1975
רעד כמעט נסתר חלף בגוף הבולדוזר הכבד. הכף הקדמית פגעה בדבר־מה קשה.
מפעיל בולדוזר חדש אולי לא היה מייחס לכך חשיבות, אך הדוזר הזה היה מיומן ורב־ניסיון. בו במקום עצר את תנועת המכונה הגדולה, כיבה את המנוע ופתח את דלת תאו.
הקטע שבו בוצעו העבודות שָׁכַן מדרום מערב לכפר קאסם, במרכז המדינה. הבולדוזר הענקי דחף גושי אדמה קשים על מנת ליישר את השטח, כחלק מעבודות סלילת כביש חדש. מגובה התא ראה הדוזר את ערימת עצי הפרדס השבורים שעקר, גרף וערם אתמול בצד השטח שעבד בו. שורשיהם הקרועים הזדקרו לאוויר, מרוטים ומיותמים. תמונת הפרדס המובס גרמה לו לחוש אי־נוחות שלא אפיינה אותו בדרך כלל בעבודתו.
עתה הביט בקרקע הפצועה וניסה להבין במה פגע.
הוא נעמד על הזחל, קפץ לקרקע וניגש אל קצה הכף הגדולה. בתחילה לא הבחין בדבר בתוך ענן האבק שהתאבך לפניו, לכן חזר לבולדוזר, נטל את חפירה גדול שהיה צמוד לדופן והחל לחפור סביב האזור.
גוש מתכת גדול, שהיה קבור בעומק של כעשרים סנטימטר בלבד בתוך הקרקע, התגלה בפניו. הוא המשיך בחפירה סביבו, עד שהצליח לחשוף את חלקו העליון והקדמי. הוא כרע על ברכיו ובחן את הממצא בעיון. זה נראה כמו שרידי בוכנות.
מעניין, מה זה?
הוא המשיך בחפירה. אט אט צמח מתוך הקרקע מנוע גדול ממדים, חלוד מאוד ומעוקם. נראה היה שנחבט קשות בחזיתו. הוא התרשם שצורת המנוע הייתה עגולה לפני כן, אך התקשה לקבוע זאת בוודאות.
הוא החליט לקרוא למנהל העבודה לפני שימשיך כאן.
“כן, זה נראה כמו מנוע,” הסכים המנהל, גבר עב כרס כבן חמישים וחמש, שהיה חבוש בכובע קש בהיר ורחב תיתורה והרכיב משקפי שמש בעלי מסגרת מעוגלת, “איך הוא יכול היה להגיע לכאן?”
הדוזר משך בכתפיו.
“אני אצרף אליך עוד אנשים וכלי חפירה. תחפרו סביב, נראה מה קבור כאן.”
אט אט התגלו לעיני הנוכחים שרידים של מטוס ישן.
ראשונות נחשפו שאריות של מסגרת מתכת ריבועית, שהגנה כנראה על חרטום המטוס. פיסות עץ מרקיבות עדיין היו מחוברות אליה. לאחר מכן חשפו החופרים חלק מתא הטייס, שאליו הייתה צמודה שארית מלבנית של קורה כלשהי. מסגרת תא הטייס הייתה חסרה, אך אפשר היה לזהות אחת מדופנותיה, שהייתה מוסתרת ברובה תחת שכבת העפר.
החופרים המשיכו בעבודה סביב השברים וחשפו חלק עשוי עץ מכנף המטוס אשר הייתה מחוברת בבסיסה לדופן. במקום המשך הכנף נותר רק ריקבון אורגני כהה. המטוס הזה נקבר תחת ערימות עפר לפני שנים רבות.
הדוזר היה כבר מיוזע כולו וניגב את מצחו במטפחת.
מנהל העבודה פנה אליו, “קח את מפתחות הטנדר שלי וסע למשרדים. תודיע להנהלה על שרידי המטוס שמצאנו ותמסור להם שהחלטתי לעצור בינתיים את כל עבודות העפר כאן, עד לקבלת הוראות חדשות.”
הדוזר חזר אחרי שעה וחצי, עם הנחיות להמשך.
“איפה היית לכל השדים והרוחות?” שאל אותו מנהל העבודה, “מה לקח לך כל כך הרבה זמן?” הוא לא המתין לתשובה ושניהם החלו ללכת לכיוון מקום החפירה.
כבר ממרחק ראה הדוזר שרוב השאריות נחשפו. הוא הצליח לזהות חלק מגוף המטוס וגם קצת מזנבו. החלק המרכזי היה מוסתר על ידי העובדים שעמדו סביבו. ניכר היה שהתרגשות רבה אחזה בהם, וברגע שאחד העובדים קלט אותם מתקרבים, הוא סימן להם בידו להגיע במהירות.
הם החישו את צעדיהם.
כשהגיעו לשרידים זזו כל הנוכחים על מנת לאפשר להם להגיע לדופן החשופה. מבט חטוף על חלקו האחורי של המטוס הספיק לו כדי להבין את סיבת ההתרגשות הגדולה, וצמרמורת חלפה בגופו.
את זנב המטוס עיטר צלב קרס.
חלק ראשון
פרק 1
ראשון נכנס למשרד עורכי הדין המפואר מארק גולבר כבד הגוף, לבוש בחליפה בצבע כחול כהה שנתפרה עבורו על ידי אחד מחייטי העילית בלונדון. הוא כיבה את הסלולרי שלו ובקושי הספיק להתיישב באחת מכורסאות ההמתנה המפנקות כשמרים, מנהלת המשרד הוותיקה, ניגשה אליו.
“בוקר טוב מר גולבר, חדר הישיבות מוכן. בוא אחריי בבקשה.”
מארק קם ממקומו בכבדות.
מהחלונות הגדולים של חדר הישיבות נשקף נופה המרהיב של העיר תל אביב, ובין מגדלי המשרדים ובנייני המגורים המיתמרים נפרס הים התיכון הכחול, מואר באור הבוקר הבהיר. במרכז החדר ניצב שולחן עץ כהה וארוך וסביבו מושבים זהים. מול כל כיסא הונחו כוס זכוכית שקופה, דפדפת נייר ועט כתיבה.
בלב השולחן הוצבו כמה קנקני מים צלולים, חבילה של מטפחות נייר ומסגרת לבנה מכוסה זכוכית, שבתוכה גזיר עיתון.
בקצה המרוחק של השולחן הוצב כיסא אחד עבור מי שינהל את הפגישה, עורך דין דוד רובין, איש אמונו וסודו של אביו במשך שנים רבות.
מארק החליט להתיישב במושב הסמוך לראש השולחן, כיאה למי שבתום הישיבה יהפוך לבעל המניות הגדול ביותר של ‘סיטרוס השקעות’ וככל הנראה גם לאחד מהאנשים האמידים ביותר במדינה. הוא הצטער שהגיע לכך רק כשהוא נושק לגיל שבעים, אלמן ושמן, אך מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
חלפו כארבעה שבועות מאז נפטר אביו בבית האבות היוקרתי שהתגורר בו בשנים האחרונות, ואתמול התקיים טקס גילוי המצבה על קברו; מצבה גדולה ומרשימה, עשויה אבן בזלת שחורה, אשר נישאת בגובהה מעל כל המצבות סביבה, בדיוק כפי שאביו ביקש.
כל כך אופייני לאבא. לכך תמיד שאף, בכל מחיר. תמיד להיות ראשון, תמיד להיות המנצח. במכרז, במשפט, בוויכוח, בכל דבר. מארק היה כמובן זה שבסופו של דבר שילם את המחיר מדי יום ביומו. הוא קיווה שלפחות הגמול על כך יגיע היום.
לפני עשרה ימים הוא קיבל מכתב רשמי מעורך דין רובין, ובו הוזמן לפגישה שתתקיים היום ושבמהלכה יקריא רובין את צוואת אביו. הוא לא הבין מדוע נדרשת כזו דרמטיות. מדוע אי־אפשר פשוט למסור לו עותק של הצוואה ובכך לסיים את כל הפרשה?
מהיכרותו עם אביו הניח שאלו היו הנחיותיו ולא היה מנוס מכיבוד דרישותיו. גם אחרי מותו. אביהם לא אמר לו או ללילי מה קבע בצוואתו, ולו ברמז. העובדה שבחר בו להחליפו כמנכ”ל, כשפרש מניהול הקונצרן, ולא בלילי או במנכ”ל מקצועי חיצוני, העניקה לו תחושת ביטחון שבכירותו תבוא לידי ביטוי גם בצוואה.
בעודו פוסע לאיטו לאורך השולחן לכיוון המושב שבחר, הוא שלח את ידו לעבר גזיר העיתון הממוסגר ועיין בו. הוא זכר היטב את אותה ידיעה. היא פורסמה למחרת פטירת אביו. הוא קרא אותה שוב, מילה מילה, משפט משפט.
איש העסקים והיזם החקלאי, מיכאל גולבר, הלך לעולמו אתמול.
המיליארדר, שהקים אימפריה עסקית מפוארת וניהל במשך שנים את ‘סיטרוס השקעות’ שבבעלותו, נפטר בשיבה טובה.
שר החקלאות הספיד את גולבר ואמר:
“מיכאל גולבר היה מעמודי התווך של עולם החקלאות הישראלי. הוא היה מגדולי אנשי העסקים בתחום הזה שפעלו כאן. אציל נפש, מסור בכל מאודו לפיתוח הכלכלה והחקלאות בישראל. לא היה שגריר טוב ממנו ליזמות הישראלית ולרוח הישראלית”.
גולבר מזוהה יותר מכל אדם אחר עם סיפור ההצלחה הגדול ביותר של המשק החקלאי הפרטי הישראלי, קבוצת ‘סיטרוס השקעות’, שאותה הקים והפך מחברה מקומית לאחת מחברות המסחר בציוד חקלאי המובילות בישראל.
הוא היה מהפרדסנים הראשונים שעוד לפני קום המדינה הקימו בית אריזה משלהם. בשנות החמישים של המאה הקודמת הרחיב את עסקיו והחל לייבא בעצמו ציוד חקלאי.
מאבקיו של גולבר בממסד החקלאי המוסדי הובילו ברבות השנים לשינויים מהפכניים בכל הנוגע לזכות החקלאים הפרטיים לשווק את התוצרת החקלאית שלהם בעצמם.
הוא הותיר אחריו בן ובת.
מארק החזיר את המסגרת אל השולחן. אנשים באמת העריצו את אבא שלו. טוב, הם לא הכירו אותו כמוהו.
ברקע נשמע קולה של לילי מהדהד בחדר ההמתנה. לילי, או בשמה הפורמלי ליליאנה, הייתה צעירה ממנו בשלוש שנים והיוותה עבורו מעיין שופע של אופטימיות וחשיבה חיובית. ההתמודדות היום־יומית שלו עם אביו, שהחלה עוד כשהחל לעבוד בחברה, התישה אותו במשך השנים.
רק בזכות תמיכתה ועידודה הצליח לשרוד את שנות העבודה הרבות עם אביו ותחת ניהולו, עד שזה פרש לגמלאות לפני כעשור. אני חייב לה כה רבות, הזכיר לעצמו.
צחוקה המתגלגל של לילי נשמע, הפעם קרוב יותר. בעוד רגע היא תיכנס והוא יזמין אותה לשבת לצידו.
זהו, הגיע רגע האמת. היום נדע סוף־סוף. הרי לשם כך אנו מתכנסים.
דלת חדר הישיבות נפתחה ודרכה נכנסה אישה כבת שישים ושבע. את ראשה עיטרה רעמת שיער כסוף, פניה היו עגלגלות ובמרכזן חיוך גדול שהאיר את עיניה בגוון ירוק סוער. היא לבשה שמלה אופנתית בצבעים בהירים, על צווארה ענדה שרשרת מאבנים בצבע טורקיז ועל אחת מאצבעות ידיה התנוססה טבעת גדולה.
הוא קם ממקומו כדי לחבקה.
“היי מארק,” היא שלחה את ידיה לחיבוק, “כרגיל, הקדמת אותי, לא משנה כמה התאמצתי להגיע בזמן.”
הם חיבקו זה את זה בחוזקה והוא סימן לה להתיישב בכיסא שלשמאלו.
“היי לילי, כמו תמיד טוב לראות אותך. הלוואי שהיו לי כל האנרגיות האלה שלך.”
לילי התאלמנה הרבה לפניו, ולא אחת הוא תהה איך היא מחזיקה מעמד ונשארת כל כך חיובית ואופטימית. חבל שאני לא קצת יותר כמוה ופחות כמו...
“אז היום הוא היום, לא?” קטעה לילי את מחשבותיו, “סוף־סוף תקבל את הבעלות על ‘סיטרוס’. אין יותר ראוי ממך.”
“לא יותר ממך אם היית רוצה בזה,” השיב ברצינות.
לילי שלחה את ידה ודחקה בצלעותיו, “טוב לי בלי כל האחריות הזו על הראש. אני בטוחה שאבא דאג לי. הכול בסדר.”
לילי תמיד לקחה את החיים בקלות וקיבלה אותם כמות שהם, אף שגם חייה היו מלאי אתגרים והתמודדויות. היא דמתה בכך לאמא שלהם. הוא, לעומתה, תמיד היה רציני ולקח כל דבר ללב.
“אתה חושב שנגלה סוף־סוף איך אבא בנה את האימפריה שלו מאפס?” העירה לילי בעודה מתיישבת לידו.
“לא בדיוק מאפס. הוא הרי עלה ארצה עם איזשהו הון קטן.”
“נדמה לי שהוא אמר פעם שהוא הגיע באחת מאוניות המעפילים בשנות השלושים.”
“אני לא זוכר את זה. אני רק יודע שהביזנס הראשון שהוא עשה היה לקנות שטח באזור מקורות הירקון, לא רחוק מתחנת הרכבת הישנה ליד ראש העין. הוא חידש שם פרדס שהיה במצב גרוע ובנה לידו בית אריזה.”
“כן, פרדס ברגס. את זה אני יודעת. אני עד היום זוכרת איך הוא כעס עלינו כששיחקנו והרעשנו שם כשהיינו ילדים, אתה זוכר?” היא חייכה בנוסטלגיה.
“כן, ברור שאני זוכר. מאז הוא לא לקח אותנו לשם יותר. את יודעת שזה המקום היחיד שהוא סירב למכור למרות שהיה הפסדי?”
הדלת נפתחה ואל חדר הישיבות נכנסו שני בניו, דניאל ודוד, וילדיה של לילי, תום וחנה, כשהם משוחחים ביניהם. חנה ניגשה לאמהּ ונישקה את לחייה.
“היי אבא, היי דודה לילי,” אמר דוד. דניאל סימן אף הוא בידו לשלום, וכולם התיישבו בצידו המרוחק של השולחן.
“מה אתם עושים כאן? לא ידעתי שגם אתם הוזמנתם.”
“כן,” השיב דניאל, “סבא כנראה רצה שכל המשפחה תהיה כאן.”
הנה אבא חייב לשלוט גם עכשיו. מה בדיוק הוא הוריש להם על חשבוני? הוא לא סמך עליי שאחלוק איתם ביד נדיבה? אילו הפתעות עוד מחכות לי היום?
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
