוטב לנו לפנות גם אל המקורות כאל מורשת רוחנית ולמצוא שם הדרכה, הכוונה והשראה. ברוח זו, הדגיש אחד העם את עניינו הרב במוסר המקראי, וזאת מתוך עמדה ביקורתית ומחדשת. לטענתו, העמדה המוסרית הביקורתית מקדימה בהתפתחותה את אחותה הדתית השמרנית, אשר מאמצת את חידושיה בדיעבד באמצעות פרשנות.34 אגב, זוהי גם דוגמה היסטורית רעיונית חשובה לעיקרון ההפריה ההדדית שבין זרמים שונים.35
אין בכוונתי לטעון כי ישנה זהות חד־ערכית בין ערכי היהדות וערכי הדמוקרטיה. אומנם, בעולם ההלניסטי הייתה השפעה הדדית רבה ביניהן. ברם בתקופת הגלות, עברה "היהדות" תהליך של הסתגרות בקהילותיה. אך כאמור, עם פרוס העת המודרנית, ההשכלה והציונות בעקבותיה, יצרו סינתזות ביניהן. אף ההוגה, הראי"ה קוק, קיבל בברכה את העיקרון המפרה: "הישן יתחדש והחדש יתקדש, ויחדיו יהיו לאורים על ציון". השילוב הפורה, אשר קרוי ביהודית "ייחודים", ובמשכילית בשם "ניצחון משותף" (W-W situation), הוא עיקרון־העל של "ריבוי השלום" והטוב. דווקא הקרבה הבסיסית, יחד עם השוני והגיוון המשתלבים זה בזה והמשלימים זה את זה, יוצרים את מיטב התרבות הישראלית.
למעשה, התרבות הכללית והתרבות הרוחנית היהודית — זקוקות מאוד זו לזו, ומתחזקות אהדדי בייחודים שביניהן. כך עולה ממשבר ההומניזם האוניברסלי בעקבות מלחמות העולם.
מיטב הפילוסופיה האירופית התפתחה דווקא בגרמניה. לא רק שלא עלה בכוחה למנוע את הרוע אלא שהנאציזם נסמך הן על עיוות הדרוויניזם הן על עיוות תורתו של ניטשה, שהיו מסמלי האמונה בקדמה.
הלקח המשמעותי מכך, לדעתי, כי אידיאלים נאצלים זקוקים קודם כול להפנמה, ועימם רשת של ערכי משנה ובייחוד מגוון הלכות אשר מעגנות אותם בקרקע המציאות היום־יומית.36 זהו מקומה המיוחד והחיוני של התרבות הלאומית. על כן, עבורנו — זהו ערכו החיוני של לימוד תורה, הן המסורתית הן התרבותית־פילוסופית.
לעומת זאת המחשבה הדתית מופרית על ידי הריאליזם המדעי, והתפתחות המחשבה האתית במהלך ההיסטוריה.37 ערכיות אנושית, תרבותית צומחת ומתפתחת עקב הכאב והסבל שבמציאות ההיסטורית. לדוגמה, העיקרון הנאצל של הסובלנות נוצר בתגובה למלחמת שלושים השנים באירופה; האמונות הדגולות במגילת האו"ם בדבר זכויות האדם והאזרח והשאיפה לשלום בין האומות, נוצרו כתגובה לאכזריות שהתרחשה במלחמות העולם.38
כך תמצת בשיטתו הוגה הדעות היהודי־צרפתי לוינס (1996-1906), את היחס בין הצדק לבין מדינת ישראל ולבין הדת: "צדק כתכלית הקיום של המדינה, raison d'etre — שלה — הנה, זאת הדת". רדיפת צדק היא השדה הלאומי, הכולל את כל הפרטים. בתוכה שלובות דרכה של הדת ותכלית המעשים של המדינה בדרכיה הפוליטיות! אידיאל הצדק הוא תכלית קיומה של מדינה. הדת הלאומית היא רדיפת הצדק!
הקוראים מוזמנים לשהות מעט ולהתבונן במציאות הפוליטית והדתית בישראל מזווית השקפה עמוקה זאת. בוודאי במצבים של יחסים אלימים שמתדרדרים, אנו זקוקים לתורה מיטיבה. סביר כי אלימות הייתה ותהיה בשדות חיינו. אך ברור כי במקביל, פועלים וחייבים להמשיך לפעול כוחות חיוביים אשר מחברים ומאחים, בצדק ובחסד, בבחינת "סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד, טו).39
2. מערכת אידיאלי ההומניזם הלאומי: "החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל"
עיקרון היסוד: ועשיית הישר והטוב — אנושיות במקורותינו40
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב
ואת המוות ואת הרע [...] ובחרת בחיים
(דברים ל, טו ו־יט)
על השאלה היסודית והעמוקה — כיצד להיטיב? — ניתנו במקורותינו שתי תשובות אשר משלימות הדדית זו את זו: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) ו"מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".41 ברוח זאת, דרך ההתנהגות האנושית מציבה את ה"לא תעשה" ולנכחו את ה"עשה״ בבחינת "סור מרע ועשה טוב".
נורמות חברתיות צודקות אלה הן מרכזיות במושג תורה ובתכניה. יישום מרכזי לכך הוא כמובן, עשרת הדיברות, המרכזים נורמות מוסר בסיסיות הדרושות לקיומה של חברה מתוקנת. על כן, מוצדקת הגדרת התורה כ"מונותאיזם מוסרי".42
בתורה שבעל־פה, חז"ל מרחיבים את ציוויי המוסר האלמנטרי מעבר לעם ישראל, אל ה"גויים". "הגויים", משמע כל יתר בני אנוש, חייבים בשבע מצוות בני נֹח. אלו הן המצוות האוניברסליות על פי פירוש חז"ל לפסוקים מקראיים: איסור עבודה זרה (עבודת אלילים); "אלוהים לא תקלל"; איסור גילוי עריות; איסור גזל; איסור אכילת איבר מן החי (אסור להתאכזר לבעל החיים, למשל, לכרות לו איבר לאכילה ולהותירו נכה); מצוות דינים: הקמת מערכת משפט. כיום חשוב לציין את המובן מאליו — גם בני ישראל מחויבים בשבע מצוות בני נח.
מובן, כי עשיית הישר והטוב, היא רחבה לאין שיעור מכל רשימה סדורה וסגורה, כדברי הרמב"ן בפירושו ל"ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח):
וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגת האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני היישוב והמדינות כולם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון: לא תלך רכיל (ויקרא יט, יז), לא תיקום ולא תיטור (שם, יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם, טז), לא תקלל חרש (שם, יד), מפני שיבה תקום (שם, לב) וכיו"ב, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שייכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין.
משמע, ילמד לנהוג בזולתו בדרכי תקשורת מקרבת, חסד ואהבה. בתרבות היהודית אדם שכזה נקרא "חסיד", בעממית — "מענטש" וביהודית — אדם. במציאות המורכבת והמאתגרת, זוהי האמונה של הפרט והציבור באידיאל־העל של האנושיות! ובתמצית: אידיעל האנושיות.
על אודות ההומניזם המקראי וההלכתי נכתבו ספרים ומאמרים רבים מאוד, אך פטור בלא כלום אי אפשר. להמחשה, אביא להלן עקרונות יהודיים־דמוקרטיים על קצה המזלג.
כבוד האדם
הזכות לכבוד היא זכות בסיסית הנובעת מן ההכרה באנושיותו של האדם באשר הוא אדם.43 כבוד האדם הוא ערך עליון בהשקפות הדמוקרטיות־ליברליות וממנו נובעות יתר זכויות האדם — להגנה על חייו, לחירות, לשוויון ולאחווה. מאלה, למשל, נובעת הסובלנות כיכולת להבין ולהכיר ב"אחר" שדעותיו שונות ושאיננו מסכימים איתו. החברה הדמוקרטית מאמינה שמוטב לנו להידבר זה עם זה, כיוון שעדיף להיות תלויים זה בזה מאשר לנהוג באלימות וכך להיות תלויים זה לצד זה. לאור זאת, אפשר להבין מדוע מוסד מרכזי בדמוקרטיה נקרא Parliament — נגזר מהפועל Parler — לדבר (צרפתית).
מושג כבוד האדם בתרבות המערבית הושפע מתפיסת המקרא את בריאת האדם בצלם אלוהים (בראשית א, כד).44 "ותחסרהו מעט מאלוהים, וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו" (תהלים ח, ו-ז). מוטיב זה הציב את כבוד האדם במרכז המוסר היהודי!45 להבנתי, פסגת יישומו של עיקרון בריאת האדם בצלם אלוהים הוא נושא זכויות האדם והאזרח אשר במגילת האומות המאוחדות. זהו עיקרון דמוקרטי יהודי נעלה.
בתלמוד הירושלמי46 ישנה מחלוקת ידועה בין שני חכמים מרכזיים לשאלת מהו "הכלל הגדול" שבתורה. רבי עקיבא אומר, הכלל הגדול שבתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך", ואילו בן עזאי, שהיה בן דורו ותלמידו, חולק עליו ואומר כי הכלל הגדול שבתורה הוא "זה ספר תולדות אדם" — "ביום ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו, זכר ונקבה בראם" (בראשית ה, א). המשותף לשתי אמירות אלה הוא שדרוג הכלל של הלל הזקן. באמצעות ניסוח חיובי — לא להסתפק בהימנעות מלעשות לחברי מה ששנוא עליי אלא ניסוח גבוה הרבה יותר, שמכוון לאהבה עצמית ולאהבת הזולת. מה ההבדל ביניהם? לדעתי, הדגש של רבי עקיבא הוא על המילה "רעך". רבי עקיבא טען כי אי אפשר לדרוש ממך לאהוב כל אדם במידה שווה. אינך יכול "לאהוב" אדם שהוא זר לך, שאינך מכיר, ואף לא להבין אותו; דייך אם תאהב את רעך, את הקרוב אליך, השייך למשפחתך, לשבטך, לעמך. ואילו הכלל של בן עזאי פורץ את האגואיזם המפלה בין אדם לזולתו. כל אדם נברא בצלם אלוהים! כך הכלל הגדול שבתורה הוא התביעה לאנושיות — החובה העליונה להתייחס לכל אדם באשר הוא אדם.47
המשך הפרק בספר המלא
הערות
1 ריבוי השימוש ב"מוטו", בפתיחת פרקים ותתי־פרקים עלול לכאורה להכביד על הקריאה. ברם, ה"מוטו" מכוון לשתי מטרות חשובות: הראשונה, למקד את הקוראים באמצעות תמצות עניין מרכזי שיידון בהמשך הפרק. והמטרה השנייה, יצירת התחברות אל אדם שכבר העלה עניין זה בתמציתיות יפה. יותר ממקוריות חשובה לי יצירת סינפסה רעיונית.
2 פירושים של הכרזת העצמאות — ראו יורם שחר (2002), ראובן גרבר ואלחנן נאה (1987).
3 יורם שחר, "הכרזה, הצהרה או מגילה?" בתוך דב אלבוים (2019), עמ' 28; הנ"ל, "דברי חזון ושירת הנביאים", שם, עמ' 34–39.
4 לאחרונה יצא לאור ספר מרשים ביותר בשם: "מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי". הוציא אותו לאור ישראל דב אלבוים, עם קבוצת חברים מ"בינ"ה" בשילוב עם המכון הישראלי לדמוקרטיה. הנחתו היסודית היא כי מגילת העצמאות הרי היא "משנת הציונות",
וכפרשנות אקטואלית לה נכתב ונערך "תלמוד ישראלי". ספר זה המאורגן באופן שיטתי כולל — מאמרים, דיונים, מדרשים ופרשנויות אקטואליות לכל אחת מפסקאות המגילה. המאמרים נכתבו על ידי מיטב אנשי הרוח, ההגות, הספרות ועוד. נוסף לכך, מופיעים בו קטעי מקורות, מבואות פרשניים, מסמכים היסטוריים, מאמרים חשובים מן העבר ומחקרים. זוהי תרבות ישראלית ישנה־חדשה במיטבה. אני משבח ומקלס את הספר בהיותו אוצר בלום של דעת רחבה על אודות מגילת העצמאות, סוגיותיה האקטואליות ושלל דעות המבטאות את עמדות הכותבים. בכך הוא מהווה תמיכה רעיונית מגובשת בחשיבותה של מגילת העצמאות, על שלל הערכים שבה ועל המחלוקות שסביבה. מבחינתי חלקים ניכרים בספר, הם תנא דמסייע לרעיונות המופיעים בספרי. מתוכם ציינתי רק כמה מאמרים, כדי שלא להגזים בהערות שוליים. אני מפנה את הקורא אל הספר עצמו, המציג עצמו כ"תלמוד למגילת העצמאות". מבחינתי, תורת מגילת העצמאות והתלמוד למגילה — משלימים זה את זה.
5 ראו דב אלבוים, "מהו הסיפור של המגילה?" בתוך דב אלבוים (2019), עמ' 24-23.
6 תומר פרסיקו, "דמותו הרוחנית — חזון יהודי מוסרי?" שם, עמ' 59-57.
7 צביה ולדן, "כבוד וערך ההדדיות", שם, עמ' 278-277.
8 יהוידע עמיר, "על מעמד המקרא במגילת העצמאות", בתוך דב אלבוים (2019), עמ' 38-37; אבי שגיא "מחשבות על ההווה המתמשך של המסורת", שם, עמ' 114-112; צבי זוהר, "מסורת כן, מסורתנות לא", שם, עמ' 122-120; מאיר בוזגלו, "מסורתיות — הזדמנות למחלוקת חדשה", שם, עמ' 123-122.
9 האופי הדמוקרטי של התנועה הציונית נקבע כבר בראשיתה, בבאזל. והיא ירשה מבנים דמוקרטיים שהתפתחו במשך מאות שנים בקהילה היהודית (אם כי זו לא הייתה דמוקרטית, באופן מלא, אבל היו בה אלמנטים עמוקים של קהילה מסורתית־דמוקרטית, כגון: כבוד האדם, סולידריות, מעמד ההלכה כחוק ותהליך פרשנותה, כוחו של הקהל, בחירת הרב ועוד).
10 על נושא החוקה ראו בפרק התשיעי.
11 ראובן גרבר (1988), "מגילת העצמאות — למש' החינוך"; ו"מגילת העצמאות — שורה אחר שורה".
12 דב אלבוים, "מדוע הושמטה המילה דמוקרטיה ממגילת העצמאות", בתוך דב אלבוים (2019), עמ' 417.
13 הלל בן ששון, "מדינה דמוקרטית לכתחילה, לא בדיעבד", שם, עמ' 221.
14 רות קלדרון, "ו החיבור", שם, עמ' 101-100.
15 מרדכי קרמניצר וניב רובל, "החירות, הצדק והשלום — ברית גורל וברית ייעוד", שם, עמ' 434-430.
16 מוקדש בהוקרה לכל הפועלים באמונה למען הערכים וזכויות האדם, והנרדפים על ידי השלטונות.
17 יוסי ביילין, "בחזרה לרעיון הקונפדרציה", בתוך דב אלבוים, (2019), עמ' 449-448; קובי הוברמן, "'אחדות כלכלית' — פדרציה או שיתוף פעולה אזורי?", שם, עמ' 452-450.
18 על פי משנת בבא מציעא פרק א.
19 רמי פורת, "משפחת העמים", שם, עמ' 465-462; גבריאלה שלו, "האו"ם, ידיד או אויב", שם, עמ' 316-315.
20 בעיניי, מובן מאליו כי זוהי התחייבות עמוקה המוטלת על השלטון והעם שיש לעמול בה רבות.
21 אניטה שפירא, "האתוס הדפנסיבי", שם, עמ' 185-181.
22 כיום ישנם קולות חדשים אשר מרופפים את המתח הדיכוטומי שהיה בין התייחסות חילונית־לאומית לבין התייחסות דתית. למשל, חילונים רבים מאמצים מנהגים דתיים, כגון: לימוד תורה וקבלת שבת; ולא מעט דתיים מדברים על "תורה בגובה העיניים". "בהליכה לקראת", ניתן לעלות ממדרגת הפלורליזם (באמצעות פרשנות שונה והסכמה שלא חייבים להסכים בכול), למדרגת ההפריה ההדדית שבין שתי העמדות. כך מציע ספר זה.
23 ראו את הרחבת עניין זה בפרק התשיעי.
24 "מערכת החוקים", לפיהם הוקמו ופועלים המוסדות הפוליטיים בישראל, מעידים כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקרטיים. כמו כן, הדברים שהוצהרו בהכרזת העצמאות — ובפרט בדבר השתתת המדינה "על יסודות החירות" והבטחת חופש המצפון — פירושם, כי ישראל היא מדינה שוחרת חופש. אומנם, ההכרזה "אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם […] אך במידה שהיא 'מבטאה את חזון העם ואת האני מאמין שלו' […] מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה" (דברי השופט אגרנט, בג"ץ 73/53, חברת "קול העם" בע"מ נגד שר הפנים, פ"ד, ז, עמ' 884).
25 אהרון ברק, "מגילת העצמאות והכנסת כאסיפה המכוננת", בתוך דב אלבוים (2019), עמ' 400-395; ידידיה שטרן, "להיאחז ביתד של הסכמה", שם, עמ' 403-401; רות גביזון, "חזון, לא חוק", שם, עמ' 410-404; משה נגבי, "תפקידה המשפטי של המגילה", בתוך "מגילת העצמאות — שורה אחר שורה", הוצ' פנימית של חיל החינוך (1988).
26 "מעמדה הקונסטיטוציוני של מגילת העצמאות", "המכון הישראלי לדמוקרטיה", פרלמנט, גיליון 20.
27 אבות דרבי נתן, כג.
28 רות גביזון, "חזון, לא חוק", בתוך דב אלבוים (2019), עמ' 405.
29 על פי בבלי בבא בתרא סז ע"א.
30 תובנה זאת אישש באוזניי השופט העליון ברנזון, אשר כתב את הנוסח הראשון של מגילת העצמאות המוכרת (עדכן אותה משה שרת, בהיותו שר המשפטים. עיצובה הסופי נקבע על ידי דוד בן גוריון). שאלתי אותו: "לו היה צריך לבחור בין חלקו הראשון של משפט, זה המציב את ערכי הדמוקרטיה לבין חלקו השני המציב את החזון הנבואי — מה היה בוחר?" הוא השיב: "את החינוך המשפטי שלי קיבלתי באנגליה, באוניברסיטת אוקספורד".
31 כמובן, ישנם רבים שאינם מסכימים לסיכום פילוסופי תמציתי זה. ספר זה רואה את מוריו, כמוצהר, בהגות הציונות הרוחנית.
32 רבנו בחיי, "חובות הלבבות", שער ייחוד המעשה פרק ה.
33 א"ד גורדון, במאמר "הסופרים והעובדים", בספר "האומה והעבודה", עמ' 304, פורסם לרגל ייסוד אגודת הסופרים, תרפ"א-1921.
34 אחד העם (תש"ז).
35 כתבי אליעזר שביד עוסקים בכך בהרחבה. במיוחד, ספרו המונומנטלי "נורמות הקיום של העם היהודי בזמן החדש" (2012).
36 ועל כן, כותרת המשנה לספר זה של שביד היא — "מסכת פילוסופית הלכתית". וראו שם הקדמה עמ' 12-7.
37 האמונה בתהליך ההשתלמות הערכית בהיסטוריה העולמית היא מרכזית בתורת הראי"ה קוק. ראו בפרק הרביעי בספרי (2005).
38 הרחבה על כך בפרק השמיני.
39 חנוך בן פזי, "הומניות עברית — ההומניזם היהודי" (2023). רחל אליאור, "השילוב המיוחל בין לאומיות יהודית להומניזם נאור", בתוך דב אלבוים (2019), עמ' 442-440; רון מרגולין, "תהא מושתתה על יסודות היהדות האוניברסלית", שם, עמ' 437-435.
40 ברור שישנן דעות ועמדות שונות במקורותינו, אולם העולם הנאור העניק לאדם את החופש לבחור מה להוקיר. למעשה, אף השוני בין הזרמים שביהדות הוא בבחירות הרעיוניות. כך לדוגמה, רבים בציבור החרדי מתעלמים הן מהציווי המפורש "ששת ימים תעבוד, ועשית כל־מלאכתך" (שמות כ, ח) הן מהציווי ההלכתי לצאת למלחמת מצווה ועוד. ואילו רבנים בציבור הציוני־דתי הפכו את קדושת הארץ לכלל העליון מעל לקדושת חיי אדם.
41 על פי בבלי מסכת שבת לא ע"א.
42 יש הטוענים כי אמונת המקרא היא הינותאיסטית — אמונה באל אחד בלי שלילה עקרונית של קיום אלים אחרים. "מי כמוך באלים ה'" (שמות טו, יא). אך מה צר שלאורך ההיסטוריה ואף בימינו — קנאים דתיים למיניהם, עוברים על מצוות "לא תרצח", חוטאים מוסרית כנגד הציווי האלוהי, ורואים עצמם כזכאים.
43 הכוונה למושג Dignity, לעומתו המושג Honor מציין כבוד הנרכש מעמדה חברתית.
44 ראו אליעזר שביד (2012), פרק ראשון — בין ישראל לעמים, עמ' 28.
45 ואילו הציונות הדתית "המשיחית", שמה את האדמה מעל האדם, בהעמדתה את שלמות הארץ כתנאי לשלמות רוחנית. להערכתי, בכך היא משחיתה את דרכה ואת גורל המדינה. לא תיתכן משיחיות אמת נטולת אנושיות.
46 נדרים פרק ט, הלכה ד.
47 האגדה מספרת כי בשעה שטבעו המצרים בים, חפצו המלאכים לומר שירה. ענה להם הקב"ה: "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!"