מלון פרובלמט

חלק ראשון בּיפּוּל מאסלי, צַלָם

הַרְגַיְסָה, 1984

"תעשה כאילו אני לא פה!", אמרתי לילד הגווע ברעב שניסיתי לצלם.

הייתי עצבני, הלוואי שהיה לי איזה כדור נגד רעידות בידיים. איכשהו הרגשתי שזה הולך להיות הצילום שלי. ה־צילום בה"א הידיעה. זה שיסמן את הפריצה הגדולה שלי, שיעלה את ערך השוק שלי, שיאפשר לי לבקש מהבוס הגדול של רויטרס להתקשר אלי בשעה נוחה יותר. כשאתה צלם, אתה מרגיש דברים כאלה. אַנרי קַרטיֶה־בּרֶסוֹן המפורסם הרגיש את זה כשהנציח את הילד עם שני בקבוקי היין ברחוב מוּפֵטָאר בפריז. אֶליוֹט אֶרוִיט הרגיש את זה כשהחייל הכושי חרץ לָשון למצלמה. אַלפרֶד שטיגליץ הרגיש את זה כשהילדה היפה עם האצבעות העוד־יותר־יפות כיפתרה את המעיל ברגע הנכון, ואדוארד שטַייכֶן כבר צילם מאות פעמים את גרטה גארבו, אבל עוד כשכיוון את העדשה הוא הרגיש: זה יהיה הפורטרט היפה, האמיתי, האולטימטיבי היחיד של האלילה. זה בדיוק מה שהרגשתי עם הילד המורעב על הכוונת שלי: נפלא.

בערבים שאין מה לעשות בהם חוץ מלקשקש ולחנטרש, מועלית לפעמים הטענה שבצילום, הרבה, אולי הכול אפילו, תלוי במזל. ומתחילים לברבר על ההוא שצילם את התמונה שכולם מכירים: הנערה העירומה, השרופה, שרצה בזרועות פרושות, ישו עם כּוּס. אם הצלם לא היה במקרה במקום שהופצץ בנַפָּלם, טוענים, הוא לא היה יכול לצלם את הצילום ההוא, ולכן זה עניין של מזל. נו. אתם לא הולכים, אני מקווה, לטחון לי על זה שהיה לי המזל לראות ילד גווע מול העיניים? מזל זה לא מה שהיה לי. היה לי הכישרון! כמו שלרוברט קאפּה היה הכישרון, חוש הריח, להיות במקום עם המצלמה שלו כשנשפך לחייל המוח מהראש. מזל – אומרים מטפסי הרים שראו מפולת סלעים קטלנית דוהרת להם שלושה סנטימטרים מהאף – מזל לאורך זמן, הוא שאלה של כישרון. אני יודע שהם צודקים.

הילד הגוסס ההוא שרציתי לצלם, אומַר בכנות, היווה נקודת מפנה אמנותית ודרמטית בחיי. הוא המיר אותי על דתי לצילום בצבע.

כסטודנט גדלתי על מסורת הצילום בשחור־לבן. פילמים צבעוניים נמכרו לכל היותר לצילומים בחופשות ובחתונות, אם כי היה פה ושם מי שהעז להשחיל קצת אמנותיות לטקס נישואין כזה באמצעות טיפת סֶפְּיָה, ובתוצאה עליזה בדרך כלל. עוד לא יצא לי לראות תמונת חתונה שהייתה ראויה למסגרת גם אחרי הגירושין. אבל זה בדרך אגב. העובדה היא שהצבעים תמיד נראו לי בנאליים. הייתי אדם של קומפוזיציה, אחד שתופס את הדברים שמסביבנו בקומפוזיציה שלהם, הרבה יותר מאשר אחד של צבע. אור, זה מה שהיה חשוב בעיניי. בתנ"ך לא כתוב "ויהי צבע"; כתוב "ויהי אור". הצבע מתקיים בחסד האור, ולכן הוא נחות. מעבר לזה, אני מוכרח לומר, לא קראתי בתנ"ך, אבל אני מאמין שהוצאתי ממנו את הדבר הכי מעניין. בכל מקרה, אני לא זוכר מישהו מהדור שלי שקיבל דיפלומה על צילומי צבע. אבל שם, בחוֹר ההוא, שם דווקא רציתי לתקוע פילם צבעוני במצלמת הקֶנון שלי.

בתיק המצלמה שלי כמעט אף פעם לא היה פילם צבעוני, אבל באותו יום היה. פילם אחד בלבד. של עשרים וארבע תמונות. עשרים וארבע הזדמנויות להפוך את ילד־השלד הזה למפורסם בעולם. עשרים וארבע דרכים אל העמוד הראשון של כל עיתון כמעט שמציעים במטוס. כבר ראיתי את כרזת הבד המתנופפת בחזית כל המוזאונים לצילום בעולם הפוטוגני הזה: "תערוכת דיוקן: בּיפּוּל מאסלי".

הילד ישב בתוך תפאורה נהדרת: על ערמת זבל שאליה זחל בכוחותיו האחרונים, אבל שום דבר ראוי למאכל לא נמצא בה. לכן הוא רק מצץ אצבע ובהה, חסר אונים. אם הייתי מסלק את ההשתקפויות מהעיניים שלו בעזרת פילטר מקטב, כבר אפשר היה לראות עמוק בתוכן את המוות. לבטן הנפוחה שלו היה דבוק קיא טרי שהסריח אימים בחום הזה. נתתי לו עוד שעה, שלוש שעות – גג ארבע. מבחינה פוטוגרפית, נפילת האור ומיקום השמש יהיו מעניינים יותר אם הוא יישאר בחיים עוד חמש שעות, אבל את הסיכון הזה לא העזתי לקחת. רציתי לצלם אותו גוסס. גוסס ולא מת – את זה כל אחד יכול.

° ° °

עם חיות וילדים הכי קשה לעבוד, תשאלו כל במאי גדול בהוליווד. "תעשה כאילו אני לא פה!", אמרתי, "תנסה להישאר אתה!", ושלא תבינו אותי לא נכון. הילד הזה כבר זכה לשורה מרשימה של צלמים, בזמן האחרון הוא ראה יותר עדשות תקריב מצלחות אורז, וכל כך הרבה פעמים הוא כבר הביט בעדשה, שמרילין מונרו על המקום הייתה מתחלפת עם הילדון הזה. הוא כבר די התרגל למצלמה, אם לא ישימו לב הוא עוד מעט יתחיל לעשות פוזות או לצחוק, מי יודע, האדם הוא בלתי צפוי. רואים את זה גם אצל פרחות מפורכסות שהופיעו פעמיים–שלוש בטלוויזיה, נשאר להן מזה איזה טיק שאפילו למצלמות האבטחה בחנות הן מחייכות. אבל תאמינו לי שאני לא מגזים כשאני אומר שאת הברנש הקטן הזה צילמו כבר לפחות מאה פעם, בעיקר פרילנסרים שדקה אחרי זה זינקו למטוס כדי לחזור לעבודה השגרתית שלהם בבית: צילום חתונות, חגיגות יובל, תאונות דרכים… יש להם כמובן גם משכנתא וזאטוטים שמתרוצצים בין הרגליים, אפשר להבין את זה. איך שלא יהיה, אפשר לרצף את קו המשווה בצלמים, והתחרות רבה. אבל זאת בשום אופן לא הייתה שיטת העבודה שלי. אני רציתי להקדיש לדיוקן את כל הזמן שצריך.

זאת בטח הייתה הקלה עבור הילד, להבין שזה הצילום האחרון שלו.

צילומי דיוקן כבר עשיתי בלי סוף, בדרך כלל בשביל שבועונים שאיפשרו לי בתחילת הקריירה לשלם את שכר הדירה. עבודה מחורבנת, תשמעו לי. כשצריך לצלם מעצב אופנה, הוא מתיימר לדעת את התנוחה הנכונה יותר טוב ממך (מבט זעוף, שפתיים קפוצות בתוך הזקָן התנ"כי, ראשו הקירח נשען על הידיים, שיִראו את הטבעות הצעקניות שעל כל אצבע); כוכבניות פופ שצריך כל הזמן להתחנן אליהן שיעשו טובה ולא יתפשטו, וסופרים. סופרים היו הכי גרועים בעיניי. הם גרים בבתים חשוכים, כך שצריך לגרור החוצה את כל הרהיטים כדי להשיג קצת אור במקום הנכון, וגם אז אי אפשר בלי פלאש. הם לא אוהבים את האורות של הסטודיו, אז הם יושבים נוּקשים ואינטלקטואליים, כאילו הם המוח האנושי בהתגלמותו. את החשיפה האוטומטית המציאו במיוחד בשביל סופרים, בחיי.

מה שבטוח, ניסיון בתצלומי דיוקן היה לי. לא בגלל זה הייתי עצבני. אבל המחשבה שיש לי רק עשרים וארבעה ניסיונות לצלם את ה־צילום בה"א הידיעה, כשבדרך כלל הייתי שורף חמישה־עשר פילמים רק על איזה פרצוף מטומטם בפרופיל, זה מה שעשה אותי עצבני. עכשיו, עם הצילום הדיגיטלי, זה אחרת, אבל בזמנו, ב־1984, בתקופה שהיום נזכרים בה לפעמים בחדר החושך באיזו ערגה מלנכולית, עבדנו תחת הרבה יותר לחץ.

עישנתי סיגריה, אבל היא לא השיבה את השלווה לגופי. הרעידות נמשכו.

טוב שיש חצובה.

התחננתי בפניו שיישאר בחיים עוד חצי שעה. אנא, פְּליז. לא יכולתי כמובן להסביר לו את זה, אבל היה לו אינטרס לשתף פעולה. תראו: להציל אותו הרי לא יכולתי, קצת תמים לחשוב אחרת. אבל הצילום הזה אולי יתגלגל במערב ללוח השנה של איזה ארגון־לא־ממשלתי יפה־נפש. זה מכניס כסף, שיוכל אולי להציל אחרים. הפורטרט שלו יתרום להגברת המודעות העולמית לבעייתיות כולה, בלה בלה. כאילו, כל אחד צריך למות בסוף. אם לא מרעב, אז מחיידקי סלמונלה בעוף בגריל. לפחות הפרצוף שלו עוד יוכל להפוך לסמל, ואני, בּיפּוּל מאסלי, אני אהיה היצרן של הזיכרון הקולקטיבי. אולי עוד יעשו ממנו בול דואר.

הוא לא חשב הרי שמישהו יעשה ממני לוחות שנה אחרי שאמות?

בכוונת שלי הכול נראה נהדר. רצועת חוף אופקית, אור חזיתי לא־ישיר, החול הצהבהב מרכך את הצללים… וֶרִי, וֶרִי נַייס… הילד ישב בצורת S חושנית, ראו היטב את שתי רגלי הגפרורים הארוכות, את הראש הענקי, את הטבור שנשפך החוצה… דיגדגה לי האצבע על הכפתור, אבל משהו היה חסר עדיין בתמונה.

זבובים!

יש בעולם בערך 12 אלף סוגים שונים של זבובים (Muscidae), שלא אמנה אותם כאן, ושחצי מהם מן הסתם מוצאים את מחייתם בנישנוש גללי גמלים או ילדים אפריקאים מורעבים. אבל לאף אחד ממש מכל הסוגים האלה לא הייתה נציגות על הראש של אותו ילד מיובש. משונה, באזורים האלה כולם מכוסים זבובים כל הזמן, וגם אני בחדר המלון שלי איחלתי להם כל רעה. היצורים האלה מתיישבים להם בחברותא לשתות מאיזה עין, כמו זבּרות על פלג מים. אבל על הילד הזה לא היו זבובים, והייתה לי הרגשה שאני חוטא למציאות בכך שאין לי זבוב בתמונה. מצד שני, מניפולציות בצילומים מתנגשות עם העקרונות הכי אישיים שלי. ועושים מניפולציות בצילומים. אני מכיר כאלה שבזכות צילומים מבוימים נכנסו לגלריה המהוללת של World Press ועשו מזה הרבה כסף. מה הייתי אמור לעשות עכשיו? לטלפן למלון ולשאול אם יעשו לי טובה ויתפסו בשבילי תכף ומיד זבוב כדי שאוכל לשים אותו על הראש של הילד, לטובת צילום ייצוגי יותר?

חשבתי על זה, האמת. לרגע חשבתי על זה. אבל עד שהזבוב יוכנס לצנצנת ריבה ויגיע לכאן, המודל שלי כבר יהיה בר מינן.

קליק. (X 24)

עוד באותו ערב הוצאתי את התמונה מהאמבט בחדר החושך המאולתר שלי באדיס אבבה, וראו מיד: זה היה צילום מושלם כמעט. כמעט, כי את המושלמות היה עושה הזבוב החסר.