פתח דבר
תרשיש ב, המוגש בזה לקורא, הוא קובץ חלוצי וייחודי העוסק כולו, כקודמו,1 ביהדות תוניסיה ומורשתה. בקובץ משתתפים חוקרים מובהקים של יהדות תוניסיה, מקצתם מבני הקהילה ומקצתם מחוצה לה, והוא משלב חוקרים ותיקים ובעלי שם עם חוקרים צעירים ומבטיחים. המאמרים ותחומיהם מרתקים ומגוונים במיוחד. הם פורשים בפני הקוראים יריעה היסטורית ותרבותית רחבה, מימי הביניים וראשוני החכמים ועד לעת החדשה על כל מרכיביה.
הקובץ נפתח בשני שערים — 'יצירה ומשמעה' ו'הגות ופרשנות' — המציעים לקורא עיונים חדשים בתחומיהם. במאמר הפותח מנתח המחבר, שלמה אלקיים, את דרכי העיצוב של אגדות חז”ל, כפי שהן באות לידי ביטוי ביצירותיו של רבי שלמה זרקא. המאמר השני, פרי עטו של אפרים חזן, מחוקריה היותר מובהקים של השירה והפיוט של יהודי צפון אפריקה בכלל ושל יהודי תוניסיה בפרט, עוסק באחד המשוררים החשובים והמרכזיים בתוניסיה, רבי אליהו סדבון. פרופ' חזן מציג את פיוטיו למעגל השנה ומנתח אותם. ארבעה חוקרים מציעים עיונים ברבנים וביצירה הרבנית. משה עמאר מחזיר אותנו לתור הזהב של ימי הביניים, תוך עיון ביצירתו של רבי שמואל אבן ג'מאע ובתולדותיו, אבינועם כהן לומד מיצירתו של רבי יצחק בונאן, 'אהל ישרים', על דרך הכתיבה של צמדי מילים בתלמוד הבבלי. שאול רגב מעיין בספרות המוסר של הרב שלום כהן מג'רבה ויובל חרובי מציע עיון באחד מהספרים החשובים שחוברו בג'רבה, 'מעשה בית דין' שמו. חותם את שני השערים האלה מאמרו של חיים בנטוב המעיין בספר החשוב 'משכנות הרועים' לר' עוזיאל אלחאייך, דיין בבית הדין קהילת הפורטוגזים בתוניס ומחדש בתובנותיו.
שני השערים הבאים עניינם התמורות שחלו ביהדות תוניסיה בעת החדשה. חיים סעדון מציג את המחקר התוניסאי על הציונות בתוניסיה, שהתאפיין בריבוי מחקרים, בגיוונם ובעושר מקורות שעמדו רק לרשותם. ירון צור עוסק בתופעת ההשכלה בצפון אפריקה, כפי שבאה לידי ביטוי בעיר הקטנה מהדייה. יצחק אברהמי ז”ל כתב לפני שנים רבות מאמר על אביו, המשכיל והפעיל הציוני ר' יוסף בראמי. מאמרו הוא החוט השוזר את המאמרים על ההשכלה והציונות בתוניסיה. המאמר עבר עריכה מדעית מחודשת לאור התפתחות המחקר. יוסף טובי נדרש לעיתון החשוב ביותר בערבית יהודית שראה אור בתוניסיה ולדמותו של מכלוף נג'אר, מחשובי היוצרים והמוציאים לאור בתוניסיה. חוקר הלשון דניאל מור מתאר את דמותו של העיתון הציוני הראשון בצפון אפריקה, 'קול ציון' ועומד על מאפייניו.
את הקובץ חותם מקבץ מאמרים בענייני חינוך, הוראה ולשון. יעקב חדד מייחד את הדיון לעיון באחד ממאפייני הלימודי החשובים של יהודי תוניסיה, שזכה לכינוי שיטת העיון התוניסי. הוא מנסה להתחקות אחרי דרכי התפשטותה של השיטה בתוניסיה במפנה המאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה. מאמרו של ויקטור חיון מתחקה אחר מורכבות השמות הפרטיים של יהודי תוניסיה בבליל הלשוני העברי, היהודי־ערבי, האיטלקי והצרפתי. הוא מביא מעין לקסיקון של השמות הפרטיים הרווחים בתוניסיה והטיותיהם המגוונות. יובל חרובי ניתח לראשונה את הקובץ החשוב מאוד 'מעשה בית דין' כאספקלריה לפעילותו של בית הדין הגדול של תוניסיה במאה התשע־עשרה. את הקובץ חותם מאמרה של המזרחנית יהודית רונן על השפעת המרחב המגרבי על עיצוב עמדת תוניסיה כלפי מדינת ישראל.
מעל ומעבר לתודות שרשמנו לעיל לכותבים ולשופטי המאמרים, אנו מבקשים להביע שלמי תודה לאנשי מרכז דהאן: ד"ר שמעון אוחיון, ראש המרכז שבמסגרתו התנהלו ארגון הכנס והוצאת הקובץ ורכזת המרכז גברת אורה קובלקובסקי, על פעילותם המסורה בארגון הכנס וביצועו. גב' קובלקובסקי ראויה לתודה כפולה ומכופלת על כך שמאז סיום הכנס המשיכה לפעול ללא לאות לקידום הפקת הקובץ משלביו המוקדמים ביותר — ועד עתה, כשאנו זוכים לברך על המוגמר. תודתנו נתונה גם לעורך הלשוני עמרם פטר על תרומתו להשבחת השפה והאחדתה בקובץ זה; ולבסוף, תודה להוצאת הספרים אדרא ולעומד בראשה פרופ' אבי אלקיים, אשר הואילו להפיק את הכרך הנוכחי ולהוציאו לאור ביעילות ובנועם.
אפרים חזן וחיים סעדון
1 א' חזן וח' סעדון (עורכים), תרשיש: מחקרים ביהדות תוניסיה ומורשתה, רמת גן 2009.
שלמה אלקיים
דרכי העיצוב של אגדות חז"ל ביצירותיו של ר' שלמה זרקא (רש"ז)
מבוא
ח יבוריו התורניים של רבי שלמה זרקא (רש"ז) בערבית־יהודית2 נועדו לקרב את בני עדתו ליהדות ולשמירה על מצוותיה. בעיות דורו, שהתאפיינו במשברים חברתיים ובשידוד מערכות על רקע תהליך מתמשך של חילון, עומדות במרכז יצירתו רבת ההיקף והגוונים, שאנתולוגיות מעטות — לפני רש״ז ולאחריו — יכולות להשתוות לה הן במקורות הרבים והן בדרכי שילובם. המרכיב החשוב ביותר ביצירתו הוא, כמצופה, ספרות חז"ל, שהלכה ונשתכחה מבני דורו. רש"ז, שחפץ לקרב את קהל עדתו לספרות זו, נאלץ לסטות מדרך הבאתם של המקורות, להגמישם ולהתאימם לרוח שומעיו־קוראיו.
א"א הלוי מציין שלוש פנים מרכזיות בדרכם הפרשנית של בעלי האגדה: הפרשנית, האסתטית והחינוכית.3 דומה שהפן החינוכי והמוסרי הוא שהכריע את הכף בדרך עבודתו של רש"ז. בדיקת דרכי העיצוב של המקורות היהודיים ביצירותיו הספרותיות של רש"ז היא מטרת מאמרנו זה.
ר' שלמה זרקא ומפעלו הספרותי
ידיעות מעטות בידינו על חכם זה. ר' יוסף הכהן, בעל הספר 'תולדות חכמי תונס', קובע שרש"ז נמנה עם חכמי תוניסיה, והיה רבם של תלמידי חכמים מפורסמים, שהִרבו להביא מדבריו בכתביהם. כמו כן מציין הרב טנוג'י שמסיבות בלתי ברורות, העתיק ר' שלמה את מקום מגוריו לאלג'יר. ועוד הוא משער שהרב נפטר בשנת תרל"ו (1876) ומקום קבורתו בעיר והראן שבאלג'יר. נציין גם שרש"ז כלול ברשימת רבני תוניסיה, שנוהגים להזכירם בליל כיפור אחרי תפילת 'כל נדרי'.4
רש"ז חיבר ספרים הרבה, מקצתם עדיין בכתובי יד,5 ורובם ראו אור עוד בחייו:
'מנוחת שלום', דפוס ישראל קושטא, ליוורנו תרל"ג (1873). זהו פירוש דרשני לספר תהלים.
'רנה וישועה', א, דפוס בילפורטי, ליוורנו תרט"ז (1856). זהו תרגום ופירוש להגדה של פסח, לרבות ההלכות הקשורות בחג ובספירת העומר.
'רנה וישועה', ב, דפוס בילפורטי, ליוורנו תרל"ז (1877). זהו פירוש לפרקי אבות, חידושי תורה על מגילת רות ועל שבעת האושפיזין, הלכות לשני הרגלים (שבועות וסוכות) ועוד.6
'שי למורא', חמו"ל, ארגיל תרי"ד (1854). זהו פירוש דרשני לחומש בראשית ולחומש שמות. חומש בראשית נדפס בשנת תרי"ד (1854), ובשנת תרכ"ד (1864) ראה אור חומש שמות.
'זבחי תרועה: תורת זובחי הזבח... מכל דברי הפוסקים עד מרן ומור"ם', שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו תרכ"ז (1867).7 הספר עוסק בהלכה.
'יוסף חן, סיפורו של יוסף מנקל מן הספר הישר וזידנא פיה מן אלגמרא ולמדרש [סיפורו של יוסף מועתק מן הספר הישר והוספנו עליו מן הגמרא והמדרש]'. ספר זה נכרך עם הספר 'שי למורא', א, חמ"ד תרי"ד (1854).
'שבחי השלמי"ם'. גם חיבור זה נכרך עם 'מנוחת שלום', והוא כולל דברי הלל ושבח לבני משפחת רוטשילד ולמשה מונטיפיורי.
ספריו הפרשניים והמדרשיים של רש"ז דומים בהיקפם, בדרכי הלימוד ובנושאי העיון לספר 'מעם לועז'8, ואומנם רש"ז עשה בו שימוש ואף הביא מעשיות מתוכו.9 כמו ר' כולי השתמש רש"ז בפרשנות המקראית מן התלמוד והמדרש, מן הזוהר ומספרות הקבלה, מן ה'שלחן ערוך' ומנושאי כליו, וכן מספרות המוסר ומן הספרות העממית, ושילב בכל האוצר הגדול הזה משלים ומליצות, ניבים ופתגמים. את הכול הוא כתב בערבית מדוברת של יהודי אלג'יריה, המתובלת בעברית עשירה וקולחת ובתוספת מילים בספרדית ובצרפתית.10
לשון יהודית כלשון הוראה וחינוך
מקומה של העברית בחינוך ובחברה
מאמר חז"ל על הפסוק "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" (דברים יא, יט) שימש קו מנחה בחינוך בתפוצות ישראל, וזו לשונו:
ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה, ראוי לו כאלו קוברו, שנאמר: ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם, אם למדתם אותם את בניכם, ירבו ימיכם וימי בניכם. ואם לאו, יקצרו ימיכם, שכך דברי תורה נדרשים: מכלל לאו אתה שומע הן, ומכלל הן — לאו.11
תפיסה חינוכית זו, שמי שאינו מדבר עם בנו לשון הקודש כאילו קוברו, תבעה שהחינוך וההוראה יתקיימו רק בעברית, וכל חינוך בלעז לאו שמיה חינוך. המנהגים השונים שנקשרו לתחילת חינוכו של הילד — כגון השמעת האל"ף בי"ת בשעת הנקתו, עטיפתו בטלית ביומו הראשון ללימודים, הולכתו לבית המדרש בדרך שאין בה טומאה, מריחת האותיות בדבש כדי שהתינוק ילקקן — יסודם במאמר חז"ל זה.12
בכל תקופת ימי הביניים עמדו חכמים על המשמר, שהלשון העברית תהיה הלשון השולטת בחינוך. הם התריעו בתוקף על לִעוּז החינוך היהודי תוך הדגשה שהלשון העברית היא לשון המקורות המקודשים, שאין חיי חולין יאים לה, ופגיעה בה כפגיעה באחדות הלאומית. בכך הם תרמו לחיזוק תחושת אחדותו של העם היהודי כולו, להזדהותו עם עברו ועם מחויבותו לקיומה של היהדות. החינוך בעברית גם מבטיח פיתוח מוטיבציה להמשך העיסוק במקורות היהדות גם בגילים מאוחרים יותר וגם להשתלבות בחיי הקהילה. שהרי גם לאחר שהלשון העברית פסקה מדיבור, לא חדלה מעולם מלשמש בבתי מדרשות ובשעת תפילה. היא שימשה לכתיבת צוואות, לשטרי מכירה ולתנאי אירוסים, לרישום בפנקסי קהילות ולחילופי מכתבים ועוד.13 אלא שדרך זו לא צלחה תמיד בכל זמן ובכל מקום.
הפצת התורה בלשון העם
הלשון הרבנית ששימשה תלמידי חכמים בכתביהם ובפירושיהם השונים, מימי הביניים ועד היום, תוארה ונחקרה מעט.14 היא גם שימשה לחיבור תקנות קהל, לשאלות ותשובות בהלכה ולרישום בפנקסי הקהילות השונות. הדעה הרווחת באשר ללשון זו היא, שהיא מורכבת מיסודות מגוונים, מעין סגנון של לשון כלאיים, שנתערבבו בו יסודות מקראיים, משנאיים, ארמיים וכן שאילות מן הלשונות המקומיות: גרמנית, צרפתית, ערבית, ספרדית ועוד. היסוד המקראי מורכב מפסוקים ומשברי פסוקים, שמצטרפים זה לזה בדרך אסוציאטיבית. אם הכותב נצרך לצירוף לשוני מן המקרא, הוסיף לו את המשכו אפילו ללא צורך. הסגנון הזה התעלם מכל כלל דקדוקי ולא הכפיף את עצמו לחוקיו התחביריים. להבדיל מתקופת תור הזהב בספרד, הכותבים בסגנון זה לא סברו שלשון המקרא היא היסוד היחיד שראוי לכתוב בו עברית. הם ראו בכל מקור ספרותי — עברי, ארמי או להג מקומי — טקסט הראוי לעשות בו שימוש. עיקרה של הלשון הרבנית הוא אפוא ספרות המקיפה מצד אחד את המקרא, ספרות חז"ל, ובמידה מסוימת גם הלשון המשוערבת, זו הנהוגה בתרגומים מן הערבית לעברית, ומצד אחר יסודות לשון עממיים של סיפורי עם, ניבים ופתגמים מן הסידור ומטבעות לשון מעולם הקבלה. המחברים לא היו מעוניינים ביצירת מונחים וצירופים חדשים, אך למעשה לא יכלו להימנע מחידושים כלשהם, בעיקר בתחומים שהעברית לא נענתה להם.
פתיחותה של העברית הזאת לרבדים מאוחרים ושימוש ביצירות עממיות הפכה אותה ללשון עממית יותר, הנענית לכל צורכי העם ולא למשכילים בלבד, ואפשרה למחברים להביע את מה שרצו להביע. צורכיהם וצורכי צאן מרעיתם הותאמו ללשון זו. אך למרות עממיותה יש שתלמידי חכמים סברו שמן הראוי, שכתיבה לצורך הוראה וחינוך תיעשה בלשון המקום, המוכרת בקהילה והמדוברת בפיהם: לשון יהודית.
לשון יהודית מהי? זוהי לשון מקומית שעוצבה בידי יהודים לצורכיהם. היא התפתחה באורח עצמאי כלשון חייה של הקהילה והיא בעלת ייחודים, ששיקפו את מצבם החברתי של היהודים בתוך הסביבה הנוכרית. מאפייניה הבולטים של הלשון היהודית הם המילים והביטויים העבריים (והארמיים) המשולבים באוצר המילים של הלשון המקומית; כתיבתה, בדרך כלל, באותיות עבריות, ודובריה או כותביה חשים כי לשונם מיוחדת היא להם. היסודות העבריים שחדרו אל הלשונות המקומיות לא שינו את המבנה הבסיסי שלהן. יסודות אלה הסתגלו למבנה השפה הקולטת והשתלבו בתוכה. השתלבות זו ניכרת בכל תחומי הלשון: ההגה, הצורות, התחביר, אוצר המילים ומטבעות לשון למיניהם.
המשך הפרק בספר המלא
הערות:
2 ראו בפרק הבא.
3 ראו הלוי, האגדה מהי, עמ׳ יט-כ.
4 צרפתי, תוניס אלכדרה, עמ' 80-76.
5 על פי עדותו של ר"י טנוג'י, חיבר רש"ז ספר שו"ת ושמו 'אלפי יהודה וביאור על שניים מספרי רב האי גאון: ספר המקח והממכר וספר משפטי שבועות'. ספרים אלה של רש"ז נותרו בכתב יד.
6 בשני החלקים של 'רנה וישועה' מצויים פיוטים לחגים משל המחבר ומשל אחרים.
7 רש"ז הלך בדרכי חכמים רבים בצפון אפריקה שחיברו ספרים בהלכות שחיטה וטרפות. הרב מ' עמאר הביא רשימה גדולה של חכמים במרוקו שחיברו הלכות שחיטה בדרך שיר, וראו במבואו לאבן עטר, שיר מכתם, עמ' ה, הערות 9, 10, 11.
8 מאת ר' יעקב כולי. על מחבריה השונים של יצירה מופלאה זו ראו בעיקר גאון, משכיות לבב.
9 ראו למשל שי למורא ח"ב, עמ' קנב.
10 ראו מאמרו של קורא, מלים שאולות, עמ' 45-41. ראו להלן, נספח ב והערות.
11 אלקיים, עקב, עמ' פג.
12 פדרבוש, הלשון העברית בישראל ובעמים, עמ' 129-123.
13 איזנשטדט, שפתנו העברית, עמ' 101-96.
14 קוגוט, מצב המחקר, עמ' 31-9; קוטשר, תולדות הלשון העברית, עמ' 148.