כשאתה קורא בשמי

אדם

בקרוב אדם יכיר כל חלק בנער. כל מישור, כל קמט, כל צל, כל אפיק. הוא ימנה שוב ושוב את הנמשים שמסתחררים על עורו כמו מערכות כוכבים, על החזה וסביב הכתפיים ולתוך הגומות הרדודות בתחתית הגב. הוא יכיר את רטטי קולו ואת הקווים בכפות ידיו ואת הקצב היציב של נשימתו כשהוא ישן.

בקרוב, אבל לא היום. היום אדם יודע רק את מה שהוא יכול לראות: נער, או שמא גבר, עומד באור השמש של ינואר עם הצווארון מורם כהגנה מפני הקור, ממתין לתשובה.

"תבוא?" הוא שואל שוב. הוא לא חסר סבלנות. הוא מחייך בקור העז.

תסתכל עליו. כמה הוא גבוה, גבוה מאדם בראש. תראה את עיניו, כמה הן לא סימטריות, השמאלית גבוהה מהימנית. או שזה מפני שהוא מטה את הראש? תראה את התלתלים המרדניים בשולי הכובע הסרוג שלו. תראה את האף היפה. פשוט תראה אותו.

רוח מקפיאה מצליפה בפניו של אדם, מעיפה את שערו לתוך עיניו. הוא ממצמץ מבין השערות. הוא נרעד. למה הוא תמיד שוכח את הכובע שלו?

אדם מסובב כף רגל אחת פנימה. הוא לוחץ כדי להרגיש את הבטון מתחת לסניקרס. כוח המשיכה. הוא בוחן את עיניו, תחילה השמאלית, אחר כך הימנית, ואז שוב. עיניים בהירות. שלוות. מלאות תקווה.

תבוא? זאת שאלה פשוטה. אדם יודע איך זה עובד. הוא ראה את זה באלפי סרטים, תִרגל את זה מיליון פעם במוחו. זר עומד מולך. הוא אומר את השורה שלו. הוא שואל את השאלה שלו. עכשיו תורך. תענה, והסיפור שלכם יתחיל. אדם נושך את שפתו התחתונה, אוזר אומץ.

מונית מגיחה מעבר לפינה, גוררת את האגזוז שלה על האספלט בדרכה לרחוב כריסטופר. הקרקוש מעלה ניצוצות, ואדם חש את הרטט בשיניו. זאת מונית ישנה, צ'קר, וכשרואים מונית כזאת נוהגים להביע משאלה. אדם מביע משאלה. המונית חוצה את הצומת ונעלמת.

עיניו סוטות אל קבוצת נמשים בצד פניו של הזר, ממש שם, ברקה. תסתכל טוב. רואה? דופק, הדופק שלו, יציב ומצפה וחי.

תבוא?

אדם יאמר כן. אדם בן שבע־עשרה.

בן

עדשות המשקפיים של בן מוכתמות מקרם לשיער, וחלונות האוטובוס מעורפלים מהנשימות של כולם, לכן ראייתו מטושטשת בזמן שהאוטובוס הציבורי נע בכבדות ברחבי מרכז העיר. הוא מתקדם באטיות מענה, לוקח לו חצי שעה לעבור את הרחובות האחרונים עד פורט אוטוריטי.

הקצב האטי מתאים ליום הזה. הנסיעה מהעיר גדעון אמורה לקחת שעה וקצת, אבל היום היא נמשכה בלי סוף. אי אפשר לצפות זאת מראש כשמדובר בעומסי תנועה. בן כבר קרא, מההתחלה ועד הסוף, את ווג, אינטרוויו ואיי־די שקנה בתחנה, והאזין לדיסק Happiness של דה בילווד שלוש פעמים. הוא היה מאזין לו שוב, אם לא היו נגמרות הסוללות של הדיסקמן. חבל שלא נסע ברכבת.

בן מכניס את כפות ידיו לשרוולים של הסווטשרט ומנגב בהן את החלון כדי ליצור חור הצצה בשמשה המעורפלת. הוא יודע שזה יום בהיר, אבל קשה להבחין בכך בתוך הצללים של מרכז העיר. השמש שם למעלה איפשהו, אבל מאה בניינים מסתירים אותה.

נחילי אנשים במעילים אפורים וחומים וירוקים ושחורים זורמים על המדרכה, מתקבצים בחוסר סבלנות בצמתים עד שהרמזור יתחלף לירוק. הם מצמידים צעיפים לצוואר ונפנים מהרוח כדי לגונן על פניהם.

כשהאור מתחלף לירוק, אחדים חוצים במהירות, רוכנים לתוך הקור. אחרים מתקדמים בעצלתיים, כל צעד הוא מאמץ אדיר. איש לא נראה מאושר. הכול יפה כל כך. בן אוהב את ניו יורק.

לפתע בחור במעיל בומבר כתום בוהק להחריד ניתק מזרם הולכי הרגל המדשדש, יורד מהמדרכה וסורק את התנועה כאילו הוא עומד להתפרץ לכביש בניגוד לחוק. הוא נראה מוכר. האם זה הוא? בן מנקה את החלון שוב. כן. זה הוא. מרקו. ממש כאן בשדרה התשיעית. בן יזהה אותו בכל מקום.

לפני שנתיים, כשבן היה תלמיד י', הותקף תלמיד כיתה ט' בשם מרקו בסוף יום הלימודים. דחפו אותו לתוך ארון תחזוקה ליד חדר המוזיקה, שברו את ידית הדלת ונעלו אותו בפנים. ריססו בצבע על הדלת לקווירים יש איידס ונעלמו. רק למחרת בבוקר מרקו נמצא, כשמאבטח שבר את הדלת וראה אותו מצונף בפינה, עם קיא על נעליו. ההנהלה הזמינה מומחים לחומרים מסוכנים לחטא את הארון — הרי על הדלת היה כתוב איידס — אבל לא פנתה למשטרה. מהר מאוד כולם דיברו על כך שמרקו אשם במה שקרה לו. אי אפשר להסתובב עם עגילים בשתי האוזניים ועם חולצה של Culture Club בלי לצפות להשלכות, אמרו. זה בולט. מרקו קיבל את מה שמגיע לו.

מרקו עומד זקוף, בתנוחה מלאת ביטחון. ואז מסתחררים סביבו האדים העולים מפתח בכביש. הענן הלבן מדגיש את הכתום המחשמל של מעילו. זה נראה כמו צילום אופנה באחד המגזינים האהובים על בן. אבל אילו היה הסטייליסט, הוא היה מחליף את המעיל הכתום במשהו פחות ברור מאליו. בורדו־חום אולי, או ירוק בקבוק. משהו בולט באותה מידה, אבל קצת פחות ראוותני.

בן ממצמץ ומרקו נעלם, נבלע בחזרה בעיר. האוטובוס נכנס לתחנה שלו בפורט אוטוריטי וכולם קופצים כדי לצאת, נדחקים ונאנחים ומצקצקים. בן מחכה שהאוטובוס יתרוקן ואז מוריד את התרמיל ויוצא לחפש טלפון ציבורי. הוא צריך להתקשר לאחיו. הוא צריך להתקשר לגיל.

אדם

"תבוא?"

זה לא כזה סיפור. הנער — או גבר? לא, בינתיים נבחר בנער — בסך הכול מזמין את אדם לראות את פחד עד מוות, סרט אימה חדש של קווין בייקון שאמור להיות יותר מצחיק מאשר מפחיד. אלא שאף פעם לא הזמינו את אדם לסרט. לא ככה. לא לקוח.

החנות סוניה'ס וילג' וידיאו היתה מלאה כל הבוקר בלקוחות מודאגים שהעמיסו סרטים לקראת סופת השלג סם צ'מפיון שהובטחה בחדשות אייוויטנס. סוניה אוהבת אזהרות מזג אוויר, כי אין טוב מהן לעסקי השכרת הסרטים בניו יורק. אבל ימים כאלה מרוקנים את המלאי, ואדם העביר את רוב המשמרת שלו מאחורי הדלפק בלאכזב לקוחות. לא, אתה לא יכול לשכור יותר משלוש קלטות בבת אחת; לא, אין לנו את הגרסה המוקדמת של דראגסטור קאובוי; לא, אין לנו סרטים כאלה כאן, אבל תבדוק בפלז'ר צ'סט בשדרה השביעית.

די מהר הגיעה השעה אחת, סוף המשמרת שלו. הדוחק נרגע קצת. הוא הרפה את חיוך המוכר הנוקשה והוריד את המעיל התכלת שלו מהוו. "אני הולך," אמר ולבש את המעיל.

"תן לי עוד שתי דקות, טוב?" סוניה ביקשה. "אני צריכה פיפי." היא מיהרה מבעד לווילון החרוזים הירוק־סגול שתלתה בכניסה למשרד. הווילון נע וקרקש בעקבותיה.

לקוח עמד ליד הקופה. לקוח גבוה מאוד. לקוח גבוה מאוד וחמוד מאוד עם תלתלים מבולגנים פחוסים קצת בצד אחד. אולי הוא קם ככה מהשינה או שזה קרה בגלל כובע. אדם שקל את שתי האפשרויות.

"אפשר לעזור לך?" שאל.

"שמרתם לי קלטת. קוראים לי קין."

אדם עזב את הרוכסן של המעיל, שעדיין לא רכס. "קי?"

"קין," אמר הלקוח. "קאלום קין."

"קאלום קין." אדם הטעים את הצלילים. שני קליקים גרוניים, המיה באמצע וסיום מתפוגג. קאלום קין. הוא עדיין לא ידע שיזכור את השם הזה לנצח.

אדם כרע מאחורי הדלפק, שם הוחזקו סרטים שמורים על גבי שני מדפים, כל אחד מהם מסומן בפתק ורוד. הוא עבר על השמות: רמון, בארילס, אינקפן, זאקריס, קין.

"הנה זה." הוא הניח את הקלטת על הדלפק. "קונצ'רטו לכינור של באך."

"אה," אמר קאלום קין. כתפיו נשמטו באכזבה. בטנו של אדם התכווצה. "רציתי את החזרה של קרלוס קלייבר. זה סייג'י אוזאווה. כבר ראיתי את זה."

קאלום החליק את הקלטת בחזרה על הדלפק, כך ששרוול מעיל הג'ינס שלו התרומם על זרועו וחשף בטנת פלנל סביב פרק יד רזה, מכוסה נמשים אדמוניים. עיניו של אדם השתהו עליהם, חקרו את צורתם.

"מצטער," אמר אדם.

"טוב." הלקוח תקע את הלשון שלו בין שיניו כשחייך. "זה די נדיר."

באותו רגע סוניה נכנסה מבעד לווילון החרוזים בעננה של בושם יסמין וסגרה עגיל חישוק באוזן שלה. "אדם? למה עדיין לא הלכת?"

"ביקשת ממני להישאר."

"אדם עזר לי." אדם הופתע לשמוע את קאלום קין אומר את שמו.

"הוא ביקש שנשמור לו קלטת," אדם הסביר. "אבל מתברר שזאת לא הקלטת שהוא צריך, אז —"

"טוב, הסיפור הזה כבר ארוך מדי." סוניה הצביעה על השעון שלה ואז על דלת החנות. "להתראות. איפה הכובע שלך? עכשיו ינואר. קור אימים."

"שכחתי אותו."

"אתה יותר גרוע מהילדים שלי. תרכוס את המעיל."

אדם הרכין את ראשו והלך בצעדים מגושמים אל הדלת כדי להתרחק מהרגע המביך הזה, תוך הימנעות מקשר עין עם קאלום קין ובתקווה שלא ימעד. אם ילך מהר, יספיק להגיע לאסטור פלייס בתוך רבע שעה לתספורת שהוא זקוק לה נואשות. אבל הוא הגיע רק לקצה הרחוב, כי מאחוריו, קאלום קין קרא בשמו, שעכשיו הוא ידע.

"אדם!"

ועכשיו הם עומדים כאן בפינה.

"תבוא?"

מה לילי היתה אומרת לו לעשות? רק לפני ימים ספורים, בערב השנה החדשה, היא התעקשה על החלטה חגיגית משותפת. זה עשור חדש, בסט. שנות השמונים אולי עשו אותנו, אבל אנחנו נעשה את שנות התשעים. הגיע הזמן להתחיל לחיות. הגיע הזמן לקחת סיכונים. זה הזמן שלנו. זה העשור של הכן. תגיד יחד איתי: כן. הם הרימו לכבוד זה כוסית של יין תוסס מתוק וזול שהם פילחו מארון המשקאות של אמא שלה.

אדם נושם עמוק ומזדקף.

חיוכו של קאלום מתרחב.

גם אדם מחייך.

"כן," הוא אומר לבסוף. "אני אבוא."

קאלום מניף אגרוף בניצחון. "יש! אבל כדאי שנמהר. הוא מתחיל באחת וחצי בקולנוע בשדרה השישית. אתה מכיר אותו, זה עם מגרשי הכדורסל? איך כדאי לנו —"

"מכאן," אדם אומר ומצביע על רחוב כריסטופר.

"באמת?" קאלום מסתכל לצד השני, לעבר בדפורד.

"תאמין לי," אדם אומר. "אני גר בשכונה הזאת כל החיים."

בן

גיל לא עונה, אז בן מנתק כדי לחסוך מטבע. הוא ינסה שוב עוד מעט. הוא אומר לעצמו לא לדאוג. גיל יגיד כן. הוא תמיד אומר כן. כשגיל עבר לגור כאן, אחרי שהתקבל להתמחות כרופא בבית החולים סנט יוז, הוא אמר לבן לבוא כשיתחשק לו סוף שבוע רחוק מהבית. אבל תתקשר קודם, אמר. אני צריך התראה של ארבעים ושמונה שעות. בן תמיד כיבד את הבקשה של ארבעים ושמונה שעות מראש. הוא היה מכבד אותה גם הפעם, אילו ידע לפני יומיים שהוא יגיע לעיר. אבל הוא ידע זאת רק הבוקר.

הכול התחיל קצת אחרי הזריחה, בדחיפה עדינה בכתפו. דחיפה של אמו, עם האצבע שהיא שברה אתמול כשטרקה עליה את דלת המכונית אחרי שהם רבו שוב. היא אמרה שהוא יצטער אם לא יתחיל להיות יותר נחמד אליה, וכעבור רגע אחד בלבד היא ייבבה חזק כל כך שהשכנים מיחידת המגורים הסמוכה יצאו אליהם. בן עזר לה להיכנס למושב הנוסע והסיע אותה לחדר המיון. זה שבר פשוט, אמר הרופא. צריך רק קיבוע והרבה אספירין וקרח. "בלי קודאין הפעם," אמר, ואז לבן, "תדאג שהיא תישן עם היד על כרית כדי להוריד את הנפיחות."

אולי היא צדקה. אולי הוא לא היה נחמד אליה אתמול. היא ביקשה ממנו לעודד אותה אחרי העבודה — בקשה נצחית בלתי ברורה — אבל הוא אמר לא, כי הוא רצה להיות לבד. עבר עליו יום קשה. וכך הגיע נאום אתה תצטער, שאותו הוא שמע מיליון פעם. הטעות שלו היתה שהתעלם ממנה. טריקת הדלת נועדה למשוך את תשומת לבו. האצבע שלה נתקעה בטעות, או שאולי היא שמה אותה שם בכוונה. הוא יתהה לגבי זה הרבה זמן.

"בן," אמרה הבוקר כשדיברה אליו. "בנג'מין."

לרגע הוא חשב שהיא פרצה את מנעול החדר שלו, אבל אז נזכר שקם בלילה פעמיים כדי לבדוק את מנח היד שלה כשהיא ישנה. הוא כנראה שכח לנעול.

הוא התיישב וגישש אחר המשקפיים שלו על שידת הלילה. היא לבשה מכנסי ג'ינס צמודים מתחת לחלוק רחצה סגול. היא היתה יחפה, אצבעות רגליה שקעו בשטיח הקטיפה הבלוי, הפרום לאניצים דקים מרוב שנים של יחס ברוטלי מצד שואב אבק עתיק. היא החזיקה את ידה הפצועה גבוה לצד פניה, כאילו כדי להזכיר לו את הכאב שלה.

"את בסדר?" שאל.

"לא."

"בגלל היד?"

"אני לא בנויה להתמודד עם זה," אמרה. קולה היה קודר, קר, מדוכא.

בן משך בצווארון הטישרט של דפש מוד שהוא נרדם בה. הוא משך חזק מדי, וחלק מהתפרים נפרמו. יופי. עוד חולצה שהוא אוהב נהרסה. "להתמודד עם מה?" שאל.

היא הצביעה על קופסת הנעליים שעל השידה שלו. "עם זה."

בתוך קופסת הנעליים, בן ידע, יש ערימה של מגזינים מבריקים שהוא מצא בשירותים בתחנת הרכבת לפני שנה — הונצ'ו, אינצ'ס, מנדט — והביא הביתה בתרמיל שלו. הוא החביא אותם בחוץ, מתחת לעמודים של הבית, כי היא תמיד מחטטת בחדר שלו. הם נשארו מוחבאים שם, פרט להזדמנויות שבהן נזקק להם. הוא נזקק להם אמש. הוא כנראה השאיר את הקופסה בחוץ.

"יש לך משאלת מוות או משהו?"

"על מה את מדברת?"

בידה הבריאה היא הוציאה ממחטת נייר מהקופסה שעל השידה שלו. היא ניגבה את עיניה, קינחה את אפה ואחר כך קימטה אותה והניחה אותה על ווג הבריטי שהוא קרא לפני השינה, החדש עם לינדה, נעמי, טטיאנה, כריסטי וסינדי בשער. המגזין המיובא שעלה לו תשעה דולרים. היא שנאה את זה שהוא אוהב את המגזינים שלו. היא הסתכלה לתוך עיניו כשלקחה עוד ממחטת נייר, קינחה שוב את אפה והניחה אותה לצד הממחטה הראשונה. עמדתה הובהרה.

"אם תמות, מה אני אעשה?"

"אם אמות, אז אמות. כנראה תצטרכי להתמודד בעצמך."

"זה מה שאתה רוצה שיקרה? אתה רוצה למות?"

הוא לא ענה.

היא קינחה את אפה שוב. עוד ממחטה על המגזין. "זה צריך להיות בזבל."

"אז תזרקי את זה לזבל," אמר. "לא אכפת לי."

היא הביטה לתוך עיניו. "הכול צריך להיות בזבל," אמרה. "כל זה."

ואז הוא הבין. היא לא דיברה על המגזינים. היא דיברה עליו.

הוא הרגיש קהה חושים ואז מוטרד. הוא ידע מה עליו לעשות עכשיו. הוא הוריד מעליו את השמיכה ויצא מהמיטה. הוא שלף את התרמיל שלו ממקומו מתחת למיטה והחל לארוז. הוא התנהל בשלווה, בלי למהר. טישרטים אחדים מהערימה בארון. שני סווטשרטים. עוד אחד. שלושה זוגות ג'ינס. הוא מילא את תיק הרחצה בחומרים לשיער ודאודורנט ושני עפרונות איפור מהמגירה העליונה בשידה שלו. הוא וידא שהיא רואה אותו אורז אותם. הוא אסף גרביים, תחתונים ומברשת שיניים מחדר האמבטיה. היא לא דיברה. היא רק עמדה בצד והסתכלה.

הוא התמהמה בבחירת דיסקים מהמדף — ניו אורדר, אירייז'ר, קוקטו טווינס, בוק אוף לאב. כעשרה בלבד. הוא הסיר את תמונות המגזין שהדביק בפנים דלת ארון הבגדים שלו — אימאן לובשת הלסטו, מרפסה לובשת דולצ'ה אנד גבאנה, ג'יה בתחרה שחורה, נאדג' בוורסצ'ה. הוא קיפל אותן יחד והכניס אותן לתרמיל.

גיל נתן לו מעטפה עם חמישה שטרות של עשרים דולר לפני כמה שבועות, ובן פדה אתמול שבעים ושמונה דולר שקיבל כשכר עבור עבודתו בגלריית פוקיפסי. הוא איחד את הכסף והכניס אותו לתרמיל. הוא ארז זוג משקפיים נוסף כגיבוי. צ'פסטיקס. שעון סווטש מזויף.

הוא התלבש. מכנסי ג'ינס שחורים, צמיד עור, סווטשרט שחור, נעלי אולסטארס שחורות עם קצוות גומי שחורים. הוא רכס את רוכסן המעיל השחור והידק את כובע הבייסבול השחור שלו סביב ראשו. הוא לא טרח להסתרק. לא היום.

היא הצביעה שוב על קופסת הנעליים.

"את יכולה לשמור אותה לעצמך," אמר. "אני רואה שהיא חשובה לך יותר מאשר לי." הוא לקח את התרמיל שלו ובטעות הפיל את הקופסה מהשידה. גופים עירומים מבריקים התפזרו על הרצפה. היא כיסתה את פניה בידה השבורה.

בדלת הבית הוא נפנה להביט במראה שליד מתלה המעילים כפי שעשה תמיד. הוא יישר את הכובע, סידר שערה סוררת, מחה את עיפרון העיניים המרוח מהעפעף התחתון. הוא חייב לזכור להסיר את האיפור לפני השינה. הוא הזיז את הלסת. הוא מצמץ אל עצמו. למה הוא לא יפה? הכול היה קל יותר אילו היה יפה.

באותו רגע, לפני שפתח את הדלת כדי ללכת, כל מה שהיה עליה לומר זה עצור, והוא היה עוצר. חכה, והוא היה מחכה. תחזור, והוא היה מסתובב, מתנצל ומנסה שוב.

אבל היא לא אמרה כלום. לא עצור, לא תחזור, ואפילו לא יום הולדת שמח, לכבוד יום הולדתו השמונה־עשר. גם הוא לא אמר דבר. היא ידעה שהוא עוזב. הוא ידע שהוא עוזב. מעכשיו הכול יהיה אחרת, עבור שניהם.

בן תוהה כמה אנשים אחרים בפורט אוטוריטי לא יודעים איפה הם יישנו בלילה. הוא לוקח את האפרכסת של הטלפון הציבורי ומנסה שוב להתקשר לגיל. עדיין אין תשובה. הוא חש הקלה, קצת. זה נותן לו עוד זמן להתאמן. הטובה שהוא מבקש לא קטנה בכלל.