שם (סיפורים)

מכאן לשם

המטוס חג במעגלים, ממשיך לטוס זמן רב ונמוך מאוד.

מבעד לחלונות הקטנים נשקף למטה נוף של יערות. כמו מרבד אפל הוא משתרע למרחקים. בכל עֵבר מגלות עינינו רק יערות: הם נראים סבוכים, צפופים, ירוקים כהים ונדמה שאין להם סוף.

כעת, במבט של תיירת, שפע השטחים המיוערים מדהים אותי. למרות שהיערות של וילנה וסביבתה שזורים ברקע ילדותי המוקדמת, אני מופתעת.

נולדתי מוקפת יערות. משפחתי נפשה אז בבית הקיט. אבי המשיך לנהל את עסקיו בעיר ורק בסופי שבוע היה מצטרף אל משפחתו. כאן אמי ניהלה ביד רמה את ענייני הבית בעזרת החדרנית, המטפלת ומחנכת הילדים.

מאוחר יותר חזרנו אל היערות פעמים רבות. בהפסקות, אך בכל־זאת בהתמדה.

הכרנו אותם, לכן חזרנו אליהם גם בזמנים קשים.

הם שימשו לנו מקלט ומחבוא, הגנה וקבורה. הגנו עלינו מפני הגירוש לערבות סיביר בימי השלטון הסובייטי ונשארנו בצילם גם כשהשלטונות התחלפו ולחמו אלו באלו: פולנים, ליטאים, רוסים, גרמנים.

הכיבוש הגרמני מצא אותנו ביער. מהיער הובילו אותנו בשיירה הולכת ומתארכת אל בין חומות הגטו.

כשהצלחנו לברוח, שוב הגענו לכאן לחפש אחר הצלה.

חבויים בין העצים, חיכינו לחזית המתקרבת. כשהגיעה, הפתיעה. יריות מכל הכיוונים: מי יורה? הגרמנים? הרוסים?

דומייה ממושכת ומוזרה. אין גרמנים, אין רוסים, אין איש. רק ממרחקים נשמע רעש של כלי־רכב כבדים. מדי פעם קול ירייה בודד ושוב דומייה.

נשארנו לבד בבקתה. האיכר ופרתו היחידה הסתלקו זה מכבר אל עומק היער.

רוסים, לחש בהתרגשות אחד מאתנו. הוא הבחין בדמויות אחדות, הנעות ומתקרבות בין השיחים. גברים גדולים, רחבי כתפיים. דיברו רוסית. הם "סיביריאקים" שבודקים את מצב החזית לפני המחנה, הוסיף מישהו אחר.

לפתע צרור יריות. שוב דומייה. מתים. שעות חולפות, ערב, לילה. נדמה שהלוחמה עצמה פסחה עלינו. שעות של שקט. רק אוושה קלה של יערות.

שוב צרור יריות ממרחקים. אחריו קול חריקת גלגלים. עגלות מלאות חיילים גרמנים פצועים.

פתאום בוקעת שירה מכיוון הדרך. שירת נכאים. הקול הולך ומתחזק.

קבוצת חיילים גרמנים שפופי ראש. נער רוסי קטן, אולי בן שש־עשרה, מוביל אותם. רובהו במצב הכן. הוא פוקד עליהם לשיר והם שרים.

חיילים נאצים מושפלים וכנועים מובלים על־ידי נער צעיר. מראה בלתי־נשכח.

אחרי חמישים שנה קשה לאתר את המקומות בהם שהינו. בדמיוני ראיתי את עצמי מגיעה בקלות ובמהירות אל הבית ששימש לנו מחבוא. זכרתי את השביל, שהתבונַנו בו יום יום בחשד ובאימה.

איש לא הכיר את השמות שזכרנו, מלבד יהודי דובר יידיש שישב על גדת נהר הווילייה ושיחק שח. על־יד הנהר שבו למדתי לשחות בגיל שלוש. האיש הצביע על כיוון. נסענו.

היערות כמעט לא השתנו. אבל במקום דרכי עפר נסללו כבישים. השמות של המחוזות, הרחובות, שונו ותורגמו לליטאית. כבישים רבי מסלולים חוצים עתה את סבך היערות.

ארבע שעות המשכנו לנוע במכונית שכורה בשבילי היערות ולא זיהינו דבר.

אבי

אבי נהג לקחת אותי לטיול קצר במעלה הבוסתן ולומר: את רואה? כל היופי הזה בשבילך, רק בשבילך.

אבי היה איש עסקים, מהיר תגובה ובעל מזג חם. אבל בשעות הפנאי השקיע מרץ רב ואהבה רבה בטיפוח הבוסתן. הגן השתרע על פני גבעה. היו בו ערוגות ערוגות של תות שדה, ועצי פרי למיניהם: עצי תפוח, אגס, דובדבן. בחלקו העליון, סמוך לגדר, גדלו שיחי פטל אדום.

אבי, גבה הקומה, החזיק בידי הקטנה. כך התהלכנו לנו בשבילי הגן הקסום.

הבוסתן היה מטופח מאוד, האילנות לבלבו ונעים היה לטייל ולטעום מהפרי הבשל והעסיסי.

אמי כעסה על אבי בגלל נוהג הטיולים האלה ובעיקר על מה שנאמר בהם. אמי ירשה מאביה, הרב ה"מתנגד", את חוכמת־החיים, ההיגיון ויישוב הדעת. תכונות אלו הלכו והתעצמו במהלך השנים, כאשר המשפחה ביססה את מעמדה הבורגני בעיר.

אין זה הגון, אמרה אמי, להבטיח לילדה קטנה רכוש, שבבוא הזמן יעבור בירושה לכל הילדים. אבל אבי המשיך להתפאר בפני בת זִקנותו ביפי יצירת כפיו ולהבטיחו רק לה.

בניגוד לאמי העירונית, חניכת וילנה ובתו של גדול בתורה, רחב האופקים והליברלי, היה אבי בן עיירה קטנה בליטא, וילדותו עברה עליו באורח חיים כפרי. רגיל היה לשתות חלב היישר מעטיני הפרה, לרכוב על סוסה ולהעמיס את כדי החלב על עגלה ולהובילם היישר לשוק.

בעודו בחור צעיר הגיע אל העיר. אחרי מלחמת־ העולם הראשונה החל להתעשר, תחילה במסחר זעיר ומאוחר יותר בעסקים גדולים, והקים חנות מפוארת במרכז העיר, אשר השתרעה על שתי קומות. במהירות למד לסחור על־פי מנהגי העולם הגדול והיה מייבא סחורה מעולה, בעיקר פרוות ממין משובח, מארצות אירופה השונות. הפירמה זכתה למוניטין ולאמונם של יהודים ונוצרים שנהרו אליה מכל קצוות העיר.

אבי גם הרבה לרכוש נכסים. הוא קנה מערך מבנים שכונה "החצר". היתה זאת חצר עצומת ממדים ובה דרכים סלולות אבנים ומדרכות, שהובילו לשורות מבני קומות, סדורים בצורת האות ח'. הם כללו מעל לשמונים דירות, בהן גרו, בשכנות נינוחה פחות או יותר, יהודים וקתולים. הדירות שונות היו בגודלן ובאיכותן. כזה היה גם הֶרכב הדיירים ומעמדם החברתי. בדירה בעלת שבעה חדרים השתכנה משפחתנו.

בקצה ה"חצר" הקים אבי מקום לחניית עגלות האיכרים וסוסיהם. משם הם יצאו לשווק את סחורתם.

אמי ראתה בעין רעה את הצירוף המוזר הזה, אבל אבי נערך לפיתוח חלקו האחורי של רכושו והפיכתו לבוסתן. סמיכותו לחניית הסוסים העניקה לגן זיבול בשפע. הבוסתן פרח והוסיף הדר וגאווה למקום. פשפש עץ ירוק הפריד בין החניה ובין הגן, שהשתרע על פני הר, ובו שבילים, החוצים בין עצים שופעי פרי.

כאשר הגיע אבי לשלווה וגילו אִפשר לו חלומות על פרישה מעסקיו ועל חלוקתם בין בניו הבוגרים, פרצה מלחמת־העולם.

לאחר הבריחה מהגטו, בעת השהייה במחבוא, שהוכן בעוד מועד אצל איכר בודד, שקע אבי והתכנס בתוך עצמו. הוא הפך לשתקן, עצבני ומסוגר. חודשים ישב מכורבל בפינות המחבוא, בעיניים חסרות מבע וראשו שמוט.

עם כניסת ראשוני החיילים של הצבא האדום, נערים צעירים, בלויים ופצועים, ידענו: שחרור העיר קרוב. הגרמנים נסוגים.

קרבות ניטשו עדיין ברחובות העיר. אבל אבי התעשת בפתאומיות נפלאה וקפץ אל תוך החיים. הוא השאיר את כולנו בכפר, במחבוא, והלך העירה.

כעבור יומיים הגיע אלינו משולהב. בידו נשא את כובעו המרופט, כמו מנחת הכוהן במקדש: הכובע היה מלא דובדבנים. הר של דובדבנים אדומים.

מהבוסתן, אמר, משלנו. הגן הצמיח עשרות שנים, אמר, גם השנה מצמיח.

זה שיגעון, אמרו פעם, לבזבז שטח במרכז העיר על בוסתן.

הפרי כבר הבשיל, אמר. מחר תבואו כולכם. נתחיל מחדש, חייך אבי לראשונה מאז שש שנים.

הפצצה. לילה. בום אחד. אחריו צרורות.

ממרחק נראית העיר המוארת. האופק בהיר, כמעט חגיגי, כמו זיקוקים.

מבין הסדקים של עליית־הגג אנו מציצים. מדברים בלחש.

מחר לפנות בוקר יוצאים מפה העירה אחרי שנים של מחבוא.

החבילות מעטות, אך כבדות. הולכים ברגל.

הקצב איטי. עייפוּת רבה. הרגליים שבתו שנים.

משאית מגיעה, נשמעת שירה ברוסית, הנהֶגת היא חיילת סובייטית.

לאן? היא שואלת.

העירה, עונים.

עלו, היא אומרת, ניקח אתכם. הכתובת, הרחוב ומספר הבית רשומים בפתק.

החיילות שרות שירי מלחמה.

איך היא נראית, הקטנה, אומרות ומביטות בי. פחד להביט בה.

עוברים בסמטאות הפרבר. בהדרגה גדלים הבתים ומצטופפים. מרכז העיר. אין מעבר, בית הרוס, תילי חורבות, לבֵנים פזורות על הכביש.

המשאית עוקפת. מתקדמת ועוצרת. המנוע מחרחר ממאמץ. אין מעבר. החיילת יורדת ושואלת.

נוסעים אחורה. מועקה בלב. לא מודעים לאסון האורב, אך חשים אותו.

ממשיכים. הפרעות בדרך. ושוב נוסעים. נעצרים.

זה פה, אומרים, לרדת. מחפשים מספר של בית. אין שער, לא קיים. אין מספר. הבית שלם. כמעט שלם. סביבו חורבות. המהומה גדולה.

מעל פני ערימות של לבֵנים וחלקי קירות הרוסים מטפסים ונכנסים לחצר. עולים במדרגות. דלת פתוחה. בית ריק. מיטה בפינת החדר הגדול. כלי המיטה סתורים, זה עתה מישהו קפץ בחופזה מהמיטה. בפינה אחרת חביות, שלוש במספר. זה אולי השֶמן שאבא מצא ופקפק אם הוא ראוי למאכל.

המיטה ריקה. איפה הוא? מחפשים, שואלים.

יהודי מתרוצץ אנה ואנה כמו מטורף. מנסים לדבר אליו, הוא לא עונה. עוצרים אישה צעירה. שואלים. עשרים ושתיים גופות ספרו עד כה, היא אומרת. אותו היא לא מכירה. לא יודעת.

אני מסתלקת ומהלכת בין בתים חרבים. פחד? סקרנות? הליכה ושוטטות אחרי שנים של ישיבה שפופה בפינת המחבוא. אף פעם לא לבד. פתאום לבד, לגמרי לבד. איש לא מחפש אותי, לא עוצר בעדי.

אבא הבטיח שהשנה נחגוג את יום הולדתי העשירי. סוף סוף משוחררים. יום הולדתי חל מחר.

אני נכנסת ויוצאת בעד משקופים תלושים. מבין ההריסות מזדקרת רגל נעולה. אני בורחת. רצה, רצה, ללא מטרה. הזמן חולף.

כאן רחוב שקט. שלם. רוב הבתים סגורים, התריסים מוגפים. מחשיך. אני חוששת לחזור ונרתעת גם מלהישאר. גם לא יודעת איך לחזור.

הרי אי־אפשר סתם לגשת לאדם ברחוב ולשאול. ואיך לשאול?

אחפש בעצמי דרך. לחזור. לחזור. חושך. הנה, מרחוק בתים הרוסים. הם נראים כצללית על רקע שמיים מאדימים.

זה פה. אני עולה במדרגות. אף אחד לא חש בהיעדרי. איש לא הבחין בשובי. אני נכנסת לחדר הסמוך.

כאן שקט וריק. אני מבחינה בערימה במרכז רצפת החדר, מכוסה בסדין לבן. אני מתקרבת.

מין נוזל סמיך נמצא ליד הסדין. אני מרימה את קצה הבד ומורידה אותו בבעתה. הבחנתי רק בחלקים אחדים שנאספו מגופו של אבא.

בחדר הקדמי התדיינו בשקט. איש לא הבחין בי. שמעתי: אילו נשאר במיטתו היה חי. הפצצה נפלה בחצר. שני אחי נהדפו אחורה. למרות הפציעות ברגליהם, המשיכו לשוטט ולחפש אחר שרידים. אבי היה במוקד ההתפוצצות.

מצאנו דירה ועברנו לפרבר. לשם העברנו את שלוש חביות השמן, שאבי הכין. היה זה שמן שיוּעד, כנראה, לתעשייה כלשהי. במשך חודשים הוא היווה בסיס למזוננו. כשהטיגון עם בצל החליש מעט את ריחו דמוי גריז המכונות, הוא היה כמעט אכיל. טעמו המשונה נחרת בזיכרוני ונמהל בדאגתו של אבא ובירושתו האחרונה.