שייקספיר בחוף גורדון

נחש צפע

"אישה זקנה קונים כמו אינדיאני. בזכוכיות צבעוניות וכמה סמרטוטים," אני מקפיצה את הכדור אל רותי, חברתי הטובה וממתינה לתשובתה.

"זה מ'שיץ'," היא עונה וחיוך של ניצחון מתפשט על פניה היפות.

"עצם זה שחושך בלילה, זה כבר מראה לך איזה נחש זה הלילה," היא מאתגרת אותי ומצפה שלא אזכור.

"מה, גם זה ממחזה של חנוך לוין?" אני שואלת.

"תתפלאי. זה מ'חפץ'," היא עונה.

שתינו נהנות להשתעשע כך כמעט בכל פגישה שלנו.

רותי ואני יושבות במטבחה הקטן שבדירתה ברחוב צייטלין, ממשיכות לבחון זו את זו עם משפטי המחץ של חנוך לוין הנערץ כל כך על שתינו. אנחנו יכולות לעסוק בזה ערב שלם. לפעמים רק שתינו ולפעמים כל החבורה. אט אט, גולשת השיחה אל הילדים והבעלים, ולא מעט רכילות גם על החברים.

"אני כבר לא יכולה לסבול את אלי יותר," אני מתלוננת בפניה על בעלי. "רק העבודה שלו חשובה בעיניו ואני, וכל מה שאני עושה או אומרת, לא ראויים אפילו לתגובה שלו. הוא חושב שאם הוא יקטין אותי, זה איכשהו יגדיל אותו." אני נזכרת בכאב לב בוויכוח שלנו מאמש ומתחשק לי לפרוץ שוב בבכי.

"נכון. יש הרבה גברים כאלה, חסרי ביטחון, שצריכים להשפיל מישהו כדי להגדיל את עצמם," רותי אומרת לי באמפתיה שמקילה עליי לפתוח בפניה את סגור ליבי ומגישה לנו את עוגיות החמאה המעולות שלה.

"אבל הכי גרועה היא הקמצנות שלו, שהולכת ונעשית גרועה מיום ליום. אני שונאת קמצנים," אני ממשיכה לכבס בפניה את כביסתי המלוכלכת. רק לידה אני מרשה לעצמי כי אני יודעת שהיא לא תחזור ותכבס אותה עם שאר החברות.

"את צודקת, קמצנות היא תכונה ממש דוחה. אבל, בכל זאת, תנסי לזכור מה את אוהבת בו, למה בכלל התחתנת איתו. את זוכרת מה מצאת בו בהתחלה?"

אני מנסה למצוא תשובה הולמת ולא מצליחה. "בחיי שאני לא זוכרת," אני אומרת בחיוך עלוב. היא תולה בי זוג עיניים רכות בתוך פנים ממוסגרות שיער בלונדי ארוך יפהפה.

"הוא היה חכם," אני נזכרת. "עדיין. האיש הכי חכם שהכרתי מימיי."

"וזה הספיק לך?"

"אז זה כנראה הספיק, היום כבר לא," אני מסכמת גם לעצמי.

"אז די, מיה. תתגרשי ממנו, זה כבר משעמם," היא מתפרצת עליי. "את כל הזמן מתלוננת, והמצב רק הולך ומחמיר. למה את מוכנה לסבול את זה? את מאפשרת לו להפוך לחזיר שוביניסט."

תכף ומייד אני מרגישה שמתיישבת לה גולה עצבנית קטנה מאחורי הענבל בחיך. אני כמעט נחנקת. זה מה שיש לה להגיד לי? ככה היא מנחמת אותי? איך היא לא מבינה שזה ממש, אבל ממש, לא מה שאני רוצה לשמוע ממנה. אם יש מישהו שיכול לקרוא לו בשמות גנאי, זו רק אני.

"את לא מגזימה קצת? יש לו גם צדדים טובים."

"באמת? איזה? תמני אחד," נראה בבירור שהנושא ממש נמאס עליה.

"הוא לפחות נאמן, הוא בחיים לא יבגוד בי." אני אומרת לה, וקולי חורק מכעס. היא שותקת רגע ומנסה לפייס אותי.

"תגידי, את מסוגלת לשמור סוד?" היא שואלת פתאום. משנה את נושא השיחה ומניחה צלחת פירות על השולחן.

"ברור!" אני משיבה לה, ומביטה בענבים הבשרניים שבצלחת והגולה הקטנה ההיא תופחת עוד קצת. אני מנסה לבלוע אבל היא נתקעה בגרון. "למה את שואלת בכלל? הסגרתי פעם איזה סוד שלך?" היא אפילו לא שמה לב שהיא ממשיכה לפגוע בי, חברתי הטובה.

"תשמעי!" היא ממשיכה כאילו כלום. "צחי הציע לי לנסוע איתו מחר בבוקר לצימר מפנק בראש פינה."

"ו..." אני עדיין לא מבינה.

"ולהישאר ללון שם."

"איתו? רק את והוא?"

"כן. מצחיקה אחת, בטח שרק אני והוא."

"ו..." אני עדיין לא מבינה.

"והסכמתי," היא עונה לי ומנידה בראשה כאילו זה מובן מאליו. לוקחת עינב ירוק עסיסי ודוחפת אותו אל פיה.

רותי חברתי עובדת כעורכת ספרים בהוצאה לאור קטנה ואיכותית וצחי הוא הבוס שלה. כבר מזה זמן אני שומעת ממנה 'צחי פה וצחי שם', אבל לא יותר מזה. הוא באמת גבר חכם ומרשים. אשתו, דנה, שחקנית תיאטרון שמשתתפת כרגע בהצגה ב'צוותא'. כולנו חבורה שנפגשת מדי ערב שבת, כמעט תמיד אצלנו, ב'דוד המלך' על הגג, עם אבטיח, גבינה בולגרית, בירות ושיחות קולניות על המצב.

"והסכמת?" אני פוערת זוג עיניים ולא מאמינה. מעולם לא עלה בדעתי שרותי מסוגלת לבגוד בקובי, בעלה. קובי הוא כהגדרתה אהבת חייה. הוא פסל ידוע ומרצה ב'בצלאל'. מה עובר עליה? אני חושבת. והקנאה מפעפעת בי. גם בעל כמו קובי וגם מאהב כמו צחי? הגולה תופחת ומאיימת עוד רגע לחנוק אותי. אני שמה לב שמתחשק לי פתאום לחנוק, דווקא, אותה.

"כן," היא עונה, כמי שהייתה חייבת לפרוק את הסיפור מעל ליבה. "אבל זה סוד שרק את יודעת אותו. אם קובי ישמע על זה, זה סוף הנישואין שלנו, הבנת? זה באמת רציני. ואת יודעת את זה." קולה קצת רועד ואני מבחינה שעיניה מביטות בי בדאגה, כמי שחושבת שאולי עשתה טעות שהסגירה סודה בידי.

"אני אומרת לך. את חייבת לשמור על הסוד הזה כמו סוד מדינה. את מבינה?" היא קמה, נעמדת מעליי. פניה קרובות אליי עד שאני מריחה את קרם הפנים שלה.

"אני מבינה. אני לגמרי מבינה, כמו סוד מדינה," אני עונה לה, וסומק עז מתפשט בפניי. חכי בוער ולשוני חרוכה מהסוד שלי עצמי, ששורף לי את הפה.

"מה קרה?" רותי שואלת בחשד. "מה את רוצה לומר?"

"כלום, שום דבר." אני מתחרטת שכמעט פתחתי את הפה הגדול שלי. ממש לא התכוונתי לספר לה. אבל היא מכירה אותי כל כך טוב, אני חושבת, שאיך בכלל חשבתי להסתיר ממנה.

"מה? תגידי! כבר הסמקת לגמרי," היא מתחילה לכעוס.

"גם לי יש סוד, בסדר?" אני פולטת בהתרסה.

"מה? מה קרה? דברי." היא מקרבת אליי את כיסאה.

"אולי מוטב לא לדבר על זה עכשיו, נדבר על זה בהזדמנות אחרת. אני כבר צריכה ללכת, עזבי עכשיו."

"את לא יכולה לשתוק עכשיו. איזו מן חברה את? אני מספרת לך את כל הסודות הכי כמוסים שלי, ולך יש סוד ואת מסתירה ממני?" היא זועמת ונעמדת מעליי.

"טוב, זוזי ממני, שבי," אני אומרת לה. "אבל תזכרי שאת זו שהכרחת אותי לספר."

"בסדר, בסדר, מיה. תספרי כבר." רותי מתיישבת שוב על כיסאה מולי.

"לפני ימים אחדים פגשתי את קובי ברחוב גורדון, יוצא בדיוק מהגלריה." אני מתחילה לספר ובתי שחיי מתחילים לעקצץ. היא מביטה בי מתוחה ולא אומרת דבר. "הוא ביקש להצטרף אליי בדרכי לחוף הים. 'רק נשתה איזה קפה קטן', הוא ביקש."

"מי?" היא שואלת. "לא הבנתי. איזה קובי?"

"תירגעי ותקשיבי. הגענו לבית הקפה על החוף. התיישבנו. ואת לא מאמינה מה הוא אמר לי."

"מה? מי אמר לך?" היא תולה בי את עיניה הכחולות שבמקום אישונים אני רואה בהן עכשיו שני סימני שאלה גדולים.

"הנה אני מספרת לך, תקשיבי."

"הוא הניח את כף ידו הענקית על ברכי והתחיל לספר לי שאני מטריפה אותו, שהוא חולם עליי חלומות ארוטיים כל לילה והוא כבר לא יכול עם זה. 'הכי טוב', הוא אמר לי 'שנשכב פעם אחת ואני אשתחרר מזה אחת ולתמיד, פעם אחת וזהו. לא נספר לאף אחד ואחר כך נשכח מזה'."

"מי?" שואלת שוב רותי חברתי הטובה. "מי אמר לך את זה?"

"קובי, אני מסבירה לך."

"איזה קובי?"

"קובי הבעל שלך. נו..."

"קובי הבעל שלי?" היא נסערת. "ומה את ענית לו?" לשונה רושפת אש כמו דרקון סיני.

"אמרתי לו שאת החברה הכי טובה שלי ואין מצב שזה יקרה."

"מתי זה קרה בדיוק?" היא שואלת נרעשת.

"לפני שבוע בערך כשהיית עם צחי בכנס בים המלח."

"ולא סיפרת לי את זה עד עכשיו?"

"לא יצא." אני משפילה את עיניי, נבוכה וחושבת שאכן כבר שבוע אני מתלבטת אם ואיך לספר לה, וכעת זה פתאום נשפך ממני ללא בקרה.

היא מתרוממת מכיסאה שנשמט לאחור ברעש גדול. אישוניה מצטמצמים לפס דק של דיו. היא עומדת מעליי, מעבר לשולחן, אומדת אותי מכף רגל ועד ראש במבט של מיאוס.

"צאי מהבית הזה!" היא אומרת לי בשקט בקול רועד מכעס. אני לא מגיבה כי אני לא בטוחה ששמעתי נכון.

"צאי מכאן ואל תראי את הפרצוף שלך יותר אף פעם. אני לא רוצה אותך יותר בחיים שלי, הבנת?" היא אומרת לי בקור מקפיא.

"אבל למה?" אני מנסה להבין כשאני סוף סוף קולטת. "הרי את התעקשת שאספר לך. אמרת שאנחנו חברות טובות שמספרות הכול זו לזו. למה מותר לך להגיד לי כל מה שעולה בדעתך על בעלי וזה בסדר, ואני לא יכולה להגיד לך כלום. בסוף הרי לא קרה כלום. לא עשינו שום דבר. רק סיפרתי לך מה קרה כי הכרחת אותי."

"את רוצה לדעת למה? אני אגיד לך למה. כי את נחש צפע. זה למה. את זוחלת לך בשקט לתוך הבית של מישהו אחר ואז מכישה את הארס שלך במקום הכי כואב. את עם החנוך לוין שלך. את חושבת שלא ראיתי את העיניים המפלרטטות שאת תוקעת בקובי בכל פעם שאנחנו נפגשים? אבל חשבתי שאנחנו חברות. צאי מכאן, עופי לי מהעיניים, צאי לי מהחיים."

יצאתי משם חבולה ואבלה ולא חזרתי מעולם. הלכה החברות והסתיימו מפגשי לילות השישי על הגג. החבורה שלנו התפרקה ואיש לא ידע את הסיבה, כי שתינו התביישנו לספר. רותי נשארה עם קובי, והחלה לכתוב ספרים בעצמה, ואני התגרשתי מאלי.

מדי פעם אני שומעת אותה מתראיינת ברדיו או צופה בה בראיונות טלוויזיה, קוראת עליה במוספי התרבות לקראת השקת ספר חדש שלה, ושוב חוזרת לה הגולה הישנה, החונקת, ומתמקמת במעמקי גרוני. אני מתגעגעת לימים שלנו במטבחה בצייטלין, כמהה לדעת אם אני חסרה לה כפי שהיא חסרה לי.

"שלום, זו מיה?" אני מקבלת לימים שיחה במכשיר הטלפון הנייד שלי מאישה שלרגע איני מזהה. "אני דנה, דנה של צחי, זוכרת?" חלפו כל כך הרבה שנים שכבר באמת בקושי זכרתי.

"היי, דנה. כמה טוב לשמוע את קולך. מה שלומך? איך צחי?"

"אנחנו בסדר, אבל אני מתקשרת כי רציתי לעדכן אותך."

"מה? קרה משהו?" אני מפסיקה אותה בסקרנות.

"לא שמעת מה קרה? תיארתי לעצמי שלא שמעת. עוד מעט יודיעו בחדשות. רותי נפטרה," היא ממשיכה כמו צולפת בי. "חשבתי שתרצי לדעת."

"מה קרה לה?" אני נזעקת.

"הלב. אומרים שדום לב, אבל לדעתי הסיבה היא לב שבור," השיבה. "את בטח יודעת שקובי נפטר לפני מספר חודשים אחרי מחלה קשה. הילדים שלהם חזרו לחו"ל אחרי ההלוויה והחיים הפכו להיות כמו ביצה טובענית עבורה. היא שקעה ושקעה, עד שכנראה הרימה ידיים וויתרה. בכל אופן, ההלוויה תתקיים מחר בשלוש. תבואי?" היא שואלת. "תנסי להגיע, נתראה. כולם יהיו שם." והיא ניתקה את הטלפון.

אני חוזרת לביתי וראשי רוחש מחשבות. אני משחזרת את רגעינו האחרונים, לפני שנים, כשרותי גירשה אותי מחייה, ומצרה על שבחוסר מחשבה או ברשעות של רגע, מתוך קנאה, פגעתי בה. פעמים רבות חלפתי ברחוב ליד ביתה, מתוך תקווה לפגוש אותה ולנסות ליישר את ההדורים. כמה פעמים הלכתי לאירועי השקה של ספר מספריה, ועמדתי בושה ונכלמת בקצה האולם. אף פעם לא העזתי לעמוד מולה ולבקש את סליחתה. זו ההזדמנות האחרונה שלי, אני מחליטה, לומר לה כמה אני מצטערת ולהיפרד ממנה כיאות. אני זקוקה למחילה שלה.

למוחרת בהלוויה, אני צועדת בתוך קהל גדול, אחרי הגופה המכוסה. אנחנו מגיעים אל בור הקבר, 'צדק לפניו יהלך' מהדהדות מילות הרב באוזניי, ואני עומדת צפודה וצפופה מעל הבור הפתוח שעוד מעט קט תגלוש לתוכו רותי חברתי הטובה.

אני שומעת חברים מספידים ומדברים בשבחה. זמרת, ידידה משכבר הימים, שרה שיר משיריה של רותי שהיא עצמה הלחינה ומלווה עצמה בגיטרה. מבטי הרטוב מאחורי משקפיי הגדולים והשחורים, צונח בכאב אל תחתית הבור וגופי קופא. אני לא מאמינה למראה עיניי. זה לא יכול להיות. נחש צפע קטן מתפתל לו בחול בתוך הקבר, מנסה לפלס דרכו החוצה.

"נחש צפע," אני רוצה לזעוק ומביטה סביב בזוועה לראות אם עוד מישהו מבחין בו. אבל לא. נראה שלא.

"צאי," אני שומעת את קולה של רותי בוקע צרוד מתוך הבור. "צאי לי מהחיים ואל תחזרי לעולם!".

אני נתקפת חרדה גדולה, דוחפת את קהל המצטופפים הרוכנים מעל הבור ובורחת משם בבעתה. אני לא בטוחה אם הנחש באמת היה שם או רק ניסה לפלס דרכו אליי מתוך עברי, אבל בדבר אחד אני בטוחה. מחילה לא קיבלתי ושכוונתה של רותי הייתה שלמה. היא לא רצתה אותי בחייה והיא לא רוצה בי במותה, ואת נחש הצפע הזה היא הניחה מתחת לכל אבן שניסיתי להרים בדרכי.

רודפת אחרי הרוח

בכל בוקר, שעה שדבורי פקחה עיניים טרוטות לאחר לילה של שינה טרופה וחלומות סוערים, היא חזרה ושחזרה את הרגע ההוא. הרגע לפני עשרים שנה, בו עמדה עם פניה אל הכיור וגבה אל אהרוני בדירת החדר הקטנטנה שלהם. הדירה, שהייתה לא יותר מחדר כביסה על הגג, אותה רכשו עבורה הוריה. היא נזכרה כיצד עמדה שם והדיחה את הכלים שקועה במחשבות רטובות, שואלת את עצמה מה לעשות כדי לשנות את דעתו.

דבורי סיימה את לימודיה באוניברסיטה בחוגים לפילוסופיה ולתיאטרון כבר שנתיים קודם לכן, ועדיין לא מצאה עבודה כלבבה. בינתיים, מתוסכלת ומדוכאת, סייעה להוריה מדי פעם בחנות המכולת שלהם בשכונת שפירא. שניהם ניצולי שואה, כפופים, כמעט שבורים, זקנים בהרבה מכפי שבאמת היו, והיא – בתם היחידה.

"אז מה עכשיו?" הקשה אביה והוסיף שמן למדורת התסכול שלה, "למה לא תעשי תעודת הוראה ותלכי להיות מורה? מורים תמיד צריך."

"תעזוב את הילדה, ליאון," אימה התערבה לטובתה כתמיד מעל צלחת מרק עוף מהביל, שכל הרחוב מלא ריחו. "היא ילדה חכמה, יודעת מה טוב לה, היא כבר תסתדר."

"קודם כול, רבקה, היא כבר לא ילדה, וחוץ מזה מורה זה מקצוע הכי טוב לאישה. כשיהיו לה ילדים, וכבר הגיע הזמן שיהיו לה, תוכל לגדל אותם כמו שצריך ולא כמו שאנחנו היינו צריכים לשבור את הגב במכולת והילדה חזרה תמיד לבית ריק. בשביל מה אנשים עושים ילדים, בשביל לזרוק אותם לבד בבית?"

"אבא!" ניסתה לעצור את הנאום הזה שחזר על עצמו בכל יום שישי.

"מה, אבא, מה?" אמר והמשיך בשטף שלא הצליחה לעצור. "הבעל שלך, השלומיאל הזה. הוא יביא פרנסה הביתה? אקטיור. שחקן, שאפילו בתיאטרון לא רוצים אותו," הוסיף בתנועת ביטול. "לפחות מורה זה מקצוע עם קביעות. לנו לא הייתה ברירה, אבל את מלומדת. תלכי, תהיי מורה," פסק באופן חד־משמעי, כשהיא אחוזה בכבלי הרהוריה בשיחה האחרונה עם אהרוני.

אהרוני, בעלה, אפילו לא העלה על דעתו כמה השתוקקה להיות אימא. במיוחד אימא לילד שלו, שהוא יהיה האבא שלו, שיהיה חכם כמוהו ויפה כמוהו ומוכשר כמוהו. ניסתה לשכנע אותו, אבל אהרוני נשאר איתן בדעתו. "תרדי מזה, דבורי. אמרתי לך, אני לא רוצה ילדים. אמרתי לך את זה מההתחלה, מה את לא מבינה?"

זה היה נכון, הוא באמת לא רצה ילדים. הוא אמר לה כך בפגישתם הראשונה, כשישב לצידה על הבר במאורה האפלה אפופת העשן במרתף באלנבי, עם כוס בירה ביד אחת וסיגריה כמעט כבויה בידו השנייה.

"אני לא רוצה ילדים," הכריז אז והביט בה בעיניים מזוגגות כשברכו נוגעת לא נוגעת בברכה.

"גם אני לא," השיבה לו בלי לחשוב פעמיים. באמת התכוונה לכך באותו רגע כשריח החשיש כמעט חנק את גרונה.

"איזו אישה מושלמת," התכופף לעברה והביט בה בהתפעלות.

היא לא האמינה למשמע אוזניה. הגבר שזה עתה סיים את 'בית צבי', שכולם, לפי דבריו, הבטיחו לו עתיד גדול כשחקן, שדקלם לה את המונולוג של המלט. ‘להיות או לא להיות, זו השאלה,' מלמלו שפתיו כשהוא שיכור ומסטול.

"בעיניי אתה ממש כמו הדמות של סטנלי קובלסקי," אמרה לו. באותו רגע הוא נראה לה לא פחות מהתגלמות החלומות שלה.

"מי?" הוא שאל.

"הגבר האולטימטיבי מהמחזה 'חשמלית ושמה תשוקה' של טנסי וויליאמס," היא צחקה.

"אולי אני עוד אתחתן איתך פעם," אמר.

"למה אולי?" ענתה לו והביטה בו בהערצה, "בטוח נתחתן."

עוד באותו לילה אחזה בידו בעודם צועדים, מתרוננים, לדירת השותפים השכורה שלו בשלמה המלך. הם צנחו כמעט מיידית על מיטתו הצרה.

"מי אמרת שאני?" שאל אותה מתנשם ומתנשף מעליה.

"סטנלי קובלסקי," השיבה לו מייד כשהבינה.

"מי?" חזר שוב כשהוא נכנס ויוצא בה רטוב מזיעה.

"סטנלי."

"עכשיו, תגידי, עכשיו. מי?"

"סטנלי! סטנלי! סטנלי!" צעקה, מתאימה עצמה למקצב מעשה האהבה.

בינתיים אהרוני לא הצליח להתקדם בקריירת המשחק שלו. דחה הצעות לתפקידים קטנים מדי לטעמו, ולא זכה להצעות לתפקידים הולמים לדעתו. ולעומת זאת, הצליח לדכא כל שאיפה שלה להתקדם. הוא אהב אותה מטפלת בו ובצרכיו, נענית לגחמותיו ולמצבי רוחו ובטוחה שהאומן המיוסר שהוא, עוד יתגלה ויהפוך לכוכב ענק.

"תפסיק, ליאון. יום שישי עכשיו, תן לה ליהנות מהאוכל בשקט," אמרה אימה ודבורי התעוררה משרעפיה.

"יום שישי, גם כן יום שישי. ואיפה האקטיור שלך? למה הוא לא בא לאכול איתנו בשישי? לא נאה לו, מה? אבל לקחת את הכסף שלנו, שאספנו גרוש לגרוש מהחנות מכולת שיהיה לכם גג מעל הראש, זה כן נאה לו."

"די, אבא!" סבלנותה התקצרה.

"לאימא שלו, שלא נתנה לו גרוש, הוא כן הולך."

"מספיק, אבא. אתה רואה? בגלל זה הוא לא בא. כי לא נעים לו לקבל את הטפות המוסר האלה בכל פעם שהוא מגיע. תפסיק עם זה או שגם אני לא אוכל לבוא אליכם."

"שמעת? את שמעת מה הילדה שלך אומרת לנו, רבקה?" נחרד אביה כשהוא מורה על בתו באצבע גרומה, עקומה משיגרון ומעבודה קשה. "תשמעי את האוצר שלנו שגידלנו בכל כך הרבה כאב וצער אחרי התופת שעברנו. התקווה האחרונה שנשארה מהמשפחה שלנו, שאנחנו שוברים את הגב בשבילה, שרק יהיה לה טוב. מה, אני צריך משהו בשבילי? מה שהיה לנו, הנאצים כבר לקחו, ועכשיו בא הכלומניק הזה ולוקח גם את מה שנשאר?" קולו נשבר.

"די, ליאון, מספיק. יום שישי זה היום היחידי שאנחנו מתראים. למה לקלקל?" כל כך רצתה לפייס. "תאכלי, מותק שלי. תאכלי. אל תשימי לב. זה העצבים שלו מדברים, זה לא הוא. נו, ככה הוא יצא מהמלחמה. מהמלחמה הזאת אף אחד לא יצא נורמלי. את רואה מה אני סובלת כל יום?" היא שלחה אליה את החיוך שאולי פעם היה מקסים כי עוד ראו את שאריות גומות החן בין הקמטים. אבל היום השפתיים הדקות שלה כיסו בקושי את פיה חסר שתי השיניים הקדמיות.

"והדור השני יצא נורמלי? את שמעת איך היא מדברת אלינו? לא רוצה לבוא? לא צריך, אל תבואי. טובה גדולה היא עושה לנו."

היא זכרה שסיימה את המרק בזריזות ומיהרה לשוב אל אהרוני. אפילו לא סיפרה להם את החדשות המדאיגות והמסעירות שלה. מאז שאהרוני פרץ בסערה לחייה, לא נותר מקום לשום דבר אחר. אפילו הוריה חלפו במוחה כמו להקת ציפורים נודדות. רגע כאן ורגע אינם. מה שהטריד אותה יותר מכל באותה עת, הייתה תגובתו הנדהמת והנזעמת של בעלה, אהרוני, כשסיפרה לו ימים אחדים קודם לכן שהם כנראה עומדים להיות הורים.

"את השתגעת? איך זה יכול להיות?" נזעק והביט בה בכעס ובייאוש. "הרי אנחנו כל הזמן נזהרים. את אמרת שאת לוקחת כדורים. לא? את לוקחת, דבורי, נכון? לקחת או לא?"

"לקחתי, בטח שלקחתי," היא פלטה פוחדת עד מוות לספר לו על היום ההוא ששכחה. "אבל זה קרה. אני לא יודעת איך, אבל זה קרה, ועכשיו אין מה לעשות!"

"מה זאת אומרת אין מה לעשות? בטח שיש. תמיד יש. מה נעשה עם תינוק כששנינו לא עובדים וגרים בחדר כביסה? וחוץ מזה, אני לא רוצה ילדים. אמרתי לך את זה מהיום הראשון. אני לא רוצה להיות אבא."

העצב, האכזבה ותחושת הדיכאון שליוו אותה מדי פעם, צפו ועלו להם כמו גלים המציפים את החוף. היא כבר הכירה את התחושה הזו, אבל לא ידעה להסביר זאת לאהרוני, חששה שלא יבין. לאמיתו של דבר, היה משהו מן הצדק בדבריו, ניסתה לגונן עליו בליבה כדרכה תמיד. גם היא לא ידעה איך יגדלו תינוק. הוא שחקן מובטל, בראשית דרכו. אדם עיקש, חסר פשרות, לעיתים קרובות נוטה למצבי רוח ירודים, בהם היה מסוגל לשכב במיטה ימים שלמים חסר מעש, מוקף אדי ג'וינטים. או לחלופין, נתון לפרצי אנרגיה מתפוצצת שהיו לפעמים מלווים בכעסים חסרי פשר. היא אהבה אותו בכל מאודה וניסתה להתאים עצמה למצבו הנפשי.

אז למה אני כל כך מאוכזבת? חשבה. למה ציפיתי, שישמח? שיגיד: אל תדאגי, כבר נסתדר?

"אולי תדבר עם אימא שלך," ניסתה מהססת. "אולי כשהיא תשמע שהיא עומדת להיות סבתא, היא תעשה מאמץ ותעזור לנו לרכוש דירה גדולה יותר, או תעזור לנו עד שנסתדר. אני כבר בת שלושים ושתיים, אהרוני, מתי נתחיל אם לא עכשיו?"

"אני לא מבקש טובות מאימא שלי, אני בחיים לא מבקש ממנה יותר כלום. חבל גם ששכנעת אותי לבקש ממנה כסף לחתונה, זה היה מיותר. אני לא נותן לה יותר אפשרות להגיד לי לא, ואת לא תכריחי אותי," אהרוני צרח והביט בה בזעם.

אביו של אהרוני נפטר מדום לב שנים אחדות קודם לכן, ואימו קשת היום וקשת הלב, לא ניאותה לסייע להם במימון טקס החתונה.

"אין לכם עבודה ואין לכם כלום. אפילו כיסא לשים עליו את התחת אין לכם. אז מה בוער לכם לרוץ להתחתן? כבר עשית לה בטן?" שאלה את אהרוני בגסות.

"הכול יהיה בסדר, אימא," ניסה אהרוני לרכך את ליבה, "זו רק הלוואה. נחזיר לך מהמתנות של החתונה."

"איזה כלומניקים אתם," אמרה בלעג, "אני ואבא שלך לא רצנו לבקש מההורים שלנו שום דבר וגם לא קיבלנו מהם כלום. בעשר אצבעות עשינו הכול. בעשר אצבעות," ופרשה לעיניו את אצבעות שתי ידיה. "מתנות מהחתונה," לחששה כמו נחש. "אני מכירה את החברים המסכנים שלכם, כולכם אותו דבר. במקרה הטוב, בטח תקבלו פמוטים וסט קפה," והיא צדקה.

שוב ושוב נזכרה דבורי ביום בו עמדה ליד הכיור, גבה מופנה אליו, כתפיה רוטטות מבכי, מתלבטת כיצד לרכך את ליבו, כששמעה אותו לפתע קם ממקומו, מסיט את כיסא הפלסטיק שישב עליו ואחרי יומיים שלא דיבר איתה מילה מטוב ועד רע, אמר בשקט. כמו לעצמו:

"אני יורד שנייה למנשה, לפיצוצייה לקנות טבק וניירות לסיגריות שלי."

היא המשיכה לעמוד בגבה אליו. כמעט לא קלטה את דבריו שנאמרו בחיפזון, אך שמעה את הכיסא נשמט, שני צעדים מתרחקים וטריקת דלת. תמהה נשארה עוד רגע ליד הכיור, ממתינה. היא ניגשה ופתחה את הדלת שמא ישוב לקחת משהו ששכח, יאמר עוד משהו, כלום. יצא ולא ניגש אליה, לא הניח יד על כתפה, לא נשק בעורפה, כמו שעשה לפעמים כשרצה לפייס אחרי מריבה גדולה. לא שלח לעברה מבט, לא לקח איתו מאום, שום דבר. אפילו לא אמר שלום. כהרף עין התעופף במדרגות ונעלם, כמו היה ציפור.

"יורד שנייה לפיצוצייה לקנות טבק," חזרה בליבה על דבריו.

חלפה שעה, חלפו שעתיים. שביב של דאגה פלש קלות לליבה. ארד למטה לפיצוצייה, חשבה, לראות מה קורה איתו. הניחה על כתפיה את צעיף הצמר ואת התיק התלויים על הוו ליד הדלת וירדה בזריזות את חמש הקומות, אל הכניסה לרחוב ארלוזורוב. למטה ברחוב הציצה ימינה ושמאלה, ואז פנתה אל הפיצוצייה של מנשה, שבפינת הרחוב. במקום ראתה לקוחות בלתי מוכרים קונים סיגריות ומשקאות, אהרוני שלה לא נראה ביניהם. היא המתינה בסבלנות לתורה עד שמנשה הרים את עיניו וזיהה אותה.

"אהלן, דבורי. מה שלומך?" שמח לקראתה. "מה את צריכה?"

"האמת, רק רציתי לדעת אם ראית את אהרוני. הוא אמר שהוא יורד אליך כבר לפני כמה שעות, ומאז לא חזר. נעלם. יצא לך לראות אותו?"

המשך העלילה בספר המלא