היקום ההולגרפי

מבוא

בסרט מלחמת הכוכבים ההרפתקה של לוּק סקאיווֹקר מתחילה, כאשר בוקעת קרן אור מהרובוט אר־טו די־טו ומקרינה דמות תלת־ממדית זעירה של הנסיכה ליאה לחלל האוויר. לוק מתבונן כמכושף כשפסל הרפאים המסתורי מתחנן לעזרתו של מישהו בשם אובי־וואן קנובי. הדמות היא הולוגרמה, תמונה תלת־ממדית, הנוצרת באמצעות לייזר, והטכנולוגיה הדרושה לייצור הקסם הזה היא יוצאת דופן. אולם מה שמפתיע אפילו יותר, היא העובדה שיש מספר מדענים המתחילים להאמין שהיקום עצמו הוא מעין הולוגרמה ענקית, אשליה מפורטת באופן מופלא, אמיתית לא יותר ולא פחות מדמותה של הנסיכה ליאה השולחת את לוק למסעו.

במילים אחרות, יש עובדות המצביעות על אפשרות שעולמנו וכל מה שבו - מפתיתי שלג לעצי יער, כוכבים נופלים ואלקטרונים מסתובבים - אף הם רק דמויות רפאים, השלכות מרובד מציאות מרוחק כל־כך מזה שלנו, שהוא מצוי למעשה מעבר לזמן ולמרחב.

ההוגים המרכזיים של רעיון מפתיע זה הם שניים מהבולטים בעולם: פיסיקאי אוניברסיטת לונדון דיויד בוהם, בן טיפוחיו של איינשטיין ואחד מפיסיקאי הקוונטים המכובדים בעולם, וקארל פריברם, נוירופיסיולוג אוניברסיטת סטנפורד ומחבר ספר הלימוד הנוירופיסיולוגי הקלאסי, Languages of the Brain.

באופן מפתיע, הגיעו בוהם ופריברם למסקנותיהם באופן עצמאי, מכיוונים שונים לחלוטין ובלי לדעת זה על עבודתו של זה. בוהם השתכנע בדבר הטבע ההולוגרפי של היקום רק לאחר שנים של חוסר שביעות רצון מאי יכולתן של תיאוריות קונבנציונליות לבאר את מגוון התופעות בהן עוסקת הפיסיקה הקוונטית. פריברם השתכנע בשל אי יכולתן של תיאוריות מקובלות של המוח לפתור מגוון חידות נוירופיסיולוגיות.

אולם, לאחר שפיתחו את השקפתם, הבינו בוהם ופריברם במהרה, שהמודל ההולוגרפי מסביר גם תופעות מסתוריות אחרות, כולל תופעות שנראה שאף תיאוריה אחרת, מקיפה ככל שתהא, אינה מצליחה להסביר, כגון יכולתם של בעלי שמיעה באוזן אחת בלבד להבחין בכיוון ממנו מגיע צליל, וכמו היכולת שלנו לזהות אדם שלא ראינו במשך שנים גם אם השתנה מאוד במהלכן.

אך הדבר המדהים ביותר במודל ההולוגרפי היה, שלפתע התבהר תחום רחב של תופעות כה חמקמקות, שלרוב נידונו להיוותר מחוץ לתחום ההשגה המדעית: טלפתיה, פרֵה־קוגניציה (ראיית הנולד), תחושה של אחדות מיסטית עם היקום, ואפילו פסיכוקינזיס - היכולת של ההכרה להזיז חפצים ללא מגע פיסי.

אכן, במהרה התברר למספר ההולך וגדל של המדענים שהגיעו לאימוץ המודל ההולוגרפי, שהוא עשוי להסביר למעשה את התופעות העל־טבעיות ואת החוויות המיסטיות כולן. בשני העשורים האחרונים לערך, המשיך המודל ההולוגרפי למגנט חוקרים ולשפוך אור על מספר הולך וגדל של תופעות חסרות הסבר קודם. לדוגמה:

ב- 1980 הציע ד"ר קנת רינג, פסיכולוג אוניברסיטת קונטיקט, ארה"ב, שהתנסויות סף מיתה (מוות קליני), ניתנות להסבר ע"י המודל ההולוגרפי. רינג, שהנו נשיא האיחוד הבין לאומי לחקר ההתנסויות הללו מאמין, שהתנסויות אלה, כמו גם המוות עצמו, אינן יותר מהעתקה של התודעה ממישור למישור, בהולוגרמת המציאות. 

ב- 1985 פרסם ד"ר סטניסלב גרוף, מנהל המחקר במכון המחקר הפסיכיאטרי במרילנד ופרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה באוניברסיטה ע"ש ג'והן הופקינס, ספר בו הוא מסיק שמודלים נוירו- פיסיולוגיים עכשוויים של המוח אינם מספקים, ורק מודל הולוגרפי יכול להסביר תופעות כמו התנסויות ארכיטיפיות, מגע עם התת מודע הקולקטיבי ותופעות בלתי רגילות אחרות המתרחשות במצבי תודעה מיוחדים. 

בכנס השנתי ב1987- של האגודה האמריקנית לחקר החלומות, שנערך בעיר וושינגטון, טען הפיסיקאי פרד אלן וולף, שהמודל ההולוגרפי מסביר את תופעת החלומות הצלולים (חלומות בהירים במיוחד בהם החולם ער להיותו בחלום). וולף מאמין שחלומות אלה הנם למעשה ביקורים בעולמות מקבילים, ושבידי המודל ההולוגרפי לספק לנו "פיסיקת תודעה", שתאפשר לנו לחקור ממדי קיום אחרים אלה לעומקם.

בספרו מ- 1987 Synchronicity: The Bridge Between Matter and Mind טוען פיסיקאי אוניברסיטת קווין, קנדה, ד"ר פ. דיויד פיט, שסינכרוניות — צירופי מקרים כה חריגים וכה משמעותיים מבחינה פסיכולוגית שלא ניתן לשייכם למקריות לבדה — ניתנים להסבר ע"י המודל ההולוגרפי. פיט מאמין שצירופי מקרים אלה הנם למעשה "סדקים ברקמת המציאות". הם מגלים שתהליכי החשיבה שלנו מקושרים למציאות הפיסית באופן אינטימי בהרבה ממה ששיערנו עד כה.

אלה הם רק כמה מן הרעיונות מעוררי המחשבה שייחקרו בספר זה. רבים מרעיונות אלה שנויים במחלוקת חריפה. אכן, המודל ההולוגרפי עצמו שנוי במחלוקת ואיננו מקובל בשום אופן על ידי רובם של המדענים. יחד עם זאת, כפי שנראה, הוגים רבים וחשובים כן תומכים בו, ומאמינים שייתכן והוא התמונה המדויקת ביותר שיש לנו אודות המציאות, נכון לעכשיו.

המודל ההולוגרפי זכה גם לתמיכה ניסיונית דרמטית. בשדה הנוירו- פיסיולוגיה אימתו אינספור ניסויים את תחזיותיו של פריברם, בדבר הטבע ההולוגרפי של הזיכרון והתפיסה. באופן דומה, הדגים ניסוי פורץ דרך, שבוצע ע"י צוות מדענים בראשות הפיסיקאי אלן אספקט ב- 1982, במכון לאופטיקה תיאורטית ויישומית בפאריס, שמרקם החלקיקים התת־אטומיים המרכיבים את המציאות הפיסית כולה, נראה כבעל איכות "הולוגרפית" ללא כל ספק. ממצאים אלה יידונו גם הם בספר זה.

מחוץ לממצאים הניסיוניים, גורמים נוספים מעניקים כובד משקל להיפותזה ההולוגרפית. ייתכן שהשיקול המשמעותי ביותר הוא האופי וההישגים של שני המחוללים הראשוניים של הרעיון. כבר בראשית הקריירות המדעיות שלהם, ועוד בטרם היה הרעיון ההולוגרפי אפילו הבהוב קלוש בתודעתם, צברו השניים הישגים שהיו מניחים את מרבית החוקרים על זרי הדפנה לשארית החיים האקדמאיים שלהם. בשנות הארבעים עשה פריברם עבודה חלוצית בחקר המערכת הלימבית — אזור במוח הקשור ברגשות ובהתנהגות. עבודתו של בוהם בפיסיקת הפלאסמה נחשבת גם היא לציון דרך.

ואפילו חשוב יותר, שניהם בלטו בזמנם בתכונה, אותה אפילו המצליחים והמצליחות שביננו יכולים לזקוף לזכותם רק לעתים נדירות, מפני שאין בה, בתכונה זו, רק משום תבונה או אפילו כישרון. זוהי העמידה האיתנה מאחרי צווי הלב אל מול ההתנגדות והתוקפנות המוחצות ביותר. בהיותו תלמיד מחקר, עשה בוהם את הדוקטורט שלו בהדרכת רוברט אופנהיימר. מאוחר יותר, ב- 1951, כשהועמד אופנהיימר ל"בדיקת" הוועדה לפעילות לא אמריקנית של הסנאטור ג'וזף מק'קארתי, נקרא בוהם להעיד נגדו. הוא סירב, וכתוצאה מכך איבד את משרתו בפרינסטון ומעולם לא לימד יותר בארה"ב. הוא העתיק את מושבו לברזיל ומאוחר יותר ללונדון.

בראשית הקריירה שלו התנסה פריברם במבחן יושר ואומץ דומה. ב- 1935 פיתח נוירולוג פורטוגזי בשם אגאס מוניץ את מה שהיה, לדעתו, הפתרון המושלם למחלות נפש. הוא גילה שבקידוח דרך הגולגולת והפרדת קליפת קדמת האונה המצחית מיתר המוח, יש ביכולתו להפוך אפילו את הקשים שבחולים לנוחים וצייתניים. הוא כינה את התהליך — Prefrontal Lobotomy — ניתוח קדמת האונה המצחית, ובשנות הארבעים הפך הניתוח לפופולרי כל־כך, שזיכה את מוניץ בפרס נובל. בשנות החמישים צברה הפופולריות הזו תאוצה והניתוח הפך, כמו ועדת מק'קארתי, כלי לניפוי "סטיות" תרבותיות. כה מקובל היה השימוש בניתוח למטרות אלה, שהמנתח וולטר פרימן, הסנגור הבולט ביותר של התהליך, כתב ללא כל בושה, שהניתוחים "יוצרים אזרחים אמריקנים טובים" מתוך ה'ברארה' החברתית: "סכיזופרנים, הומוסקסואלים ורדיקאלים".

באותו הזמן הופיע פריברם בזירה הרפואית. בשונה מרבים מעמיתיו, סבר פריברם שלא נכון להתעסק באופן כה פזיז במוחו של אדם אחר. כה עמוק היה השכנוע שחש בנושא, שבהיותו נוירוכירורג צעיר בג'קסונוויל, פלורידה, נעמד כנגד השכל הרפואי הישר של התקופה ואסר כל ביצוע של ניתוחים מסוג זה במחלקה שבאחריותו. מאוחר יותר, באוניברסיטת ייל, החזיק בדעתו השנויה במחלוקת. עמדותיו הרדיקאליות, נכון לאז, כמעט וגרמו לו לאבד את משרתו.

מחויבותם של בוהם ופריברם לעמידה האיתנה מאחרי אמונותיהם, ללא התחשבות בנסיבות, ניכרת גם במודל ההולוגרפי. כפי שנראה, הצבת המוניטין האדיר שלהם מאחרי רעיון כה שנוי במחלוקת לא היתה בחירה קלה עבור מי משניהם. האומץ והחזון של השניים תורמים ערך מוסף של משמעות לרעיון ההולוגרפי.

פיסת מידע אחרונה לתמיכה במודל ההולוגרפי היא העל־טבעי עצמו. אין זו נקודה משנית, משום שבמהלך העשורים האחרונים נאסף גוף עשיר של מידע המצביע על אפשרות, שההבנה העכשווית שלנו את המציאות, התמונה המוצקה והמרגיעה של מציאות מוחשית שעליה למדנו בבית ספר תיכון, פשוט אינה נכונה. בשל העובדה שממצאי "העל־טבעי" אינם עולים בקנה אחד עם אף אחד מהמודלים המדעיים הקיימים, העולם המדעי בכללותו בחר להתעלם מהם. יחד עם זאת, כמות הממצאים שנצטברה הגיעה לנקודה שבה מצב זה אינו אפשרי יותר.

הרי מקרה לדוגמה: ב- 1987, הכריזו הפיסיקאי רוברט ג. יאן והפסיכולוגית הקלינית ברנדה ג'יי דָן, שניהם מאוניברסיטת פרינסטון, שלאחר עשור של מחקר ניסויי מחמיר, יש בידיהם הוכחות חד משמעיות לכך שהתודעה יכולה להתערב ישירות במציאות הפיסית. יאן ודן מצאו, שבאמצעות ריכוז מנטלי בלבד, אנשים יכולים להשפיע על האופן שבו פועלות מכונות מסוימות. זהו ממצא מדהים שאינו נופל לקטגוריות הרגילות של תפיסת המציאות שלנו.

הדברים ניתנים להסבר במסגרת המודל ההולוגרפי. תופעות על־טבעיות זועקות לדרך חדשה של התבוננות במציאות, משום שלא ניתן למצוא להן כל הסבר באמצעות ההבנה המדעית העכשווית שלנו. הן קוראות לתפיסה מדעית חדשה. מעבר לתיאור הדרך בה מבאר המודל ההולוגרפי את העל־טבעי, יבחן ספר זה גם את האופן שבו צמיחת גוף העובדות של העל־טבעי לממדים הנוכחיים מחייבת קיומו של מודל כזה.

העובדה שתמונת העולם המדעית הנוכחית שלנו אינה מצליחה להסביר את העל־טבעי היא רק אחת מהסיבות להיותו כה שנוי במחלוקת. סיבה נוספת היא שכישורים רוחיים (psychic abilities) לעתים קרובות קשים מאוד לזיהוי במעבדה, עובדה הגורמת למדענים רבים לפטור את הנושא כולו כלא קיים. החמקמקות הזו תיבחן גם היא בספר זה.

סיבה חשובה אפילו יותר היא, שבניגוד למה שרבים מאיתנו למדו להאמין, המדע אינו חופשי מדעות קדומות. הבנתי זאת לראשונה לפני מספר שנים כאשר ביקשתי לשמוע את דעתו של פיסיקאי ידוע על ניסוי פאראפסיכולוגי מסוים. הפיסיקאי, שהיה בעל מוניטין כסקפטיקן בכל מה שנוגע לעל־טבעי, הביט בי ובסמכות רבה אמר, ש"התוצאות אינן מצביעות על שום פעילות על־טבעית מכל וכל". עדיין לא ראיתי את התוצאות בעצמי, אולם משום הכבוד שרכשתי לאינטליגנציה ולמוניטין של אותו פיסיקאי, קיבלתי את השיפוט שלו ללא עוררין. מאוחר יותר, כאשר בחנתי את התוצאות בעצמי, נדהמתי לגלות שהניסוי הניב הוכחות חד־משמעיות לפעולה ברורה של יכולת רוחית. הבנתי שגם למדענים ידועים עלולות להיות דעות קדומות ונקודות עיוורון.

לרוע המזל זהו מצב שכיח בחקר העל־טבעי. במאמר שפורסם לאחרונה ב- American Psychologist בוחן פסיכולוג אוניברסיטת ייל, ארווין ל. צ'יילד, כיצד טופלה על ידי הממסד המדעי סדרה ידועה היטב של ניסויי תפיסה על־חושית בחלום, שבוצעה במרכז הרפואי מיימונידס בברוקלין, ניו־יורק. למרות העובדות שנחשפו בניסויים, התומכות באופן דרמטי בתפיסה על־חושית, מוצא צ'יילד שהעבודה זכתה להתעלמות כמעט מוחלטת בקהיליה המדעית. מרגיז אפילו יותר, בקמצוץ הפרסומים שטרחו להתייחס לניסויים, מצא צ'יילד "עיוותים קשים" כל־כך של המחקר, שחשיבותו הועלמה כליל.1

כיצד זה ייתכן? סיבה אחת היא שהמדע אינו תמיד אובייקטיבי כפי שהיינו רוצים להאמין. אנו מסתכלים במדענים ביראה מסוימת וכאשר הם אומרים לנו משהו, אנו משוכנעים שזה חייב להיות נכון. אנו נוטים לשכוח שהם רק בני אדם, חשופים לאותן דעות קדומות דתיות ופילוסופיות כמו כולנו. זה מצער, כיוון שכפי שנראה, יש הוכחות רבות מאוד לכך שהיקום צופן בחובו הרבה יותר ממה שתפיסת העולם הנוכחית שלנו מאפשרת לראות.

אולם מדוע המדע מתנגד כל־כך לעל־טבעי במיוחד? זוהי שאלה קשה יותר. בתגובה להתייחסות שספג על הדעות הלא־אורתודוקסיות שלו ברפואה, אומר המנתח ד"ר ברני סיגל, מחבר רב המכר, אהבה רפואה וניסים, כי הסיבה היא שאנשים מכורים לאמונותיהם. לדעתו של סיגל זו הסיבה לכך שכאשר אתה מנסה לשנות את אמונתו של אדם, הוא נוהג כמו מכור.

נראה שיש יותר מקורטוב אמת באבחנתו של סיגל, מה שמסביר אולי את העובדה שכה רבות מהתובנות הגדולות ביותר של האנושות נתקלו בראשית דרכן בהכחשה נלהבת כל־כך. אנו אכן מכורים לאמונותינו ואכן מתנהגים כמכורים ברגע שמישהו מנסה ליטול מאיתנו את האופיום רב העוצמה שלהן; ובשל העובדה שהמדע המערבי הקדיש כמה מאות שנים לאי אמונה בעל־טבעי, הוא אינו עומד להיגמל בקלות.

התמזל מזלי ונודע לי שיש בעולם יותר ממה שמקובל להאמין. גדלתי במשפחה בעלת יכולות רוחיות, ומגיל צעיר התנסיתי ממקור ראשון בהרבה מהתופעות בהן דן הספר. לפרקים, במקומות בהם יהיה רלוונטי לעשות זאת, אתייחס לכמה מהתנסויותי האישיות. למרות שצריך להתייחס אליהן כאנקדוטות בלבד, עבורי הן מהוות כמובן את ההוכחה המשכנעת ביותר לכך שאנו חיים ביקום אותו אנו רק מתחילים להכיר ולהבין. אני כולל בספר את ההתנסויות האישיות הללו בשל התובנות שהן מציעות.

לסיום, הרעיון ההולוגרפי הוא עדיין רעיון בהתהוות והוא מורכב מפיסות רבות של מידע ונקודות ראות רבות ושונות. יש הטוענים שבשל כך אין לכנות אותו עדיין מודל או תיאוריה, עד שיאוחדו נקודות השקפה שונות אלה לשלמות ברורה יותר. מסיבה זו יש חוקרים המתייחסים אליו כפרדיגמה ההולוגרפית או המטאפורה ההולוגרפית וכן הלאה. בספר זה השתמשתי, לשם הגיוון, בכל המונחים הללו, כולל המודל ההולוגרפי ו־התיאוריה ההולוגרפית, אולם אינני מתכוון לומר שהרעיון ההולוגרפי קנה לו מעמד של מודל או תיאוריה מדעית במובן המחמיר של המונחים הללו.

באופן דומה, חשוב לציין שלמרות שבוהם ופריברם הם המחוללים הראשוניים של הרעיון, הם אינם מסכימים עם כל הזוויות והמסקנות הכלולות בספר. הספר אינו מתמקד רק בבוהם ופריברם והתיאוריות שלהם, אלא ברעיונות ובמסקנות של חוקרים רבים אחרים, שהושפעו מהמודל ההולוגרפי ואשר פירשו אותו בדרכים שונות ולעתים סותרות.

לאורך הספר אני דן גם ברעיונות נוספים מהפיסיקה הקוונטית, ענף הפיסיקה החוקר את החלקיקים הקטנים ביותר של החומר (אלקטרונים, פרוטונים וכן הלאה). משום שכתבתי בנושא זה בעבר, ידוע לי שרבים נבהלים מהמושג 'פיסיקה קוונטית' וחשים שלא יוכלו להבין את מושגי היסוד הכרוכים בו. מניסיוני למדתי שאפילו אלה שאין להם כל מושג במתמטיקה יכולים להבין את סוג הרעיונות הפיסיקליים בהם נוגע הספר. אין אפילו צורך שיהיה לכם רקע במדע. כל מה שנחוץ הוא ראש פתוח. במקרה שהצצתם בעמוד ונתקלתם במונח מדעי שאינו מוכר לכם, אל לכם לדאוג. השתמשתי במספר הקטן ביותר האפשרי של מונחים כאלה, ובמקרים שהדבר היה נחוץ, אני מסביר את המונח לפני המשך הטקסט.

אז אל פחד. משהתגברתם על "הפחד מהקפיצה למים", נראה לי שיתגלה לכם שהשחייה בין המונחים המוזרים והמרתקים של הפיסיקה הקוונטית קלה בהרבה ממה שחשבתם. אני סבור שאתם עשויים לגלות כי ההשתעשעות בכמה מרעיונות אלה משנה את דרך הסתכלותכם בעולם. למעשה תקוותי היא שהרעיונות הכלולים בפרקים הבאים אכן ישנו את דרך הסתכלותכם בעולם.

בתקווה צנועה זו אני מגיש לכם ספר זה.

חלק ראשון

מבט חדש אל המציאות

שב בפני העובדות כילד קטן והיה נכון לוותר על כל הנחה מוקדמת. עקוב בענווה אחר הטבע לכל מקום אשר יוליך ולכל תהום אשר יוביל. אחרת לא תלמד דבר.

- ת. ה. האקסלי

.1.
המוח כהולוגרמה

אין זה שעולם התופעות הוא מוטעה; לא מדובר על כך שאין עצמים שם בחוץ, ברמה אחת של מציאות. פירוש הדבר הוא שכאשר אתה חודר פנימה ומביט ביקום באופן הולוגרפי, אתה מגיע להסתכלות אחרת, למציאות אחרת. ומציאות זו יש ביכולתה להסביר דברים שנותרו עד עתה חסרי הסבר מבחינה מדעית: תופעות על־טבעיות, סינכרוניות - צירופי מקרים הנראים כבעלי משמעות.

- קארל פריברם בריאיון ל-Psychology Today

החידה שהובילה את פריברם לניסוח המודל ההולוגרפי שלו לראשונה היתה השאלה, היכן וכיצד מאוחסנים הזיכרונות במוח. בראשית שנות הארבעים, כשהחל להתעניין בנושא, מקובל היה לחשוב שזיכרונות ספציפיים ממוקמים במקומות מסוימים במוח. לכל זיכרון, כמו הפעם האחרונה שראית את סבתך, או ריח הוורד שהרחת בגיל 16, היה מיקום מסוים בין תאי המוח. אתרי זיכרון אלה כונו אנגרמים ולמרות שאיש לא ידע מהו אנגרם בדיוק, האם זהו נוירון או שאולי מדובר בסוג כלשהו של מולקולה, היו מרבית המדענים משוכנעים שזהו עניין של זמן עד שיאותר אנגרם שכזה.

היו סיבות לביטחון הזה. מחקר שערך הנוירוכירורג הדני ווילדר פנפילד בשנות העשרים הציג ראיות, שאכן לזיכרונות מסוימים יש אתרים ספציפיים במוח. אחת מהתכונות הבלתי רגילות של המוח היא חוסר הרגישות העצמית שלו לכאב. כאשר הקרקפת והגולגולת מורדמות באופן מקומי, ניתן לבצע ניתוח במוחו של אדם ער לחלוטין מבלי לגרום לכל כאב. בסדרת ניסויים פורצי דרך ניצל פנפילד את התכונה הזו. בזמן ניתוחים בראשיהם של אפילפטיים הוא היה מגרה חשמלית אזורים מסוימים במוחות המנותחים. לתדהמתו גילה שכאשר הוא מגרה את אזור האונה הרקתית של חולים ערים לחלוטין, חווים הללו מחדש זיכרונות מאירועי עבר בבהירות ובפירוט. גבר אחד חווה שיחה שניהל בדרום אפריקה עם חברים; נער שמע את אמו משוחחת בטלפון, ולאחר מספר נגיעות מהאלקטרודה של פנפילד, הצליח לשחזר בדייקנות את תוכנה; אישה מצאה את עצמה במטבח ביתה ויכלה לשמוע את בנה המשחק בחוץ. פנפילד ניסה אפילו לבלבל את המנותחים ולספר להם שהוא מגרה כעת אזור אחר במוחם. כשגירה את אותם האזורים, גילה שתמיד בגירוי של אזור מסוים, מתעוררים אותם הזיכרונות.

בספרו- The Mystery of the Mind שיצא לאור ב- 1975, מעט לפני מותו, כתב: "זה היה ברור שלא היו אלה חלומות. אלה היו הפעלות חשמליות של התיעוד הרציף של התודעה, תיעוד שהונח בשלב מוקדם יותר של התנסות. החולה 'חווה מחדש' כל שהיה מודע לו באותה התנסות מוקדמת, כמו ב'פלאש־בק' בסרט קולנוע".²

ממחקרו הסיק פנפילד, שכל דבר שבו אנו מתנסים מוקלט במוח, החל מפנים זרות בהן הצצנו בקהל ועד לכל רשת קורי עכביש בה בהינו כילדים. הוא הסיק שזוהי הסיבה שניסוייו מעלים כל־כך הרבה זיכרונות סרק. אם זיכרוננו הוא תיעוד מושלם של כל פרט ופרט מחיי היום־יום שלנו, יהיה זה הגיוני להניח שקריאה מקרית ביומן שכזה תניב הרבה אינפורמציה סתמית.

כסטודנט צעיר לנוירוכירורגיה לא היתה לפריברם כל סיבה לפקפק בממצאיו של פנפילד. אולם אז קרה דבר שעתיד היה לשנות את תפיסתו לתמיד. ב- 1946 עבד פריברם עם הנוירופסיכולוג הגדול קארל לֵשׁלי, במעבדת יֵרקס לביולוגיה של יונקים, דאז באורנג' פארק, פלורידה. לֵשׁלי עסק, למעלה משלושים שנה, בחיפוש משל עצמו אחר המנגנון המתעתע של הזיכרון. פריברם היה עד לפירות מאמציו של לֵשׁלי ממקור ראשון. מה שהיה מפליא הוא, שלֵשׁלי לא רק שלא הצליח להוכיח את קיומם של האנגרמים, אלא שנראה היה שתגליותיו שומטות את הקרקע מתחת לכל ממצאיו של פנפילד.

לֵשׁלי עסק באימונן של חולדות במגוון משימות, יציאה ממבוך לדוגמה. לאחר האימון היה מסיר חלקים ממוח החולדות ובוחן אותן שוב. מטרתו היתה להסיר ממוח החולדה את החלק שבו מצוי הזיכרון של מיומנות ההליכה במבוך. להפתעתו גילה, שלא משנה כמה ממוחן הוא הסיר, זיכרונן של החולדות לא טושטש. לעתים תכופות היתה נפגעת המוטוריקה של החולדות והן היו צולעות במגושם דרך המבוך, אבל אפילו בהסרה מאסיבית של חלקים ממוחן, הזיכרונות היו נותרים עיקשים בשלמותם.

עבור פריברם היו אלה ממצאים מדהימים. אם זיכרונות מסודרים במוח כשם שספרים מסודרים בספרייה, מדוע אין ההתערבות של לֵשׁלי משפיעה עליהם? עבור פריברם התשובה האפשרית היחידה היתה, שהזיכרונות אינם ממוקמים באתרים מסוימים במוח, אלא מפוזרים או מחולקים באופן כלשהו במוח בשלמותו. הבעיה היתה שלא היה ידוע לו כל מנגנון או תהליך העשוי להסביר את מצב העניינים הזה.

לֵשׁלי היה אפילו פחות בטוח ומאוחר יותר כתב: "לפעמים אני מרגיש, בשחזרי את העובדות אודות עקבותיהם של זיכרונות במוח, שהמסקנה ההכרחית היא, שלמידה אינה אפשרית כלל. ועם זאת, למרות העובדות הללו, למידה אכן מתרחשת לעתים".³ ב- 1948 הוצעה לפריברם משרה באוניברסיטת ייל ולפני עזיבתו סייע בהעלאתן לנייר של שלושים שנות עבודתו של לֵשׁלי.

המשך הפרק בספר המלא