חמישה משלוש מאות ושישים

דבר המחבר

כמה ימים לפני חג החנוכה של שנת 1956 הייתי בן חמש וחצי. באותו בוקר, טרם צאתי מהבית בדרכי לגן הילדים, לא הבחנתי במשהו יוצא דופן. כאשר התיישבתי לארוחת הבוקר בפינת האוכל הקטנה, מצאתי על השולחן, כהרגלי, את הביצה הרכה והחמימה ממתינה לי, זקופה בגביע הפלסטיק הבהיר. גם התה המוכר, חיוור ופושר, כבר היה שם, וגמעתי אותו בלגימות מהירות. אבא יצא זה מכבר לעבודתו בתחנת הדלק ("בבנזין", כך נהג לומר אז), ואחותי רבקה, מבוגרת ממני בעשור, הייתה, מן הסתם, בדרכה לבית הספר התיכון.

ואימא? באותו בוקר מיעטה במילים ופניה עטו ארשת כבדה מעט, אך לא היה בכל אלה דבר שסתר את האווירה השגרתית ששררה בביתנו באותם ימים.

אבל כאשר שבתי מהגן בשעת צוהריים מוקדמת, קידם את פניי שינוי חד. פניה של אימא לא היו כתמול שלשום. עיניה היו אדומות ולחות, ויכולתי לזהות בהן עצב אין־סופי, כזה שלא הכרתי בה עד אז. בראשי, ראשו של ילד רך בשנים, הפנמתי כי משהו קיצוני, לא ברור, עבר עליה באותן שעות שבהן נעדרתי. לא הבנתי מה ולמה.

בבוקר עזבתי את אימא לבד, ולבדה היא גם עתה. מה השתנה?

"אימא, מה קרה?" שאלתי בעצב ובחשש כבד, כמעט בבכי. תגובתה הייתה מיידית, אך בלתי נשלטת. הברות חסרות פשר נמלטו מפיה. פניה התכרכמו, עוויתות הלכו והשתלטו עליהן, ודמעות גדולות החלו להיקוות בזוויות עיניה הירוקות. עד מהרה החלו הדמעות לזלוג ולשטוף כנחלים במורדות לחייה, הקדמה קצרה לפרצי בכי חנוקים שהפכו קולניים יותר ויותר, נוראים ממש, קרעו את ליבי.

דקות ארוכות ביקשתי להבין מאימא את פשר בכיה חסר המעצורים. היא ניסתה להתעלם, התבצרה בשתיקה רועמת שכמו בקעה מתוך הבכי שלא פסק. לא ויתרתי. כבר אז הייתי עקשן.

"אבל אימא, מה...?" געיתי גם אני בבכי חנוק של ילד המנסה להיאחז באימו, כל עולמו. נצרכתי לעוד רגעים ארוכים של המתנה עצובה ומיוסרת עד שאימא הצליחה להוציא מפיה מילים ברורות. שתי מילים, שגם הן נשמעו אז סתומות בעיניי.

"י"ד בכסלו" (כף במלעיל), אמרה, פרצה שוב בבכי, ואז, "כשתגדל אספר לך," ולא יספה.

רבקה חזרה מבית הספר ואבא שב כבר מעבודתו, אך בכיה של אימא כמעט לא פסק באותו יום, ונמשך עוד שעות ארוכות. ואילו אבא, כאשר שאלתיו לפשר הדבר, התחמק והתבצר אף הוא בשתיקה קודרת.

גם בשנים הבאות, שנות ילדותי ונעוריי, לא מצאנו מפלט מפני אותו יום אחד בשנה, שאותו הקדישה אימא לבכי חריג, ממושך וחסר מעצורים. עדיין, את ההסבר המובטח על י"ד בכסלו לא קיבלתי ממנה, אך את התאריך העברי הזה נצרתי בזיכרוני.

באותם ימים של שנות החמישים המאוחרות ותחילת שנות השישים של המאה העשרים נהגתי להצטרף לאבי בחגים ולפקוד עימו את בית הכנסת השכונתי. באחת הפעמים הללו ביקש ממני אבא לצאת מבית התפילה והסביר כי כעת נשארים בתחומו רק אלה שמתפללים קדיש על בני משפחתם שעברו מן העולם. נדרכתי כאשר באותו הקשר הזכיר אבי את התאריך י"ד בכסלו כיום מותם של קרובי משפחה. אבא הסביר לי כי באותו המועד, בשנת 1942, נרצחו על ידי הנאצים אחדים מבני משפחתה של אימא.

בניגוד לילדים רבים אחרים שגדלו בצילם הקודר של הורים ניצולי שואה, בביתנו היה זה דווקא אחרת. מקטנות הרבתה אימי לספר לי עוד ועוד סיפורים על ילדותה ונערותה בעיירת מולדתה בפולין (כיום ליטא). סיפרה בערגה על נופי ילדות, בכאב על בני משפחתה שאבדו, והקפידה תמיד להדגיש כי הם נרצחו על ידי "הגרמנים הנאצים, יימח שמם".

גמעתי בשקיקה את סיפוריה התוססים על תקופת לימודיה בגמנסיה היהודית בעיירתה ואחר כך בסמינר העברי למורים בווילנה, שם הוכשרה להוראה. אימא אף לא חסכה ממני, וטוב שכך, סיפורים על שנות השואה הנוראות שעברו עליה ועל אבא. על השלג והכפור, היערות האפלים, הפחד, הייאוש... אין‏־ספור תלאות שליוו מסע הישרדות בלתי ייאמן, שבו הצליחו שניהם למלט את עצמם ואת בתם התינוקת מפני מוות ודאי שארב להם מדי יום, ולהגיע בסופו של דבר אל משאת נפשם, ארץ ישראל. שמחים היו על שנמנו עם בני המזל המעטים שזכו לשרוד, אך מלאו יגון בשל האובדן הגדול שבא עליהם.

עתה, בבית הכנסת עם אבא, התחוור לי הכול, ונמלאתי צער ועצב כבד. איך לא חשבתי על זה קודם? ביום המר והנמהר הזה אין אימא מסוגלת לעשות דבר אלא לבכות את אהוביה־יקיריה, שנספו בשואת יהודי אירופה.

בערוב ימיה (הקצרים מדי) החלה אימא לכתוב את זיכרונותיה מאותה תקופה רחוקה ואפלה. בשפה רהוטה, בעברית של פעם, בכתב יד עגלגל, קריא ומסודר להפליא, היטיבה לשחזר ולתאר את עיירת הולדתה, בית הוריה וקורותיה, משנות חייה הראשונות, ילדותה ונערותה בעיירה שווינציאן, דרך תקופת הסמינר למורים בווילנה ועד שנותיה כמורה בשנות השלושים. מותה בא לה בחטף בטרם עלה בידה להעלות על הכתב את זיכרונות השנים הבאות, שבהן דרך החתחתים שנאלצה לעבור בשנות השואה שכמו סירבה להסתיים.

רבים מהסיפורים על אותה תקופה איומה ששמעתי מאימא כילד נגוזו מזיכרוני. נותרו רק מעטים מהם, קטועים ושבורים. חלק מהפרטים החסרים והנשכחים מילא אבי, שלאחר מותה של אימא שבר שתיקה רבת־שנים ולא חדל מלספר. חלקים אחרים השלמתי ממקורות שונים, ואת אלה שעדיין חסרו, וגם כאלה שאבא לא הספיק או אולי לא אבה לספר, החלטתי להשלים מהדמיון. אין בהם כדי לפגוע באמינות הבסיסית של הסיפור, יסודותיו איתנים; סיפור על קורותיה של משפחה יהודית קטנה, שחיה וצמחה בעולם שהיה ואיננו עוד. סיפור על יוזמה, נחישות, אומץ לב, אמונה וגם קמצוץ של מזל, שבזכותם הצליחו הוריי ובודדים מבני משפחתם לשרוד תקופה נוראה, בלתי נתפסת, ולהגיע לחוף מבטחים.

את מכלול הסיפור הזה הבאתי בשני רבדים המשולבים זה בזה.

הרובד הראשון מבוסס בעיקרו על זיכרונות הילדות, ההתבגרות והבגרות של אימא, עד ראשיתה של מלחמת העולם השנייה. ככזה הוא נכתב מפיה, תוך שהשתדלתי לשמר את סגנון כתיבתה ברוח הימים היותר רחוקים של המאה העשרים.

הרובד השני מתאר את דרך הבלהות והייסורים בת שלוש השנים שעברו אימי, אבי ובני משפחתם הקרובים בתקופת השואה. כמחבר, בחרתי לכותבו בגוף שלישי.

בפרק המסיים את הספר, "זיכרון", נושאת אימי קינה מרה על האובדן הנורא של עולמה הקודם: הורים ואחים, בני משפחה, חברים ומכרים, עיירות וכפרים שהיו ואינם עוד.

לאימא היו לא מעט משפטים שבעיניי אפיינו רק אותה. אחד מאלה ביטא את דעתה על מתנות. "המתנה היפה ביותר," נהגה לומר, "היא ספר" ("סייפר", סמך בצירה כמובן). אז הנה, אימא, סייפר. ספר חייך־חייכם. זיכרונותייך, בגוף ראשון, משולבים וארוגים בסיפור ההישרדות המופלא שלכם. זכות גדולה נפלה בחלקי להביאו.

הקדמה

יהודים החלו להתיישב בליטא עוד במחצית המאה הארבע־עשרה, כמה עשרות שנים בטרם נישא נסיך ליטא למלכת פולין וכפה על בני השבטים הליטאים, עד אז עובדי אלילים, את הדת הנוצרית.

אימי, רחל לבית וולק, נולדה בשנת 1912 בעיירה שווינציאן שבמחוז וילנה, בירת ליטא, מרחק כשמונים קילומטר מצפון לה. בת זקונים הייתה לר' פסח ולחנה וולק־רפפורט.

לייב וולק (ווליאק בפולנית) נולד בשנת 1770 בעיירה היידוצישק הסמוכה לשווינציאן. בשנת 1795, כאשר היה לייב כבן עשרים וחמש, עבר האזור מידיה של הקיסרות הפולנית־ליטאית בת מאות השנים לשליטה מוחלטת של האימפריה הרוסית. יחד עם טריטוריות סמוכות נוספות החזיקה בו האימפריה הרוסית למעלה ממאה ועשרים שנה, עד תום מלחמת העולם הראשונה.

מרידה של אציל פולני שחי באזור היידוצישק הביאה בשנת 1863 להפקעת אדמותיו על ידי הצאר הרוסי, שהעניק אותן במתנה לקבוצת חקלאים יהודים, עובדי אדמה, שהתגוררו בסמוך. בשנת 1865 נמנו כבר שלושים משפחות יהודיות שהתיישבו על האדמות הללו והחלו לעבדן. עם אלה נמנו אריה גנטובניק (סבא רבא מצד אבי) ומשה וולק (סבא רבא מצד אימי), שהיו מראשוני הכפר החקלאי החדש סטויאצישק, שאותו הקימו בעיבורן של האדמות שבהן זכו. כמה משפחות נוצריות – פולנים, ליטאים ורוסים – הצטרפו אליהם באותה עת, ומתוך שהיו מיעוט, השכילו החקלאים הנוצרים ללמוד את שפת היידיש של היהודים ואף היטיבו לדבר בה.

בשנת 1870, בעוד משה וולק מתמודד עם תלאות השנים הראשונות בכפר החקלאי שאך זה הוקם, נולד בנו בכורו, יצחק יענקל, הראשון מבין שבעה בנים ובנות שנולדו לו ולאשתו סורל. השלישי שבהם היה סבי פסח, אביה של אימי, שבא לעולם בשנת 1874.

כל בניו של משה וולק למדו בילדותם בחדר בסטויאצישק, אך נוכח המצב הכלכלי הקשה נאלצו, בתום שנות לימוד מועטות, לצאת לעבודה בשדה ולעמול בפרך על מנת לסייע להוריהם בפרנסת הבית.

יוצא מן הכלל היה סבי פסח, שמראשית לימודיו בחדר התבלט מעל חבריו בתפיסתו החדה, בידיעותיו בתורה ובלימודי הקודש. הודות לכל אלה נשלח כבר בהיותו בן שלוש־עשרה ללימודים ממושכים בישיבת דבינסק המכובדת שבלטביה, ובסופם הוסמך לרבנות ולהוראה.

לקראת סוף המאה התשע־עשרה שב פסח מדבינסק, ועד מהרה הוצע לו לשמש מלמד תורני ומורה בעיירת המחוז שווינציאן. שם הכיר את חנה לבית רפפורט, בת למשפחת רבנים חסידית מיוחסת וידועה באזור כולו. בעקבות נישואיו הקים את ביתו בשווינציאן, מקום שבו נולדו וגדלו שבעת ילדיו, ובהם אימי רחל.

בשנות המצוקה הכלכלית הקשה טרם מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה, היגרו כל אחיו ואחיותיו של ר' פסח וולק לקנדה ולארצות הברית, והוא נותר היחיד שנמנע מכך ונשאר בעיירתו.

עם תום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, הכריזה ליטא על הקמת רפובליקה עצמאית, אולם בסיומם של מאבקים עקובים מדם נותרה השליטה ברצועה המזרחית, מחוז וילנה (הכלול בליטא של היום), בידי פולין.

מחוז וילנה, ובו בין היתר העיירות שווינציאן וסטויאצישק, נשאר בתחום המדינה הפולנית עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בראשית ספטמבר 1939, מועד פלישת צבא גרמניה הנאצית לפולין. במסגרת הסכם בין גרמניה לרוסיה חולקה אז פולין כולה בין הצבא הגרמני הכובש לבין רוסיה. החלק המזרחי, ובו מחוז וילנה וביילורוסיה, נמסר לשליטה רוסית, שנמשכה פחות משנתיים.

בשנת 1934, עדיין בימי השלטון הפולני, עזבו חנה ור' פסח וולק את שווינציאן ושבו לכפר הולדתו סטויאצישק, שם התגוררו בשבע השנים הבאות.

ביוני 1941 הפרו הגרמנים את הסכם החלוקה עם הרוסים ופתחו במתקפה רבתי נגד הצבא הרוסי, שנסוג בבהלה מזרחה. שלושה חודשים לאחר מכן, בחסות הצבא הנאצי, נכנסו לסטויאצישק שוטרים ליטאים חמושים וציוו על תושביו היהודים לפנות את בתיהם ולהתרכז במבואות הכפר.

כשלוש מאות ושישים יהודים חיו והתגוררו בסטויאצישק באותו מועד גורלי, ובהם שנים־עשר מבני משפחתי הגרעינית: סבי וסבתי מצד אימי ואבי, אימי רחל, אבי ישראל ואחותי רבקה, שהייתה אז בת שלושה וחצי שבועות.

עשרה שוטרים ליטאים

יום שישי טרם שבת תשובה, 26 בספטמבר 1941, היה יפה כקודמיו. שמי התכלת היו צלולים, בהירים וחפים מענן, ניגוד מוחלט לאווירה הקודרת ולחשש הכבד מפני הבלתי ידוע, שהלכו והשתלטו על סטויאצישק מאז פלשו הגרמנים למזרחה של פולין, שלושה חודשים קודם לכן.

זו הייתה שעת אחר צוהריים מוקדמת וכמעט הכול עסקו בסיום ההכנות לשבת. נשות הכפר טרחו על מנות הדג הממולא, החמין ושאר מטעמי חג, ובאחדים מהבתים להטו עדיין התנורים.

לפתע, משום מקום, קרעו צעקות רמות את שמי העיירה, החרידו את הכול:

"יהודי הכפר סטויאצישק, הקשיבו הקשיבו! עליכם להכין לחם וצידה לשלושה ימים, ולהגיע אל כיכר הכפר עד השעה שש! מי שלא יעשה כן או שינסה לברוח – יירה!"

זאת הייתה פקודתם של עשרה שוטרים ליטאים אנטישמים, חלקם שיכורים, שנכנסו לסטויאצישק בפקודת צבא גרמניה הנאצית.

רגעים קודם לכן, בחדרה בבית הוריה ר' פסח וחנה וולק, סיימה רחל גנטובניק (וולק) להיניק את רבקה'לה, בתה התינוקת בת שלושה וחצי השבועות. את השאגות שעצרו את נשימתה והקפיאו אותה במקומה שמעה בעת שביקשה להחזיר את התינוקת לעריסתה בפינת החדר.

אשר יגורנו בא לנו! חלפה מחשבה בראשה. מלבד הוריה היו עימה בבית באותה עת אחיה אברהם ואחותה שיינה, אך בעלה, ישראל, טרם שב מעבודתו.

כל בני המשפחה מיהרו לפינת האוכל, זוכרים היטב את הדברים שסוכמו בפגישה המשפחתית באותו המקום בדיוק, שלושה שבועות קודם לכן. מאז אותו ערב לא חלף אפילו יום אחד מבלי שהנושאים הללו הטרידו והעסיקו את בני המשפחות.

"הנה, אין ספק כי הגיעה השעה," אמר ר' פסח, "יום מר ונמהר הוא, אבל עלינו להתארגן במהירות ליציאה, עם כל הקושי והכאב."

קולות בהלה וקינה פשטו בכפר מקצה לקצה. "לאן נלך?" שמעה רחל את שכנתה חנה לאה מקוננת, "לאן הם לוקחים אותנו עם ילדינו הקטנים? לילדיי אין אפילו נעליים לחורף!"

"להיכן הם מתכוונים להוליך אותנו?" שאל חרישית חיים גנטובניק, אביו של ישראל, "הרי אני מתגורר כאן בסטויאצישק כל חיי עם אשתי וילדיי, ולפניי חיו בבית הזה הוריי והורי הוריי. בעשר אצבעות בנינו את מה שיש לנו. לנטוש את ביתי ובית אבותיי כמוהו כמוות בשבילי."

איש שקט ונינוח היה חיים. מימיו לא פגע או העליב אדם כלשהו. בזכות עבודה מאומצת שלו ושל ילדיו השתפרה פרנסתו במהלך השנים, והוא ובני ביתו חיו בנוחות יחסית גם לאחר העברת השלטון מפולין לברית המועצות הקומוניסטית כשנתיים קודם לכן.

עם נסיגתם המבוהלת של הסובייטים שנכפתה על ידי הצבא הגרמני הפולש, לא היה חיים יכול להבין את המגבלות ואת הגזרות החדשות שכפו הנאצים על היהודים.

עתה, כשהוא בן שישים ותשע שנים, סירב לעכל את כניסתם הרועשת של השוטרים הליטאים ואת דרישתם שיפנה את ביתו, למרות שהוכן לאפשרות הזאת.

"לאן אלך? אין לי מקום ללכת אליו," קונן. הוא התיישב בין ספרי הקודש שלו ופתח במלמול חרישי ונוגה של פסוקי תהלים.

"מה הם רוצים מאיתנו, הבהמות האלה?" שאל ר' מויש'ה קימל. גם כך איבד את רגלו בימי המלחמה הגדולה בראשית המאה וכבר שנים נע אך בקושי בעזרת רגל תותבת שהלכה ובלתה עם הזמן.

"אינני הולך לשום מקום, וזהו דברי הסופי! אין הם יכולים להשליכני מביתי."

ר' קימל הקשיש לא מילא אחר דרישת השוטרים הליטאים לפנות את ביתו ולצאת למקום הריכוז בכיכר שבפאתי הכפר. כוחותיו לא עמדו לו עוד. במשך יומיים תמימים נותר לשבת בביתו לבדו, מבכה את סטויאצישק שלו.

ביום ראשון בבוקר מצאוהו שוטרים ליטאים בביתו. הם הוציאו אותו לשדה הכותנה הקרוב וירו בו למוות, מותירים את גופתו למאכל עוף השמיים.

"מה רוצים החיות האלה מאיתנו?" שמעה רחל את שכנתם הקרובה, דבורה, ממררת בבכי, "עמלנו שנים רבות כל כך!" רחל, שהעריצה את דבורה, התקשתה לשאת את כאבה. דבורה התאלמנה בגיל צעיר ונותרה עם שני ילדיה הקטנים, אברמל'ה ומוישל'ה. לבדה, בריאותה רופפת, עבדה בפרך להביא פת לחם לביתה.

בלא שיימצא עזר כנגדה נאלצה לטפח, לגדל ולהוליך את בהמותיה אל השדה. בבית דל ורעוע התגוררה, ובזלוטים האחרונים שהרוויחה שלחה את ילדיה ללמוד בחדר.

עבודתה המאומצת של דבורה גרמה לה להזדקן בטרם עת. היא מנעה מעצמה מזון, ואת הגבינות, החמאה והביצים, יבול הרפת והלול שלה, מכרה בכפרה ובאלה הסמוכים לו. גופה ופניה הלכו וכחשו, אך היא התמידה לחסוך כל זלוטי על מנת לשפר את תנאי החיים שלה ושל ילדיה.

מייד עם הגיעו למצוות החל אברמל'ה, הבכור, לעזור לאימו. הוא השתלט על ענייני הבית והחקלאות ולא יצא עוד לשחק עם חבריו הילדים. אברמל'ה הבין כי מעתה הוא שותף מלא בנטל אחזקת הבית ופרנסתו.

השכם בבוקר, בעוד מרבית בני הכפר נמים את שנתם, הוא היה כבר בשדות החיטה והכותנה. בהמותיו היו הראשונות לקבל את מזונן, ושדותיו ראשונים להיקצר. הוא נחשב שווה למבוגרים ולמנוסים, ותמיד נכון היה לסייע לאחרים.

כמה שנים חלפו, והיגע וההתמדה נשאו פרי. מזונם של דבורה וילדיה השתפר ומדי פעם אף הצליחו לרכוש בגד חדש. כשהגיעו בניה לבגרות הוטב מצבם עוד יותר, והשניים בנו והקימו בעיבורו של הכפר, על גבעה הסמוכה לביתו של ר' קימל, בית חדש למשפחה. מדי בוקר השכימה דבורה, נשאה ידיה לשמיים והודתה לאלוהים:

"תודה לך אלוהים יקר על שבירכת אותנו ברוב טובך."

עתה יכלה רחל לחוש את ליבה השבור של דבורה, שהמשיכה לקונן מרה בבית הסמוך.

"לאן אתה רוצה, אלוהיי, שאפנה עכשיו?! מדוע אתה מבקש שאעזוב את ביתי? מה עשינו, שעלינו להשליך את כל שעמלנו בפרך עבורו? לשם מה? לשם מה?!"

"הצילו, יהודים! שריפה גדולה משתוללת!"

גם את זעקתה של ליבקה, מהבית שממול, שמעה רחל. ליבקה ושמואלק'ה, חשבה, וששת ילדיהם. כמה מצוקה וסבל עברו עליהם עד שהגיעו הילדים האלה לבגרות. ובתם ברונקה, שלמדה בגימנסיה בעיירת המחוז שווינציאן, שליבקה כה התגאתה בה תמיד. ברונקה, עם חיוכה המקסים, הצמות השחורות והעיניים הבורקות... ברונקה תאבת הידע, שבחופשותיה הייתה מחכה לרחל כדי לספר לה על הספר האחרון שקראה, ואחר כך מנסות להסיק מה יכול הקורא ללמוד ממנו. והבת השנייה, יהודית, שעבודות התפירה והרקמה שלה היו לא פחות מנפלאות, וכעת, סוף־סוף, יכולה גם היא לעזור בפרנסת הבית.

והן כה יפות ועדינות, שתי הבנות...

ממרחקים, עודנה עסוקה בהכנות אחרונות להימלטות מהבית, המשיכה רחל לשמוע זעקות, בכי ותחנונים קורעי לב. לייבע הגדול, על עשרת ילדיו, התקשה להיפרד מבית הכנסת. עוד זמן רב עמד נטוע בפתחו, מנשק את המזוזה. "איני רוצה לוותר עלייך... אוי, כמה אינני רוצה לעזוב את סטויאצישק שלי," מלמל.

בבית משפחת וולק לא יכלו רחל, הוריה ואחיה לדמיין מה עומד לקרות באמת ומה צופנים הימים הקרובים ליהודי המקום. הם העריכו שבכוונת השוטרים הליטאים לגרשם מהכפר, למחנה עבודה אולי, ולחמוס את בתיהם ושדותיהם.

כמה שבועות קודם, למוחרת מפגש שבו סיכמו בני משפחות וולק וגנטובניק את צעדיהם לקראת כניסתם האפשרית של הנאצים לכפרם, טמן ישראל בשק כמה פריטים שאותם ראה כהכרחיים למקרה של הימלטות חפוזה. ביניהם היו מזון יבש, גרזן, מסור, בקבוק עם חומר מאיץ בערה ופריטי עזרה ראשונה – תחבושות, יוד ותרופות בסיסיות. את השק הסתיר בבקתה בקצה השדות של משפחתו, בקרבת היער.

בימים האחרונים הצליחו גם בני משפחת וולק להטמין במקומות מחבוא שונים כמה פריטים בעלי ערך רגשי מיוחד. היו שם שני זוגות של פמוטי זהב, ירושה מהוריה של חנה וולק, החנוכייה שאותה אהבה סורל, אימו של פסח, יותר מהאחרות ועוד כמה תשמישי קדושה, שהיו אהובים על שניהם משחר נעוריהם. לבד מאלה הכין אברהם וולק, אחיה של רחל, רשימה של פריטים בסיסיים שיהיה עליהם לקחת עימם ביום פקודה. בין הפריטים שרשם היו גם כסף מזומן ותכשיטי זהב, אך כאלה היו בביתם במשורה.

לפתע נפתחה דלת ביתם של ר' פסח וחנה וולק בסערה, ואתל גנטובניק, אחותו של ישראל, פרצה פנימה כשעל כתפיה מעיל קל ולרגליה ערדליים ללא גרביים. הכול הביטו בה במתח, מחכים למוצא פיה. "אל תפחדו, קינדרל'ך, אלוהים איתנו!" אמרה, מנסה להרגיע אך בה בעת להעמיד את הנוכחים על חומרת המצב, "הם באו לכפר כדי לקחת אותנו למחנה עבודה בפוליגון. כל מי שיעשה כדבריהם ויצא לכיכר ימות שם מרעב, בפוליגון. אני בטוחה בכך! נברח מכאן, ואלוהים יהיה בעזרנו! מהרו ילדים, השוטרים הולכים ומתקרבים אלינו!"

המצב רע מאוד, חשבה רחל. היא ידעה שאין מושיע, אף אחד אינו עומד להגן עליהם. הוריה התגוררו כאן, בסטויאצישק, זה שבע שנים. לאחר פטירתו של סבה, מוישה וולק, סירב אביה להשאיר את ענייני המשק בידיים זרות, והוא ואימה עברו לכאן משווינציאן. שלוש שנים אחר כך כבר היו להם, לפסח ולחנה, שלוש פרות בוגרות ובשלות ותוספת הגונה של כבשים, אווזים וברווזים, ועתה היו חייבים לעזוב ולהפקיר את כל אלה.

אולי שם, בביילורוסיה, ניסתה רחל לחשוב באופטימיות, היהודים אינם נשלחים למחנות עבודה? אולי המצב שם אינו גרוע כמו בווילנה ואצלנו...

ברגעי החרדה הללו, לראשונה בחייה, ראתה רחל את אביה בוכה.

"איך אני יכול לעזוב את החווה? את ספרי הקודש היקרים לי כל כך? איך אוכל לנטוש את בית הוריי ואבות אבותיי?"

בשק אחד טמן ר' פסח שני חצאים של כיכר לחם, חולצה ומעיל, ולאחר תחב ספרון תהלים ועוד כמה ספרי קודש.

חנה אשתו, רועדת ובוכייה אף היא, ניסתה לנחמו. "אל תבכה, פסח, אלוהים יעזור לנו בדרכנו," אמרה בעודה ממקמת את הסידור המיוחד של תנועת החסידות בשק החפצים.

טעונה עד קצה גבול רגשותיה, ובהיעדרו של בעלה, שאת מקומו ומעשיו באותה עת לא ידעה, הביעה רחל את חששה מכך שישראל לא יצליח להגיע למקום המפגש המתוכנן של בני המשפחה בבקתת הרועים. אתל מיהרה להרגיעה. על ישראל אפשר לסמוך.

"ישראל לא יהיה מוכן, בשום תנאי, לשוב לכפר לאור יום," אמרה אתל, "עם חשכה יעזוב את השדה שבו הוא נמצא ויצא למקום המפגש. מי כמוהו יודע את הכיוון והיעד שאנו נושאים פנינו אליהם. בשלב ראשון נלך לכיוון ביילורוסיה – לקזאן, לאופסה, אולי לפוסטוב. לכל מקום שיש בו עדיין יהודים."

צעקותיהם של השוטרים הליטאים שחזרו ודרשו מיהודי הכפר לפנות את בתיהם ולצאת לכיכר נמשכו כל העת, מהדהדות באוזניה של רחל.

בתוך שני שקים לא גדולים תחבה את החפצים שעליהם סיכמה מראש עם ישראל, פריטים שאותם הגדירו כנחוצים ביותר עבורם ועבור בתם התינוקת. היא לא שכחה להטמין גם מסמכים וניירות חשובים שהכינה מראש ובהם התעודות היקרות לליבה – בוגרת סמינר "תרבות" בווילנה, בוגרת הגימנסיה בשווינציאן ועוד. את התעודות האלה הקפידה תמיד לשמור בקרבתה, ועתה תחבה גם אותן לאחד השקים.

ובכל זאת, הלחץ הרב שבו הייתה שרויה הטביע בה את חותמו ומנע ממנה לאתר ולו מטפחת ראש אחת לקחתה לדרך. כשסיימה להדק ולקשור את שני השקים נעלה לרגלה נעל אחת, אך את מקבילתה לא עלה בידה למצוא. בלית ברירה העלתה על רגלה האחרת ערדל בודד מזוג ערדליים שחורים שאותם נהוג היה לנעול מעל נעלי העור, להגנה מפני הבוץ והשלוליות של ראשית גשמי הסתיו.

את השק הקטן ובו פריטיה ואביזריה החיוניים ביותר של התינוקת תחב האח אברהם לשקו שלו. רבקה, התינוקת הרכה, נשלפה על ידי אתל מעריסתה בעודה ישנה.

כמה זמן נותר לך לחיות, ילדתי? הרהרה רחל בעוד מדקרות כאב ננעצו שוב ושוב בגופה. היא לא הצליחה לעצור את שטף דמעותיה.

ממרחק קרוב נשמעו יריות, שהחרידו עוד יותר את הנוכחים. השמש שקעה, היום נטה לערוב וחשכה החלה לרדת על הכפר. הם המתינו לסבב נוסף של השוטרים ליד ביתם, וכשקריאותיהם של אלה הלכו והתרחקו וסביבתם נראתה נקייה מזרים, נמלטו בני משפחת וולק לעבר השדות, אינם טורחים אפילו לנעול את דלת ביתם.

אתל, רבקה בזרועותיה, הובילה את החבורה בנתיב שרובו נסתר שעליו סוכם מראש, והם החלו בדרכם אל בקתת הרועים, טעונים מכדי לדבוק בהנחייתו של ישראל ולעשות את דרכם כל אחד בנפרד בנתיב השדות המוליך אל היער הקרוב.

למרות שהיום הלך והחשיך הבחינו הנמלטים בנחיל שחור של גברים, נשים, זקנים וטף, שגדשו את הדרך הראשית המובילה אל הכיכר. קולות בכי וזעקות ליוו אותם במנוסתם, מתערבים בגעיית הפרות ובבליל קולות המצוקה של הכבשים, האווזים והכלבים שנשמעו מכל עבר. נדמה כי גם בעלי החיים חשים במצב הנורא ומבכים את נטישת אדוניהם. הלב נצבט לשמע הקולות והזעקות, ורחל והנלווים אליה התקשו להכיל את יגונם, עד שגם אלה הלכו ודעכו ככל שרחקו מהשדות וקרבו אל היער.

"אנו עוזבים את ביתנו, את סטויאצישק שלנו, ומי יודע אם נחזור עוד," אמר ר' פסח הקשיש לבנו אברהם שצעד לצידו, "ההיסטוריה חוזרת על עצמה. לפני קרוב לאלפיים שנה עזבנו את ארץ מולדתנו, ומאז אנו נודדים ואין לנו בית אמיתי. בכל דור ודור ניחתים על עמנו קשיים ואסונות, אך אנו מתגברים עליהם כי השם יתברך לצידנו. הפעם נראה כי סערה גדולה מתרגשת עלינו, סופה עצומה ומאיימת שלא זכורה לי כמותה. אפשר שהיה עלינו להצטרף מבעוד מועד לבנותינו ולעזוב זה מכבר לארץ הקודש, אבל עכשיו, מי יודע אם נמצא מקום להסתתר בו, הגרמנים הארורים נמצאים בכל מקום."

בעודם חוצים את אחד השדות הבחינו בני משפחת וולק בשלוש גופות ששכבו דומם. אז גם הבינו את פשר היריות ששמעו טרם צאתם. רחל נחרדה. הייתה זו הפעם הראשונה בחייה שנחשפה למראה בני אדם ירויים. זו לצד זו, פשוטות איברים ובתנוחות משונות, נחו הגופות על עשביית השדה המצהיבה, שעכשיו נצבעה באדום. עד מהרה זוהו המתים. אלה היו שמואל קצינוב, יהודה אבל וחנה וולק, תושבי הכפר שנמלטו אף הם, אך לרוע מזלם הבחינו השוטרים במנוסתם, השיגו אותם וירו בהם למוות.