חיי איסמעיל פריק פשה

פרק ראשון

הילד חשב שהמפתח עוד יוכל לשוב ולהסתובב בחור המנעול, להגדיר את החיים בצליל מתכתי שָׁלֵו כרצף של התרחשויות. הוא ספר באצבעותיו את התנאים שהדבר יצריך: בתנאי שהתורכים והמצרים לא ישרפו את הכפר; בתנאי שחיל הפרשים שלהם יתקבץ מכל רחבי הרמה ויסתלק דרך אותו מַעבר־הרים, אשר שום שומר לא הוצב עליו כדי לעצור את הצבא המסתער על האזור חסר־המגן; בתנאי שישוע יטה את אוזנו לתחנוני הכפריים ולא יצרף את החטאים שלא התוודו עליהם לחשבון חטאיהם שעליהם התוודו; ולבסוף, בתנאי שהשדים ונימפות המערות ישוועו בתפילה יחד עם קדושי הכנסיות.

הוא שמע את אמו קוראת לו מפי המערה. האור שיסף את גופה בקרן האלכסונית, שנמתחה למן האוויר הכחול ועד לירוקת אשר כיסתה את הסלעים בקרבת הכניסה. הוא חש את קולה כאילו היה אף הקול קרן אלכסונית, מוריקה ושמיימית, אשר התנתקה מגופה, ירדה ונעמדה לצדו, במקום שהחושך התחיל בו, חושך שחור יותר מבולי־העץ המפוחמים שנותרו באח שבבית. בתוך השְּׁחור לא היתה שום תנועה; היד הכורכת בכישוֹר סירבה להניד את אצבעותיה, היד המושכת ברסן סירבה לכופף את אמתהּ, יד אחיו הבכור קפאה על התפוחים. ניחוח התפוחים היה כאן כלֹא היה. לא נשמעו לא אוושת צמרות ולא קריאת חיה. גם לא תרועת אויב. אותה עלטה בלעה אף את מפתח הבית.

שוב שמע את קולה. מֵימֵי הימים שעד אז היו שאננים התחילו לשקף לנגד עיניו תמונות פזורות וחפוזות. גם קולה התפזר כמו זָרַם עם המים.

הוא לא היה עתיד לשוב אליה. הוא רצה להתוודע לחושך המערה.

אז נכנס אל האולמות שיד אדם לא בנתה. עמודים אשר לא הושלמו מטפטפים שם מתוך המצוקה לזכות בצורה השלֵמה: משום כך הם נאותים לקבל כל זיכרון שניתָן להם. הילד האיר בנרו את הידיים הדמומות על הכישוֹר, על הרסן ועל התפוחים. עלה על דעתו שאילו נרותיו היו רבּים יותר, או־אז היה לאל ידו להאיר את צלילי הבית ואת ריחותיו. אט־אט התקדם בין אבני הזקיפים, הצופות אל־על בציפייה למגע הנטיפים. תנועותיו שורטטו בעדינות על־פני משטחי האבן שצבעם כצבע חלת הדבש. כאשר נגע בסלע, חש בקרירות הכרובים השכּם בבוקר בגני־הירק. נראָה לו כי כל עוד הוא יכול לסמוך על גני־הירק, לא הכול סביבו כישוף ותו לא. אך אף־על־פי־כן לא היתה זו הסביבה שהכיר. הוא פחד שמא המבוגרים צדקו כשלא הרשו לילדים קטנים להיכנס למערה. גם הוא ציית להם בזמנו, בצייתנות כנועה, עתירת ציפייה.

היה קר. הוא שמע טיפות כבדות נופלות סביבו. צלילן הלך ונכפל, התרבה כזמזום דבורים. אז נזכר בדיבורים שלפיהם היתה המערה בעבר מלאה דבורים, אולם איש לא ראה אותן מעולם. הוא תהה שמא מקור הזמזום בהדהוד המוגבר של השיחות, ששוחחו בפי המערה המצטופפים מפחד העות'מאנים. קודם לכן יצאו הגברים אל ההרים שהקיפו את הרמה, ובכניסה למערה לא נותרו אלא נשים וטף, נכים וחיות מעטות. למרות זאת לא נכנסו פנימה, כי החושך הפחיד אותם בדיוק כמו האויב. מאבות אבותיהם ירשו יראה סתומה כלשהי, שמא כל האגדות אשר שמעו והדמיונות שדמיינו לאחר מכן ביחס לחייה הטמירים של האדמה עלולים להיפגע מחדירת גופם החוטא אל קרבי המערה, להיפגע ולקרום לעיניהם לפתע עור וגידים בדמות הגיהינום. בצבע שחור כזה ציירו ציירי האיקוניות את חשכת הגיהינום ולא ההינו לשאת את שמו, לבל יעברו גם בכך עבֵרה. ומה שאירע עכשיו בעלטה שלמעלה היה עלול להיות פרי מעללי האויב.

הילד אבד בתוך צורות אסורות, חסרות דמות וצלם, שלימים, בבגרותו, יזכור כמבחן מייגע של הדעת, מבחן שבכל זאת נמסך בו עונג הסקרנות. פעמים רבות ראה במבחן זה את הזיכרון העז ביותר מן התקופה שקדמה לנפילתו בשבי, אולם מאוחר יותר נהג להתכחש לזיכרונו, שהרי לא עלה בידו להשלים את הדמויות השכוחות למחצה של קרוביו כדי לשכך את השכחה הבלתי־נמנעת. מכל מקום זכר שבהיכנסו למערה חשב כי אַל לו לפחד. מאוחר יותר היה מוצא לו הצדקה, כי דווקא הפחד הוא שהניב מדי שנה באביב את תפוחי הרמה. ועתיד היה הילד לגלות את נוכחותו בכל דבר אלמוני שמעולם לא ראה מצויר, כך הלך הפחד ונדמה בעיניו לחטא בלי גוף. מה אם לא זה היה הלהב הירוק החלוד, שהוא מצא אז במחשכי המערה? צורתו לא הזכירה לו שום סוג מוכּר של פגיון נוצרי או ערבי. הוא עצמו מעולם לא שלף את הסכין הזאת מקפלי מחלצותיו הרקומות, ממלבושי הפָּשָׁה העות'מאני, שכּן האמין כי הלהב שלה הוא ככל הנראה להט החרב המתהפכת של מלאך אשר אינו כבול לדת מסוימת, וכי הוא שגזר כי חייו יעברו עליו במסלול הסכינים. המאורעות שאירעו לאחר מכן התרחשו בפתאומיות כזאת ובאלימות כזאת, שהם לא היו יכולים להיות מוטבעים אלא בחותם הזה.

מן הכניסה למערה התגלגלו לאוזניו קריאות הקרב של האויבים וקריאות השבר של הנשים. נדמה היה לו כי כל זעקותיהן בוקעות מחזה אמו, והוא אץ־רץ להתנפל על אותו חזה אחד ויחיד. אז מעד ואיבד את הנר, ניסה למצוא את דרכו בחשֵכה. אי־שם ראה הבלח אור אדום וחשש שמא הוא נכנס עמוק יותר למערה במקום לצאת ממנה. הוא נזכר בסיפורים אחרים על־אודות זוהַר שָׁנִי במעמקי המערה ובהסברים על הסומק של לידה קדומה, על דמהּ של היולדת ועל אש שהובערה כדי להרתיח מים בקדֵרות. משהצטלב כדי לגרש מעליו את התינוק השטני הוסיף ללכת אל האור המבליח. כך ראה שמקורה באש שהציתו האויבים בכניסה. מבֵּין הלהבות הגיחה אמו בבגדים קרועים ובשֵׂער פרוע, מושכת את אחיו הבכור בזרועו. עיניה המשוגעות התקדמו אל מאחורי פניו של האח הקטן ומעדו בחושך הכבד. שם למעלה ראתה אותו מצטייר צחור וזיהתה אותו. היא צעקה פעמיים את שמו ורצה לחבק אותו.

אִיסְמַעִיל פֶרִיק פָּשָׁה נזכר מאוחר יותר כי קריאתה הכפולה של אמו נשמעה כמו מֵאָרָד, כי פשר אותה קריאה היה השתקת חייו הראשונים והתחלת חייו השנִיים, אירוע שבא בטרם עת והיה קשה בהרבה מסתם התבגרות. עוד אמר בלבו כי הילד שהתעלף בחיק האם המטורפת נרדם ונם מוות נפלא, אשר רק ילדים זוכים ליהנות ממנו; כי אמו עצמה התעלתה מעל למעגל האנשים ותכף ומיד התעברה, הרתה, ילדה וגידלה את בנה השני מחדש; וכי הוא יצא מן המערה וידיו כבולות מאחורי גבו והתחיל חיים חדשים בשבי. ייתכן שלא היה בכוחו לעמוד בניסיון אלמלא הרגיש כאילו הוא מת זה מכבר. ההיגיון של הגיגיו התבסס על העובדה שהוא היה ילד, כלומר גבר קטן, ומקומו הטבעי היה בכיכר, בין פגרי הגברים השחוטים, ממש ליד אביו. יתר על כן, לא במקרה ולא בכדי התגרה בגורלו כאשר נכנס בשעה הגורלית ביותר למערה האסורה.

התמונה הראשונה שראה בתור מי שנולד מחדש היתה הרמה; ואם כי התמונה היתה ישנה ממש כמו זיכרונו, הרי בעת ובעונה אחת היא נראתה לו גם מוכּרת וגם חדשה. אלונים גבוהים ועץ תאנה גדול מסגרו את תמונת ידיו הכבולות ועיניו החופשיות. לפניו ראה את הגיא הצר ואת פיתול הרכס שממול, זה שהסתיר את פי המערה. עכשיו ראה באיזה ניסיון־סרק ביצר הטבע את המערה הרמוסה ובאיזו חוכמה עשה זאת דמיונם הפורה של אבות אבותיו. שני עיטים שריחפו בקרבת השבוי עטו על המישור, ממתינים. מבטו עקב אחריהם במורד המשטח של הרמה העגולה. תעלות ההשקיה הוונציאניות, שחילקו את האדמה בשׁוּחות מים למרובעים חומים גדולים, הראו את סדרן ההרמוני של מלאכות הסתיו החיוורות כמו היו מלאך המוות. בערוגות לא נראו זרעים, אך התפוחים התלויים על העצים שעמדו בטורים ישרים נראו כמו טיפות דם המוקזות בחגיגיות. נזר האבן של ההרים השתפל במדרונות שלפתו את המישור האופקי. הוא ראה את הכפרים מפוזרים במקומות שתוואי הרמה נטמע בהם במרגלות ההרים, ולרגע אחד נגלו לעיניו בדיוק כפי שהכיר אותם. אולם תכף לאחר מכן היה עֵד ללהבות שאפפו את הבתים ואת העצים, והתמונה נהפכה לסמל התבוסה. הוא ראה את השחוטים בכיכר ומנה יותר מארבע־מאות שבויים, נשים, ילדים וגברים שלא לחמו. החיות שנשבו והשלל קובצו בנפרד.

הוא הסיט את מבטו הלאָה מן הלהבות והביט בארץ שנפרשה לרגליו. סלעים ומעט אדמה יבשה. חַסַן פָּשָׁה, כובש הרמה וחתנו של מוחמד עלי, המִשְׁנֶה למלך מצרים, קרע את האדמה הצחיחה בשובו לחַנְדַקָה¹ מנצח. גודל הסוס ורוכבו גם יחד לא עלו על גודל פרפר מעופף. הילד ראה את הסוס משתולל ומשליך את הפָּרָשׁ ארצה. בזהירות אחז הילד בכנפות בגדו האדומות של הפָּרָשׁ ההרוג והרים את המת, אך הרפה ממנו מיד, מבועת; פני הכובש דמו לפניו שלו.

ימים ספורים לאחר מכן הרימו העות'מאנים מן האדמה את גופת חַסַן פָּשָׁה, שמת בשעה שנפל מגב סוסו המשתולל, כאשר יצא בדרך אל העיר, והעבירו אותה בחשאי לחַנְדַקָה, יראים שמא מותו ייסוך אומץ בלב המנוצחים.

1 שמה העות'מאני של קַנְדִיָּה, איראקליון הוונציאנית, עיר מוקפת בחומה, בביצורים ובחפיר (חַנְדַק בערבית), שהכובשים הערבים בנו במאה התשיעית לספירה.

פרק שני

אִיסְמַעִיל פֶרִיק פָּשָׁה חשב מאוחר יותר, במצרים, כי אולי אך מִטבעו של מי שזה עתה מת וזה עתה נולד לַחוות את רגשות אותה שעה במלוא עוצמתן הצלולה. במשך שנים רבות שימר את אפר חיבוקה האחרון של אמו ואת התרשמותו כי בשעה שחיבק אותה, התאחד עם מרכז האדמה אשר התמקם בלבה. זו לא היתה שבועה של מה בכך ואף לא הבטחַת הדופֶק לעתיד הממשמש ובא. אותו זיכרון היווה בחייו מבוע לבדידות, וזו היתה עיקשת יותר אף ממלאך שרֵת נאמן למראשות פעוט. גם זמן רב לאחר מכן, כשנודעו לו שלוש הגרסות השונות בדבר גורל אמו, לא עלה בידו להתפייס עם אובדנה הפתאומי. האֵבל שלא מצא את ביטויו זעזע תכופות את לילותיו. הוא נהג לצאת אז אל החצר מוקפת העמודים שבביתו הגדול, והיה מנסה לשכך את צערו באמצעות התרכזות בפכפוך המים שהתיזה המזרקה המזֻוותת. מן המלמול החוזר ונשנה של הברות המים הקטנות השליך על רעיונו המנחם ביחס למחזוריות החיים, רעיון ששמר עליו בסוד. ותכופות העדיף את הגיגי מנגינות המים על־פני הלמוּת הניצחון של תופי צבאו.

על אמו נודע לו בשעה שהתחיל להזדקן, והוא נהג לומר כי כך נטמע הדף האחרון של ילדותו בדף האפור הראשון של זִקנתו. אולי מדויק יותר היה לומר כי הילד מן המערה, רדום אך שוקק חיים, בא כך וחייך אל הילד האחר, זה שעתיד היה להמשיך את חייו במצרים, אולי אף עד שֵׂיבה טובה. אִיסְמַעִיל פֶרִיק פָּשָׁה שם לב לברק המים בגומחות. הערגה לזִקנה מאושרת היתה יוהרה ותו לא, ממילא עברו עליו כל חייו במסלול הסכינים; כיוון שהוא מת כבר פעם, ודבר זה שינה את הסדר; וגם כיוון שאף אחת משלוש הגרסות בדבר גורל אמו לא אפשרה לו לגעת בגוף אישה בלי פחד אפילו בשארית ימיו. ואִם האישה הצעירה, שאהבה אותו ושהעניקה לו את אהבתה בחדרים צנועים ובגנים שאננים, התענתה הרבה יותר ממנו בגלל אובדן בעלה וילדיה, כיצד היה יכול הוא, אשר איבד הרבה פחות, לייחל לסוף שלֵו?

כיוון שנבצר ממנו לא לדמיין אותה, ראה אותה בשלוש הגרסות גם יחד לא כפי שעמדה לפניו בפעם האחרונה, אלא לבושה במיטב מחלצותיה וראשה עטור בנזר הכפול של צמותיה הקלועות. נדמה שכך היתה לבושה כשיצאה כשפחה לקונסטנטינופוליס, מקום שממנו עלתה השמיימה ברגע שהרימה את שובל חצאיתה כדי לעלות על כבשׁ האונייה, שממנו היתה מוּרדת אל מזח השיש ומשם אל אחד ההרמונות התורכיים. נדמה שכך היתה לבושה גם באותו לילה ראשון, כאשר רצחה את האלבני שחטף אותה מן המערה וניסה לאנוס אותה, בלי שיעלה על דעתו שהשפחה שלו עודנה אוהבת את בעלה ואת ילדיה. דם האלבני צבע בשחור את מלבושי המשי שלה, וגם משום כך לא התקשתה לעזוב את מחנה צבא האויב בלי שאיש יבחין בה, כאשר החיילים השיכורים מדם חוללו שם המולה רבתי. בשעה שטבלה בפלג, עזב השְּׁחור את בגדיה, אבד במים והותיר אותה שוב באור המשי של מלבושיה. לאחר מכן טיפסה האישה, שלא היה לה לאן ללכת, אל ההרים שהמהפכנים נטשו, הרים ששבו והיו למעוז עופות דורסים, למשכן אור הירח על הסלעים ולמעון הבדולח של קור אימים. הדם שהתחיל לכסות את כפות ידיה ואת קרסוליה היה עכשיו דמהּ, ולמראהו הבינה ששגתה בשעה שהרגה את האלבני, משום שמוטב היתה עושה אילו הרגה את עצמה, בתקווה שאלימות הרגע תכפר על חטא התאבדותה ותזַכה אותה בהתייחדות עם נפשו החופשייה של בעלה במרומים. היא התחילה לזמר אז את מה שעדיין זכרה מטקס הנישואין ולהצליב את ידיה הנושאות זֵרים שלא היו ולא נבראו, כמקדשת את הפנים הצוננות של בעלה ושל עצמה. לאחר מכן שברה בקצה ידה שכבת קרח מעל אחת השלוליות והטבילה את ילדיה במימיה. היא החליטה להתנזר אף משתיית מים, כך שאחריתהּ תיראה פחות כרוכה בחטא, פחות אלימה. בו בזמן הוסיפה ללכת ולזמר מזמורים כדי להעסיק את גופה ואת נפשה גם יחד. איש בכפר לא ראה אותה עוד, אחרי שהמעטים אשר ניצלו מן החרבות המעוקלות ומשוּק העבדים שבו והתקבצו ביישוב, אולם לעתים קרובות כששמה הוזכר, היתה השלהבת מפזזת בעששית, וצמרמורת צינה חלפה בגופם כמשב רוח מן ההרים. הכפריים נהגו אז לפַנות לה מקום בקרבת האש כדי שנפשה תוכל לייבש את דמעותיה.

אִיסְמַעִיל פֶרִיק פָּשָׁה העדיף את הגרסה השלישית וראה בה את האפשרות האנושית והמתקבלת ביותר על הדעת. לפי גרסה זו, חזרה אמו הביתה ושמרה את מפתח הדלת בתיבה ריקה כמעט לגמרי, כיוון שלדבריה לא היה עוד צורך לנעול. היא קברה את בעלה יחד עם כל השאר, ובין כל אלה ששרדו ויכלו להמשיך בחייהם היתה היחידה שלבשה גם בטקס הקבורה וגם בימי האבל והקינה את בגדי המשי שלה. היא גם היתה האישה היחידה שלא גזרה את צמותיה כדי להשליכן על הגופות המעונות, היורדות אל חיק האדמה. כשעזבו את מקום הקבורה ראו הכפריים שהיא אינה הולכת על־פני האדמה, אלא מרחפת בגובה אַמה מעל לבוץ הדרכים. אולי כל אלה סייעו בידה לשוב חיש־קל אל עיסוקיה, כאילו היה זה דבר מקרי לגמרי שרוח החיים נישבה בשבילה, ואילו כל היתר חשו את המוות מְפַעֵם. היא החכירה את אדמותיה המועטות והסתפקה במלאכות ביתה ובעבודות הקלות ביותר בגינות הירק, אך מעולם לא פשטה מעליה את בגדי החג שלה, לא בביתה ואף לא בגינות. וכיוון שהמשי מתבלה במרוצת הזמן, ולא היה יאה שתצא לחוצות בבגדים קרועים, חדלה כליל לצאת. היא נתנה לסְבֹלֶת הבד להכתיב את אורַח חייה. באחד הבקרים הדפו את הדלת שכניה, שריח כלשהו עורר את חשדם, ונכנסו לביתה, שם מצאו אותה מתה וכמעט עירומה. המשי התמוסס, אך האישה עטתה על עצמה מלבושי כותנה כלשהם של בעלה ושל ילדיה, סחבות מתחתית תֵבת העץ שעליבותן הצילה אותן מידי האויב.

הוא יצא לדרך, כבול לאחיו. מעמדו הכפול, הן כמי שמת זה עתה הן כמי שנולד זה עתה, אִפשר לו להתרועע עם המתים ועם השבויים כאחד. אל אלה האחרונים מיעט לדבר, ולמעשה פנה אליהם רק כדי להתחלק עמם בפכסמים ובלגין המים. דווקא חֶברת הנעדרים שבתה את לבו. כך נפרד לשלום מארצו.

הוא שאל את הנעדרים אם חרשו, אם זרעו דגן בשדותיהם ואם בהמותיהם גררו את המחרשה בקווים ישרים כדי שהתלמים יהיו ישרים והנירים מסודרים: תעלות ההשקיה הוונציאניות מִצפון לדרום וממזרח למערב, ריבועי האדמה המעובדת שגודלם כשלושים וחמישה דונם כל אחד, ופסי החריש הארעיים. הוא ביקש את הקשיש מכולם למנות באוזניו את כל המשפחות, טריות וותיקות גם יחד, אשר אתרע מזלן לשבת בכפר ביום האסון, ולא לציין רק את שמות הגברים בכל משפחה ומשפחה, אלא גם נשים וילדים ויונקי שַׁד, ואף את הנוסעים בדרכים, את בני המקום שהתחתנו במחוזות סמוכים, את אלה שנפלו למשכב ולא היו עתידים עוד לקום ממנו, ולבסוף את אלה שעשו אותה שעה בנֵּכר כעבדים, כמשרתים, כסוחרים וכמורים. לאחר מכן ביקש מן הכרוז לעלות אל מגדל הפעמונים ולקרוא בקולי קולות בשמות כל המקומות במישור ובהר, שמות אשר נקבעו שלוש־מאות וחמישים שנה קודם לכן, כאשר ונציה שרָעֲבָה ללחם שבה והתירה לעבד את הרמה, את ה"קוץ בַּלב של ונציה", כפי שהיא עצמה כינתה את האזור. וכדי לשלוף את הקוץ מִלִּבָּהּ, הענישה את הרמה בשוטים ובעקרבים וגירשה ממנה במאה השלוש־עשרה את יושביה, החריבה את בתיהם, עקרה את עצי הפרי שלהם ואסרה בעונש מוות או בכריתת רגליים על עבודת האדמה ועל גידול החיות. נהיר היה לה לוונציה כי במקומות ההם גדֵלים המהפכנים ככנימות בקֶרֶב השיבולים, כי הם מסתתרים מתחת לבטני הכבשים, וכי התושבים אשר אינם נושאים שָׁם נשק מעניקים מרצונם הטוב תבואה לבני עמם החמושים. אותו עונש היה בתוקף במשך מאתיים שנה, ובינתיים פשט הפרא בכול, הרחק מיד האדם, עד אשר חזרה השלֵווה מכולן² והתירה את ההתיישבות, את עבודת האדמה ואת גידול החיות. מיד במאה שלאחר מכן, כאשר חצי־האי פֶּלוֹפּוֹנֵס נפל בידי התורכים, החליטה ונציה לשלוח כמה משפחות ששמרו על נאמנותן לה מנַפְפְּלְיוֹ וממוֹנֶמְוַסְיָה³ להתיישב ברמה. שמותיהן נרשמו במסמכים מן התקופה. בין השמות שמע הילד שוב גם את שם משפחתו, שכמעט לא השתנה. השם ההוא שב ועלה תכופות מאז ואילך, כי רבים מבני אותה משפחה כיהנו בכמורה, ובתקופת השלטון התורכי עברו המִשׂרות הכנסייתיות בירושה.

הילד שמע את שמות האנשים והמקומות וחקק במוחו את התמונות שהמילים העלו על דעתו. כבר עכשיו התחיל להעריך כי חיי אותם דברים שאיבד עשויים להתארך אם ייטמעו ברגשותיו עם זיכרון הצליל, הריח, המישוש והצורה שלהם. מאוחר יותר גילה שכל עוד זיכרון השבוי נשאר בחיים, שום אויב אינו יכול להפוך אותו לתבוסה. כמו כן התברר לו, שאם כי השבוי עלול להימכר בשוק העבדים, הרי התמונות שהוא משמר בנפשו אינן יכולות להיפדות בנפרד, להיגדע מגופו. מבלי משים החל נוטה אז לעבר חייו החשאיים של עולם הולך ונעלם, וכבר בשלב מוקדם זה השתדל להִתעלוֹת על שִׁבְיוֹ.

הוא העניק את ההחלטה הזאת כמטבע זהב לעצמיותו שנולדה זה עתה, ואת אוצרו הטמין בין בגדיו יחד עם הסכין מן המערה.

דרכו היתה מנומרת במחשבות שחלפו על־פני הכפרים הדמומים, המישורים הסמוכים והעיר עצמה – מקום שכעבור זמן קצר היו עתידים להסתיים בו ארצו, לשונו ורחמי זולתו – בקצה האופק, ובמחשבותיו הפך את כל אלה לענני סתיו. כל חייו היה עתיד לזכור אותן מחשבות, אף־על־פי שהזמן העתיק אותן קמעה למקומות אחרים ושייף אותן לא מעט במרוצתו, אולם שום מעשה ממעשי הזמן לא הצליח למחות מזיכרונו כיצד התהלך כל אותה דרך כבול לאחיו. שנתם ואכילתם לא נקבעו כלל ועיקר בהתאם למקומות שהשניים ישנו בהם או לפי האוכל שאכלו, קָבַע אותם רק האופן שבו השעינו את ידיהם ואת גופם. שניהם גם יחד חשו שבשעה כזאת אין מקום לחינוך מחמיר, אשר אוסר אפילו על גברים קטנים גילויי חיבה הדדית. הם לא דיברו כלל, כך השתיקו את עקירת גופם איש מֵרֵעהו; ממילא היו דיבורים מיותרים עלולים להעכיר את המבוע הנסתר של העדינוּת. גילוייה היו פתאומיים ונואשים, שהרי באו להזכיר כי לחי האח רכה ועדינה כלחי האם וכי זיעת צעדתם מדיפה ריח חלב.

הנמל הישָׁן היה תמונתו האחרונה מן המולדת, אף שנדמה היה כי אותו נוף שייך יותר דווקא לחייו החדשים. נוגע בקצהו של אחד משוברי־הגלים טבל המבצר בלב הים, מניף לראשו את דגל השיש של ארי סַן מַרְקוֹ⁴ רובץ לאורך מאות שנים ואת דגל המשי של השַּׁער הרם⁵ מתנוסס ברוח היום. כתר האבן של המבצר תחם שורה שלמה של ניגודים, החל בנוזל או במוצק וכלה בחופשי או במוגבל. כאשר קָצָה נפשו בחוסר־התנועה של התכונות המנוגדות, השתעשע בהטלת קוביות שנהב שסימלו תהפוכות; אז הניח למזל לשנות תדיר את העולם, אולם רק לעתים רחוקות עד מאוד להחליף את שליטו.

בהטלת פור נקבע כי הילד יפליג למצרים ואילו אחיו לקונסטנטינופוליס. הילד הבין שהוא ואחיו הגיעו אל אחרונת הפרֵדות ברצף המאפיין את ראשית חייו של שבוי. הוא אחז ביד אחיו בשעה שנשען על עמוד גרניט נמוך, שהוצב בין אבני המרצפת כדי שיכבלו אליו ספינות. ניעור בו אז הרצון להשית לעולם את צליל שם אחיו על־פני אותו הים. הוא ביקש שאחיו יאמר לו את שמו. אחיו נפנה אליו והביט בו בידיעה שהוא נפרד ממנו:

– אַנְדוֹנְיוֹס קַמְבָּאנִיס פַּפַּדָאקִיס בֶּן פְרַנְגְיוֹס.