תפסן הכוכבים

החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם

גבריאל גרסיה מארקס

פרולוג

אימא ואבא,

הלכתי להיפגש עם השמש, הירח והכוכבים.

אחזור אחר כך,

גולן

לקחתי כל מה שילד בן עשר צריך לקחת כשהוא הולך להיפגש עם השמש, הירח והכוכבים: פחית צבע לבן, מברשת גדולה, ואם זו הפעם הראשונה שלכם עם השמש אז עדיף שתיקחו משקפי שמש כי זה יכול לכאוב. אה, וגם שקיות. עדיף בכמה גדלים, כי מרחוק הכוכבים נראים באותו גודל, אבל כשהם מתקרבים מתברר שזה ממש לא נכון.

טיפסתי על הדיונות שמול השכונה, מעבר לכביש הראשי, שם יש מספיק מקום לכולם, גם לשמש, גם לירח, גם לכוכבים וגם לי. השעה הייתה שעת אחר צהריים, השמש הסתווית כבר הייתה מעבר לשיא שלה. נשכבתי על מרבדי החול הנעימים והסתכלתי לשמש ישר בתוך העיניים, בלי להרפות. יבוא יום ואַת זאת שתישברי ראשונה, הבטחתי לשמש בכל מפגש איתה.

את השעות עד הערב העברתי בתרגילים שפיתחתי בעצמי כדי לסלק את הנקודות השחורות שהייתה משאירה לי בתוך העיניים. אבל ללא ספק, הדבר האמיתי והכי גדול, שבגללו בכלל הייתי מגיע לכאן, קרה אחרי ששקעה.

אין כמו החולות כדי להעביר את הלילה. המצע הלוהט של היום מתקרר במהירות ומפתיע אותי בכל פעם מחדש. אז הייתי מחכה להוד תפארתו הצהוב שיעלה ויבוא. פתחתי את פחית הצבע והחזקתי את המברשת ביד.

יש לכם בערך עשר דקות כדי להספיק לצבוע אותו בלבן, וכשהוא מלא, אין לכם סיכוי להספיק אלא אם אתם כבר ממש מיומנים, כמוני.

יום יבוא, כשאהיה גדול יותר ועם יותר אומץ, ואצבע את הירח בצבע אחר, כחול למשל, הצבע שאני הכי אוהב.

המאמץ הרב לצבוע את הירח השכיח ממני את הקור. הייתי צריך לנוח לפני החלק האהוב עליי ביותר. נפלתי לאחור על החול והסתכלתי עליהם מנצנצים קלות, רגע לפני שהאקשן האמיתי מתחיל.

ואז קמתי, לקחתי את השקיות והתחלתי לרוץ על פני הדיונות.

אני לא יודע במה זה תלוי, כמה כוכבים נופלים בלילה, אבל באותו לילה שברתי שיא — תפסתי שישה כוכבים! עמית, החבר שלי, שבר שיא באטארי שכנראה בחיים לא אשבור, אבל נראה אותו בלתפוס כוכבים — אין לו סיכוי מולי!

חיכיתי שהלב שלי יירגע מהריצה ומההתרגשות. הסתכלתי למעלה וידעתי שמחר בטוח ירד גשם. אני אף פעם לא מפספס. אבא שלי לימד אותי מגיל קטן איך יודעים מה השעה לפי המיקום של השמש בשמיים וכמה חם יהיה מחר לפי גודל ההילה של הירח. אבל הוא לא לימד אותי לחזות את הגשם. את זה אני יכולתי ללמד אותו.

אחרי שהיה לי כזה מזל עם הכוכבים, חשבתי שאולי מחר ישחק לי המזל גם עם הקשת. הו, הקשת! איך אהבתי להתפלש בצבעים שלה.

חזרתי הביתה עם חיוך רחב מרוח על הפנים. ניסיתי לחשוב איפה לשים את הכוכבים, כי כבר בקושי היה מקום בקופסה מתחת למיטה.

כשהייתי קטן פחדתי מחלומות רעים. אימא שלי הייתה מגיעה אליי למיטה ומציעה לי להסתכל על הכוכבים בשמיים לפני שאני נרדם. ״כל כוכב שמסתכלים עליו יורד אלינו מהשמיים אחרי שאנחנו נרדמים ושומר עלינו כל הלילה,״ אמרה לי פעם וליטפה את ראשי בכף ידה החמה. באותו לילה הלכתי לישון רגוע מתמיד, בידיעה שעוד שישה שומרי חלומות נמצאים מתחת למיטה שלי.

1.

התכונה לקראת מסיבת הבר־מצווה שלי הייתה רבה. הכול היה מוכן עוד לפני אותה שבת ארורה. אימא ואבא ארגנו מסיבה באולם ויצ״ו בשכונה, ואני כתבתי דרשה כמו כל החברים שלי, בה הודיתי להוריי שהביאוני עד הלום ולכל האורחים שטרחו והגיעו.

הסברתי לנוּאֶסְטְרוֹ, הכלב שלי, שמחר הוא יצטרך לבוא לחגיגת הבר־מצווה ולקבל ביחד איתי את האורחים בכניסה לאולם. נואסטרו היה כלב רועים אנגלי ענק שנראה כמו כבשה גדולה. גוש גדול של פרוות צמר אפורה־לבנה, שהקשתה על הרואים אותו להבין איפה הראש שלו ואיפה התחת. אף על פי שמשמעות השם שלו היא "שלנו" בספרדית, בבית הייתי היחיד שטיפל בו. הוא היה החבר הכי טוב שלי. הוא שמר עליי ואני דאגתי להוציא אותו לטיול ולתת לו לאכול.

הרגעתי אותו שהוא לא יצטרך ללחוץ ידיים, וגם לא להגיד שלום לאנשים שהוא לא מכיר, ולמזלו הרב גם לא לקבל נשיקות מכל מיני דודות שמדיפות ריח בושם מסריח.

אבא יצא מדעתו כששמע שאני רוצה להביא אותו לבר־מצווה. "הפרווה שלו מסריחה עכשיו בקיץ. זה יסריח את כל האולם. ממש לא בא בחשבון!" הטיח בי, "וחוץ מזה, מי בכלל שמע על רעיון כזה, להביא כלב לבר־מצווה? בלהה ונחום, החברים הכי טובים שלנו, שונאים כלבים ולא יסכימו להיכנס לאולם. וזה מבלי לדבר על בעל האולם שלא יסכים בשום פנים ואופן לדבר כזה. מאיפה בא לך הרעיון הזה בכלל?!"

"אז נספר אותו," הצעתי. "בכל מקרה, אנחנו מספרים אותו לפני כל קיץ. אז נעשה את זה היום."

"אין כבר זמן ללכת לספר אותו. שישי היום והחגיגה מחר!"

"אז אני אקלח אותו. אל תדאג, הוא יריח טוב. אני מבטיח לך."

להכניס לאמבטיה כלב ששוקל כמעט כפליים ממך זה משימה לא קלה לילד שטרם מלאו לו ארבעים קילו. שפכתי על נואסטרו בקבוק שלם של שמפו וכל חדר האמבטיה התמלא בבועות סבון. המים הפכו לשחורים. הוא באמת הסריח בקיץ, עד כדי כך שההורים שלי נכנעו ובסוף קנו מאוורר תקרה גדול שגם צינן את האוויר הלוהט והרטוב של אוגוסט תל אביבי וגם הקל על הסירחון.

אחרי שיצא ניער את גופו הגדול בטכניקה הכלבית הגלית שכל כך אהבתי לראות — מתיז את שאריות המים שדבקו בפרוות הכבש שלו על פני כל קירות חדר האמבטיה ועליי. ייבשתי וסירקתי אותו במשך שעה ארוכה במברשת ברזל. בתמורה הוא השיב לי ב"נדנדת הראש", המשחק־טקס המשותף של שנינו שבו הוא משתרע על הצד, מביט עליי במבט עצל עם חצי עין פקוחה שמציצה מבעד לפרווה שכיסתה לו את העיניים, והלשון הוורודה והענקית שלו שמוטה על הרצפה כדי לקרר את גופו. אז אני נשכב על הגב ומניח עליו את הראש שלי, והוא עולה ויורד בקצב פעימות הלב הגדול שלו.

"זהו! עכשיו אתה נקי. בלהה ונחום יסכימו להיכנס ואבא לא יכעס יותר," בישרתי לשנינו, ונואסטרו הגיב בתזוזת הזנב המקוצץ שלו. היה מקובל לקצץ לגזע הכלבים הזה את הזנב, נוהג שלא הבנתי ועד היום נראה לי אכזרי למדי.

למרות השמחה המשפחתית המתקרבת, הייתה אווירה קשה בבית באותו סוף שבוע. דודי אחי לא יצא הביתה בגלל כוננות.

"אני לא מבינה איך זה ייתכן שלא נותנים לחייל לצאת לבר־מצווה של אח שלו," התהלכה אימא בדאגה הלוך ושוב במשך כל השישי.

"זהבה, אולי הוא עוד יגיע עד מחר, אל תדאגי," ניסה אבא להרגיע אותה ללא הצלחה. אבל החושים של אימא בעניינים האלה היו מחודדים מאוד. היא המעיטה לדבר — דבר נדיר מאוד אצלה, אפילו קצת מלחיץ, כי קולה היה הרקע של הבית.

וכאילו היעדרותו של דודי לא הספיקה, למחרת בשבת, בשש בבוקר, הטלפון צלצל והעיר את כל הבית. עד עכשיו אני זוכר את המבט של אימא נעוץ בעיניים הכחולות והממזריות של פִּינְטוּ, אחי הבכור, נושק לה בדלת שעה לאחר מכן, כשהצ׳ימידן הענק על כתף גופו הצנום, בזמן שכולנו התארגנו ליציאה לבית הכנסת.

היא הניחה את ידיה על הראש הלבן שכבר התחיל להקריח במפרצים, ירושה מסבא יוסל׳ה, מתחננת במבטה שלא ילך, פוחדת פחד מוות.

"תישאר לפחות לעלייה לתורה," התחננה.

ידיה אחזו בו חזק כל כך, מיאנו לתת לו לעזוב. הזיכרון מיום כיפור תשע שנים קודם לכן, כשאחזה כך בידיו של אבא שיצא לסיני, הקשיח את תווי פניה. "מה זה השיגעון הזה לגייס בערב יום כיפור?" סירבה גם אז להבין את שעמד לפרוץ.

יום כיפור של 1973 הוא הזיכרון הראשון שלי. הייתי בן ארבע. הסירנה החלה לזעוק בשתיים בצהריים. פינטו ודודי רכבו על האופניים בחוץ ואני רצתי עם אימא למקלט. בחדר המדרגות פגשנו את ארז השכן, בן הכיתה וחברו הקרוב ביותר של פינטו, שגר בדירה מולנו.

אימא ביקשה ממנו שייקח אותי למקלט וידאג לי בזמן שהיא תצא החוצה לחפש את דודי ופינטו. בכולם אחזה ההיסטריה. גם בי. עד היום עולה לי בחילה בצפירות של יום הזיכרון. הצופרים והשכנים המשיכו לצווח ואני נבלעתי לבדי בבטן המקלט עם ארז ושאר השכנים. אימא והאחים שלי היו ברחוב, ואבא במלחמה בסיני הרחוקה.

"אל תדאג, גולן, אנחנו עוד נחגוג לך בר־מצווה," החזיר אותי פינטו מזיכרונותיי לפני שיצא מהבית, "תשמור על אימא, הא?" זרק לי מעבר לכתפה ונעלם במורד המדרגות.

היא נשארה קפואה בפתח הדירה, נראתה כאילו הריצה בפאסט פורוורד בראש שלה את כל הימים והלילות העומדים בפתח. מאותו רגע היא לא העלתה חיוך אחד על שפתיה, אפילו לא כשהגענו לבית הכנסת וקיבלו אותנו בברכות מזל טוב.

לא זכרתי שום דבר מהעלייה לתורה. פשוט שיגעון. בלקאאוט. הייתכן דבר כזה?! ילד עולה לתורה ורגע לאחר מכן הוא לא זוכר כלום? חודשים התכוננתי ליום הזה. אכלתי קש עם ההפטרה שלי, עד שהצלחתי לנגן את כל הטעמים לשביעות רצונו של הרב אוריון, השכן שלנו מקומה שלישית, ופתאום פּוּף... לא זכרתי כלום. אני אפילו לא יודע אם קראתי את הפרשה כמו שצריך. לא זכרתי אפילו את הרגע שבו החברים שלי זרקו עליי את הסוכריות, הרגע שכולם מחכים לו. פשוט שיגעון!

מחוץ לבית הכנסת שמעתי רק את אבא שואל את הרב למה המתפללים כל הזמן תיקנו אותי, למה הקפידו על כל קוצו של יוד ועל כל חולָם שהיה חסר שם. "תבין, הרצל," הרב השיב לו, "התפילה היא כמו מפתח לגן עדן. האותיות, הנקודות והטעמים הם הזיזים של המפתח הזה. זיז אחד עקום והמפתח לא יפתח שערי שמיים."

לא הצלחתי לדמיין את זה, שאני, ילד בן שלוש־עשרה, אחראי לפתוח את שער גן העדן לכל באי בית הכנסת. לא היה אכפת לי מהחולָמים החסרים אלא רק מהאחים החסרים שלי שנלחמו עכשיו בלבנון, במקום להיות פה איתי.

בלי דודי ופינטו ובלי אימא, שלא חייכה אפילו פעם אחת באותה השבת, הוחלט לבטל את מסיבת הבר־מצווה שנקבעה לאותו ערב. דז׳ה־וו מ־1948 הלם באבא, מלחמת העצמאות קיפחה בדיוק כך גם את הבר־מצווה שלו.

בהתחלה לא הייתי עצוב כל כך. בכל מקרה הוזמנו למסיבה בעיקר אורחים של ההורים שלי. אבל ככל שהתקדמה השבת, התחיל לכאוב לי יותר ויותר. בערב כבר נכנסתי לחדר ובכיתי. המון. אני לא חושב שבכיתי כל כך הרבה כמו אז, אולי רק כשקיבלתי מכות מדודי ופינטו, בעיקר מפינטו.

*המשך הפרק בספר המלא*