פתאום הבנתי שאני רוצה לדעת

תשובה / דור אלה גבע

וּמָה אִם מָחָר הַכֹּל יִגָּמֵר?

שָׁאֲלָה

וְטָבְלָה אֶת קְצוֹתֶיהָ

בָּאֲגַם

שֶׁבְּסוֹף הַסֵּפֶר.

כַּאֲשֶׁר עָיַפְתְּ – הַאִם נַחְתְּ?

וּכְשֶׁהָיִית רְעֵבָה – שָׂבַעְתְּ?

וּכְשֶׁהָעוֹר עָרַג לְמַגָּע – הַאִם בִּקַּשְׁתְּ?

הַאִם הֶחֱלַמְתְּ אֶת פְּצָעַיִךְ?

כַּאֲשֶׁר בִּקַּשְׁתְּ לַחֲלֹם –

חָלַמְתְּ אֶת חַיַּיִךְ בִּפְלִיאָה?

הַאִם אָהַבְתְּ הֵיטֵב?

הַאִם סָלַחְתְּ?

אִם כָּךְ

זוֹ הַתְּשׁוּבָה

שֶׁאַתְּ מַשְׁאִירָה בָּעוֹלָם.

בְּתוֹךְ קוֹלוֹת הַיְּלָדִים

בִּפְנִים בָּתֵּי הֶחָזֶה שֶׁחִבַּקְתְּ

בְּקַוֵּי כַּפּוֹת יָדַיִם שֶׁהֶחֱזַקְתְּ

בְּכִתְמֵי הַדְּיוֹ שֶׁכָּתַב אֶת הַסֵּפֶר.

אֵין לָזֶה סוֹף אוֹ קָצֶה.

פתח דבר

הספר שאתם מחזיקים בידיכם נולד מתוך אתגר עצום שלקחתי על עצמי: לעצור את ההעברה הבין-דורית של דפוסי התנהגות קלוקלים, לסגור מעגל עבור אימי חנה ועל הדרך לחשוף את התעלומה הגדולה: מי היה אביה?

שנים רבות הביעה אימי רצון לכתוב את סיפורה האישי, כולל חשיפת כמה מן הסודות האפלים של המשפחה, אבל אני התקשיתי לקחת בזה חלק כיוון שהייתי עסוקה בטיפוח תדמית מושלמת ומה שראיתי בבית היה רחוק משלמות.

היום אני יכולה לעמוד בראש מורם ולומר שהייתי ילדה מוכה, שרצתה שאימא שלה תשלם את המחיר הכי כבד על האלימות שלה. קשה ככל שזה יישמע, רציתי שאימא שלי תמות, ודווקא כשהיא התמודדה עם מחלת הסרטן התעורר בי רצון עז שהיא תמשיך לחיות כי הבנתי שגם היא הייתה בסך הכול קורבן של העברה בין-דורית, תוצר של הטראומות והקולות הפנימיים שעוברים בין הדורות ומתבטאים בפחדים ובמחסומים. אימא העבירה אליי את האלימות שהיא ספגה בתורה מאימה. היו לה חיים קשים, היא זעקה לעזרה, אבל לא היה מי שיושיט לה יד. אחרי שעשיתי שינוי מקצועי בחיי, יכולתי להבין אותה יותר, להכיל ולנסות לעזור לה, בתקווה שלא איחרתי את המועד.

לכל משפחה יש סודות וזה אך טבעי, אבל חובה עלינו להיות מודעים למחירים שהסודות האלה גובים מאיתנו, עלינו להבין אילו נזקים הם גורמים ועלינו לעשות כל שלאל ידנו לחשוף את העבר במטרה להבטיח עתיד טוב יותר לנו ולילדינו.

כאשר אתם חשים קושי, אתגר, או אפילו חולי – הדבר הטוב ביותר שתוכלו לעשות עבור עצמכם הוא ללכת לדבר עם ההורים שלכם!

שהייתי צעירה הייתה לי המון ביקורת על הוריי. כעסתי עליהם, הייתי מאוכזבת מהם והשתוקקתי להיות כל דבר, ובלבד שלא אהיה דומה להם. כל מה שהם עשו, רציתי לעשות הפוך. בחלוף השנים הבנתי שההתנגדות שאני חשה כלפי אימא ואבא חזקה ממני, והיא הרסנית. בטבע, בכל מקרה שנוצרת התנגדות חזקה, היא חוזרת אלינו כבומרנג בעוצמה כפולה ומכופלת. כך הדבר גם ביחסים עם ההורים. ככל שנתנגד להם יותר, נקבל את זה בחזרה לפרצוף וחזק יותר. ככל שגיליתי יותר התנגדות והתאמצתי לא להיות כמו הוריי, כך גיליתי שאני הולכת ונעשית יותר ויותר דומה להם.

מדוע זה קורה? למה אנחנו יכולים לברוח ממולדתנו ומבני הזוג שלנו, אבל לא מהגֵנים שלנו? כי הבית שגדלנו בו הוא השורשים שלנו, ובין אם נרצה בכך ובין אם לא, הוא חלק מאיתנו, ממי שאנחנו.

אם הבנו שהמשפחה היא חלק מאיתנו – לטוב ולרע – אזי קל להבין מדוע כשיש סודות במשפחה הם עוברים מדור לדור, יוצרים בלבול, מעוררים פחדים ומקשים עלינו להבין מי אנחנו ולמה אנחנו פועלים באופנים שאינם ברורים לנו.

מחקרים מראים שמינקות הילד מכיר את הוריו מבפנים. עוד בהיותו תינוק הוא מקשיב למילים הנאמרות וגם לאלה שלא. לכן המשפט "לא לפני הילדים" הוא כשלעצמו מסר לילדים.

אם אתם מרגישים שמשהו חסר בחיים שלכם, שיש לכם חור שחור לגבי תולדות המשפחה שלכם – אל תהססו. תשאלו שאלות, גם אם אתם חוששים מהתשובות. לא תמיד התשובות יהיו מספקות, בעיקר אם תתחילו במחקר בשלב מאוחר בחיים, כפי שקרה לי לצערי. דבר אחד ברור – לא תצטערו על כך, כי לדיבור ולקבלה יש כוח מרפא.

כשיצאתי למסע הכי גדול של חיי לא ידעתי כמעט דבר על אימי. כל שידעתי היה שלאימא היה קשה עם אימא שלה. לא הבנתי למה היה לה קשה ועד כמה היה לה קשה, אבל קיוויתי שבשלב מסוים היא תעשה עבודת מודעות, כמוני, ותזכה לקצת נחת ושלווה. זה לא קרה. לכן הייתי נחושה להשלים את התהליך שלה בעצמי. אני מניחה שלו אימא הייתה עושה זאת בעצמה, הייתי מגלה כלפיה יותר חמלה ואהבה, אבל אני בוחרת בכל זאת לראות את חצי הכוס המלאה. אף אחד לא מושלם. גם אני לא, וזה בסדר.

כשנהפכתי לאימא בעצמי הבנתי שאני בן אדם רגיל, עם רצונות משלו, שלא תמיד מסתדרים עם אלה של הילדים. לא תמיד יכולתי לעמוד בציפיות שלהם, והאמינו לי שהתאמצתי. אבל אם למדתי משהו בחיי זה שהדרך חשובה לא פחות מהיעד.

אני יודעת ומאמינה שהילדים שלי חושבים שאני אימא טובה, אבל זה לא מפחית מהמחיר הגבוה ששילמתי. ויתרתי על הרצונות שלי כדי להיות אימא טובה יותר מאימא שלי. היום, ממרחק הזמן, הייתי רוצה להיות שונה. ואתם יודעים מה? אולי לא. אולי המחירים ששילמתי והוויתורים שעשיתי הם חלק מהמסע שלי, שאותו עליי ללמוד לקבל כמות שהוא.

אני מאמינה שהילדים המבורכים האלה הם חלק ממה שבאתי לעבור כאן, ואף על פי כן, בגלגול הבא אעדיף להיות האחות הקטנה ולא הבכורה, שנושאת על עצמה את כל עול האחריות ומרגישה דחף שאינו בר כיבוש להיות מושלמת.

לסיכום המבוא אצייד אתכם בכמה המלצות חשובות שאף פעם אי אפשר לטעות בהן:

חִקרו – אם יש בכם חלק שלא מכיר את החיים של ההורים, בַּקשו לדעת. זה יכול להיות בנקודות תמציתיות ולאו דווקא בסאגה היסטורית גדושת פרטים. לתחושתי, במשפחה של האיש שלי דיברו על דברים, גם על הכואבים שבהם, וזה חלק מהערכים שהיו הבסיס והחוסן של המשפחה. ברור לי שלא סתם בחרתי בו להיות האיש שלי.

סִלחו – גם אם ההורים הכאיבו לכם, כדי שתוכלו להתעניין בהם באמת עליכם למחול להם ולפתוח דף חדש. לא תאמינו אילו דברים נפלאים יקרו לכם כתוצאה מכך. מהאנטי הכי גדול שחשתי כלפי אימי נהפכתי למעריצה הכי גדולה שלה. זה התאפשר בזכות הרצון שלי לדעת, להתעמק ולסלוח על כל הפגיעות שסחבתי איתי מילדות. גם אם לא בא לכם, גם אם יש לכם ביקורת או כעס, אל תוותרו לעצמכם. תשאלו את עצמכם למה זה ככה? מה כל כך קשה לי עם אימא או עם אבא ומה אפשר לעשות כדי שיהיה פחות קשה?

ולמה כדאי לכם להשקיע את כל המאמץ הזה?

1. כדי להבין מדוע אתם מגיעים לאותם צמתים שבהם הוריכם עמדו מול אתגרי החיים חסרי אונים. מדוע יש לכם פחדים ואיך זה קשור לכך שהוריכם עברו דברים דומים. כך תוכלו לעשות את החיבורים ואולי תבינו שלעיתים כדי להגיע לריפוי אנחנו נזקקים לעזרה מקצועית.
2. הילדים שלכם מסתכלים עליכם תמיד, גם אם נדמה לכם שלא. אם אתם כועסים על הוריכם, מזלזלים בהם ומתרחקים מהם, הם יחקו אתכם, כי מבחינתם זאת התנהגות לגיטימית. רק זה כשלעצמו צריך להניע אתכם לערוך את השינוי.

והכי חשוב שתהיו בעשייה ולא תדחו את החקירה למועד בלתי ידוע בעתיד, כי איש אינו יודע מה צופן העתיד. החיים שלנו שבריריים ואין לנו מושג מתי הם יסתיימו, אז אל תחכו למחר כדי שלא תתחרטו.

זוהי נקודת הפתיחה של המסע שלנו, המקום שבו הסודות ממתינים באפלה לצוות החילוץ שיגיע עם הפנסים. החזיקו חזק, כי אתם עומדים לחוות את כל סוגי הרגשות שקיימים: כעס, חמלה, עצב, התרגשות, הקלה ובעיקר אהבה – לעצמכם ולעולם.

קריאה מהנה,

זוהר

"אני לא יכול יותר עם המדינה הזאת! כל ההפגנות האלה לא עוזרות, המדינה האהובה שלנו בורחת לי בין האצבעות. סבתא, אני חייב לברוח מפה! סבתא, תעזרי לי! את כרטיס היציאה שלי מפה", מתחנן אילון, ואימא שלי, כדרכה בשנים האחרונות, מתבוננת בו במבט אוהב, אבל גם אבוד נורא. גם אימא שלי חוששת מפני מה שיהיה, אבל לא מהמציאות שהבן שלי פוגש בהפגנות שהוא מוביל נגד המהפכה המשטרית, אלא מהגידול האלים שמחולל שמות בראשה.

כמעט שלוש שנים עברו מאז הודיעו לנו הרופאים שהיא חולה בסרטן השד. אחת לשלושה שבועות ליוויתי אותה לטיפול בבית החולים שיבא תל השומר, שם היא התגלתה כלוחמת אמיתית שמנהלת ביד רמה את המלחמה האחרונה של חייה.

כשהגידול האלים הגיע לראשה היא נפלה ואושפזה בפנימית ב'. בכל בוקר הייתי מגיעה לבית החולים כדי להיות איתה, לגנוב עוד רגע בחברתה, עוד דקה, לראות מה עוד אפשר לעשות בשבילה, נעה בין תקווה לייאוש, בין כאב להחלטה לא להיכנע, בין הרצון לעשות הכול כדי שתישאר איתנו עוד קצת לבין הרצון לשחרר ושרק יהיה לה טוב. ניסיתי להזכיר לעצמי כל הזמן: אנחנו זה לא הסיפור. מה שחשוב זה היא.

אבל היה ברור שאני לא אתן לה להילחם במלחמה הנוראה הזאת לבד. לכן, בניגוד מוחלט לעצה שקיבלתי מהמאמן העסקי שלי – לשים גבולות ולהמשיך לדאוג לעסק שלי – הלכתי בעקבות הלב. התגייסתי כל כולי למלחמה וניקיתי מהיומן שלי את כל מה שלא היה חשוב לאותה עת: חברות בקבוצת נשים בקריית אונו, ניהול קבוצת עסקים מקומית וכל מעורבות בביצה הפוליטית. "כל ההתנדבויות האלה יחכו", אמרתי לעצמי, "עכשיו זה הזמן שלי להיות בת טובה, להעניק אהבה ואולי להצליח לעשות לאימי קצת טוב על הלב אחרי כל מה שעברה בחיים". הבעיה הייתה שלא היה ברור לי לפי אילו קריטריונים מודדים בנות טובות.

אימא תמיד אמרה לי שאין לה על מי לסמוך, ואני כמו טיפשה הייתי נעלבת. "לעזאזל, אני אי-פעם אכזבתי אותך?" הייתי שואלת. עד היום לא קיבלתי תשובה לשאלה הזאת. כנראה שכן, אבל היא שמרה את זה לעצמה.

פעמים רבות – מבעד לכל העלבונות והמילים המקטינות – ניסיתי להבין מה אימא רוצה לומר לי. מה היא מבקשת? מה יעשה לה טוב? רק דבר אחד אמרה לי בקולה שלה, בלי רמזים ובלי חידות: הלוואי שיכולתי לתעד את סיפור חיי.

"את רוצה שאכתוב את הסיפור שלך?" שאלתי אותה בביטחון עצמי מזויף. הרי מעולם לא כתבתי ספר, ואפילו לחבר ברכת יום הולדת הגונה איני יודעת, אז כיצד אספר את סיפור חייה גדוש החידות והחורים שחורים? מה אני באמת יודעת על האישה שילדה אותי?

"את רוצה שאכתוב את הסיפור שלך?" שאלתי אותה כשהחלטנו להעביר אותה להוספיס בית.

"תכתבי משהו הגיוני", אמרה.

"מה זה הגיוני?" הקשיתי, אבל היא עשתה פרצוף וסובבה את הראש, כאומרת שבשלב הזה כבר הייתי אמורה להבין בעצמי.

אז הבנתי שני דברים: 1. אני זקוקה לעזרה; ו-2. הזמן שלנו הולך ואוזל כי החיים זולגים מאימא באותה המהירות שבה היא טורפת את האוכמניות שאני מקפידה להביא לה מדי בוקר. למה אוכמניות? אני לא באמת יודעת, אבל הן ככל הנראה הזכירו לה את ילדותה בכפר ברומניה. אולי היה להם שיח אוכמניות בחצר? אולי היא מכרה אוכמניות בשוק? אולי החבר הראשון שלה הביא לה אוכמניות?

"אימא, תסבירי לה: אני חייב דרכון רומני", מחזיר אותי אילון ברגע אחד למציאות.

"אני מבינה, אילון, אבל היא אומרת שהיא לא זוכרת איפה תעודת הלידה שלה, ואפילו לא ברור לנו איפה היא נולדה בכלל", אני משיבה בכתפיים שמוטות.

"לעזאזל, איך בן אדם יכול לשכוח איפה הוא נולד?!" מזדעק אילון.

"תירגע, אני מבינה שבאת טעון מההפגנה, אבל אתה חייב להבין. זה לא שמישהו עושה לך משהו בכוונה. זה המצב. אנחנו לא יודעים איפה תעודת הלידה של סבתא. זה היה מזמן, זאת הייתה תקופה אחרת, אין תיעוד דיגיטלי כמו היום..."

"סבתא, בבקשה, תנסי להיזכר", הוא אומר ומתקרב אליה עד שהוא יכול להריח את הבל פיה. "אני חייב אותך. אני לא יכול לחיות פה. אני אוהב את המדינה הזאת יותר מדי בשביל לראות אותה נהרסת".

"למה?" היא שואלת בתמימות שגורמת לנכד האהוב להתכווץ ברחמים. זר לו נקלע לישראל של שנת 2023 לא היה שואל את השאלה הזאת, אבל בשלב הזה של חייה, הדבר היחידי שמעניין את אימא שלי בטלוויזיה הוא הסדרות הטורקיות שמסיבות לה כמה רגעים של הנאה והדחקה של הסוף הממשמש ובא.

אילון לא לוחץ יותר מדי. הוא מבין את מצבה, אולי טוב יותר ממה שהיא מבינה אותו, וממש כמוני נרתם לעזור בלי שאלות. אם הייתה צריכה שיביאו לה משהו, שייקחו אותה – כשעוד הייתה מסוגלת לצאת מהבית – הוא היה הראשון להתייצב למשימה למרות עבודתו האינטנסיבית בהייטק.

המשך הפרק בספר המלא