המשחק האנושי

פרק 1

מבוא

תמונת השער של מגזין האופנה והספורט "ספורטס אילוסטרייטד", מנציחה בדרך כלל דוגמניות וספורטאים מאובזרים במחבטים, כדורים, קסדות ובגדי ים. קשה לדמיין שעל שער המגזין הזה התנוסס פעם פרצופו הצוחק ומרובע הלסתות של בובי פישר. השער הזה, גיליון שנת 1972, הוא כיום פריט לאספנים, המוצע למכירה באתרים כמו אי־ביי. הוא חגג את ניצחונו המזהיר וה־20 ברציפות של פישר — לא בכדורגל, כדורסל או בייסבול — אלא בשחמט. הביצועים של פישר במשחק ויתרונו המובהק על פני מתחריו הסובייטים הזניקו אותו לתודעה הציבורית יותר מכל שחמטאי אחר, לפניו או אחריו. גדולי השחמטאים ראו ועדיין רואים בו את הגדול בכל הזמנים. "המלך". ממש כמו מייקל ג'ורדן, ליאו מסי, מוחמד עלי או נדיה קומנצ׳י.

כיצד הצליח פישר, שגדל במשפחה חד־הורית בדירה מוכת עוני, להצליח כל כך? מה שנכון במקרה שלו נכון גם לספורטאים מסוגם של לברון ג׳יימס ורונאלדו: טיפת מזל והמון אימונים, הנובעים מתשוקה אדירה. פרנק בריידי, הביוגרף של פישר, מספר שכאשר בובי היה בן תשע הוא עסק בשחמט ללא הפסקה, כשהוא רכון מעל לוח המשחק או ספר הלימוד. מרוב התלהבות לא טרח להדליק את האור בחדר גם כשהחשיך. אימו נהגה להניח על האמבטיה מדף, שעליו לוח שחמט — כדי לשדל את בובי להתרחץ (כך נוצרה בעיה חדשה — איך להוציא אותו מהאמבטיה). כמובן שהוא לא טרח ללכת לבית הספר, ונשר ממנו ברגע שהתאפשר לו חוקית.

תשוקה אדירה היא מרכיב מפתח בהצלחתם של רבים מהכוכבים הגדולים.

כשהכנר הווירטואוז יצחק פרלמן שמע בגיל שלוש לראשונה מוזיקה קלאסית ברדיו, הוא ניסה להתקבל לקונסרבטוריון המקומי כדי ללמוד כינור, אך נדחה בתואנה שהוא לא מסוגל, בגודלו הזערורי, לאחוז בכינור. הוא נדבק בפוליו בגיל צעיר ונאלץ להשתמש בכיסא גלגלים ובקביים כל חייו, ולמרות זאת לימד את עצמו נגינה בעזרת כינור צעצוע. בגיל עשר הופיע ברסיטלים שזכו לשבחי הביקורת, ובגיל 19 בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית של אד סאליבן — בפעם השנייה — לצד להקת "הרולינג סטונס".¹

המתמטיקאי סריניוואסה רמנוג'אן מת בגיל 33, אך בחייו הקצרים והפוריים הספיק לייצר רעיונות למכביר. כמו פישר ופרלמן, גם רמנוג'אן גילה את התשוקה למתמטיקה בגיל צעיר, כשהוא שואב ידע מסטודנטים שהתגוררו בבית אימו כדיירי משנה. הוא נהג לקרוא את ספרי הלימוד שלהם מתחילתם ועד סופם. לאחד הספרים האלה, שהכיל 5,000 הוכחות מתמטיות, הייתה השפעה מכרעת על פיתוח גאונותו. כשנעשה אדם בוגר השתלטה עליו עבודתו וגרמה לו להזניח את אשתו ואת בריאותו. הוא מת מסיבוכי דיזנטריה, ורופאים סבורים שאם היה טורח לקחת הפסקה קלה ולהיבדק, מותו היה נמנע.

ומה על מארי קירי? אף אישה מלבדה לא זכתה בשני פרסי נובל. כשהייתה סטודנטית בפריז שקעה בלימודיה עד שלעיתים קרובות שכחה לאכול. עד ליום מותה נמנעה מטקסי פרסים וממענקים שהרחיקו אותה מעבודתה המדעית. את כספי פרס הנובל (השני) לא טרחה לגבות בגלל "עצלות מוחלטת" כדבריה (בסופו של דבר גבתה את הפרס ותרמה אותו למאמץ המלחמתי, בתקופת מלחמת העולם הראשונה).

אנו, בני האנוש שאינם גאונים יוצאי דופן, מתפעלים מהתשוקה הזו. לו רק יכולנו לקלוע זריקות חופשיות כמו סטף קרי, לו רק יכולנו ללטש את המשחקים שלנו כמו פישר, או לקלוט הוכחות מתמטיות כמו רמנוג׳אן, היינו הופכים לסיפור הצלחה!

הנה כמה שאלות על תשוקה.

למה איננו יכולים להיות כמו בובי ויצחק? מי בדיוק בחר בהם, וגם באיינשטיין ופיקאסו (שייצר חמישים אלף יצירות אמנות),² לשאת את הלפיד הקסום של התשוקה? ומדוע הגאונים הללו פיתחו דווקא את התשוקה לכדורסל, שחמט, מתמטיקה, פיזיקה או כל תחום אחר? מדוע פיקאסו, שתמך במורדים הקטלונים ובאנטי־פשיסטים, לא תרם את יכולותיו למאמץ המלחמתי, במקום לאמנות? מדוע איינשטיין לא התמכר לשחמט? מדוע פישר הגאון איבד את סבלנותו ברגע שהונחו על השולחן שיעורי הבית שלו (שאותם מעולם לא סיים, למגינת ליבה של אימו)?

והנה שאלות דומות על אסתטיקה.

אנחנו מבינים מדוע העשירים והמפורסמים משלמים עבור דיוקנאות של עצמם, ומדוע הכנסייה מממנת אמנות המשקפת את המיתוסים וההיסטוריה שלה, אמצעי יעיל במיוחד בתקופות שבהן המאמינים לא ידעו קרוא וכתוב. אנו מודעים לכך שאמנות מתארת אובייקטים שאנו נהנים להתבונן בהם, כמו פרצופים סימטריים, נשים שופעות או נוף של אגם. מוזיקה נעימה מרגיעה אותנו. ולפעמים היא שומרת על קצב, שמתאים לצעדה צבאית או להרקדה המונית. ומה עם מזון? הוא טעים לנו יותר כשהוא מכיל שפע מרכיבים מזינים. ובאזורים שבהם נפוצות הרעלות מזון נעדיף תבשילים חריפים, היעילים נגד חיידקים.

אבל איך ניתן להסביר את תבניות החריזה המסובכות של משוררים מתקופת ימי הביניים כמו שייקספיר, ושל משוררים מודרניים כמו אם־אף דום, צ'אנס הראפר ואמינם? או את היינות העפיצים של יקבי בורדו המהוללים? כל אלה אינם נעימים לאוזן או לחך באופן פשוט, ואינם מתיישבים עם מה שנתפס כ"נעים". שייקספיר איננו מובן לקורא המתחיל, וביינות עפיצים יש מרירות שמעיקה על שתיינים חובבים. אם כך, מה הופך יצירות כאלה לכה נשגבות?

והנה שאלות על אלטרואיזם.

מדוע בני האדם בכלל אלטרואיסטים? על אף שאנו חשים חמלה ועסוקים בנתינה, איננו פועלים על פי הערכת התוצאות של מעשינו, ולא עוסקים בנתינה בדרך מחושבת. אנו שמחים להיענות לקמפיינים מתוקשרים למען בעלי חיים במצוקה, במקום להתמודד עם הבעיות הבוערות ביותר של האנושות.³ אנו מתעלמים מארגוני צדקה יעילים, על אף שכספנו היה מועיל הרבה יותר אם היינו תורמים דווקא להם.⁴ אנו מתנדבים למשימות של הצלת כדור הארץ, על אף שדמי הטיסה שלנו בדרך להצלת כדור הארץ היו מועילים יותר לו היינו מממנים בהם כוח עבודה מקומי. אנו מקפידים לכבות את האור כשאנו יוצאים מהחדר אך שוכחים ברשלנות לכבות את המזגן.

אנחנו לא סתם לא יעילים; אנחנו בורים ולא עקביים. אנחנו משקיעים פחות מאמץ בהחלטה למי לתרום מאשר בבחירת מסעדה או יעד לטיול. לרובנו אין שום בעיה להוציא עשרה שקלים על כוס קפה במקום לתרום אותם לעניים. אך לעולם לא יעלה בדעתנו לקחת עשרה שקלים מהעניים ולקנות בכסף הזה כוס קפה. אבל התוצאה היא הרי אותה תוצאה — אז מדוע קיים הבדל כזה בין פעולה לאי־פעולה? מדוע אלטרואיזם פועל כך?

והנה כמה תשובות:

טעמם של יינות עפיצים מעולה מפני שהוא מעניין.

לבני אדם יש תשוקה לאמנות כי יש בה סיפוק מיידי.

למדענים יש תשוקה למחקר כי הם נהנים מהחירות להתעמק בנושא מורכב.

אנחנו אלטרואיסטים משום שיש לנו רגש חמלה, אך הנתינה לא יעילה כי חמלה היא מכשיר קהה ולא מדויק.

עכשיו נאמר: כל התשובות הללו הגיוניות, אך אלה אינן תשובות אמיתיות, לפחות לא במשמעות שאליה מתכוון הספר הזה. יינות עפיצים ללא ספק מעניינים יותר מיינות רגילים, אך מה נחשב ל"מעניין"? ולמה בכלל אכפת לנו אם מעניין? ולמה אנשים מסוימים נמשכים לאמנות ואחרים למחקר? ומה הופך חמלה למכשיר קהה? כל תשובה מייצרת עוד ועוד שאלות!

מחקרים רבים הוקדשו לקבלת החלטות ולפסיכולוגיה חיובית. ספרים אינספור מיועדים לעזרה עצמית. בחלקם יש ניסיון להשיב על שאלות דומות לשלנו, אלא שאנחנו נשיב עליהן בדרך אחרת. נעשה זאת בעזרת כלי שצברנו בו מיומנות: תורת המשחקים.

תורת המשחקים היא ארגז כלים מתמטי שמסייע לנו להבין כיצד בני אדם פועלים בעולם. וגם כיצד פועלות חברות, מדינות, עמותות ותנועות בזירות מורכבות, שבהן חשוב לא רק מה שאנחנו עושים אלא גם מה שעושים אחרים. ארגז הכלים הזה יושם בהצלחה בשדות פעולה רבים, כמו תכנון וכמו ביצוע עסקאות במכירות פומביות (שם כל מתחרה תלוי בהצעות המחיר של מתחריו), או עיצוב חוקי ההגבלים העסקיים במדינות רבות. תורת המשחקים השפיעה על דרך החשיבה של דיפלומטים. לדוגמה, על האסטרטגיה האמריקאית במלחמה הקרה, שנשענה על ניתוחיו של חוקר תורת המשחקים תומס שלינג, שקבע כי מספר הפצצות הגרעיניות שעל ארצות הברית לייצר תלוי במספר הפצצות הגרעיניות של ברית המועצות, ולהפך.

אתם עשויים לחשוב שלחישובים הללו אין שום קשר להתנהגויות שתיארנו ולשאלות ששאלנו. ובטח כבר שמעתם שתורת המשחקים מבוססת על הנחה מפוקפקת כאילו בני האדם רציונליים — אבל אנחנו הרי לא רציונליים, כפי שהוכיחו שני חתנים של פרס נובל (דניאל כהנמן ב־2002 וריצ'רד תיילר ב־2017) וכל תלמידיהם.⁵

אנחנו נטען אחרת. צעד אחר צעד נתאר כיצד המעשים והאמונות שלנו דווקא מתאימים בהחלט למודל שמציעה תורת המשחקים.

אבולוציונית, קל יחסית להדגים את הטענה הזאת. טעמם של בני אדם התפתח כדי שנתנהג בדרך שתועיל לנו. פיתחנו תיאבון למזונות עתירי שומן, מלח וקלוריות באזורים שבהם היה קשה להשיג את החומרים הללו. התפתחה אצלנו משיכה לפרצופים סימטריים, לסתות מעוצבות וירכיים רחבות כי אלה הפרטנרים היותר בריאים, מצליחים ופוריים.⁶

אבל עוד מעט נדגים כיצד הטיעון הנוגע לאבולוציה ביולוגית מתאים גם לשדה הרעיונות והתרבות. נדגים כיצד פעילויות תרבותיות מותאמות בדיוק לסביבה ולצרכים שלנו: לשם כך נתבונן בדורות של בנאים ששכללו את מבנה האיגלו, נבחן שיטות מסורתיות להכנת תירס, נציץ לקהילות שאוהבות מזון חריף, נעסוק באמונות תפלות ובטאבואים.

נדמה לנו שזה יהיה משכנע.

נדמה לנו שזה יהיה מעניין.

פרק 2

למידה

בסרטון וידיאו משנות ה־50 שניתן למצוא ביוטיוב,⁷ ניצב ב"פ סקינר, לבוש בחולצה מכופתרת עם שרוולים מקופלים ועניבה כהה, מול ציוד מעבדה בגוונים ירוקים ולבנים. הוא מתאר את פעולותיו בסגנון נעים של קריין טלוויזיה, בזמן שהוא מאלף יונה לבצע סיבוב בכיוון הפוך לכיוון השעון. האסטרטגיה של סקינר פשוטה. בכל פעם שהיונה פונה שמאלה, סקינר פותח מכל ומפנק אותה בכמה זרעונים, אך אם היונה נותרת במקומה או פונה ימינה, סקינר לא פותח את המכל.

המצלמה מתמקדת ביונה, שבשלב הראשון רק מקפצת קדימה ואחורה. מדי פעם, דרך מקרה, היא מדשדשת באי־רצון לכיוון השמאלי. קליק. המכל נפתח, והיונה חוטפת בזריזות את הנשנוש. המכל נסגר, והיונה מתבוננת סביבה. ושוב, היא מקפצת מעט, ומדשדשת כה וכה ללא מטרה. "אני ממתין שהיא תפנה לכיוון ההפוך לכיוון השעון," מודיע סקינר. היונה מדשדשת לכיוון השמאלי ו־קליק, סקינר פותח את המכל.

היונה לומדת. המכל נסגר והיא פונה בציפייה לצד שמאל.

"שימו לב שהאפקט מיידי," מציין סקינר בגאווה. היונה נחה, וסקינר מוסיף: "אני מחכה לתנועה יותר מובהקת." היונה מדשדשת עוד קצת. קליק. היא ממהרת לאסוף את הפרס.

המכל נסגר. היונה פונה שמאלה, וכמעט בלי לעצור עושה סיבוב שלם.

"והנה קיבלנו מהיונה סיבוב שלם, את כל המעגל," מכריז סקינר ביובש. תהליך הלימוד ארך פחות מדקה.

זו דוגמה מובהקת ללמידה באמצעות תמריצים. תהליך מפתח בעיצוב התנהגויות של בעלי חיים ובני אדם. משמעותה הבסיסית פשוטה להבנה: כאשר התנהגות מסוימת (כמו דשדוש היונה בכיוון הנכון) מובילה לתגמול (כמו פיסת מזון), היא כנראה תחזור על עצמה.

למידה באמצעות תמריצים נפוצה מאוד. כל אדם עם חיית מחמד מכיר אותה. כלבים לומדים לשבת כשאנו מעניקים להם ממתק. חתולים לומדים לא לשרוט את הספה כשאנו משפריצים עליהם מים. אם אין לכם חיית מחמד, חפשו ביוטיוב סרטונים כמו "חזירים לומדים לשבת". או חשבו על שיעורים דומים אחרים שאתם מכירים מסביבתכם. פעוטות שלומדים לעשות את צורכיהם בסיר כדי לזכות בממתקים, ולומדים חיבור וחיסור כדי לזכות בכוכבים מוזהבים. ילדים ומבוגרים שלומדים לספר בדיחות על פי התגובות שהם מקבלים לאחר השמעת הבדיחה — צחוק רועם או שתיקה מביכה. או שלומדים אם כדאי להם ללבוש בגד או למכור אותו בחנות יד שנייה — לפי כמות המחמאות שהם מקבלים עליו.

למידה באמצעות תמריצים היא דבר עוצמתי. ילדים לומדים בעזרתם גם חילוק ארוך, אלגברה, גיאומטריה ומבוא לחשבון אינפיניטסימלי. החזירים ביוטיוב אומנו לעבור מסלול מכשולים, להבקיע שערים, או לצלצל בפעמון כשהם צריכים לעשות את צורכיהם. סקינר לימד את היונים שלו לשחק פינג־פונג; חוקרים יפנים הצליחו עוד יותר ממנו, כשלימדו את היונים שלהם להבדיל בין יצירות של פיקאסו לבין יצירות של קלוד מונה.

למידה באמצעות תמריצים מסייעת לבעלי חיים להופיע ביוטיוב, אבל זו כמובן אינה מטרתה. מטרתה להנחיל לבעלי חיים התנהגויות מועילות, החיוניות להישרדותם באזורי מחיה משתנים. בעלי חיים לומדים באמצעות תמריצים היכן למצוא מזון, מחסה וזיווג, כיצד להימנע מטורפים, ואת היכולת להבחין בין מזון רעיל למזון בריא.⁸

למידה חברתית

איי יאסווה הוולקניים שבאוקיינוס השקט מצטיינים ביופיים. הם אמנם משתייכים לאיי פיג'י, אך במהלך רוב המאה ה־20 התקיימה בהם אוטונומיה, ומלך האיים אסר על תיירות. אמנם האיסור הסתיים בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת, אולם כשהאנתרופולוג ג'ו הנריך והדוקטורנט שלו ג'יימס ברויש ביקרו ביאסווה בתחילת שנות ה־2000, הם גילו שאורח החיים בהם כמעט שלא השתנה.⁹

אנשי יאסווה מסתמכים בעיקר על ליקוט מהחופים, חקלאות ודיג. הדיג הוא סַפָּק החלבון החשוב ביותר, בטטות וצמחי קסאווה מספקים את הערך הקלורי המרכזי, כשהבטטה היא המאכל המועדף שבו משתמשים לטקסים מסורתיים. הגופים הפוליטיים, הקרויים יאווּסה, מורכבים מאנשי השבטים. הם מנוהלים בידי מועצת זקנים ומנהיג מהמשפחה השלטת. החיים החברתיים מאורגנים ברשת מסובכת של קשרים ומחויבויות משפחתיות. בכל תקופת המחקר לא נצפו בכפרים מכוניות, מסכי טלוויזיה, שווקים או שירותים ציבוריים.

הנריך וברויש שאפו להבין כיצד אנשי יאסווה רכשו את המיומנויות הנחוצות להישרדות: דיג, גידול בטטות וצמחי קסאווה, ושימוש בעשבי מרפא. הם ערכו סקרים עם שאלות כמו: עם מי היית מתייעץ אם הייתה לך שאלה על דגים או דיג? ממי היית מבקשת עצה על שתילה או גידול יאמים? ממי היית מבקש המלצה על עשבי מרפא לצורך מסוים? הם גם שאלו שאלות כמו: מי הם הדייגים הטובים ביותר? מי הם מגדלי הבטטות המוצלחים ביותר? מיהו הידען הגדול ביותר בתחום צמחי המרפא? את שמות האנשים שצוינו רשמו בפנקס, ואספו עליהם נתונים. בני כמה הם? האם הם גברים או נשים? האם הם מתגוררים באותו הכפר? באותו משק בית? ממצאיהם ברורים: במרבית המקרים אנשים ביקשו עצה מהמצטיינים בדיג, בגידול בטטות ובשימוש בעשבי מרפא.

תשובותיהם של התושבים ממחישות שתי נקודות מפתח. ראשית, איננו לומדים רק מהניסיון שלנו באמצעות תמריצים, אנו לומדים גם מבני אדם אחרים, שאותם אנו מחקים (ולעיתים מהדרכה מפורשת שלהם). אם ברצונכם ללמוד דיג, חקלאות או שימוש בעשבי מרפא, אינכם צריכים להסתכן ברעב ומחלות; אתם יכולים להתייעץ עם מי שנתפס כמבין, או פשוט לחקות את מעשיו. אם אתם מתלבטים בנוגע ללבוש מסוים יש לכם עוד אופציות, חוץ מאשר ללבוש את הבגד ולבדוק את כמות המחמאות. אתם יכולים להביט סביבכם ולראות מה אחרים לובשים.

ועוד. כשאנו לומדים מאחרים, איננו עושים זאת באופן אקראי. אנו לומדים מבעלי הידע. אנו מחקים את המצליחנים, את בעלי המעמד, את המבוגרים, את השקולים, וכן הלאה. אנשי יאסווה ביקשו עצות בענייני מזון מהמצטיינים בדיג, אנחנו מחפשים רעיונות או מחקים אייקונים כמו מישל אובמה וג'ורג' קלוני כשאנחנו צריכים סיוע בענייני אופנה.

ניסוי מעניין הראה כיצד פעוטות בני 14 חודשים מחקים מבוגר שהדליק את האור בשיטה לא שגרתית (הוא לחץ על המתג בעזרת המצח). אבל הם עשו זאת רק במקרה שאותו מבוגר התנהג בעבר בדרך יעילה (הניח את כפות רגליו בתוך נעליו). הם לא חיקו את המבוגר אם התנהג בעבר בצורה שגם הם זיהו כמבולבלת (הניח את נעליו על ידיו).¹⁰ במחקר אחר, ילדי טרום־חובה למדו מילים חדשות על ידי חיקוי, אך העדיפו לחקות אדם מבוגר ולא ילד אחר; עם זאת, הם לא הביאו בחשבון רק את עניין הגיל כשלמדו מילים חדשות, אלא ייחסו חשיבות גם לאמינות. הם העדיפו לחקות את מי שהשתמש במילים מוכרות, בין שילד או מבוגר, מאשר את מי שהשתמש במילה לא מוכרת. אם ילד נהג בצורה אמינה בעוד שמבוגר נהג בדרך לא אמינה, הם חיקו את הילד. אם גם המבוגר וגם הילד נהגו בצורה לא אמינה, הם חיקו את המבוגר. ¹¹

ילדים מודעים לכך שמבוגרים מבינים יותר מהם בדברים מסוימים (מאכלים מזינים), בעוד שילדים מבינים יותר בנושאים אחרים (באיזה צעצועים כיף לשחק),¹² ושישנם מצבים שבהם עדיף שלא לחקות אחרים, כולל מבוגרים. בניסוי הדלקת האור במצח ביצעו החוקרים עוד גרסה לניסוי, שבה הגבילו את תנועת המבוגרים בקשירת ידיהם, אך כמובן לא קשרו את ידי הפעוטות. הפעוטות לא טרחו לחקות את המבוגרים עם הידיים הקשורות. הם כנראה הבינו שהמבוגרים הדליקו את האור בעזרת מצחם מכיוון שהם מוגבלים בתנועותיהם.¹³

אחת מהנחות היסוד שעליהן מבוסס הניתוח בספר זה היא שלמידה, בלי קשר לתמריצים, מובילה אותנו לפעולה שבממוצע תיטיב איתנו.¹⁴ נבחן שני מקרים שמדגימים את הנקודה הזאת, ומאירים עניין נוסף: לעיתים קרובות איננו מודעים לסיבה שבגללה אנו עושים משהו, או לתפקידה של הלמידה בכך.

האיגלו הוא אחד מהישגיו המרשימים ביותר של כושר ההמצאה האנושי.

הוא בנוי רק מחומרים המצויים בסביבה (שלג דחוס וכשמזדמן, עור כלב־ים: אין עצים, לבנים, אבנים או חמר באזור ים הקרח הצפוני), ומנורת השמן שבתוכו יכולה להעלות את הטמפרטורה ב־16 מעלות, כשבחוץ משתוללות רוחות הצפון.

זהו הישג משמעותי. בניית איגלו משלג כך שלא יתמוטט היא מלאכה קשה. על מנת למנוע את התמוטטות האיגלו ולחזקו כך שיעמוד ברוחות העזות, האינואיטים בונים בעזרת בלוקים של שלג, קשת רבת־עוצמה הקרויה משלב הפוך (משלב הוא הצורה שתיווצר אם תחזיקו שרשרת או חוט בשתי אצבעות). מאז שהתגלתה בתקופות קדומות, שימשה שיטה זו לבניית מבני פאר, בניינים וגשרים.

ישנם כמה גורמי מפתח המסייעים לאיגלו להתחמם. השלג הדחוס שממנו בנוי האיגלו מהווה, בניגוד לאינטואיציה, חומר בידוד מצוין הודות למיליוני בועות אוויר הכלואות בתוכו. קרח, לעומתו, מבודד פחות טוב, ועל כן משתמשים בו בחסכנות, בעיקר להצבת חלונות המאפשרים לאור לחדור פנימה. רצפת האיגלו מדורגת: האינואיטים ישנים על המדרגה הגבוהה ביותר, מבשלים ומבצעים עוד פעילויות על המדרגה האמצעית, ונכנסים לאיגלו דרך המדרגה הנמוכה ביותר הנחפרת מתחת לפני הקרקע הקפואים. זה מבטיח שכל החום הנפלט מהמנורות, מתנורי הבישול ומגוף האינואיטים עצמם, יתרומם מעל הכניסה ויישאר כלוא בתוך האיגלו. הכניסה עצמה בנויה בזווית כאמצעי לעצירת המשבים הקפואים. כל הפרטים הללו, ועוד רבים נוספים, הלכו והשתכללו לאורך הדורות.

העובדה שהאינואיטים הבינו כיצד להקים מבנה כזה היא לא פחות ממדהימה, בהתחשב בכך שלא היו להם כלים לחשב את יכולת הנשיאה של המבנה, למדוד את יכולת הבידוד של שלג קפוא, או להשוות הפרשי לחץ בין כניסות שונות. איש לא היה מסוגל ליצור בכוחות עצמו את המבנה הזה רק באמצעות ניסוי וטעייה. סביר להניח שמתישהו בעבר חפרה לעצמה משפחה אינואיטית שביל גישה. האיגלו נעשה חם יותר ובנוסף, היה חם יותר מהאיגלואים השכנים. שנה לאחר מכן הקפידה המשפחה לבנות את האיגלו באותה צורה (למידה באמצעות תמריץ), וכמה כניסות בשכנות אליהם נחפרו באותה צורה (חיקוי והדרכה). כך זה נמשך עד שלבסוף כולם בנו את הכניסות שלהם באותה צורה. הקירות, החלונות ופתחי האוורור התמקצעו באותו אופן. לאורך דורות רבים למדו האינואיטים לבנות את האיגלו המושלם, ללא מודעות לכך שהם לומדים, וללא צורך לתהות מדוע האיגלו קיבל את צורתו המסוימת.¹⁵

והנה דוגמה דומה מהאקלים החם יותר של מרכז ודרום אמריקה. באזורים אלו נהגו, עוד מימי האצטקים והאינקה, להספיג את התירס בתמיסה של חומרים בסיסיים טרם האכילה. ההכנה המסורתית כוללת השלכת צדפות שרופות או קצת אפר של פחם למים שבהם מבושל התירס ונשטף לאחר מכן.

לאחר טיפול זה מקבלים זרעי התירס גוון צהוב בהיר ומרקמם נעשה רך ודביק. ניתן להוסיף אותם לתפריט בשלמותם או לטחון אותם ללא קושי ולהופכם לקמח.

טיפול בתירס באמצעות תמיסות בסיס נקרא ניקסטמליזציה, וגם אם על פניו התהליך נראה מוזר, הוא חיוני לשחרור ויטמין B-3, ניאצין: ללא ניקסטמליזציה, בני אדם שתפריטם מבוסס בעיקר על תירס יפתחו חוסרים תזונתיים ומחלות כגון פלגרה, שגורמות לדמנציה, שלשול ודלקת עור. ברור שהניקסטמליזציה הייתה נהוגה הרבה לפני גילוי הוויטמינים. כלומר, תרבות מסוימת פיתחה מנהג מועיל ללא כל סיוע מהמדע המודרני. יום אחד שפך אחד הטבחים, כנראה בטעות, אפר לתוך סיר הבישול. מי שאכלו את התירס חשו ונראו טוב יותר. אולי הבחינו שקל יותר לטחון כך תירס וגילו את היתרונות הבריאותיים בהליך החדש רק לאחר מכן. ייתכן שכלל לא שמו לב לשיפור בבריאותם אך נטו פחות לחלות, וכתוצאה מכך הצליחו יותר, נעשו מודל לחיקוי ועסקו בהדרכת האחרים. כך או כך, חיקוי ולמידה הביאו לשינוי של דרך הבישול.

המשך הפרק בספר המלא